תלמיד מהרש"ך
Active member
תשובה להגר"י צדקה.
פותח הדיון
פותח הדיון
יוסף דהן
Well-known member
במסקנא של התשובה איפה כתוב שיש מקום להחמיר
תלמיד מהרש"ך
Active member
שו"ת יביע אומר חלק ב - אורח חיים סימן טו
ב"ה. ח' סיון תשי"ד. פעה"ק ירושלים ת"ו. לכבוד ידידי היקר. רב חביבאי. דיתיב בתווני דלבאי. מוכתר בנימוסין. בשבח וקילוסין הרב הגאון המפורסם כמהר"ר יהודה צדקה שליט"א. איתן מושבו פעה"ק ירושלים ת"ו. ולעת עתה באנגליה. אודות שאלתו באדם יר"ש שמציעים לפניו לקנות בית שיש בו משרדים, שחלק מהם מושכרים לישראלים העובדים בשבת. אם מותר לו לכתחלה לקנות בית כזה, למרות שימשיכו הללו לעבוד בשבת עד תום שנת השכירות. ואם יתחייב מן הדין להוציאם מיד בתום שנת השכירות, אף על פי שדבר זה עלול לגרום לו הפסד. ולרוב חביבותיה דמר גבאי, נפניתי להשיבו מיד. וזה החלי בעזר צורי וגואלי.
(א) בגמרא (ע"ז ו) אמרינן אי אית ליה בהמה לעכו"ם, דאי לא מזבין ליה ישראל, אפ"ה פלח לע"ז בדידיה, ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול. ופריך והתניא א"ר נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואמה"ח =ואבר מן החי= לבני נח ת"ל ולפני עור לת"מ. והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקיל איהו וקעבר משום לפני עור. ומשני הב"ע דקאי בתרי עברי דנהרא. דייקא נמי דקתני לא יושיט, ולא קתני לא יתן. וכ' התוס', שאסור להושיט למומרים דבר איסור אף על פי שהוא שלהם, כי הדבר ידוע שיאכלוהו, והוא נאסר להם. דכישראל גמור חשבינן ליה. ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה. וכדמסיק דקאי בתרי עברי דנהרא. עכ"ל. וכ"כ הרא"ש, והמרדכי, והאור זרוע שם. וז"ל המאירי שם: כל מה שנאסר לנו משום לפני עור לת"מ אם הוא רשאי ליקח מאותו דבר מזולתינו מותר לנו למכור לו, שהרי אין המכשול בא בשלנו. מעתה מותר לנו למכור דבר האסור לו אף על פי שלוקחו לאכילה, הואיל והוא מוצא לקנות מזולתינו. ומ"מ אסור ליתן לו (במתנה). ואם הוא מוצא במזומן ובלא קנין, אף נתינתו מותרת. וכ"ש אם היה מאותו דבר בידו. ואף על פי שמ"מ גורם לו להרבות באיסור, אין בזו נתינת מכשול. ומ"מ ראוי להמנע מסרך מסייע ידי עוברי עבירה. וכן מ"מ אם אין אינו מוצא אלא בטורח אסור להמציא לו בהזמנה. עכ"ל. ומבואר יוצא מד' הראשונים הנ"ל שאין איסור כלל היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא, ואפילו מדרבנן. אולם ז"ל התוס' שבת (ג) ד"ה בבא דרישא פטור ומותר. וא"ת והא קעבר אלפני עור לת"מ, ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו, דלא עבר משום לפני עור וכו' כדמוקי לה בע"ז (ו:) דקאי בתרי עברי דנהרא. מ"מ איסור מדרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור. ואפילו אי מיירי בעכו"ם דלא שייך ולפני עור וכו'. ע"ש. וכ"כ הרא"ש והר"ן שם. ע"ש. ולפ"ז התוס' והרא"ש נראין כסותרים דבריהם בזה. וע' בהר"ן ע"ז (ו:) שכתב ג"כ שיש לאסור מדרבנן, אף בדלא קאי בתרי עברי דנהרא. שהרי מחוייב הוא להפרישו, והיאך יסייע ידי עוברי עבירה. ע"כ. וע' בתפארת שמואל (שם).
(ב) והרמ"א ביו"ד (סי' קנא ס"ה) כ' בזה"ל: י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודת ע"ז, היינו דוקא אם אין להם לאחרים כיו"ב או שלא יוכלו לקנות במקום אחר. אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר (מרדכי פ"ק דע"ז) ויש מחמירין (ר"ן שם ותוס' והרא"ש פ"ק דשבת). ונהגו להקל כסברא הראשונה. וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. ע"כ. והש"ך (שם סק"ו) כתב, שנ"ל דלא פליגי הפוסקים זה. וכ"ע מודים להמרדכי (פ"ק דע"ז) דבעכו"ם או מומר שרי, היכא דלא קאי בתע"ד =בתרי עברי דנהרא=. ומ"ש התוס' והרא"ש (בפ"ק דשבת) לאסור מדרבנן בזה, מיירי בישראל שחייבים להפרישו מאיסור, משא"כ בעכו"ם וישראל מומר שאינו חייב להפרישו. תדע דאל"כ יהיו דברי הרא"ש (בע"ז ושבת) סותרים זה את זה. וכן ר' ירוחם (נתיב יז) כ' כד' התוס' פ"ק דע"ז, והוא עצמו (נתיב יב) כתב כדברי התוס' פ"ק דשבת. אלא ודאי כדפרישית עכת"ד. והנה מה שחילק בין ישראל לעכו"ם, הוא נכון בסברא, מכיון שאינו מצווה להפרישו מעבירה, ה"נ אין בזה משום מסייע ידי עוברי עבירה, היכא דלא קאי בתע"ד. וכ"נ עוד מהר"ן (ספ"ק דע"ז) בשם הרמב"ן, שכ', דמ"ש שאסור לישראל לעשות שותפות עם העכו"ם, לאו איסורא ממש קאמר, דהא לא מיתסר אפילו מדרבנן, דמשום לפני עור ליכא אלא במה שא"א לו לעשות אלא ע"י ישראל, כמושיט כוס יין לנזיר דמיירי בדקאי בתרי עברי דנהרא. אלא מדת חסידות בעלמא הוי. ע"ש. ומאי דוחקיה לו' דמדת חסידות הוא, והרי הוא עצמו כ' (בפ"ק דע"ז ו:), דאף היכא דלא קאי בתע"ד איכא איסורא מדרבנן. א"ו שלא אמר כן אלא גבי ישראל, וכמו שסיים (בפ"ק) שהרי מחוייב הוא להפרישו. אבל גבי עכו"ם אין שום איסור כלל בזה. [שו"ר שכ"כ ה' טל אורות דט"ו רע"א. וע"ש]. וכן מוכח מהגמרא (ע"ז ו:) דמשני התם דקאי בתע"ד, ואכתי תקשה דהא מדרבנן מיהא אסור, א"ו דבעכו"ם מותר לגמרי.
(ג) אולם מ"ש הש"ך דאף ישראל מומר דינו כעכו"ם לענין זה, דהיכא דלא קאי בתע"ד מותר להושיט לו איסור, וכמ"ש התוס' בדין המשומדים. ורק בישראל גמור אסור מדרבנן. לכאורה הדבר קשה, דהא קי"ל אף על פי שחטא ישראל הוא, ומכיון שאילו היינו יכולים, היינו צריכים להפרישו מן האיסור, גם עתה אין לנו להושיט לו איסור ולסייעו בעבירה. וכן ראיתי בתשו' חות יאיר (סי' קפה), שכ' ע"ד הש"ך בזה, ומי כהחכם יודע פשר דבר, דהתינח בגוי שבודאי אין מוטל עלינו להפרישו, אבל מומר אחר שקידושיו קידושין וכדין ישראל הוא, מאן לימא לן שאם היה בידינו ובכחינו להפרישו, שלא היה מוטל עלינו. ע"ש. וכן הקשה בשו"ת בנין ציון (סי' טו). ע"ש. וע"ע בשו"ת טוב טעם ודעת ח"ב (סי' לא). ע"ש. ולכאורה יש מקום לומר לפמ"ש המשנה ברורה בבאה"ל (ר"ס תרח), שלאלו הפורקי עול כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבלות להכעיס, כבר יצאו מכלל עמיתך, ואינם בכלל מצות הוכח תוכיח את עמיתך. וכן אי' בתדב"א רבה (פי"ח), הוכח תוכיח את עמיתך, עמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ובמצות אתה חייב להוכיחו, אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח. ע"ש. והנה להפרישו מן האיסור בכח, ג"ז בכלל מצות תוכחה. וכמ"ש במטה אפרים ארדיטי (פ"ו מה' דעות ה"ה). [וע"ע בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' פג) בד"ה ואחר, שכ"כ בהדיא]. ועמ"ש בס' הנדמ"ח מצות התוכחה (דס"ג ע"א). ע"ש. וא"כ יש לצדד שאין מצוה וחיוב להפרישם, שאינם בכלל עמיתך. ומש"ה בישראל מומר ס"ל להש"ך להתיר בדלא קאי בתע"ד, הואיל ואינו מחוייב להפרישו. [ושוב מצאתי כן בס' לימודי ה' (לימוד נב), שכ', דדוקא בישראל כ' התוס' (שבת ג) לאסור בדלא קאי בתע"ד, וכמ"ש הטעם להדיא משום שחייב להפרישו. וה"ט משום הוכח תוכיח את עמיתך, ולא גוי. ע"ש. והשתא דאתית להכי אף ישראל מומר י"ל דנתמעט שפיר מהאי קרא גופיה. וכאמור]. וצ"ע.
(ד) וראיתי להגאון דגול מרבבה יו"ד (שם), שכתב ע"ד הש"ך הנ"ל בזה"ל משא"כ בישראל מומר, הא ודאי שישראל מומר אף על פי שחטא ישראל הוא, וא"כ מה בינו לשאר ישראל לענין להפרישו מעבירה. אבל נראה לפרש כוונות הש"ך דאף בישראל אין מצווים להפרישו, כי אם כשעובר בשוגג. וכמו בקטן אוכל נבלות, שהקטן שוגג הוא. ומתני' (דריש שבת) בשוגג מיירי, וכמ"ש רש"י (שם ג) ד"ה פטורי דאתי. אבל בישראל שרוצה לעבור במזיד על איזה עבירה, אפילו אינו מומר גמור, אין מצווין להפרישו, לד' הש"ך. ומומר דנקט הש"ך הוא משום שהפו' במומר דיברו, ומומר מסתמא מזיד הוא. ועוד שכל עובר עבירה במזיד, נקרא מומר לאותו דבר. עכ"ל הדג"מ. ונהירנא כד הוינא טליא שאמרתי להעיר ע"ד הדג"מ בזה, ממ"ש הרמב"ם בפי' המשניות (פ"ה דשביעית מ"ו). וז"ל: אמר הכתוב ולפני עור לת"מ, ר"ל מי שסגרה עיניו התאוה ויצר הרע, אל תעזור אותו להוסיף בעורונו, ותוסיף להרחיקו מן היושר וכו' ע"ש. לפ"ז אף העובר במזיד בכלל עור הוא, שהתאוה עורה את עיניו, וצריך להפרישו מן האיסור. וכ"ש שלא נעזרהו להוסיף בעורונו, לסייעו בעבירה. והיאך נתיר להושיט לו איסור היכא דלא קאי בתע"ד. [וידי"נ הרב הגאון ר' יהודה צדקה שליט"א, (הרב השואל), ענני במכתב ליישב ד' הדג"מ. דהרמב"ם קאי אקרא דמיירי בדקאי בתע"ד, משא"כ הדג"מ דקאמר שאין מצווין להפרישו וכו', מיירי בדלא קאי בתע"ד, ובהא הוא דמפלגינן בין שוגג למזיד. עכת"ד. ודפח"ח. אולם לפע"ד עדיין ק' מ"ש הדג"מ דבמזיד אינו מצווה להפרישו, שמכיון שהתורה הקפידה באזהרת לפני עור לא תתן מכשול, אף במזיד. ה"נ לענין לאפרושי מאיסורא, לא הי"ל לחלק בזה. ודו"ק]. וע' בפי' הרמב"ם (פ"ו דתרומות, מ"ג). ע"ש. וע' בשלחנו של אברהם (סי' קנא), ע"ד הש"ך בזה.
(ה) שו"ר בשו"ת מחנה חיים ח"א (סי' מה), שכ' לתמוה ע"ד הש"ך בזה, ממ"ש השטה מקובצת ב"מ (ו:) בד"ה דאלת"ה אנן חיותא לרועה היכי מסרינן, הא עברינן משום לפני עור לת"מ. ואף ע"ג דהיכא דאית ליה בהמות לדידיה, דבלאו דידן מצי עביד איסורא, לית ביה משום לפני עור. כדאיתא בפ"ק דע"ז. מ"מ אין לנו לגרום לו איסור. דמסייע ידי עוברי עבירה איכא. והכא נקיט קרא לרווחא דמילתא. הריטב"א. ע"כ. הרי שאע"פ שהרועה הוא גזלן במזיד אסור לנו לסייעו בעבירה. [וכן הקשה בשו"ת מהר"י אסאד (חיו"ד ס"ס קעז). ע"ש]. ולכן כ' ליישב קו' הדג"מ, שנ"ל ברור בכוונת הש"ך, שבודאי אם יש ביד ב"ד להפריש עושי רשעה, אז בוודאי שמצווין להפרישם, מזיד כשוגג. אבל כשאין ביד ב"ד למחות, ובכל אופן יהיה עובר עבירה, ורק הישראל מקרב לו הנאתו, אין ע"ז ערבות, ואין כאן איסור מסייע ידי עוברי עבירה. עכת"ד. ולפע"ד תירוצו לא יגהה מזור, דנהי שאין יכולת ביד ב"ד למחות ולאפרושי מאיסו', מהיכא תיתי לסייעו בעבירה לכתחלה, שהרי הברירה בידינו שלא לסייעו. ואין למדין אפשר משאי אפשר. [ובעיקר ד' הריטב"א דס"ל דמכיון דאית ליה בהמות לדידיה, אין בזה משום לפ"ע, אף על פי שמרבה באיסור גזל. לכאורה יש לסייעו מההיא דע"ז (ו) דהיכא דאית ליה בהמה לדידיה, מותר למכור לו בהמה. ולא חיישינן שיקריב שניהם לע"ז, ונמצא מרבה באיסור. אולם בתוס' ר' אלחנן לע"ז (ו:) כ', אסור ליתן למשומדים נבלות דעבר אלפני עור, דזמנין דלית ליה לדידיה. ואפילו אית ליה, יכול להיות דעבר אלפני עור כשיאכל שתיהן. אבל בתקרובת דהכא אין לו' שיקריב שתיהן, אלא שמקריב אחד מהן איזה שירצה. ע"כ. וע' בריטב"א, ע"ז שם. ובשו"ת מחנה חיים שם]. וע"ע בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' פג), שג"כ כ' לפקפק בד' הש"ך וה' דגול מרבבה. ע"ש. +/מילואים/ וע"ע בשו"ת כתב סופר (חאה"ע סי' מ"ז)+
(ו) ואשר אחזה בעניותי ליישב ד' הש"ך בזה. נ"ל שהדברים מגיעים לדברי המאירי קידושין (נ) שהביא בשם תשו' הגאונים, כי המשומדים בזה"ז אין קידושיהן קידושין, הואיל ומחללים שבת, וכל המחלל שבת אינו נקרא ישראל. ושכן מסכימים גדולי המפרשים (הראב"ד) שכל שהוא משומד לע"ז דינו כגוי גמור. וכ' ע"ז המאירי, שאינו נראה, ממ"ש ביבמות (מז:) דאי הדר ביה וקדיש קידושיו קידושין. ע"ש. וע"ע במאירי (ספ"ק דיבמות), בזה. ע"ש. ולכאורה תימה גדולה על הגאונים, שכאילו נעלם מהם תלמוד ערוך ביבמות הנ"ל. ולחומר הנושא צ"ל שכוונתם כמ"ש הרדב"ז בתשו' (סי' שנא), דקידושי מומר לאו מדאורייתא נינהו, אלא משום חומרת א"א אמרו שחוששין לקידושיו, דמדין תורה הרי הוא כגוי לכל דבריו. ע"ש. ולפ"ז צ"ל שאף הגאונים שכ' שאין קידושיהן קידושין היינו מה"ת. אבל מדרבנן חיישינן להו, דאע"פ שחטא ישראל הוא. (ומיהו לשון המאירי יבמות ל"מ כן.) ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' יא אות ד). ולפ"ז י"ל ד' הש"ך שמכיון שמה"ת דינו כגוי, אף על פי שמד"ס נידון כישראל לחומרא. היינו דוקא היכא דקאי בתרי עברי דנהרא, דבישראל גמור יש בו איסור לפ"ע מה"ת. משא"כ היכא דלא קאי בתע"ד, דבישראל גמור אין איסורו אלא מדרבנן. בישראל מומר לא גזרו כ"כ להחמיר. ולפ"ז י"ל ג"כ דברי הש"ך ביו"ד (סי' קנט סק"ה) בדין כותים, שכ' שעשאום כגוים גמורים לכל דבר, ואפילו להקל. והקשה עליו החו"ד, שכיון שמה"ת יש להם דין ישראל גמור, וכי יש כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בקום ועשה. ע"ש. ולפי האמור ניחא דאה"נ דמדאורייתא אין להם דין ישראל גמור, ורק מדרבנן החמירו לומר אף על פי שחטא ישראל הוא. ומשו"ה הם אמרו והם אמרו דהכותים כעכו"ם לכל דבריהם ואפילו להקל. והש"ך לשטתו הנ"ל. וע' בשו"ת ברית יעקב (חיו"ד ר"ס מז), שהביא סיוע לד' הש"ך, מפי' הרמב"ם (קידושין עד.), שנראה שעשו הכותים כעכו"ם לכ"ד אפילו להקל. וכו'. ע"ש.
(ז) והנה אף על פי שהרמ"א ס"ל דמחלוקת הפוסקים היא, אם יש להקל היכא דלא קאי בתע"ד, או יש לאסור מדרבנן. ומעיד בגדלו שנהגו להקל, ורק בעל נפש יחוש לעצמו. ובשו"ת הרדב"ז ח"ג (סי' תקלה) פסק בפשיטות להקל. אולם הנה מרן בש"ע א"ח (סי' שמז) פסק, פשט ידו לפנים וחפץ בידו והניחו לתוך יד חבירו העומד בפנים וכו', הוא חייב וחבירו פטור אבל אסור. וכ' הט"ז והמג"א (סק"ד), דהיינו מדרבנן משום שמסייעו בעבירה. אף על גב דלא קעבר משום לפ"ע דלא קאי בתע"ד. ע"ש. וכ"כ האחרונים וא"כ קשה להקל בזה נגד פסק מרן שקבלנו הוראותיו. אכן יש לנו עדיין סברת הש"ך לחלק בין ישראל מומר לישראל כשר. (וההיא דפשט ידו וכו' י"ל דבשוגג מיירי, וכמ"ש הדג"מ. א"נ בפ"א לא חשיב מומר, כמ"ש התוס' חולין (יד). ואכמ"ל.) דבישראל מומר אפשר להקל. ולא יהא אלא ספק הא סד"ר הוא ולקולא. וכן י"ל דהוי ס"ס, דשמא הלכה כהפו' דהיכא דלא קאי בתע"ד מותר לגמרי. ואת"ל שאסור מדרבנן, שמא בישראל מומר אפשר להקל יותר. ולפ"ז בנ"ד שנראה שיש אפשרות למצוא משרדים אחרים, ולא קאי בתע"ד, וגם הם ישראלים מומרים, בהיותם מחללי שבת בפרהסיא, אם א"א להשפיע עליהם לחדול מחלול שבת ויו"ט, נראה שאין איסור להשאירם במשרדיהם. שכדאים הם הפוסקים המקילים באופן דלא קאי בתע"ד לסמוך עליהם.
(ח) ותבט עיני בביאורי הגר"א יו"ד (סי' קנא סק"ח) שכ', דמהגמרא (ע"ז ו:) מוכח דאפילו מדרבנן מותר בעכו"ם, היכא דלא קאי בתע"ד. דאל"כ הדק"ל דמאי נ"מ, הא מתני' אינה אלא מדרבנן. א"ו דדוקא בישראל אסור לסייע. ועי"ל דלעולם מדרבנן אסור ומ"מ נ"מ היכא דאית ליה בהמה לדידיה משום שאינו ידוע שקונה לע"ז אלא דרבנן גזרו לפני אידיהן, ובכה"ג דלא קאי בתע"ד לא גזרו. עכת"ד. וכב' התירוצים הללו כ' בשו"ת בית יהודה עייא"ש (חיו"ד סי' יז). ע"ש. ותנא דמסייע להו הוא הרשב"ץ ח"ג (סי' קלג), שכ' להדיא שאף בגוי אסור לסייעו וצריך להפרישו. אולם כבר הוכחנו לעיל (אות ב) מדברי הר"ן (ספ"ק דע"ז) דבעכו"ם מותר לגמרי. וכעת מצאתי להמג"א (סי' שמז) שכתב בזה"ל: ונ"ל דלעכו"ם ליכא איסורא לסייעו במידי דאסור לו, כגון אבר מן החי, אם לא דקאי בתע"ד. וכן איתא בהדיא בע"ז (ו). וכ"כ הר"ן (ריש פ"ק דע"ז, וסוף פ"ק). וכ"כ התוס' קידושין (נו) עכ"ל. מבואר דהמג"א קאי בשיטת הש"ך, דלעכו"ם שרי היכא דלא קאי בתע"ד. וראייתו מהר"ן (ספ"ק דע"ז). כמש"כ לעיל בס"ד. ותלי"ת שכיונתי לדעתו הגדולה. וכן ראיתי עוד בערך השלחן יו"ד (סק"ה) שהוכיח במישור כן מד' הר"ן הנ"ל. ול"ז מד' המג"א בזה. וכ"פ מהרש"ק בשו"ת טוב טעם ודעת ח"ב (סי' ל"א ונ'). ע"ש. אכן מ"ש המג"א ל"ר מהתוס' קידושין (נו) גבי לוקח בהמה במעות מע"ש, ומתכוין לאכלה בעירו. שהקשו על פירש"י דמאי לפני עור לת"מ איכא הכא, הלא אם לא יקח ממנו יקח מאדם אחר, ולא שייך לפ"ע אלא דוקא בדקאי בתע"ד כדאמרינן בע"ז. ע"ש. לא זכיתי להבין ראיתו, דהא בישראל מיירי התם, וא"כ ד' התוס' קידושין קשים לשמוע, דהא איסורא מדרבנן מיהא איכא. וע' בגיטין (נג:) דלר' יהודה מזיד מיהא קנסינן ליה אף בדרבנן, וא"כ מש"ה קנסינן ליה שיחזרו דמים למקומם. ומאי קשיא להו על פרש"י [וע' בשו"ת לבושי מרדכי ח"א (סי' מג). ודבריו תמוהים]. ומצאתי בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' ה אות ה - ו) שעמד ע"ד המג"א, שדבריו תמוהים בזה דהוא מיירי לענין עכו"ם, ואילו מד' התוס' הללו מוכח דאף לגבי ישראל חבירו אין איסור בכה"ג. [וכן עמד בזה בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' קעז). ע"ש]. וע"ש שכ' ליישב ד' התוס' קידושין, דס"ל לחלק בין היכא דתבע ליה סתמא, לאומר בפירוש. דבאומר בפירוש יש איסור מדרבנן אפילו לא קאי בתע"ד, ומש"ה בשבת (ג) אסרו התוס' כיון שהעני עומד ברה"ר ומושיט לו להוציא והו"ל כאומר בפירוש. משא"כ בקידושין שפיר הקשו התוס' על פרש"י, שאף שמסתמא יודע היה המוכר שהלוקח מתכוין לאכלה בעירו, כדפרש"י שם. מ"מ כל שלא א"ל הלוקח בפירוש בשעת מכירה שיאכלנה בעירו, ליכא לפני עור ואפילו איסור דרבנן ליכא. עכת"ד. ולפ"ז יש לנו עוד סניף להקל בהיות שהשוכרים את המשרדים אינם אומרים כן בפירוש, רק שיודע שזה דרכם כסל למו. אבל עיקר השכירות היא לימות החול. מש"ה היכא דלא קאי בתע"ד, י"ל שמותר להשכירן. ויש לצדד בזה. וע"ע בשו"ת בנין ציון (סי' טו). ודו"ק.
(ט) וראיתי בשו"ת תורת חסד (שם), שכתב להוכיח כדברי המג"א דבעכו"ם אין איסור כלל, היכא דלא קאי בתע"ד, מד' התוס' חגיגה (יג). אין מוסרין ד"ת לעכו"ם שנא' מגיד דבריו ליעקב וכו' לא עשה כן לכל גוי. קשה לר' אלחנן תיפוק ליה דעכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נט), והמלמדו עובר אלפני עור לת"מ. וי"ל דמיירי אפילו יש עכו"ם אחר שרוצה ללמדו דליכא לפני עור, כדאמרינן בע"ז (ו:) וה"מ דקאי בתע"ד =בתרי עברי דנהרא=, ומ"מ הכא אסור משום מגיד דבריו ליעקב וכו'. ע"כ. ומוכח מדבריהם דאפילו איסורא מדרבנן ליכא בעכו"ם. ע"כ. (וכ"כ יד דוד חגיגה שם.) וסהדי במרומים כי עמי היתה ושלחתיה, שי"ל שאע"פ שיש איסור מדרבנן, מ"מ מייתי קרא מדברי קבלה, דחמיר טפי כעין דאורייתא. וכמ"ש בר"ה (יט) ד"ק =דברי קבלה= כד"ת דמו. ע"ש. שו"ר בלימודי ה' (לימוד נב), שהביא ד' השה"ג (פ"ק דע"ז), שכתב, וצ"ע היכא דהגוי בלא"ה מצי לקנות מגוי אחר אי איכא איסור לישראל למכור לו אותו דבר. ע"כ. וכ' ע"ז, שנראה שספקו אם אסור מיהא מדרבנן, וכתב, דלכאורה יש להוכיח מהתוס' חגיגה (יג) הנ"ל, דליכא איסורא אפילו מדרבנן, ושוב דחה שי"ל דקרא דמגיד דבריו דאורייתא הוא, דגמרא גמירי לה ואתא דוד ואסמכה אקרא, כדאמרינן בכה"ג [בתענית יז:] אתא יחזקאל ואסמכה אקרא. עכת"ד. והוא קרוב למש"כ. וכ"מ קצת בתוס' (ב"ק לח) ד"ה קראו ושנו. ולא נתחייבו למסור עצמם. ע"ש. אולם הטורי אבן (חגיגה שם) כתב, דהא דאשכחן בע"ז (מד:) ששאל גוי א' לר"ג כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם, מפני מה אתה רוחץ במרחץ. והשיב אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי וכו' דבר אחר וכו' לא נאמר אלא אלהיהם את שנוהג בו משום אלוה אסור וכו'. ואיך השיבו האיכא משום לא עשה כן לכל גוי. וי"ל שאין זה אלא אסמכתא בעלמא ומדרבנן, ובשואל ממנו ד"ת ומשיבו דרך עראי לית לן בה. ע"ש. ולפ"ז הדק"ל דהא בלאו קרא דלא עשה כן לכל גוי, יש לאסור מדרבנן. א"ו דבעכו"ם משרא שרי לגמרי היכא דלא קאי בתע"ד. וכן הוכיח מהרי"ץ חיות בשו"ת שדה יצחק (סי' כה) מד' התוס' הנ"ל ע"ש. וע"ע בשלחנו של אברהם (סי' קנא). ודו"ק.
(י) גם מ"ש בביאורי בגר"א (שם) להשיג על המרדכי שכ', שאם יכול לקנות במקום אחר חשיב לא קאי בתע"ד =בתרי עברי דנהרא=, וכ"פ הרמ"א, שאינו נראה שדוקא היכא דאית ליה בהמה לדידיה, אמרו שם שאינו עובר, ולא במוצא לקנות במקום אחר. דאל"כ תקשי ההיא דנדרים (סב:) דאמרינן, רב אשי הו"ל ההוא אבא (יער עצים), זבניה לבי נורא (ע"ז). א"ל רבינא והאיכא משום לפני עור לת"מ =לא תתן מכשול=, א"ל רוב עצים להסקה נינהו. ע"כ. ואם איתא וכי לא היה עצים בעולם לקנות במקום אחר. עכת"ד. והנה אף בתשו' חות יאיר (סי' קפה), כ' לדייק מדקאמר נ"מ היכא דאית ליה בהמה לדידיה, דלא מהני מה שיוכל לקנות במקור אחר. ע"ש. ובהשקפה הראשונה חשבתי להביא ראיה, מהתוס' קידושין (נו) שכ' להדיא, שאם יכול לקנות במקום אחר, הוי לא קאי בתע"ד. וכיו"ב התוס' חגיגה (יג) שאם יכול ללמוד אצל גוי אחר, הוי לא קאי בתע"ד. ע"ש. וכן מבואר להדיא במאירי ע"ז (ו) להתיר. והובא לעיל (אות א). וההיא דנדרים (סב:) לא מיכרעא, וכמ"ש המאירי בנדרים (שם). וז"ל: אסור לאדם להזמין לעובדי ע"ז דברים הראויים לעבודתם, שכל שאפשר שלא יזדמנו לו אלא על ידו, נמצא עובר על לפני עור לת"מ. ומ"מ כל שיש לתלות להיתר תולין, כל שרוב אותן הענינים בכך. והוא שאמרו כאן רב אשי וכו', עכ"ל. ע"ש. מבואר להדיא דמוקי לה בדקאי בתע"ד. וכגון ההיא דרב אשי שמכר יער שלם, וזה לא מצוי כ"כ. ולמטוניה דרבינו הגר"א שסובר שאפשר לומר דאף בעכו"ם יש לאסור מדרבנן היכא דלא קאי בתע"ד, אפשר לפ' דהכי פריך בנדרים, והאיכא משום לפני עור לת"מ, ר"ל מדרבנן. וכמ"ש התוס' והרא"ש שיש איסור מדרבנן היכא דלא קאי בתע"ד. ולעולם כל שיוכל לקנות במקום אחר לא חשיב כקאי בתע"ד. וכן מוכח בגיטין (כו סע"א) דמשום שנאמר, היינו מדרבנן. ומשו"ה לא קאמר והאיכא לפני עור לת"מ. אלא משום לפני עור לת"מ. וכן ראיתי להפר"ח במים חיים (שבת ג), עמ"ש התוס' דאיסורא דרבנן איכא היכא דלא קאי בתע"ד, שכ', וע' נדרים (סב:) דמוכח הכי. עכ"ל. ומוכח שהבין הקושיא דנדרים והאיכא משום לפני עור לת"מ דהיינו מדרבנן. ושו"ר בס' יד מלאכי (כלל שסא), שעמד ג"כ בההיא דנדרים, שהרי בודאי שהיו מוצאים לקנות עצים אחרים זולת רב אשי. ובכה"ג לא קאי בתע"ד. ודוחק לומר שלא היה להם בכל אותו הישוב אלא אותו יער דרב אשי. ומתרץ עפמ"ש התוס' והרא"ש (שבת ג) דמדרבנן איכא איסורא בכל גווני. וה"נ איכא איסורא מדרבנן. וכו'. ע"ש. אולם לפי מה שהעלינו בעניותינו שהעיקר כדעת הש"ך, וכתי' ב' שכתב הגר"א (שם), דבעכו"ם אין איסור לפ"ע בדלא קאי בתע"ד ואפילו מדרבנן, וכדמוכח בהר"ן (ספ"ק דע"ז). ע"כ לתרץ ההיא דנדרים, כמ"ש המאירי, שלא היה אפשר להשיג כ"כ עצים במקום אחר.
(יא) איברא דחזי הוית למרן החיד"א בשיו"ב (סי' קנא) שישב על מדוכה זו, ורצה להוכיח היפך ד' הש"ך דס"ל דבעכו"ם ליכא איסורא בכה"ג אפילו מדרבנן, מההיא דנדרים, דע"כ דר"ל שעובר על לפ"ע מדרבנן, דמסתמא הוו שכיחי עצים למזבן במק"א. [וכ"כ בס' טל אורות (דט"ו ע"א), להוכיח מההיא דנדרים דלא כד' הש"ך. ע"ש]. הן אמת שאף להרמ"א דס"ל דהמרדכי (ע"ז ו:) פליג ע"ד התוס' (שבת ג), תקשי ליה להמרדכי מההיא דנדרים. ודוחק לומר דלא שכיחי עצים כי הני דאבא דרב אשי. ע"ש. וזה כד' הפר"ח ויד מלאכי הנ"ל. כל קבל דנא ראיתי לה' לימודי ה' (לימוד נב) שהביא ד' הפר"ח הנ"ל, וכ' ולא כן אנכי עמדי, דבגוי אינו עובר בכה"ג אפילו מדרבנן. והוכיח כן מהגמרא נ"מ היכא דאית ליה בהמה לדידיה, והרי אף בדלא קאי בתע"ד יש איסור מדרבנן. וע"כ דבגוי מותר לגמרי. ושו"ר כן במג"א. ע"ש. ואף על פי שיש להיימין להשמאיל בראיה זו, כנ"ל, מ"מ לדינא העיקר כדבריו בזה. וההיא דנדרים אינה דוחק כ"כ, לפמ"ש המאירי בע"ז (ו) שאם אינו מוצא אלא בטורח אסור להמציא לו בהזמנה, וחשיב כדקאי בתע"ד. ע"ש. וא"כ י"ל שאף שהיו מוצאים במקום רחוק ונידח, היה להם טירחא להביאו. [ומה גם לפמ"ש המשנה למלך (פ"ד מה' מלוה ה"ב) שאף במקום שרואה הלוה, שהמלוה מוכן להלות כסף זה ברבית לאיש אחר, אם לוה הוא ממנו ברבית עובר בזה משום לפני עור לת"מ. הואיל ואף הלוה האחר היה עובר משום לפני עור, משום שלוה זה לא נפטר מלפני עור. ומשו"ה כ' התוס' חגיגה (יג) ד"ה אין מוסרים ד"ת לעכו"ם, דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא עכו"ם אחר שרוצה ללמדו, ומדלא קאמרי שיש ישראל אחר שרוצה ללמדו ש"מ שאינו נפטר מלפ"ע, בשביל שיש ישראל אחר שעובר. ודלא כהפני משה. ע"ש. ולזה הסכימו הרבה מגדולי האחרונים. וכמ"ש בברכ"י חו"מ (סי' ט ס"ק ג). ע"ש וכ"פ החכמת אדם (כלל קל סי' ב). ע"ש. א"כ י"ל דאה"נ שהיו עוד יערות עצים כההוא דרב אשי, אלא שהיו של ישראל, ושל עכו"ם היו מרוחקים יותר, ויש טירחא להביאם. וכנ"ל. ומיהו לכאורה קשה מהתוס' קידושין (נו) דמשמע שאף אם יכול לקנות מישראל אחר, הוי כדלא קאי בתע"ד. שו"ר בערך השלחן חו"מ (סי' לד ס"ק יב) שהביא בשם מהרח"א שעמד בקו' זו. ודחה שי"ל שיקנה מאחד שלא ידע שהם מעות מע"ש. ע"ש. וכ"כ בשו"ת טוב טעם ודעת (סי' לא). ע"ש]. וכן מצאתי בשו"ת תורת חסד מלובלין (סי' ה אות ה), שחשב מתחלה להביא ראיה מנדרים (סב:) דאף בעכו"ם איכא איסורא מדרבנן בכה"ג. ושוב מצא להמאירי שמפרש דמיירי באופן שלא יזדמנו לו לעכו"ם אלא על ידו. ע"ש. וכ"כ בשו"ת בנין ציון (סי' טו). ע"ש. ובודאי שאילו ראו יתר האחרונים ד' המאירי לא היו חוככים בדבר כ"כ וע"ע בס' יעיר אזן (מע' ל סוף אות יא). ובס' לב שומע (מע' ל אות לה - לו).
(יב) ומעתה עדיין אני אומר שכל שיכול לקנות במקום אחר חשיב לא קאי בתע"ד =בתרי עברי דנהרא=, וכדמוכח ג"כ מכל להקת האחרונים הנ"ל, ומפלפול המל"מ עם הפני משה וסיעתם. ולא בעינן דליהוי ליה לדידיה. וכן ראיתי לה' לימודי ה' (לימוד נב) בסו"ד, שכתב לפרש ספקו של שה"ג (בפ"ק דע"ז), אי בעינן דליהוי בהמה לדידיה בדוקא, או גם אם יכול לקנות מגוי אחר. וכ' שא"כ יש לפשוט ספקו מהתוס' חגיגה (יג), וקידושין (נו). ע"ש. והלום ראיתי שאף הגר"א בליקוט כ' ל"ר מההיא דהתוס' חגיגה (יג), אלא שיש ט"ס שם. והלום ראיתי בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (חאו"ח סי' ד), שהביא ד' התוס' חגיגה (יג) שתירצו דמיירי היכא שאפשר ללמוד מנכרי אחר. וכ' ע"ז דלפמ"ש התוס' (שבת ג) דמ"מ גם בכה"ג אסור מדרבנן ליתא לתירוצם. ע"כ. ותמיהני דלא אסיק אדעתיה להבדיל בין ישראל לעמים, דבעכו"ם יש להתיר אף מדרבנן היכא דלא קאי בתע"ד, משא"כ בישראל. וכמ"ש הש"ך והמג"א. וכבר הבאנו לעיל (אות ט) דברי האחרונים שהוכיחו חילוק זה מד' התוס' חגיגה הנ"ל. ועמש"כ שם.
(יג) ובהיותי בזה מצאתי בתוס' אשר בעין יעקב, (חגיגה יג), שתירצו עוד תי', דהא דאין מוסרין ד"ת לעכו"ם, מיירי בז' מצות דידהו, דליכא איסור משום לפני עור. והא דאמרינן גוי העוסק בתורה בז' מצות דידהו הרי הוא ככ"ג, אלמא דמצוה ללמדם. היינו קודם שניתנה תורה, אבל לאחר שניתנה התורה והתירם להם, ילפינן מהאי קרא (דמגיד דבריו ליעקב) דאף ז' מצות אסור ללמדם. עכ"ל. ויש להעיר דבסנהדרין (נט) אריו"ח עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא להם. וליחשבה גבי ז' מצות. מ"ד מורשה מיגזל קא גזיל לה. ומ"ד מאורסה דינו כנערה המאורסה דבסקילה. (והוא בכלל גזל ועריות.) מיתיבי היה רמ"א אפילו עכו"ם שעוסק בתורה הרי הוא ככ"ג, שנאמר אשר יעשה אותם האדם וכו'. התם בז' מצות דידהו. ע"כ. והנה קודם מתן תורה שעדיין לא זכו ישראל בתורה, נראה שלא היה שום איסור לעכו"ם לעסוק בתורה, דהא ליכא בהכי לא גזל ולא עריות. וכ"כ להדיא הפרשת דרכים (דרוש א), שאין ללמוד מהמדרש (ב"ר פצ"ד) שאמרו שם שהאבות היו עוסקים בתורה, (וע"ע יומא כח:) שהיה להם דין ישראל אפילו להקל, שאל"כ מי התיר להם לעסוק בתורה, והלא הלכה רווחת עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה, ולא הותר להם ללמוד אלא בז' מצות דידהו. משום דמידי הוא טעמא אלא משום גזל או עריות וכו', וכל הני לא שייכי אלא מסיני ואילך שניתנה תורה, אבל מקמי הכי לא שייכי ה"ט כלל. עכת"ד הפר"ד. ולפ"ז יש להקשות על תי' התוס' דמוקמי לההיא דר"מ שהרי הוא ככ"ג, דמיירי קודם מתן תורה דוקא, וא"כ מאי פריך לריו"ח, הא ריו"ח מיירי אחר מתן תורה דשייכי טעמי דגזל ועריות. ולד' התוס' הרי אפשר להעמיד ד' ר"מ (דמיירי קודם מ"ת) בכל התורה, ואין צורך להעמידם בז' מצות דידהו דוקא. ויש ליישב. וע' בטורי אבן (חגיגה שם). +/מילואים/ עמש"כ עוד בזה באורך בס"ד לקמן (בחיו"ד סי' י"ז) ע"ש+
אולם מוה"ר הגאון ר' עזרא עטייא שליט"א הוסיף להקשות ע"ד התוס' הנ"ל, מהסוגיא דב"ק (לח.) ראה ז' מצות שקיבלו עליהם ב"נ ולא קיימום עמד והתירן להם. איתגורי איתגור וכו', לומר שאפילו מקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר. ולא, והתניא רמ"א מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככ"ג וכו'. ע"ש. ואם איתא לד' התוס', מאי קושיא מדר"מ, הא התם מיירי קודם מתן תורה, והכא בתר מתן תורה ומשו"ה אין מקבלים עליהם שכר. וכן יל"ד ממה שתירץ שם, אמרי אין מקבלין עליהן שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה. ע"ש. אלמא דאף לאחר מתן תורה מקבלין עליהן שכר פורתא. ואפשר שכוונת המקשה היא לומר, דהואיל וקודם מתן תורה הוי ככ"ג, אחר מ"ת נמי מסתבר שיש לו קצת שכר. שאל"כ מאי קמ"ל ר"מ מאי דהוה הוה, וקרא נמי דאשר יעשה אותם האדם וחי בהם משמע דאף לאחר מ"ת יש להם שכר. ומשו"ה משני דאה"נ דמקבל שכר כאינו מצווה ועושה. ולכן כ' התוס' שהואיל ואינם מצווים ואין להם שכר כ"כ אחר מ"ת, אין מצוה ללמדם, וממילא קאי בלא עשה כן לכל גוי. כן י"ל לחומר הנושא. עכת"ד. ודפח"ח.
(יד) ובאמת שמלבד כל הנ"ל, יש לצרף עוד מ"ש הגאון בנין ציון (סי' טו), בנידון הנותן ספר להדפיסו אצל בעל בית דפוס גוי, שיש לו פועלים ישראלים, ויש לחוש שידפיסוהו בשבת ועובר משום לפני עור לת"מ. וע"ז הביא סתירת ד' התוס' והרא"ש בשבת (ג) למ"ש בע"ז (ו:). וכ' ליישב, דמ"ש התוס' בע"ז (ו:) להתיר היכא דלא קאי בתע"ד =בתרי עברי דנהרא=, היינו באופן שמושיט האיסור להעובר עליו, טרם עשיית האיסור. אבל אם בשעה שעושה האיסור יכול להפרישו ע"י שלא יושיט לו, זה ודאי אסור מדרבנן, שאסור לסייע ידי עוברי עבירה. כמ"ש בע"ז (נה) ישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו, אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין עמו מן הגת. ע"ש. הרי שבשעת העבירה ממש אסור לסייעו, ולכן כתבו התוס' שבת (ג) לאסור, שהוא בשעת העבירה. אבל (בע"ז ו:) מיירי שמושיט לידו האיסור שאין איסור בהושטה גופא, ואה"נ שאם נותן לתוך פיו ממש אפשר שאסור. וה"נ הוי קודם העבירה ושרי. עכת"ד. וע"ע בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' פג) שג"כ כתב ליישב עפ"ז סתירת ד' התוס' והרא"ש. ע"ש. וכמעט ב' הנביאים מתנבאים בסיגנון אחד. וכן ראיתי להגאון מהר"ם שיק בס' המצות (מצוה רלג), שכ"כ בשם האחרונים. ע"ש. וע"ע להגאון הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"ב (סי' לא - לב) שכ"כ. ע"ש. ומעתה בנ"ד שהשכירות חלה לפני השבת, ואינהו בדידהו עושים בשבת כמעשיהם בחול, הרי אין הסיוע בשעת העבירה, כיון דלא קאי בתע"ד אפשר להתיר. [ונוסף ע"ז גם מ"ש בבנין ציון (שם) בנידונו, שמכיון שאין שואלין בפירוש לעבוד בשבת יש להתיר היכא דלא קאי בתע"ד. וכמ"ש הריטב"א (ע"ז ו:) וכו'. ע"ש. (וע"ע לעיל אות ח)]. ולפ"ז יש ליישב גם ד' התוס' קידושין (נו) שמותר למכור בהמה במעות מע"ש, אף שמתכוין הלוקח לאכלה בעירו. וליכא בהא לפ"ע =לפני עור= משום דלא קאי בתע"ד. ע"ש. וה"ט משום דמיירי שהסיוע שלא בשעת העבירה. וכן י"ל בזה ד' הר"ן (ספ"ק דע"ז), שמותר להשתתף עם העכו"ם, ואין בזה משום לפ"ע, כיון שאפשר לעשות השותפות בלי ישראל. ע"ש. דהתם נמי הוי הסיוע שלא בשעת האיסור. [אולם ההיא דחגיגה (יג) שכל שיש גוי אחר ללמדו, אין בזה משום לפ"ע. ע"ש. עדיין קשה, דהתם הוי בשעת האיסור ממש. אם לא שנאמר דבגוי ליכא איסורא כלל היכא דלא קאי בתע"ד. ועמש"כ לעיל (אות ט)]. וע' בשו"ת מהר"י אסאד (חאו"ח סי' ד) ד"ה ובאמת, שעמד ע"ד הר"ן הנ"ל. וכן בס' טל אורות (דט"ו ע"א). ולפ"ז ניחא. ומצאתי און לי בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' צג), שהתיר כיו"ב למנהל בית חולים יר"ש להניח פנקס החולים מע"ש לפני הרופא ישראלי, שכותב בו בשבת שמות החולים ורפואתם, ע"פ הטעם הנ"ל, שאין בזה משום מסייע ידי עוברי עבירה, הואיל והוי שלא בשעת העבירה. ע"ש. וע' ביד מלאכי (כלל שסה), ובס' לב שומע (מע' ל אות מא). וע"ע בשו"ת מנחת שמואל (חאו"ח סי' כד). ודו"ק כי קצרתי.
(טו) אמנם ראיתי בשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' נד), שנשאל, אם מותר להשכיר חנות ליהודי מחלל שבת, שיודע בבירור שיפתח החנות בשבת. והביא ד' הש"ך, וכ', דמיירי במומר לע"ז שכבר יצא מן הכלל, אבל בפושע ישראל אף שדינו כמומר לכל התורה, מ"מ כיון שישראל גמור הוא, מאן לימא לן שאם היה בידינו ובכחנו להפרישו, לא היה מוטל עלינו לעשות כן. וכבר השיג בזה החו"י (סי' קפה) על הש"ך. ע"כ. ולפע"ד אין פירושו בכוונת הש"ך מתקבל. ואין לחלק בזה בין מומר שיצא מן הכלל, או לא. בפרט לפמש"כ לעיל הסבר דבריו שיצא מכלל הוכח תוכיח את עמיתך, כל שהוא מחלל שבת בפרהסיא. וכן לפמש"כ ליישב דבריו עפ"ד הגאונים שהמחלל שבת דינו כגוי גמור מן התורה, ואין קידושיו קידושין. ע"ש. והרי אף לפמ"ש ה' ערוגת הבושם דמיירי במומר שיצא מן הכלל, לא הועיל כלום כדי ליישב ד' הש"ך בזה, דאכתי אף על פי שחטא ישראל הוא.
(טז) עוד כ' ה' ערוה"ב =ערוגת הבושם= הנ"ל, דמ"ש הדג"מ לד' הש"ך שישראל הרוצה לעבור במזיד על איזה עבירה, אפילו אינו מומר, אין ישראל מצווה להפרישו. הוא תמוה מאד שמבואר בכ"ד שצריכים למחות בכח גדול וביד חזקה ביד עוברי עבירה. וכ"ש שמצווין להפרישו. וכבר הביאו ראיה לד' המחמירים, מנדרים (סב:) והאיכא משום לפני עור לת"מ, אף על גב דבודאי היה אפשר להם למצוא עצים ממקום אחר. והיא ראיה גדולה לשטת המחמירים. וכ"כ רמ"א דבעל נפש יחמיר בזה. ע"כ. והנה לא יתכן לומר שהתוס' והרא"ש (בע"ז ו:) שהתירו, נעלם מהם ח"ו ד' הגמרא נדרים הנ"ל. וכבר כתבנו לעיל (אות י - יא), ליישב קושיא זו, כמ"ש המאירי (נדרים שם) שלא היה מצוי יער גדול כזה. ע"ש. ומעתה אין כאן ראיה לא גדולה ולא קטנה. ונראה שדברי המאירי נעלמו מעיני קדשו של הגאון ערוה"ב הנ"ל. וע' בחות יאיר (סי' קפה) שכתב, שלדברי הרמ"א שכתב ויש מחמירין אינו אלא חומרא. ע"ש. וא"כ במקום הפסד מוקמינן אדינא, ומכ"ש לפי כל הטעמים הנ"ל. ומ"ש הערוה"ב שם ממשנת חסידים הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, ואי משום הפסד, הא אמרינן (סוכה נו:) ששכני הרשעים לא נשתכרו. ולכן יש להזהר בזה. עכ"ד. הנה ודאי היכא דאפשר בלא הפסד כ"כ, נכון לחוש לזה. אבל כשיש הפסד נראה שאין צורך להחמיר בזה. וכעין מ"ש התוס' ב"מ (ע:), דמה שנהגו להלוות לעכו"ם ברבית, לפי שיש עלינו משא מלך ושרים, והכל הוי כדי חיינו. ועוד שא"א לנו להשתכר אם לא נישא וניתן עמהם, הילכך אין לאסור רבית שמא ילמוד ממעשיו, יותר משאר משא ומתן. ע"ש. [ובעכו"ם יש חשש לשמא ילמוד ממעשיו, יותר מישראל מומר. ע' תוס' עירובין (סא:) ד"ה הדר]. וה"נ שאין השכרת חנות עדיפא יותר משאר משא ומתן, ולא נקרא שכן אלא הדר עמו בקרבת מקום.
(יז) שוב מצאתי בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' קפד), שנשאל, אם מותר להשכיר את ביתו ליהודי ספר המגלח ביום שבת קודש בפרהסיא והשיב, עד שאתה שואלני להשכיר לספר, הרי בכל השכרת בית למחללי ש"ק בבישול ואפייה וכביסה וכו' יהיה איסור בזה. ופוק חזי מאי עמא דבר (להתיר). והביא ד' הבנין ציון וכת"ס הנ"ל, שאין שום איסור בזה אא"כ בשעת סיועו לעבירה, עושה את האיסור מיד, הלא"ה שרי. וכ', שבאמת כעין זה כ' הב"ח ומג"א (סי' קסט סק"ו). וע"ע במג"א (סי' רסו סק"ח). ועוד שהרי כאן לא יעשה האיסור בגוף הבית רק באוירו, ול"ד למה שאסרו בעלמא משום מסייע ידי עוברי עבירה, דהתם היינו שבגוף הדבר שנותן יעשו בו האיסור. וגם יש לצדד שאולי יחזור בתשובה וכו'. ע"ש. ותעלוזנה כליותי שיש תנא דמסייע לן בכחא דהיתרא. ומי כמוהו מורה. וכ"ש כאן שכבר המשרדים הללו מושכרים כבר לאנשים אלו, שאין שום איסור לקנות בית זה, משום כך. ואפשר שאף הערוה"ב האוסר להשכיר ביתו למחלל שבת, יודה שאין להחמיר בזה. וע' בשו"ת לבושי מרדכי ח"א (סי' מג), ותניינא (סי' מח). וי"ל ע"ד. בהא סליקנא ובהא נחיתנא שיש להתיר לקנות בית זה בלי פקפוק. (ובלבד שיהיה באופן דלא קאי בתע"ד, כגון שיוכלו להשכיר משרדים כיו"ב בלי טרחא כ"כ ובקירבת מקום.) ואף לאחר תום מועד שנת השכירות. אין איסור להשאירם, אם לא יועיל להם שום השפעה להחזירם למוטב. והנה אף שהיה מקום לפלפל עוד בדינים אלו שהם מקצוע גדול בתורה. וצל"ע בשדי חמד (מע' ו' כלל כ"ו) שהאריך הרחיב בכלל זה, כיד ה' הטובה עליו. אכן לפי מסת הפנאי עת לקצר. (ובמקום אחר כתבנו עוד בזה בס"ד). והרצתי הדברים הנ"ל לפני מוהר"ר הגאון המפו' ר' עזרא עטייא שליט"א, והסכים להתיר ככל הטעמים הנ"ל והשי"ת יאיר עינינו בתוה"ק. אמן. נאם הדוש"ת באה"ר וביקרא דאורייתא עובדיה יוסף ס"ט
ב"ה. ח' סיון תשי"ד. פעה"ק ירושלים ת"ו. לכבוד ידידי היקר. רב חביבאי. דיתיב בתווני דלבאי. מוכתר בנימוסין. בשבח וקילוסין הרב הגאון המפורסם כמהר"ר יהודה צדקה שליט"א. איתן מושבו פעה"ק ירושלים ת"ו. ולעת עתה באנגליה. אודות שאלתו באדם יר"ש שמציעים לפניו לקנות בית שיש בו משרדים, שחלק מהם מושכרים לישראלים העובדים בשבת. אם מותר לו לכתחלה לקנות בית כזה, למרות שימשיכו הללו לעבוד בשבת עד תום שנת השכירות. ואם יתחייב מן הדין להוציאם מיד בתום שנת השכירות, אף על פי שדבר זה עלול לגרום לו הפסד. ולרוב חביבותיה דמר גבאי, נפניתי להשיבו מיד. וזה החלי בעזר צורי וגואלי.
(א) בגמרא (ע"ז ו) אמרינן אי אית ליה בהמה לעכו"ם, דאי לא מזבין ליה ישראל, אפ"ה פלח לע"ז בדידיה, ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול. ופריך והתניא א"ר נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואמה"ח =ואבר מן החי= לבני נח ת"ל ולפני עור לת"מ. והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקיל איהו וקעבר משום לפני עור. ומשני הב"ע דקאי בתרי עברי דנהרא. דייקא נמי דקתני לא יושיט, ולא קתני לא יתן. וכ' התוס', שאסור להושיט למומרים דבר איסור אף על פי שהוא שלהם, כי הדבר ידוע שיאכלוהו, והוא נאסר להם. דכישראל גמור חשבינן ליה. ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה. וכדמסיק דקאי בתרי עברי דנהרא. עכ"ל. וכ"כ הרא"ש, והמרדכי, והאור זרוע שם. וז"ל המאירי שם: כל מה שנאסר לנו משום לפני עור לת"מ אם הוא רשאי ליקח מאותו דבר מזולתינו מותר לנו למכור לו, שהרי אין המכשול בא בשלנו. מעתה מותר לנו למכור דבר האסור לו אף על פי שלוקחו לאכילה, הואיל והוא מוצא לקנות מזולתינו. ומ"מ אסור ליתן לו (במתנה). ואם הוא מוצא במזומן ובלא קנין, אף נתינתו מותרת. וכ"ש אם היה מאותו דבר בידו. ואף על פי שמ"מ גורם לו להרבות באיסור, אין בזו נתינת מכשול. ומ"מ ראוי להמנע מסרך מסייע ידי עוברי עבירה. וכן מ"מ אם אין אינו מוצא אלא בטורח אסור להמציא לו בהזמנה. עכ"ל. ומבואר יוצא מד' הראשונים הנ"ל שאין איסור כלל היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא, ואפילו מדרבנן. אולם ז"ל התוס' שבת (ג) ד"ה בבא דרישא פטור ומותר. וא"ת והא קעבר אלפני עור לת"מ, ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו, דלא עבר משום לפני עור וכו' כדמוקי לה בע"ז (ו:) דקאי בתרי עברי דנהרא. מ"מ איסור מדרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור. ואפילו אי מיירי בעכו"ם דלא שייך ולפני עור וכו'. ע"ש. וכ"כ הרא"ש והר"ן שם. ע"ש. ולפ"ז התוס' והרא"ש נראין כסותרים דבריהם בזה. וע' בהר"ן ע"ז (ו:) שכתב ג"כ שיש לאסור מדרבנן, אף בדלא קאי בתרי עברי דנהרא. שהרי מחוייב הוא להפרישו, והיאך יסייע ידי עוברי עבירה. ע"כ. וע' בתפארת שמואל (שם).
(ב) והרמ"א ביו"ד (סי' קנא ס"ה) כ' בזה"ל: י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודת ע"ז, היינו דוקא אם אין להם לאחרים כיו"ב או שלא יוכלו לקנות במקום אחר. אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר (מרדכי פ"ק דע"ז) ויש מחמירין (ר"ן שם ותוס' והרא"ש פ"ק דשבת). ונהגו להקל כסברא הראשונה. וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. ע"כ. והש"ך (שם סק"ו) כתב, שנ"ל דלא פליגי הפוסקים זה. וכ"ע מודים להמרדכי (פ"ק דע"ז) דבעכו"ם או מומר שרי, היכא דלא קאי בתע"ד =בתרי עברי דנהרא=. ומ"ש התוס' והרא"ש (בפ"ק דשבת) לאסור מדרבנן בזה, מיירי בישראל שחייבים להפרישו מאיסור, משא"כ בעכו"ם וישראל מומר שאינו חייב להפרישו. תדע דאל"כ יהיו דברי הרא"ש (בע"ז ושבת) סותרים זה את זה. וכן ר' ירוחם (נתיב יז) כ' כד' התוס' פ"ק דע"ז, והוא עצמו (נתיב יב) כתב כדברי התוס' פ"ק דשבת. אלא ודאי כדפרישית עכת"ד. והנה מה שחילק בין ישראל לעכו"ם, הוא נכון בסברא, מכיון שאינו מצווה להפרישו מעבירה, ה"נ אין בזה משום מסייע ידי עוברי עבירה, היכא דלא קאי בתע"ד. וכ"נ עוד מהר"ן (ספ"ק דע"ז) בשם הרמב"ן, שכ', דמ"ש שאסור לישראל לעשות שותפות עם העכו"ם, לאו איסורא ממש קאמר, דהא לא מיתסר אפילו מדרבנן, דמשום לפני עור ליכא אלא במה שא"א לו לעשות אלא ע"י ישראל, כמושיט כוס יין לנזיר דמיירי בדקאי בתרי עברי דנהרא. אלא מדת חסידות בעלמא הוי. ע"ש. ומאי דוחקיה לו' דמדת חסידות הוא, והרי הוא עצמו כ' (בפ"ק דע"ז ו:), דאף היכא דלא קאי בתע"ד איכא איסורא מדרבנן. א"ו שלא אמר כן אלא גבי ישראל, וכמו שסיים (בפ"ק) שהרי מחוייב הוא להפרישו. אבל גבי עכו"ם אין שום איסור כלל בזה. [שו"ר שכ"כ ה' טל אורות דט"ו רע"א. וע"ש]. וכן מוכח מהגמרא (ע"ז ו:) דמשני התם דקאי בתע"ד, ואכתי תקשה דהא מדרבנן מיהא אסור, א"ו דבעכו"ם מותר לגמרי.
(ג) אולם מ"ש הש"ך דאף ישראל מומר דינו כעכו"ם לענין זה, דהיכא דלא קאי בתע"ד מותר להושיט לו איסור, וכמ"ש התוס' בדין המשומדים. ורק בישראל גמור אסור מדרבנן. לכאורה הדבר קשה, דהא קי"ל אף על פי שחטא ישראל הוא, ומכיון שאילו היינו יכולים, היינו צריכים להפרישו מן האיסור, גם עתה אין לנו להושיט לו איסור ולסייעו בעבירה. וכן ראיתי בתשו' חות יאיר (סי' קפה), שכ' ע"ד הש"ך בזה, ומי כהחכם יודע פשר דבר, דהתינח בגוי שבודאי אין מוטל עלינו להפרישו, אבל מומר אחר שקידושיו קידושין וכדין ישראל הוא, מאן לימא לן שאם היה בידינו ובכחינו להפרישו, שלא היה מוטל עלינו. ע"ש. וכן הקשה בשו"ת בנין ציון (סי' טו). ע"ש. וע"ע בשו"ת טוב טעם ודעת ח"ב (סי' לא). ע"ש. ולכאורה יש מקום לומר לפמ"ש המשנה ברורה בבאה"ל (ר"ס תרח), שלאלו הפורקי עול כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבלות להכעיס, כבר יצאו מכלל עמיתך, ואינם בכלל מצות הוכח תוכיח את עמיתך. וכן אי' בתדב"א רבה (פי"ח), הוכח תוכיח את עמיתך, עמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ובמצות אתה חייב להוכיחו, אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח. ע"ש. והנה להפרישו מן האיסור בכח, ג"ז בכלל מצות תוכחה. וכמ"ש במטה אפרים ארדיטי (פ"ו מה' דעות ה"ה). [וע"ע בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' פג) בד"ה ואחר, שכ"כ בהדיא]. ועמ"ש בס' הנדמ"ח מצות התוכחה (דס"ג ע"א). ע"ש. וא"כ יש לצדד שאין מצוה וחיוב להפרישם, שאינם בכלל עמיתך. ומש"ה בישראל מומר ס"ל להש"ך להתיר בדלא קאי בתע"ד, הואיל ואינו מחוייב להפרישו. [ושוב מצאתי כן בס' לימודי ה' (לימוד נב), שכ', דדוקא בישראל כ' התוס' (שבת ג) לאסור בדלא קאי בתע"ד, וכמ"ש הטעם להדיא משום שחייב להפרישו. וה"ט משום הוכח תוכיח את עמיתך, ולא גוי. ע"ש. והשתא דאתית להכי אף ישראל מומר י"ל דנתמעט שפיר מהאי קרא גופיה. וכאמור]. וצ"ע.
(ד) וראיתי להגאון דגול מרבבה יו"ד (שם), שכתב ע"ד הש"ך הנ"ל בזה"ל משא"כ בישראל מומר, הא ודאי שישראל מומר אף על פי שחטא ישראל הוא, וא"כ מה בינו לשאר ישראל לענין להפרישו מעבירה. אבל נראה לפרש כוונות הש"ך דאף בישראל אין מצווים להפרישו, כי אם כשעובר בשוגג. וכמו בקטן אוכל נבלות, שהקטן שוגג הוא. ומתני' (דריש שבת) בשוגג מיירי, וכמ"ש רש"י (שם ג) ד"ה פטורי דאתי. אבל בישראל שרוצה לעבור במזיד על איזה עבירה, אפילו אינו מומר גמור, אין מצווין להפרישו, לד' הש"ך. ומומר דנקט הש"ך הוא משום שהפו' במומר דיברו, ומומר מסתמא מזיד הוא. ועוד שכל עובר עבירה במזיד, נקרא מומר לאותו דבר. עכ"ל הדג"מ. ונהירנא כד הוינא טליא שאמרתי להעיר ע"ד הדג"מ בזה, ממ"ש הרמב"ם בפי' המשניות (פ"ה דשביעית מ"ו). וז"ל: אמר הכתוב ולפני עור לת"מ, ר"ל מי שסגרה עיניו התאוה ויצר הרע, אל תעזור אותו להוסיף בעורונו, ותוסיף להרחיקו מן היושר וכו' ע"ש. לפ"ז אף העובר במזיד בכלל עור הוא, שהתאוה עורה את עיניו, וצריך להפרישו מן האיסור. וכ"ש שלא נעזרהו להוסיף בעורונו, לסייעו בעבירה. והיאך נתיר להושיט לו איסור היכא דלא קאי בתע"ד. [וידי"נ הרב הגאון ר' יהודה צדקה שליט"א, (הרב השואל), ענני במכתב ליישב ד' הדג"מ. דהרמב"ם קאי אקרא דמיירי בדקאי בתע"ד, משא"כ הדג"מ דקאמר שאין מצווין להפרישו וכו', מיירי בדלא קאי בתע"ד, ובהא הוא דמפלגינן בין שוגג למזיד. עכת"ד. ודפח"ח. אולם לפע"ד עדיין ק' מ"ש הדג"מ דבמזיד אינו מצווה להפרישו, שמכיון שהתורה הקפידה באזהרת לפני עור לא תתן מכשול, אף במזיד. ה"נ לענין לאפרושי מאיסורא, לא הי"ל לחלק בזה. ודו"ק]. וע' בפי' הרמב"ם (פ"ו דתרומות, מ"ג). ע"ש. וע' בשלחנו של אברהם (סי' קנא), ע"ד הש"ך בזה.
(ה) שו"ר בשו"ת מחנה חיים ח"א (סי' מה), שכ' לתמוה ע"ד הש"ך בזה, ממ"ש השטה מקובצת ב"מ (ו:) בד"ה דאלת"ה אנן חיותא לרועה היכי מסרינן, הא עברינן משום לפני עור לת"מ. ואף ע"ג דהיכא דאית ליה בהמות לדידיה, דבלאו דידן מצי עביד איסורא, לית ביה משום לפני עור. כדאיתא בפ"ק דע"ז. מ"מ אין לנו לגרום לו איסור. דמסייע ידי עוברי עבירה איכא. והכא נקיט קרא לרווחא דמילתא. הריטב"א. ע"כ. הרי שאע"פ שהרועה הוא גזלן במזיד אסור לנו לסייעו בעבירה. [וכן הקשה בשו"ת מהר"י אסאד (חיו"ד ס"ס קעז). ע"ש]. ולכן כ' ליישב קו' הדג"מ, שנ"ל ברור בכוונת הש"ך, שבודאי אם יש ביד ב"ד להפריש עושי רשעה, אז בוודאי שמצווין להפרישם, מזיד כשוגג. אבל כשאין ביד ב"ד למחות, ובכל אופן יהיה עובר עבירה, ורק הישראל מקרב לו הנאתו, אין ע"ז ערבות, ואין כאן איסור מסייע ידי עוברי עבירה. עכת"ד. ולפע"ד תירוצו לא יגהה מזור, דנהי שאין יכולת ביד ב"ד למחות ולאפרושי מאיסו', מהיכא תיתי לסייעו בעבירה לכתחלה, שהרי הברירה בידינו שלא לסייעו. ואין למדין אפשר משאי אפשר. [ובעיקר ד' הריטב"א דס"ל דמכיון דאית ליה בהמות לדידיה, אין בזה משום לפ"ע, אף על פי שמרבה באיסור גזל. לכאורה יש לסייעו מההיא דע"ז (ו) דהיכא דאית ליה בהמה לדידיה, מותר למכור לו בהמה. ולא חיישינן שיקריב שניהם לע"ז, ונמצא מרבה באיסור. אולם בתוס' ר' אלחנן לע"ז (ו:) כ', אסור ליתן למשומדים נבלות דעבר אלפני עור, דזמנין דלית ליה לדידיה. ואפילו אית ליה, יכול להיות דעבר אלפני עור כשיאכל שתיהן. אבל בתקרובת דהכא אין לו' שיקריב שתיהן, אלא שמקריב אחד מהן איזה שירצה. ע"כ. וע' בריטב"א, ע"ז שם. ובשו"ת מחנה חיים שם]. וע"ע בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' פג), שג"כ כ' לפקפק בד' הש"ך וה' דגול מרבבה. ע"ש. +/מילואים/ וע"ע בשו"ת כתב סופר (חאה"ע סי' מ"ז)+
(ו) ואשר אחזה בעניותי ליישב ד' הש"ך בזה. נ"ל שהדברים מגיעים לדברי המאירי קידושין (נ) שהביא בשם תשו' הגאונים, כי המשומדים בזה"ז אין קידושיהן קידושין, הואיל ומחללים שבת, וכל המחלל שבת אינו נקרא ישראל. ושכן מסכימים גדולי המפרשים (הראב"ד) שכל שהוא משומד לע"ז דינו כגוי גמור. וכ' ע"ז המאירי, שאינו נראה, ממ"ש ביבמות (מז:) דאי הדר ביה וקדיש קידושיו קידושין. ע"ש. וע"ע במאירי (ספ"ק דיבמות), בזה. ע"ש. ולכאורה תימה גדולה על הגאונים, שכאילו נעלם מהם תלמוד ערוך ביבמות הנ"ל. ולחומר הנושא צ"ל שכוונתם כמ"ש הרדב"ז בתשו' (סי' שנא), דקידושי מומר לאו מדאורייתא נינהו, אלא משום חומרת א"א אמרו שחוששין לקידושיו, דמדין תורה הרי הוא כגוי לכל דבריו. ע"ש. ולפ"ז צ"ל שאף הגאונים שכ' שאין קידושיהן קידושין היינו מה"ת. אבל מדרבנן חיישינן להו, דאע"פ שחטא ישראל הוא. (ומיהו לשון המאירי יבמות ל"מ כן.) ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' יא אות ד). ולפ"ז י"ל ד' הש"ך שמכיון שמה"ת דינו כגוי, אף על פי שמד"ס נידון כישראל לחומרא. היינו דוקא היכא דקאי בתרי עברי דנהרא, דבישראל גמור יש בו איסור לפ"ע מה"ת. משא"כ היכא דלא קאי בתע"ד, דבישראל גמור אין איסורו אלא מדרבנן. בישראל מומר לא גזרו כ"כ להחמיר. ולפ"ז י"ל ג"כ דברי הש"ך ביו"ד (סי' קנט סק"ה) בדין כותים, שכ' שעשאום כגוים גמורים לכל דבר, ואפילו להקל. והקשה עליו החו"ד, שכיון שמה"ת יש להם דין ישראל גמור, וכי יש כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בקום ועשה. ע"ש. ולפי האמור ניחא דאה"נ דמדאורייתא אין להם דין ישראל גמור, ורק מדרבנן החמירו לומר אף על פי שחטא ישראל הוא. ומשו"ה הם אמרו והם אמרו דהכותים כעכו"ם לכל דבריהם ואפילו להקל. והש"ך לשטתו הנ"ל. וע' בשו"ת ברית יעקב (חיו"ד ר"ס מז), שהביא סיוע לד' הש"ך, מפי' הרמב"ם (קידושין עד.), שנראה שעשו הכותים כעכו"ם לכ"ד אפילו להקל. וכו'. ע"ש.
(ז) והנה אף על פי שהרמ"א ס"ל דמחלוקת הפוסקים היא, אם יש להקל היכא דלא קאי בתע"ד, או יש לאסור מדרבנן. ומעיד בגדלו שנהגו להקל, ורק בעל נפש יחוש לעצמו. ובשו"ת הרדב"ז ח"ג (סי' תקלה) פסק בפשיטות להקל. אולם הנה מרן בש"ע א"ח (סי' שמז) פסק, פשט ידו לפנים וחפץ בידו והניחו לתוך יד חבירו העומד בפנים וכו', הוא חייב וחבירו פטור אבל אסור. וכ' הט"ז והמג"א (סק"ד), דהיינו מדרבנן משום שמסייעו בעבירה. אף על גב דלא קעבר משום לפ"ע דלא קאי בתע"ד. ע"ש. וכ"כ האחרונים וא"כ קשה להקל בזה נגד פסק מרן שקבלנו הוראותיו. אכן יש לנו עדיין סברת הש"ך לחלק בין ישראל מומר לישראל כשר. (וההיא דפשט ידו וכו' י"ל דבשוגג מיירי, וכמ"ש הדג"מ. א"נ בפ"א לא חשיב מומר, כמ"ש התוס' חולין (יד). ואכמ"ל.) דבישראל מומר אפשר להקל. ולא יהא אלא ספק הא סד"ר הוא ולקולא. וכן י"ל דהוי ס"ס, דשמא הלכה כהפו' דהיכא דלא קאי בתע"ד מותר לגמרי. ואת"ל שאסור מדרבנן, שמא בישראל מומר אפשר להקל יותר. ולפ"ז בנ"ד שנראה שיש אפשרות למצוא משרדים אחרים, ולא קאי בתע"ד, וגם הם ישראלים מומרים, בהיותם מחללי שבת בפרהסיא, אם א"א להשפיע עליהם לחדול מחלול שבת ויו"ט, נראה שאין איסור להשאירם במשרדיהם. שכדאים הם הפוסקים המקילים באופן דלא קאי בתע"ד לסמוך עליהם.
(ח) ותבט עיני בביאורי הגר"א יו"ד (סי' קנא סק"ח) שכ', דמהגמרא (ע"ז ו:) מוכח דאפילו מדרבנן מותר בעכו"ם, היכא דלא קאי בתע"ד. דאל"כ הדק"ל דמאי נ"מ, הא מתני' אינה אלא מדרבנן. א"ו דדוקא בישראל אסור לסייע. ועי"ל דלעולם מדרבנן אסור ומ"מ נ"מ היכא דאית ליה בהמה לדידיה משום שאינו ידוע שקונה לע"ז אלא דרבנן גזרו לפני אידיהן, ובכה"ג דלא קאי בתע"ד לא גזרו. עכת"ד. וכב' התירוצים הללו כ' בשו"ת בית יהודה עייא"ש (חיו"ד סי' יז). ע"ש. ותנא דמסייע להו הוא הרשב"ץ ח"ג (סי' קלג), שכ' להדיא שאף בגוי אסור לסייעו וצריך להפרישו. אולם כבר הוכחנו לעיל (אות ב) מדברי הר"ן (ספ"ק דע"ז) דבעכו"ם מותר לגמרי. וכעת מצאתי להמג"א (סי' שמז) שכתב בזה"ל: ונ"ל דלעכו"ם ליכא איסורא לסייעו במידי דאסור לו, כגון אבר מן החי, אם לא דקאי בתע"ד. וכן איתא בהדיא בע"ז (ו). וכ"כ הר"ן (ריש פ"ק דע"ז, וסוף פ"ק). וכ"כ התוס' קידושין (נו) עכ"ל. מבואר דהמג"א קאי בשיטת הש"ך, דלעכו"ם שרי היכא דלא קאי בתע"ד. וראייתו מהר"ן (ספ"ק דע"ז). כמש"כ לעיל בס"ד. ותלי"ת שכיונתי לדעתו הגדולה. וכן ראיתי עוד בערך השלחן יו"ד (סק"ה) שהוכיח במישור כן מד' הר"ן הנ"ל. ול"ז מד' המג"א בזה. וכ"פ מהרש"ק בשו"ת טוב טעם ודעת ח"ב (סי' ל"א ונ'). ע"ש. אכן מ"ש המג"א ל"ר מהתוס' קידושין (נו) גבי לוקח בהמה במעות מע"ש, ומתכוין לאכלה בעירו. שהקשו על פירש"י דמאי לפני עור לת"מ איכא הכא, הלא אם לא יקח ממנו יקח מאדם אחר, ולא שייך לפ"ע אלא דוקא בדקאי בתע"ד כדאמרינן בע"ז. ע"ש. לא זכיתי להבין ראיתו, דהא בישראל מיירי התם, וא"כ ד' התוס' קידושין קשים לשמוע, דהא איסורא מדרבנן מיהא איכא. וע' בגיטין (נג:) דלר' יהודה מזיד מיהא קנסינן ליה אף בדרבנן, וא"כ מש"ה קנסינן ליה שיחזרו דמים למקומם. ומאי קשיא להו על פרש"י [וע' בשו"ת לבושי מרדכי ח"א (סי' מג). ודבריו תמוהים]. ומצאתי בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' ה אות ה - ו) שעמד ע"ד המג"א, שדבריו תמוהים בזה דהוא מיירי לענין עכו"ם, ואילו מד' התוס' הללו מוכח דאף לגבי ישראל חבירו אין איסור בכה"ג. [וכן עמד בזה בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' קעז). ע"ש]. וע"ש שכ' ליישב ד' התוס' קידושין, דס"ל לחלק בין היכא דתבע ליה סתמא, לאומר בפירוש. דבאומר בפירוש יש איסור מדרבנן אפילו לא קאי בתע"ד, ומש"ה בשבת (ג) אסרו התוס' כיון שהעני עומד ברה"ר ומושיט לו להוציא והו"ל כאומר בפירוש. משא"כ בקידושין שפיר הקשו התוס' על פרש"י, שאף שמסתמא יודע היה המוכר שהלוקח מתכוין לאכלה בעירו, כדפרש"י שם. מ"מ כל שלא א"ל הלוקח בפירוש בשעת מכירה שיאכלנה בעירו, ליכא לפני עור ואפילו איסור דרבנן ליכא. עכת"ד. ולפ"ז יש לנו עוד סניף להקל בהיות שהשוכרים את המשרדים אינם אומרים כן בפירוש, רק שיודע שזה דרכם כסל למו. אבל עיקר השכירות היא לימות החול. מש"ה היכא דלא קאי בתע"ד, י"ל שמותר להשכירן. ויש לצדד בזה. וע"ע בשו"ת בנין ציון (סי' טו). ודו"ק.
(ט) וראיתי בשו"ת תורת חסד (שם), שכתב להוכיח כדברי המג"א דבעכו"ם אין איסור כלל, היכא דלא קאי בתע"ד, מד' התוס' חגיגה (יג). אין מוסרין ד"ת לעכו"ם שנא' מגיד דבריו ליעקב וכו' לא עשה כן לכל גוי. קשה לר' אלחנן תיפוק ליה דעכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נט), והמלמדו עובר אלפני עור לת"מ. וי"ל דמיירי אפילו יש עכו"ם אחר שרוצה ללמדו דליכא לפני עור, כדאמרינן בע"ז (ו:) וה"מ דקאי בתע"ד =בתרי עברי דנהרא=, ומ"מ הכא אסור משום מגיד דבריו ליעקב וכו'. ע"כ. ומוכח מדבריהם דאפילו איסורא מדרבנן ליכא בעכו"ם. ע"כ. (וכ"כ יד דוד חגיגה שם.) וסהדי במרומים כי עמי היתה ושלחתיה, שי"ל שאע"פ שיש איסור מדרבנן, מ"מ מייתי קרא מדברי קבלה, דחמיר טפי כעין דאורייתא. וכמ"ש בר"ה (יט) ד"ק =דברי קבלה= כד"ת דמו. ע"ש. שו"ר בלימודי ה' (לימוד נב), שהביא ד' השה"ג (פ"ק דע"ז), שכתב, וצ"ע היכא דהגוי בלא"ה מצי לקנות מגוי אחר אי איכא איסור לישראל למכור לו אותו דבר. ע"כ. וכ' ע"ז, שנראה שספקו אם אסור מיהא מדרבנן, וכתב, דלכאורה יש להוכיח מהתוס' חגיגה (יג) הנ"ל, דליכא איסורא אפילו מדרבנן, ושוב דחה שי"ל דקרא דמגיד דבריו דאורייתא הוא, דגמרא גמירי לה ואתא דוד ואסמכה אקרא, כדאמרינן בכה"ג [בתענית יז:] אתא יחזקאל ואסמכה אקרא. עכת"ד. והוא קרוב למש"כ. וכ"מ קצת בתוס' (ב"ק לח) ד"ה קראו ושנו. ולא נתחייבו למסור עצמם. ע"ש. אולם הטורי אבן (חגיגה שם) כתב, דהא דאשכחן בע"ז (מד:) ששאל גוי א' לר"ג כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם, מפני מה אתה רוחץ במרחץ. והשיב אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי וכו' דבר אחר וכו' לא נאמר אלא אלהיהם את שנוהג בו משום אלוה אסור וכו'. ואיך השיבו האיכא משום לא עשה כן לכל גוי. וי"ל שאין זה אלא אסמכתא בעלמא ומדרבנן, ובשואל ממנו ד"ת ומשיבו דרך עראי לית לן בה. ע"ש. ולפ"ז הדק"ל דהא בלאו קרא דלא עשה כן לכל גוי, יש לאסור מדרבנן. א"ו דבעכו"ם משרא שרי לגמרי היכא דלא קאי בתע"ד. וכן הוכיח מהרי"ץ חיות בשו"ת שדה יצחק (סי' כה) מד' התוס' הנ"ל ע"ש. וע"ע בשלחנו של אברהם (סי' קנא). ודו"ק.
(י) גם מ"ש בביאורי בגר"א (שם) להשיג על המרדכי שכ', שאם יכול לקנות במקום אחר חשיב לא קאי בתע"ד =בתרי עברי דנהרא=, וכ"פ הרמ"א, שאינו נראה שדוקא היכא דאית ליה בהמה לדידיה, אמרו שם שאינו עובר, ולא במוצא לקנות במקום אחר. דאל"כ תקשי ההיא דנדרים (סב:) דאמרינן, רב אשי הו"ל ההוא אבא (יער עצים), זבניה לבי נורא (ע"ז). א"ל רבינא והאיכא משום לפני עור לת"מ =לא תתן מכשול=, א"ל רוב עצים להסקה נינהו. ע"כ. ואם איתא וכי לא היה עצים בעולם לקנות במקום אחר. עכת"ד. והנה אף בתשו' חות יאיר (סי' קפה), כ' לדייק מדקאמר נ"מ היכא דאית ליה בהמה לדידיה, דלא מהני מה שיוכל לקנות במקור אחר. ע"ש. ובהשקפה הראשונה חשבתי להביא ראיה, מהתוס' קידושין (נו) שכ' להדיא, שאם יכול לקנות במקום אחר, הוי לא קאי בתע"ד. וכיו"ב התוס' חגיגה (יג) שאם יכול ללמוד אצל גוי אחר, הוי לא קאי בתע"ד. ע"ש. וכן מבואר להדיא במאירי ע"ז (ו) להתיר. והובא לעיל (אות א). וההיא דנדרים (סב:) לא מיכרעא, וכמ"ש המאירי בנדרים (שם). וז"ל: אסור לאדם להזמין לעובדי ע"ז דברים הראויים לעבודתם, שכל שאפשר שלא יזדמנו לו אלא על ידו, נמצא עובר על לפני עור לת"מ. ומ"מ כל שיש לתלות להיתר תולין, כל שרוב אותן הענינים בכך. והוא שאמרו כאן רב אשי וכו', עכ"ל. ע"ש. מבואר להדיא דמוקי לה בדקאי בתע"ד. וכגון ההיא דרב אשי שמכר יער שלם, וזה לא מצוי כ"כ. ולמטוניה דרבינו הגר"א שסובר שאפשר לומר דאף בעכו"ם יש לאסור מדרבנן היכא דלא קאי בתע"ד, אפשר לפ' דהכי פריך בנדרים, והאיכא משום לפני עור לת"מ, ר"ל מדרבנן. וכמ"ש התוס' והרא"ש שיש איסור מדרבנן היכא דלא קאי בתע"ד. ולעולם כל שיוכל לקנות במקום אחר לא חשיב כקאי בתע"ד. וכן מוכח בגיטין (כו סע"א) דמשום שנאמר, היינו מדרבנן. ומשו"ה לא קאמר והאיכא לפני עור לת"מ. אלא משום לפני עור לת"מ. וכן ראיתי להפר"ח במים חיים (שבת ג), עמ"ש התוס' דאיסורא דרבנן איכא היכא דלא קאי בתע"ד, שכ', וע' נדרים (סב:) דמוכח הכי. עכ"ל. ומוכח שהבין הקושיא דנדרים והאיכא משום לפני עור לת"מ דהיינו מדרבנן. ושו"ר בס' יד מלאכי (כלל שסא), שעמד ג"כ בההיא דנדרים, שהרי בודאי שהיו מוצאים לקנות עצים אחרים זולת רב אשי. ובכה"ג לא קאי בתע"ד. ודוחק לומר שלא היה להם בכל אותו הישוב אלא אותו יער דרב אשי. ומתרץ עפמ"ש התוס' והרא"ש (שבת ג) דמדרבנן איכא איסורא בכל גווני. וה"נ איכא איסורא מדרבנן. וכו'. ע"ש. אולם לפי מה שהעלינו בעניותינו שהעיקר כדעת הש"ך, וכתי' ב' שכתב הגר"א (שם), דבעכו"ם אין איסור לפ"ע בדלא קאי בתע"ד ואפילו מדרבנן, וכדמוכח בהר"ן (ספ"ק דע"ז). ע"כ לתרץ ההיא דנדרים, כמ"ש המאירי, שלא היה אפשר להשיג כ"כ עצים במקום אחר.
(יא) איברא דחזי הוית למרן החיד"א בשיו"ב (סי' קנא) שישב על מדוכה זו, ורצה להוכיח היפך ד' הש"ך דס"ל דבעכו"ם ליכא איסורא בכה"ג אפילו מדרבנן, מההיא דנדרים, דע"כ דר"ל שעובר על לפ"ע מדרבנן, דמסתמא הוו שכיחי עצים למזבן במק"א. [וכ"כ בס' טל אורות (דט"ו ע"א), להוכיח מההיא דנדרים דלא כד' הש"ך. ע"ש]. הן אמת שאף להרמ"א דס"ל דהמרדכי (ע"ז ו:) פליג ע"ד התוס' (שבת ג), תקשי ליה להמרדכי מההיא דנדרים. ודוחק לומר דלא שכיחי עצים כי הני דאבא דרב אשי. ע"ש. וזה כד' הפר"ח ויד מלאכי הנ"ל. כל קבל דנא ראיתי לה' לימודי ה' (לימוד נב) שהביא ד' הפר"ח הנ"ל, וכ' ולא כן אנכי עמדי, דבגוי אינו עובר בכה"ג אפילו מדרבנן. והוכיח כן מהגמרא נ"מ היכא דאית ליה בהמה לדידיה, והרי אף בדלא קאי בתע"ד יש איסור מדרבנן. וע"כ דבגוי מותר לגמרי. ושו"ר כן במג"א. ע"ש. ואף על פי שיש להיימין להשמאיל בראיה זו, כנ"ל, מ"מ לדינא העיקר כדבריו בזה. וההיא דנדרים אינה דוחק כ"כ, לפמ"ש המאירי בע"ז (ו) שאם אינו מוצא אלא בטורח אסור להמציא לו בהזמנה, וחשיב כדקאי בתע"ד. ע"ש. וא"כ י"ל שאף שהיו מוצאים במקום רחוק ונידח, היה להם טירחא להביאו. [ומה גם לפמ"ש המשנה למלך (פ"ד מה' מלוה ה"ב) שאף במקום שרואה הלוה, שהמלוה מוכן להלות כסף זה ברבית לאיש אחר, אם לוה הוא ממנו ברבית עובר בזה משום לפני עור לת"מ. הואיל ואף הלוה האחר היה עובר משום לפני עור, משום שלוה זה לא נפטר מלפני עור. ומשו"ה כ' התוס' חגיגה (יג) ד"ה אין מוסרים ד"ת לעכו"ם, דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא עכו"ם אחר שרוצה ללמדו, ומדלא קאמרי שיש ישראל אחר שרוצה ללמדו ש"מ שאינו נפטר מלפ"ע, בשביל שיש ישראל אחר שעובר. ודלא כהפני משה. ע"ש. ולזה הסכימו הרבה מגדולי האחרונים. וכמ"ש בברכ"י חו"מ (סי' ט ס"ק ג). ע"ש וכ"פ החכמת אדם (כלל קל סי' ב). ע"ש. א"כ י"ל דאה"נ שהיו עוד יערות עצים כההוא דרב אשי, אלא שהיו של ישראל, ושל עכו"ם היו מרוחקים יותר, ויש טירחא להביאם. וכנ"ל. ומיהו לכאורה קשה מהתוס' קידושין (נו) דמשמע שאף אם יכול לקנות מישראל אחר, הוי כדלא קאי בתע"ד. שו"ר בערך השלחן חו"מ (סי' לד ס"ק יב) שהביא בשם מהרח"א שעמד בקו' זו. ודחה שי"ל שיקנה מאחד שלא ידע שהם מעות מע"ש. ע"ש. וכ"כ בשו"ת טוב טעם ודעת (סי' לא). ע"ש]. וכן מצאתי בשו"ת תורת חסד מלובלין (סי' ה אות ה), שחשב מתחלה להביא ראיה מנדרים (סב:) דאף בעכו"ם איכא איסורא מדרבנן בכה"ג. ושוב מצא להמאירי שמפרש דמיירי באופן שלא יזדמנו לו לעכו"ם אלא על ידו. ע"ש. וכ"כ בשו"ת בנין ציון (סי' טו). ע"ש. ובודאי שאילו ראו יתר האחרונים ד' המאירי לא היו חוככים בדבר כ"כ וע"ע בס' יעיר אזן (מע' ל סוף אות יא). ובס' לב שומע (מע' ל אות לה - לו).
(יב) ומעתה עדיין אני אומר שכל שיכול לקנות במקום אחר חשיב לא קאי בתע"ד =בתרי עברי דנהרא=, וכדמוכח ג"כ מכל להקת האחרונים הנ"ל, ומפלפול המל"מ עם הפני משה וסיעתם. ולא בעינן דליהוי ליה לדידיה. וכן ראיתי לה' לימודי ה' (לימוד נב) בסו"ד, שכתב לפרש ספקו של שה"ג (בפ"ק דע"ז), אי בעינן דליהוי בהמה לדידיה בדוקא, או גם אם יכול לקנות מגוי אחר. וכ' שא"כ יש לפשוט ספקו מהתוס' חגיגה (יג), וקידושין (נו). ע"ש. והלום ראיתי שאף הגר"א בליקוט כ' ל"ר מההיא דהתוס' חגיגה (יג), אלא שיש ט"ס שם. והלום ראיתי בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (חאו"ח סי' ד), שהביא ד' התוס' חגיגה (יג) שתירצו דמיירי היכא שאפשר ללמוד מנכרי אחר. וכ' ע"ז דלפמ"ש התוס' (שבת ג) דמ"מ גם בכה"ג אסור מדרבנן ליתא לתירוצם. ע"כ. ותמיהני דלא אסיק אדעתיה להבדיל בין ישראל לעמים, דבעכו"ם יש להתיר אף מדרבנן היכא דלא קאי בתע"ד, משא"כ בישראל. וכמ"ש הש"ך והמג"א. וכבר הבאנו לעיל (אות ט) דברי האחרונים שהוכיחו חילוק זה מד' התוס' חגיגה הנ"ל. ועמש"כ שם.
(יג) ובהיותי בזה מצאתי בתוס' אשר בעין יעקב, (חגיגה יג), שתירצו עוד תי', דהא דאין מוסרין ד"ת לעכו"ם, מיירי בז' מצות דידהו, דליכא איסור משום לפני עור. והא דאמרינן גוי העוסק בתורה בז' מצות דידהו הרי הוא ככ"ג, אלמא דמצוה ללמדם. היינו קודם שניתנה תורה, אבל לאחר שניתנה התורה והתירם להם, ילפינן מהאי קרא (דמגיד דבריו ליעקב) דאף ז' מצות אסור ללמדם. עכ"ל. ויש להעיר דבסנהדרין (נט) אריו"ח עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא להם. וליחשבה גבי ז' מצות. מ"ד מורשה מיגזל קא גזיל לה. ומ"ד מאורסה דינו כנערה המאורסה דבסקילה. (והוא בכלל גזל ועריות.) מיתיבי היה רמ"א אפילו עכו"ם שעוסק בתורה הרי הוא ככ"ג, שנאמר אשר יעשה אותם האדם וכו'. התם בז' מצות דידהו. ע"כ. והנה קודם מתן תורה שעדיין לא זכו ישראל בתורה, נראה שלא היה שום איסור לעכו"ם לעסוק בתורה, דהא ליכא בהכי לא גזל ולא עריות. וכ"כ להדיא הפרשת דרכים (דרוש א), שאין ללמוד מהמדרש (ב"ר פצ"ד) שאמרו שם שהאבות היו עוסקים בתורה, (וע"ע יומא כח:) שהיה להם דין ישראל אפילו להקל, שאל"כ מי התיר להם לעסוק בתורה, והלא הלכה רווחת עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה, ולא הותר להם ללמוד אלא בז' מצות דידהו. משום דמידי הוא טעמא אלא משום גזל או עריות וכו', וכל הני לא שייכי אלא מסיני ואילך שניתנה תורה, אבל מקמי הכי לא שייכי ה"ט כלל. עכת"ד הפר"ד. ולפ"ז יש להקשות על תי' התוס' דמוקמי לההיא דר"מ שהרי הוא ככ"ג, דמיירי קודם מתן תורה דוקא, וא"כ מאי פריך לריו"ח, הא ריו"ח מיירי אחר מתן תורה דשייכי טעמי דגזל ועריות. ולד' התוס' הרי אפשר להעמיד ד' ר"מ (דמיירי קודם מ"ת) בכל התורה, ואין צורך להעמידם בז' מצות דידהו דוקא. ויש ליישב. וע' בטורי אבן (חגיגה שם). +/מילואים/ עמש"כ עוד בזה באורך בס"ד לקמן (בחיו"ד סי' י"ז) ע"ש+
אולם מוה"ר הגאון ר' עזרא עטייא שליט"א הוסיף להקשות ע"ד התוס' הנ"ל, מהסוגיא דב"ק (לח.) ראה ז' מצות שקיבלו עליהם ב"נ ולא קיימום עמד והתירן להם. איתגורי איתגור וכו', לומר שאפילו מקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר. ולא, והתניא רמ"א מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככ"ג וכו'. ע"ש. ואם איתא לד' התוס', מאי קושיא מדר"מ, הא התם מיירי קודם מתן תורה, והכא בתר מתן תורה ומשו"ה אין מקבלים עליהם שכר. וכן יל"ד ממה שתירץ שם, אמרי אין מקבלין עליהן שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה. ע"ש. אלמא דאף לאחר מתן תורה מקבלין עליהן שכר פורתא. ואפשר שכוונת המקשה היא לומר, דהואיל וקודם מתן תורה הוי ככ"ג, אחר מ"ת נמי מסתבר שיש לו קצת שכר. שאל"כ מאי קמ"ל ר"מ מאי דהוה הוה, וקרא נמי דאשר יעשה אותם האדם וחי בהם משמע דאף לאחר מ"ת יש להם שכר. ומשו"ה משני דאה"נ דמקבל שכר כאינו מצווה ועושה. ולכן כ' התוס' שהואיל ואינם מצווים ואין להם שכר כ"כ אחר מ"ת, אין מצוה ללמדם, וממילא קאי בלא עשה כן לכל גוי. כן י"ל לחומר הנושא. עכת"ד. ודפח"ח.
(יד) ובאמת שמלבד כל הנ"ל, יש לצרף עוד מ"ש הגאון בנין ציון (סי' טו), בנידון הנותן ספר להדפיסו אצל בעל בית דפוס גוי, שיש לו פועלים ישראלים, ויש לחוש שידפיסוהו בשבת ועובר משום לפני עור לת"מ. וע"ז הביא סתירת ד' התוס' והרא"ש בשבת (ג) למ"ש בע"ז (ו:). וכ' ליישב, דמ"ש התוס' בע"ז (ו:) להתיר היכא דלא קאי בתע"ד =בתרי עברי דנהרא=, היינו באופן שמושיט האיסור להעובר עליו, טרם עשיית האיסור. אבל אם בשעה שעושה האיסור יכול להפרישו ע"י שלא יושיט לו, זה ודאי אסור מדרבנן, שאסור לסייע ידי עוברי עבירה. כמ"ש בע"ז (נה) ישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו, אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין עמו מן הגת. ע"ש. הרי שבשעת העבירה ממש אסור לסייעו, ולכן כתבו התוס' שבת (ג) לאסור, שהוא בשעת העבירה. אבל (בע"ז ו:) מיירי שמושיט לידו האיסור שאין איסור בהושטה גופא, ואה"נ שאם נותן לתוך פיו ממש אפשר שאסור. וה"נ הוי קודם העבירה ושרי. עכת"ד. וע"ע בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' פג) שג"כ כתב ליישב עפ"ז סתירת ד' התוס' והרא"ש. ע"ש. וכמעט ב' הנביאים מתנבאים בסיגנון אחד. וכן ראיתי להגאון מהר"ם שיק בס' המצות (מצוה רלג), שכ"כ בשם האחרונים. ע"ש. וע"ע להגאון הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"ב (סי' לא - לב) שכ"כ. ע"ש. ומעתה בנ"ד שהשכירות חלה לפני השבת, ואינהו בדידהו עושים בשבת כמעשיהם בחול, הרי אין הסיוע בשעת העבירה, כיון דלא קאי בתע"ד אפשר להתיר. [ונוסף ע"ז גם מ"ש בבנין ציון (שם) בנידונו, שמכיון שאין שואלין בפירוש לעבוד בשבת יש להתיר היכא דלא קאי בתע"ד. וכמ"ש הריטב"א (ע"ז ו:) וכו'. ע"ש. (וע"ע לעיל אות ח)]. ולפ"ז יש ליישב גם ד' התוס' קידושין (נו) שמותר למכור בהמה במעות מע"ש, אף שמתכוין הלוקח לאכלה בעירו. וליכא בהא לפ"ע =לפני עור= משום דלא קאי בתע"ד. ע"ש. וה"ט משום דמיירי שהסיוע שלא בשעת העבירה. וכן י"ל בזה ד' הר"ן (ספ"ק דע"ז), שמותר להשתתף עם העכו"ם, ואין בזה משום לפ"ע, כיון שאפשר לעשות השותפות בלי ישראל. ע"ש. דהתם נמי הוי הסיוע שלא בשעת האיסור. [אולם ההיא דחגיגה (יג) שכל שיש גוי אחר ללמדו, אין בזה משום לפ"ע. ע"ש. עדיין קשה, דהתם הוי בשעת האיסור ממש. אם לא שנאמר דבגוי ליכא איסורא כלל היכא דלא קאי בתע"ד. ועמש"כ לעיל (אות ט)]. וע' בשו"ת מהר"י אסאד (חאו"ח סי' ד) ד"ה ובאמת, שעמד ע"ד הר"ן הנ"ל. וכן בס' טל אורות (דט"ו ע"א). ולפ"ז ניחא. ומצאתי און לי בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' צג), שהתיר כיו"ב למנהל בית חולים יר"ש להניח פנקס החולים מע"ש לפני הרופא ישראלי, שכותב בו בשבת שמות החולים ורפואתם, ע"פ הטעם הנ"ל, שאין בזה משום מסייע ידי עוברי עבירה, הואיל והוי שלא בשעת העבירה. ע"ש. וע' ביד מלאכי (כלל שסה), ובס' לב שומע (מע' ל אות מא). וע"ע בשו"ת מנחת שמואל (חאו"ח סי' כד). ודו"ק כי קצרתי.
(טו) אמנם ראיתי בשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' נד), שנשאל, אם מותר להשכיר חנות ליהודי מחלל שבת, שיודע בבירור שיפתח החנות בשבת. והביא ד' הש"ך, וכ', דמיירי במומר לע"ז שכבר יצא מן הכלל, אבל בפושע ישראל אף שדינו כמומר לכל התורה, מ"מ כיון שישראל גמור הוא, מאן לימא לן שאם היה בידינו ובכחנו להפרישו, לא היה מוטל עלינו לעשות כן. וכבר השיג בזה החו"י (סי' קפה) על הש"ך. ע"כ. ולפע"ד אין פירושו בכוונת הש"ך מתקבל. ואין לחלק בזה בין מומר שיצא מן הכלל, או לא. בפרט לפמש"כ לעיל הסבר דבריו שיצא מכלל הוכח תוכיח את עמיתך, כל שהוא מחלל שבת בפרהסיא. וכן לפמש"כ ליישב דבריו עפ"ד הגאונים שהמחלל שבת דינו כגוי גמור מן התורה, ואין קידושיו קידושין. ע"ש. והרי אף לפמ"ש ה' ערוגת הבושם דמיירי במומר שיצא מן הכלל, לא הועיל כלום כדי ליישב ד' הש"ך בזה, דאכתי אף על פי שחטא ישראל הוא.
(טז) עוד כ' ה' ערוה"ב =ערוגת הבושם= הנ"ל, דמ"ש הדג"מ לד' הש"ך שישראל הרוצה לעבור במזיד על איזה עבירה, אפילו אינו מומר, אין ישראל מצווה להפרישו. הוא תמוה מאד שמבואר בכ"ד שצריכים למחות בכח גדול וביד חזקה ביד עוברי עבירה. וכ"ש שמצווין להפרישו. וכבר הביאו ראיה לד' המחמירים, מנדרים (סב:) והאיכא משום לפני עור לת"מ, אף על גב דבודאי היה אפשר להם למצוא עצים ממקום אחר. והיא ראיה גדולה לשטת המחמירים. וכ"כ רמ"א דבעל נפש יחמיר בזה. ע"כ. והנה לא יתכן לומר שהתוס' והרא"ש (בע"ז ו:) שהתירו, נעלם מהם ח"ו ד' הגמרא נדרים הנ"ל. וכבר כתבנו לעיל (אות י - יא), ליישב קושיא זו, כמ"ש המאירי (נדרים שם) שלא היה מצוי יער גדול כזה. ע"ש. ומעתה אין כאן ראיה לא גדולה ולא קטנה. ונראה שדברי המאירי נעלמו מעיני קדשו של הגאון ערוה"ב הנ"ל. וע' בחות יאיר (סי' קפה) שכתב, שלדברי הרמ"א שכתב ויש מחמירין אינו אלא חומרא. ע"ש. וא"כ במקום הפסד מוקמינן אדינא, ומכ"ש לפי כל הטעמים הנ"ל. ומ"ש הערוה"ב שם ממשנת חסידים הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, ואי משום הפסד, הא אמרינן (סוכה נו:) ששכני הרשעים לא נשתכרו. ולכן יש להזהר בזה. עכ"ד. הנה ודאי היכא דאפשר בלא הפסד כ"כ, נכון לחוש לזה. אבל כשיש הפסד נראה שאין צורך להחמיר בזה. וכעין מ"ש התוס' ב"מ (ע:), דמה שנהגו להלוות לעכו"ם ברבית, לפי שיש עלינו משא מלך ושרים, והכל הוי כדי חיינו. ועוד שא"א לנו להשתכר אם לא נישא וניתן עמהם, הילכך אין לאסור רבית שמא ילמוד ממעשיו, יותר משאר משא ומתן. ע"ש. [ובעכו"ם יש חשש לשמא ילמוד ממעשיו, יותר מישראל מומר. ע' תוס' עירובין (סא:) ד"ה הדר]. וה"נ שאין השכרת חנות עדיפא יותר משאר משא ומתן, ולא נקרא שכן אלא הדר עמו בקרבת מקום.
(יז) שוב מצאתי בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' קפד), שנשאל, אם מותר להשכיר את ביתו ליהודי ספר המגלח ביום שבת קודש בפרהסיא והשיב, עד שאתה שואלני להשכיר לספר, הרי בכל השכרת בית למחללי ש"ק בבישול ואפייה וכביסה וכו' יהיה איסור בזה. ופוק חזי מאי עמא דבר (להתיר). והביא ד' הבנין ציון וכת"ס הנ"ל, שאין שום איסור בזה אא"כ בשעת סיועו לעבירה, עושה את האיסור מיד, הלא"ה שרי. וכ', שבאמת כעין זה כ' הב"ח ומג"א (סי' קסט סק"ו). וע"ע במג"א (סי' רסו סק"ח). ועוד שהרי כאן לא יעשה האיסור בגוף הבית רק באוירו, ול"ד למה שאסרו בעלמא משום מסייע ידי עוברי עבירה, דהתם היינו שבגוף הדבר שנותן יעשו בו האיסור. וגם יש לצדד שאולי יחזור בתשובה וכו'. ע"ש. ותעלוזנה כליותי שיש תנא דמסייע לן בכחא דהיתרא. ומי כמוהו מורה. וכ"ש כאן שכבר המשרדים הללו מושכרים כבר לאנשים אלו, שאין שום איסור לקנות בית זה, משום כך. ואפשר שאף הערוה"ב האוסר להשכיר ביתו למחלל שבת, יודה שאין להחמיר בזה. וע' בשו"ת לבושי מרדכי ח"א (סי' מג), ותניינא (סי' מח). וי"ל ע"ד. בהא סליקנא ובהא נחיתנא שיש להתיר לקנות בית זה בלי פקפוק. (ובלבד שיהיה באופן דלא קאי בתע"ד, כגון שיוכלו להשכיר משרדים כיו"ב בלי טרחא כ"כ ובקירבת מקום.) ואף לאחר תום מועד שנת השכירות. אין איסור להשאירם, אם לא יועיל להם שום השפעה להחזירם למוטב. והנה אף שהיה מקום לפלפל עוד בדינים אלו שהם מקצוע גדול בתורה. וצל"ע בשדי חמד (מע' ו' כלל כ"ו) שהאריך הרחיב בכלל זה, כיד ה' הטובה עליו. אכן לפי מסת הפנאי עת לקצר. (ובמקום אחר כתבנו עוד בזה בס"ד). והרצתי הדברים הנ"ל לפני מוהר"ר הגאון המפו' ר' עזרא עטייא שליט"א, והסכים להתיר ככל הטעמים הנ"ל והשי"ת יאיר עינינו בתוה"ק. אמן. נאם הדוש"ת באה"ר וביקרא דאורייתא עובדיה יוסף ס"ט
אלעזר אטיאס
Active member
כידוע
תלמיד מהרש"ך
Active member
אלעזר אטיאס
Active member
שמעתי מהרב עובדיה יוסף בן הרב יעקב דלפני שהרב יהודה צדקה טס להיות רב בלונדון [ורמז לזה ביבי"א ח"ב סימן ט"ו] בא לקבל ברכה מהרב צדקה חוצין, אמר לו הרב צדקה חוצין דלא יסע לפי דלא ימנע דיפסיד תפילה בציבור או בהלכה או בחזרה ואין זה שווה אף על כל זיכוי הרבים שיש שם, אמר לו הרב צדקה שהוא סידר את כל הזמנים שלא יפסיד תפילה בציבור, והסכים לו. |
קבצים מצורפים
נושאים דומים בפורום
