א.א
Well-known member
- מצורף ממה שהתחלתי לכתוב תשובה בענין אשמח לקבל הערות והארות
נשאלתי ונתון אל ליבי אם מותר להתעסק בזמן אמירת ברכות
א איתא בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות (פרק ב' הלכה ה') תני הפועלין שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית הרי אילו מברכין ברכה ראשונה וכוללין של ירושלים ושל ארץ וחותמין בשל ארץ אבל אם היו עושין עמו בסעודן או שהיה בעל הבית אוכל עמהן הרי אילו מברכין ד' ברכות. א"ר מנא זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה בשעה שיברך. דלכן מה אנן אמרין יעשה מלאכה ויברך.
וכן הביא גמרא זו הב"י בסימן קפ"ג וסימן קצ"א וכ"פ בשו"ע בסימנים הנ"ל[1]
והנה בטעם איסור זה ביאר הט"ז (קצ"א) דהוא דרך עראי[2]. והלבוש (קצא ג) כתב מפני דהוא מפני שמטרידו ולא יוכל לברך בכוונה. ועיין שם באליה רבה.
ולכאורה לפי זה גם בברכה דרבנן אסור להתעסק בזמן שמברך דמאי שנא וכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון. אלא דאפשר דכל זה דווקא בברכת המזון שהיא חמורה מהתורה אבל בברכה דרבנן מותר ומצינו כמה מקומות דדין דרבנן קיל מדאוריתא וכן יבואר לקמן.
ב] איתא במסכת ברכות (טז ע"א) במשנה האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך, מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה.
ובגמרא אמר רב ששת: והוא שבטלין ממלאכתן וקורין. והתניא, בית הלל אומרים: עוסקים במלאכתן וקורין , לא קשיא: הא בפרק ראשון, הא בפרק שני.
ועוד מבואר במסכת יומא דף יט עמוד ב אמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא: הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתותיו, ולא יורה באצבעותיו. ותניא, רבי אלעזר חסמא אומר: הקורא את שמע ומרמז בעיניו, ומקרץ בשפתותיו, ומראה באצבעו עליו הכתוב אומר: ולא אתי קראת יעקב ומוקמינן בפרק ראשון. וכ"פ הרמב"ם (פ"ב מהלכות ק"ש ה"ח) והש"ע (סימן ס"ג ס"ז). [ובביאור הענין למה בפסוק ראשון יש איסור חמור עיין ילקוט ביאורים במתיבתא עוז והדר בסוגיא בברכות עמוד שנ"ג].
ומבואר בגמרא שם שפועלים מברכים ברכות ק"ש. הא קמן דרק פרשה ראשונה לא עושים מלאכה[3]. ומשמע דבברכות ק"ש עושים במלאכתם [ועיין קושית הפר"ח בסימן ס"ג אות ח ובקובץ ויען שמואל (חט"ו סימן ב"ן)]
וכן כתב הרמב"ם פ"ב מהלכות קריאת שמע הלכה ד מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה, וכן האומנין בטלין ממלאכתן בפרשה ראשונה כדי שלא תהא קריאתן עראי והשאר קורא הוא כדרכו ועוסק במלאכתו, אפילו היה עומד בראש האילן או בראש הכותל קורא במקומו ומברך לפניה ולאחריה. וכן העתיקו דבריו הארחות חיים (הלכות ק"ש אות יא) הכל בו (סימן י) ספר השלחן (הלכות ק"ש שער ב) ספר הרוקח (סימן שכ). [אך בדברי הרוקח אינו מוכרח דאפשר דכוונתו דברכות ק"ש הם כמו תפילות הביננו שכתב בסמוך דשם ודאי לא מתעסק בתפלתו, ובהערה העתקתי לשונו[4]].
הרי מפורש שהתיר הרמב"ם להתעסק בברכות דרבנן
וכ"כ הב"י בסימן ס"ו וז"ל קודם שגמר גאל ישראל יכול להניח טלית בלא ברכה בעודו קורא ק"ש וברכותיה שהרי בעוד שהוא קורא ק"ש מותר לו לעסוק במלאכתו חוץ מבפרק ראשון כמו שנתבאר בסימן ס"ג. עכ"ל. ואף שסיים שהוא קורא ק"ש, מ"מ פתח מתחילה בעודו קורא ק"ש וברכותיה. וכן העירו כמה אחרונים מדברי הרמב"ם והב"י הזה. וז"ל המשנה ברורה סימן ס"ג ס"ק יט ד"ה עד שיקרא משמע דמכאן והלאה מותר אפילו בברכות ק"ש, וכן מבואר בהדיא בסי' ס"ו בב"י בד"ה ומ"ש רק אם ארעו וכו' עי"ש ועיין לקמן בסימן קצ"א בט"ז סק"א וצע"ג. וכן העיר ביביע אומר חלק ט' והבאנו דבריו לקמן.
ודוחק לומר דזה איירי רק בשעת הברכה שאומר ברוך אתה ה' אך באמצע הברכה מותר [דהרי אמצע ברכה קיל טפי מתחילת ברכה עיין באה"ל סימן ס"ו ס"ג ובהערות איש מצליח שם] דמהסתימות אין נראה כן.
וכנראה שלא חששו לטעם הט"ז דהוי דרך עראי, דהא מצאנו בגמרא יומא הנ"ל דבק"ש רק בפסוק ראשון או פרשה ראשונה החמירו מאוד לא לרמוז וכ"ו אבל לאחר מכן מותר, ולא חששו לדרך עראי, כמבואר בב"י בסימן סג אות ו'.
ג] אך קשה טובא דהא מהירושלמי דהוא מקור הדברים מוכח דאיסור זה הוא גם בברכות דרבנן, דהא ברכה רביעית בברכת המזון היא מדרבנן, ואעפ"כ לא התירו לפועלים לברך בשעה שעושים במלאכתם.
אך אפשר ליישב דכיון דלא מברכים הג' ברכות הראשונות כתיקונם [אלא מקצרים הברכות כמבואר בגמרא], אין להם לברך גם הברכה רביעית כתיקנה, דברכה רביעית היא נוספת על הג' ברכות ומחוברת אליהם. וברכה רביעית שהיא מדרבנן לא רצו לקצרה והעדיפו להשמיטה. וע"ע בשלמת חיים (מהדורת תשע"ח סימן יד) ע"ש שתירץ כיון שעקרו את ברכה שלישת לא נאה שיגדו את רביעית אך תירוץ זה רק לתוספות, דלמג"א הרי יוצאים י"ח של ברכה שלישית ע"ש.
ועוד תירצו האחרונים דאם נתיר לברך ברכה רביעית בהתעסקות ולא כשאר הברכות הראשונות שאסור להתעסק בהם יבואו לזלזל בברכה רביעית [וכמו שמצינו שאומרים אמן בלחש על ברכה שלישית דלא יבואו לזלזל כנזכר בש"ע סימן קפ"ח סעיפים א' ב'] וכן ראיה לזה מספר האשכול והביאו בחזו"ע ברכות (עמוד רכ"ב) ועיין ויען שמואל (שם) [וביתד המאיר (שבט תשע"א סימן שד"מ) דחה קצת דאם אין שום איסור לא בגלל זה יבטלו חז"ל את הברכה לגמרי נדלגה לגמרי וציין לאול"צ חלק ב עמוד קי"א ע"ש]
ב מסכת ברכות דף טז ע"א תנו רבנן הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית קורין קריאת שמע ומברכין לפניה ולאחריה, ואוכלין פתן ומברכין לפניה ולאחריה, ומתפללין תפלה של שמונה עשרה אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין כפיהם. והתניא: מעין שמונה עשרה, אמר רב ששת, לא קשיא: הא רבן גמליאל, הא רבי יהושע. , אי רבי יהושע, מאי איריא פועלים, אפילו כל אדם נמי , אלא, אידי ואידי רבן גמליאל, ולא קשיא: כאן , בעושין בשכרן, כאן , בעושין בסעודתן. והתניא: הפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל , הבית קורין קריאת שמע ומתפללין, ואוכלין פתן ואין מברכים לפניה, אבל מברכין לאחריה שתים, כיצד , ברכה ראשונה כתקונה, שניה , פותח בברכת הארץ וכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ; במה דברים אמורים , בעושין בשכרן, אבל עושין בסעודתן או שהיה בעל הבית מיסב עמהן , מברכין כתיקונה.
ובסיפא דעושים בשכרן לא מברכים לפניה, ופירש רש"י דאינם מברכים לפניה לפי שהיא מדרבנן.
ואם איתא שמותר להתעסק בברכה, אמאי לא יברכו תוך כדי מלאכתם אלא ודאי דיש איסור להתעסק בברכה. איברא דהרבה מהראשונים גרסו גם בבריתא השניה דמברכים לפניהם וכמו שכתב הרשב"א וז"ל הכי גריס רש"י ז"ל ואוכלין פתן ואין מברכין לפניה, ופירש הוא ז"ל לפי שאינה דאורייתא אבל מברכין לאחריה שהיא דבר תורה אבל בכל הספרים שלנו גרסי ומברכין אחת לפניה, וכן היא בפירושי הגאונים ז"ל ובהלכות הרב אלפסי ז"ל וכן היא שנויה בתוספתא. [ובדעת הרמב"ם יש שינוי נוסחאות עיין בויען שמואל שבסמוך [ויש עוד ראשונים דגרסי כרש"י הרא"ש בברכות (פרק ו' סימן ט"ז[5]) תוספות סוכה כ"ו וע"ע הגהת הגר"א בסוגיא ובב"י ריש סימן קצ"א].
אך מ"מ אין ראיה מדבריהם שמותר להתעסק בברכות. אולם המאירי כתב וז"ל וכן יש מי שאומר שאין מברכין המוציא הואיל ואינו אלא מדברי סופרים ואין זה כלום שהרי אין כאן בטול ואף בקצת ספרים גורסין כן בהדיא ומברכין אחת לפניה וכן היא בתוספתא. עכ"ל. ויש להסתפק אם כוונתו כיון שהיא ברכה קצרה הביטול אינו גדול, או שמתעסקים תוך כדי.
ומ"מ חל עלינו חובת הביאור דרש"י אוסר בזה, [ואפשר דלא פליגי עליה שאר הראשונים בענין זה] ובפרט אי נימא דרש"י סובר כהרמב"ם דמותר להתעסק בברכות ק"ש דא"כ יש כאן סתירה רבתי. ואפשר דבברכה קצרה חומר בקודש להתעסק, וכל מה שמותר להתעסק בברכות היינו בברכות ארוכות וצ"ע [ע"ע בויען שמואל אות ה'].
ד] ויש להביא ראיה מהירושלמי דמותר להתעסק דבירושלמי מסכת ברכות פרק ט הלכה ג' כתוב מצות אימת מברך עליהן רבי יוחנן אומר עובר לעשייתן. רב הונא אומר בשעת עשייתן. אתיא דרב הונא כשמואל דאמר רבי יוסי בי ר' בון בשם שמואל כל המצות טעונות ברכה בשעת עשייתן חוץ מתקיעה וטבילה. ויש אומרים קדושין בבעילה. וכ"ו.
ומבואר דלרב הונא מותר לעשות בשעת העשייה ממש[6] ואמנם אנו לא פוסקים כך מטעם דכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן, אך בלא"ה ש"ד [וכן ראיתי שהביא ראיה זו בקובץ ישמח ישראל בשם הגר"ש דבליצקי] .
אולם יש לומר דהכא שאני דכל שזה מענין המצוה מותר ואין לחוש שמא יטרד במצוה וכן לא עושה המצוה דרך עראי
וכן יש להביא ראיה ממזיגת הכוס שכתב הש"ע בסימן קפ"ג ס"ב יתן היין לתוכו חי, עד שמגיע לברכת הארץ, ואז מוזגו להודיע שבח הארץ[7]. [אולם שם אפשר דבזמן שאומר התיבות לא מתעסק אלא מפסיק רגע ומברך]
ויש להביא ראיה מהגמרא בברכות דף ל"ט ע"א להתיר לצורך הברכה אמר רב חייא בר אשי: פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא. ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: צריך שתכלה ברכה עם הפת. מתקיף לה רבא: מאי שנא צנומה דלא , משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא; על הפת נמי, כי קא גמרה , אפרוסה גמרה אלא אמר רבא: מברך ואחר כך בוצע. נהרדעי עבדי כרבי חייא, ורבנן עבדי כרבא. אמר רבינא, אמרה לי אם: אבוך עביד כרבי חייא, דאמר רבי חייא: צריך שתכלה ברכה עם הפת, ורבנן עבדי כרבא. והלכתא כרבא, דאמר: מברך ואחר כך בוצע.
ומבואר דלרבי חייא באמצע הברכה בוצע ורבא לא פליג עליה אלא מטעם אחר. וכן ראיתי שהביא ראיה זו בקובץ ישמח ישראל מהגר"ש דבליצקי.
ה] ולכאורה יש להביא ראיה מהגמרא בחולין דף פ"ו ע"ב דמותר להתעסק בשעת הברכה א"ר חנינא: מודה היה רבי יהודה לענין ברכה, שאינו מברך אלא ברכה אחת. א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מאי שנא מתלמידי דרב דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב, הוו יתבי בסעודתא, קאי עלייהו רב ייבא סבא, אמרו ליה: הב ליבריך הדור אמרו ליה: הב לישתי אמר להו רב ייבא סבא, הכי אמר רב: כיון דאמר הב ליבריך , איתסר ליה למשתי חמרא; הכא נמי, כיון דאיטפל ליה לכסוי, איחייב ליה לברכה! הכי השתא! התם , משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, הכא , אפשר דשחיט בחדא, ומכסי בחדא.
ואם איתא דאסור לעסוק בשעת הברכה, הא בזמן שמברך על כיסוי הדם אינו יכול לשחוט והוי הפסק
אולם יש לדחות דכמה ראשונים [תוספות שם ועוד] פירשו דברי הגמרא דברכת המזון מהוה הפסק כיון דהוי גמר הסעודה, ולא ענין מציאותי שאי אפשר לאכול, ולפ"ז בכסוי הדם אין דבר שמפסיק לשחיטה.
ואף לדעת רבנו דוד בפסחים ק"ט [הובא בקובץ שיטות קמאי בפסחים] שמבאר דברי הגמרא דבעינן תרתי גמר ואי אפשר, והיינו שבמציאות אי אפשר לדבר ולברך באמצע, אבל בכיסוי אפשר במציאות לכסות ולשחוט, והדרא ראיה למקומה דאם יש איסור להתעסק הרי הוא מָנוּעַ מלברך, אולם אכתי יש לדחות דאפשר דהגמרא לא התיחסה לזה כיון דברכות אינם מעכבות, א"כ לו יאה כלא בירך ואין הפסק, לכך אף אם יברך זה אינו מעכב.
ו. ויש להוכיח מדברי הרשב"א בתשובה (חלק א סימן שפב) שכתב שאלת היאך אנו נוהגין בב' תאומי' שנולדו ביום אחד ונמולים ביום אחד. אם ברכה אחת לשניהם בין לאב בין למוהל או אם ברכה לכל אחד ואחד.
תשובה לא בא מעשה לידינו בדבר זה שאגיד לך מה אנו נוהגין בו. ומכל מקום כך יראה לי שהמוהל אינו מברך אלא אחת כשוחט בהמות או עופות הרבה שברכה אחת לכולן. ואפילו אם בירך ברכה אחרונה בין ראשון לשני אינו חוזר ומברך על המילה בשני. דברכה אחרונה זו שבירך אינה הפסק. דהא אפשר דמל שני בחדא ידא ומברך ברכה אחרונה על הראשון. וכההיא דאמרינן התם (חולין פ"ו) ומודה רבי יהודה לענין ברכה שאינו חוזר ומברך. ולא דמיא להב לן ונבריך דהכא אפשר למשחט בחדא ידא ולכסויי בחדא ידא. וכן הוא במרדכי במסכת חולין (פרק כסוי הדם רמז תרנז)
הרי מבואר בדבריו דמותר להתעסק בזמן הברכה ופה אינו מענין מילת השני. אך אכתי יש לדחות קצת דסוף סוף זהו מענין מצות מילה וצ"ב
אולם לפי מה שדחינו שאין ראיה מהגמרא בחולין, הכא נמי יש לדחות באותו ענין, דכוונת הרשב"א דאין מניעה וסילוק מטעם הברכה, על אף שאפשר שמצד הדין א"א לברך מצד איסור התעסקות בברכה
ז] ויש עוד לדון דהנה מצינו בפוסקים דלא לנענע הלולב בשעה שאומר שם ה'
- והביא דבר זה המשנה ברורה בסימן תרנא (ס"ק לז) וביאר טעמו בשער הציון (מח) ומקורו מהלבוש כי
- בעת אמירת השם צריך לכוון, וכשיטרד בנענוע לא יכוון.
- ואם בהזכרת ה' הדברים אמורים קל וחומר לענין ברכה
- אולם יש לידע מקור נפתח לדין זה ואם הוי איסור ממש
- דבספר מצוות קטן (מצוה קצג) כתב ומנענעים בהודו תחלה וסוף.
- ובהגהות רבינו פרץ אות י"ב כתב שם פירוש הודו שבסוף הלל וי"מ בסוף פירוש כי לעול' חסדו שהוא סוף הפסוק ויש לעשות כדברי שניה' ואין מנענעין בשם לא בהודו ולא באנא. והאורחות חיים (חלק א הלכות לולב אות כג) כתב וכתב גאון שנהגו לכוין כשהוא אומר הודו מוליך ומביא, כשהוא אומר לה' מעלה ומוריד. וכ"כ הר' סעדיה ז"ל. והר"פ ז"ל כתב אין מנענעין בשם לא בהודו ולא באנא ע"כ. והגהות מיימוניות הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז [אות ע] כתב ואין מנענעין בשעת הזכרת השם לא בהודו ולא באנא.
- הרי דהביא האו"ח בשם גאון אחד וכן בשם רב סעדיה גאון דמותר לנענע בשם. וא"כ אף אם נימא דדבר זה תליא באשלי רברבי יש לתפוס עיקר כהגאונים שדבריהם דברי קבלה.
- ואף אם נימא דנקטינן להחמיר בזה היינו בתור חומרא וא"כ מה שכתבו כן הד"מ והמג"א וכה"ח (פ"ב) ובחזו"ע סוכות (עמוד שנ"ה) זה חומרא, וגם מכח המנהג שנהגו כך אך לא עיקר הדין ובפרט להנהיג כן לציבור אין זה ראוי. ועיין עוד בקובץ ישמח ישראל (ח"ו עמוד ק"ו).
- ח] והן אמת דיש כמה אחרונים שהחמירו בזה מרן החיד"א[8] חסד לאלפים (קנ"ח ג ובסימן קצ"א) בא"ח[9] שו"ת איש מצליח[10] ועוד
- אך בספר טהרת המים (מערכת ה אות כ עמוד נו) ישב על מדוכה זו ובסוף דבריו העלה להתיר מכמה ראיות שהבאנו לעיל, והוסיף דגם הרוצה להחמיר תע"ב אך זה דוקא במעשה אך ברמיזה או בהילוך שהוא צריך להן אין להחמיר והיא חומרא יתירה ע"ש.
- וביבי"א בחלק ט' (סימן צ"ה הערות על שלמת חיים אות ח) כתב להקל[11]. אולם בחלק י' (סימן כא אות ז בהערה) הביא דברי התבואות שור להחמיר מעט מטעם שלא יכוין ובדבר המצריך ריכוז ולחיבת הקודש אעתיק לשונו בהערה[12]
- ולפ"ז בדבר שאינו מצריך ריכוז נראה שמותר ולכן התירו כמה פוסקים לנגב הידים בשעת הברכה עיין שלמת חיים ועיין מה שהבאנו לעיל בהערה מהאיש מצליח
- וכן להתיר לברך בדרך הליכתו ובודאי היכא דקשה עליו עיכוב הדרך ומטרידו דהא בכהאי גוונא התירו גם להתפלל שמונה עשרה בדרך הליכתו כמבואר בברכות ל ובש"ע ריש סימן צ"ד
- אולם לברך בנסיעה והוא הנהג אינו נכון לפי דבעינן להתרכז ועיין מ"ש בסימן צ"ד לענין תפלת הדרך תוך כדי נהיגה ויש עוד ראיות ופרטים לענין מלאכה ולענין הליכה ובמק"א נכתוב בזה
- ועוד יש להביא ראיה להחמיר דהא כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות קריאת שמע הלכה ח הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו כדי שלא תהיה קריאתו עראי, ואם עשה כן אף על פי שיצא ידי חובתו הרי זה מגונה.
- וכתב הכסף משנה שם וכתב ה"ר מנוח בפ"ק דיומא מפלגי בין פרק ראשון לפרק שני משמע דבפרק שני מותר לרמוז ואפשר שלא רצה הרב לגלות כדי שלא יזלזלו בקריאתה א"נ בפרק שני מגונה הוא דלא הוי אבל איסורא איכא. [וי"ג להפך מגונה הוא דהוי אבל איסורא ליכא].
- ובש"ע לא כתב מה הדין בפרשה שניה.
- ועיין בהלכה ברורה (ח"ד עמוד שעא) מה שהביא זה מהראשונים והפוסקים לענין פרשה ראשונה ושניה לענין מלאכה ורמיזה, וסיים דטוב לחוש למחמירים אף לענין רמיזה בפרשה שניה ע"ש
- וא"כ אף ברכות לא גרעו מפרשה שניה דיש להחמיר בה.
ומ"מ לענין תשמיש הקשור לברכה כגון ניגוב יש מיקלים, השלמת חיים ועוד [ספר הקנה הנ"ל]
ומ"מ לענין דיעבד אף אם התעסק יצא ידי חובה עיין אליה רבה (קצ"א ס"ג). ובספר הלכה ברורה (ח"ט עמוד תקלט) ואף בברה"ז יצא
וע"ע בכל זה בשו"ת שלמת החיים (סימן י"ד) ובקובץ אור תורה (חשון תשע"ג סימן ט"ו) ויען שמואל (חט"ו סימן ב"ן) יתד המאיר (שבט תשע"א סימן שד"מ) ובהלכה ברורה (ח"ט עמוד תקלט).
המורם מן האמור דאין להתעסק בברכה המוציאה את האדם מהריכוז בברכה ובפרט בברכה קצרה.
[1] בית יוסף אורח חיים סימן קצ"א ואיכא למידק למה אמרו שלא יברכו אלא שתים מפני ביטול מלאכתו של בעל הבית, יברכו השתים אחרונות והם עוסקים במלאכתם. וי"ל דמהכא משמע דאסור לברך בשעת עשיית מלאכה והכי איתא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ה) אמר רבי מונא זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה עד שיברך.
שולחן ערוך סימן קפג סעיף יב אסור לברך והוא עוסק במלאכתו. ובסימן קצא סעיף ג' אסור לעשות מלאכה בעודו מברך. ואכמ"ל למה כפל דין זה. עיין מג"א ומ"ב. ויש ליישב עוד.
[2] וז"ל כי זה הוא מורה על עשייתו המצוה בלי כונה אלא דרך עראי ומקרה וזה נכלל במאמר תורתינו ואם תלכו עמי בקרי שפי' אף שתלכו עמי דהיינו עשיית המצוה מ"מ היא בדרך מקרה ועראי נ"ל שבכלל איסור זה יש ג"כ שלא לעסוק בתורה באותה שעה כי זה גורם ג"כ על ב"ה שהיא ע"צ המקרה והזדמן ואפילו עוסק במצוה זו ועוסק במצוה אחרת עמה אינו נכון כי א' מבטל חבירו נ"ל:
[3] ועיין פמ"ג (קצא) דהקשה דהרי בפרשה ראשונה אסור ומאי שנא מצוות דרבנן ותירץ דהיקלו רק בק"ש שהיא דברי תורה. אולם צ"ב דבסמוך כתבנו דמותר גם בברכות. וכן העיר בויען שמואל (שם)
ויש שתירצו דיש הבדל בין להתחיל במלאכה דאסור לבין להמשיך במלאכה דמותר עיין תהלה לדוד (סימן ס"ג) וע"ע מ"ש התהל"ד בסימן קצא
יש מתרצים דההיתר רק בתשמיש קל. ואין להקשות מק"ש דאסור אפילו רמיזה דהתם שאני מכמה טעמים וכמו שכתבנו לעיל. ועיין מג"א שכתב נ"ל דאסור לעשות תשמיש קל [ולא הוכיח מהגמרא ביומא] אולם לפ"ז יוצאת קולא גדולה שגם בברה"ז מותר תשמיש קל והפוסקים לא התירו זה ועיין בתהלה לדוד סימן קצ"א [ועיין עוד מה שהרחבנו בזה לקמן]
והכסא אליהו (סימן ס"ג) כתב שזה מחלוקת הבבלי והירושלמי ע"ש
[4] ספר הרוקח הלכות ברכות סימן ש"כ פועלין העושין מלאכה אצל בעל הבית בשכר מבטלין לפרק ראשון מיכן ואילך קורין ועושין מלאכה ומברכין לפניה ולאחריה. ומתפללין ג' ברכות ראשונות הביננו וג' ברכות אחרונות. ומברכין לאחר סעודה הזן. ובשנייה פותח בברכת הארץ וכולל בהם בונה ירושלים וחותם בברכת הארץ.
[5] וז"ל הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה"ב אוכלין פתן ואין מברכין לפניה אבל מברכין לאחריה. אולם הרא"ש בפ"ב סימן י"ד גרס ומברכים לפניה. והרגיש בסתירה זו המעדני יו"ט בפ"ו.
[6] וכן נראה מדברי הרא"ש מסכת חולין פרק ו סימן ו
שכתב כתב בעל הלכות שמכסה תחלה ואח"כ מברך. ואף על גב דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. הני מילי בתחלת המצוה. אבל זו סיום מצוה היא ובאמצע מצוה אינו ראוי לברך. הילכך מברך על השחיטה קודם התחלת המצוה. ועל כסוי אחר גמר המצוה. והעולם לא נהגו כך משום דחשיבי כסוי מצוה בפני עצמה.
[7] ובבית יוסף שם כתב יש לומר שהטעם שהצריכו שימזוג אותו בברכת הארץ מפני שכשנותן בו מים בשעה שמזכיר הארץ מראה לכל העומדים שם שבח ארץ ישראל שהיין שלה חזק וצריך מים הרבה עכ"ל ועל פי פירוש זה אפשר שנהגו העולם להצריך למזגו בברכת הארץ כדי להראות לכל העומדים שם שבח ארץ ישראל שהיין שלה חזק וצריך ליתן לתוכו מים ואף על פי שהמברך בחוצה לארץ מאחר שאינו מוזגו עד ברכת הארץ מוכחא מילתא ששבח ארץ ישראל הוא בא להראות: ויש נוהגים שלא למזוג הכוס במים עד סוף ברכת הארץ והיה אבא מרי ז"ל אומר שאין להם על מה שיסמוכו שהרי הרמב"ם (שם) כתב וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים וגם ה"ר יונה כתב שמיד שיתחיל לזכור שבח הארץ צריך שיהיה היין מזוג אלמא כשמתחיל בברכת הארץ צריך ליתן בו מים.
- [8] קשר גודל סימן א' ז' וזה אחר שלבש כראוי ובעודו לובש לא יהיה לובש ומברך כי אין לעשות אף דבר קל בעודו מברך כמ"ש ז"ל.
[10] (ח"א סימן א) ומ"ש בספר הקנה לברך בשעת הניגוב, לאו דוקא אלא ר"ל תכף לניגוב, יען דכשהוא מנגב ממש אסור לברך וכמ"ש הרב חסד לאלפים סי' קנ"ח אות ג' והרב בן איש חי שנה א' פרשת שמיני דין ז', משום דקיי"ל בסוף סימן קפ"ג וקצ"א דאסור לעשות מלאכה בעודו מברך, וכתב המ"א [בסוף סימן קצ"א] אפילו תשמיש קל אסור, והובא באחרונים ואין חולק וכ"ו עכ"ל.
[11] וז"ל בסימן מג, מה שהעיר הרב ממ"ש הרמב"ם (פ"ב מהל' ק"ש ה"ד) מי שהיה עוסק במלאכה, מפסיק לקריאת שמע עד שיקרא פרשה ראשונה כולה, והשאר קורא כדרכו ועוסק במלאכתו. [וכן פסק מרן בש"ע סי' סג ס"ז], שמכאן תיובתא למ"ש הט"ז (סי' קצא סק"א), שבכל המצות אינו רשאי לעסוק במלאכה, כי זה מורה על עשיית המצות דרך עראי ומקרה בלי כוונה. ע"ש. ואילו כאן מוכח שלא אסרו אלא בפרשה ראשונה של ק"ש שיש בה יחוד ה', ואילו מפרשה שניה ואילך מותר, וכן בברכות ק"ש. והיא קושיא נכונה. וכבר הקשה כן בקיצור המשנה ברורה (סי' סג ס"ק יט) והוסיף, שכן מבואר בהדיא בבית יוסף (סי' סו) בד"ה ומ"ש רק אם אירעו. ע"ש. ולכן מה שיש נוהגים לברך על נט"י בשעה שמנגבים ידיהם, יש להם על מה שיסמוכו. ומ"ש בשו"ת מראה יחזקאל בסוף הספר מההיא דסוטה (לה א) קוצרים ומשתחוים היו. יש לדחות. ודו"ק.
[12] וראיתי בספר גדולות אלישע (סי' רסג ס"ק יז) שכתב, יש נוהגים פה בגדאד שמתחילים לברך ולהדליק ביחד וגומרים הברכה עם סיום ההדלקה, כדי לצאת ידי חובת שתי הדעות. אולם מנהג זה יש בו גריעותא, שכיון שבשעה שמברכים עסוקים בהדלקת הנרות, אין מכוונים דעתם בברכה, ואסור להתעסק בשעת הברכה בשום דבר, וכמ"ש מרן בש"ע (סי' קפג סעיף יב) וז"ל: אסור לברך כשהוא עוסק במלאכתו, וכתבו האחרונים שאפילו עסק קל אסור, וכמ"ש בש"ע הגר"ז (שם סעיף יד) וכו'. עכת"ד. ולכאורה יש לדחות דשאני התם דמיירי בברכת המזון דהוי מדאורייתא, ודינו כתפלה, שאסור אפילו לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד, וכמ"ש בש"ע (סי' קפג סעיף ח). ע"ש. איברא דהט"ז (ס"ס קצא) כתב, דלאו דוקא ברכת המזון אלא הוא הדין כשעוסק באיזו ברכה אחרת, הדין כן. אך לכאורה זהו נגד מ"ש בש"ע (סי' סג ס"ז), שאם היה עוסק במלאכתו ורצה לקרות ק"ש, יתבטל ממלאכתו עד שיקרא פרשה ראשונה, כדי שלא יהיה כקורא ק"ש עראי. ומוכח שבפרשה שניה, וכן בברכות ק"ש מותר לעסוק במלאכתו. וכן כתב המשנה ברורה (סי' סג ס"ק יט), ושכן כתב הבית יוסף להדיא. וסיים, ועיין בט"ז לקמן סי' קצא וצע"ג. ע"כ. ובשו"ת שלמת חיים (סי' צז) העיר כן על הט"ז (ולא זכר מדברי המשנה ברורה). ושם (בסי' קיג) הביא בשם סידור אשי ישראל, שבשעת הניגוב אחר נטילת ידים, מברך על נטילת ידים, והקשה מד' הט"ז הנ"ל, ויישב דשאני ניגוב ידים שהוא שייך למצוה, כמ"ש בסוטה (ד ב). ולכן פשוט שאין בזה קפידא. (וע' בשו"ת עמודי אש סימן ג אות כ). אולם שו"ר בספר תבואות שור (סי' יט ס"ק טו) שכתב, שאסור לברך ולשחוט כאחת, משום דלא מצי לכווני לשתיהן יחד כלל. ולא דמי לשחט בחדא ומכסי בחדא, שלכיסוי א"צ כוונה, אבל שחיטה בכוונה תליא מילתא, ואנן סהדי דלא מצי לכוין לשתיהן יחד, הברכה והשחיטה. ע"ש. ולכן גם כאן אין לעשות כן. ואף על פי שבביתו של הרה"ג ר' אליהו מני היו נוהגים כן, כמ"ש בספר יין הטוב (סי' ט בהערה דף טו סע"א), מ"מ אינו נכון לנהוג כן. וכל ההתחכמות הזאת לשוא, שאנו אין לנו אלא דברי רבותינו הפוסקים ומרן ז"ל לברך קודם ההדלקה, ותו לא מידי. וע' בספר משחא דרבותא (סי' רסג). וי"ל ע"ד. ואכמ"ל.
