אדרבה רש״י מביא את הסיבה: משום שמחליק את הגומות של הרטייה, והרי מדינא דאורייתא לא פלוג באיזו גוונא עשה את המירוח אף אם הייתה כוונתו שתהיה משחה על הפצע, הרי התכוון למרח.
עיין עוד בשו״ע סי׳ שטז ס׳י ז״ל: לא ישפשף ברגליו רוק על גבי קרקע משום דמשוה גומות אבל מותר לדרסו לפי תומו שאינו מתכוין למרח ולהשוות גומות ואף על גב דממילא ממרח הוא כי לא מכוין שרי משום מאיסותא ע״כ ומג״א כתב בס״ק כד, ז״ל: וצ״ע דליתסר משום מירוח עצמו, וי״ל דממרח לא שייך אלא כשכוונתו למרח דבר ע״ג חברו וכו אבל הכא הוא רוצה שיבלע בקרקע עכ״ל (והובא בחזו״ע שבת ח״ה עמ׳ קלג), מבואר שכיוון שהשתא אנו חפצים בעצם המירוח, אף שהמירוח היה על דבר אחר, והרי למג״א היה צד לאסור משום ממרח אע״פ דיש לו כוונה בדבר לעניין מסוים ודחה משום שלא רוצה מירוח אלא בילוע, ובנידוננו הרי חפץ במירוח.
ושם בחזו״ע עמ׳ קלד כתב וז״ל: ולפי דברי המג״א הנ״ל דלא שייך ממרח אלא כשממרח דבר ע״ג חבירו, אבל אם רוצה שיבלע לית לן בה, וכן פסק המשנה ברורה (סימן שטז ס״ק מט), וכן כתב ההגאון מהרש״ם בדעת תורה (סימן שכח סעיף כו) שמותר בשבת לשפשף ולמרח משחה עבה על מכה של חולה שאן בו סכנה עד שתהא המשחה נבלעת בגוף החולה, וליכא איסור משום ממרח, כיון שכל רצונו שתהיה נבלעת בגופו וכו׳ והגאון רח״פ שיינברג כתב איסור מירוח לא שייך אלא כשמקפיד על השיווי של הנמרח כן כוונת אומן הממרח שמקפיד על השיוויד דבעינן מלאכת מחשבת. וכו׳ ולפ״ז לא שייך מירוח במשחה שעל גבי חולה. וכו׳ ואע״פ שיש מאחרוני זמנינו שכתבו להחמיר, העיקר להקל לחולה שאין בו סכנה. וכן הארכתי בזה בשו״ת יביע אומר ח״ד (סימן כז, אות ב, וסי׳ כח אות יד) וכו׳ עכ״ל ע״שׁ. וכל זה מיירי במירוח על גבי פצע החולה עצמו, כיוון שכל כוונתו וחפצו להבליע המשחה, אבל על גבי תחבושת עצמה, אף שכוונתו שלאחר נתינת התחבושת על החולה תבלע המשחה, הרי מכוון בעת מירוח המשחה על גבי התחבושת למרח את המשחה וממרח הוי, אלא רק על גבי החולה עצמו ליכא איסורא.
והרב פסק הגמרא דשבת עה: הנ״ל בשבת ח״ג עמ׳ תג ע״ש, ועוד בעמ׳ שפה לגבי הדין שאמרנו לעיל, שם אגב הביא עוד מדברי מהרש״ם (בסוגריים מרובעות) ודחאו ז״ל: ומהרש״ם בדעת תורה הנ״ל כתב, שאין לומר דדוקא ברטיה איכא איסור ממרח לא על גוף בע״ח שהרי מבואר בשבת (עד) שממרט נוצת העוף הוי ממחק ע״ש. ולא מוכח מידי, דשאני התם דהוי לאחר שחיטה, ולעולם אין די ממחק או ממרח בגוף אדם חי עכ״ל. מבואר שבגוף אדם עצמו ליכא מממרח משום דבא לבלע, אבל ברטייה לעולם איכא איסור משום דכוונתו למרח, אף שחפץ שהמשחה תבולע בבשר האדם וכנ״ל.
ומ״ש:
לא איכפת לו אם התחבושת חלקה לגמרי או לא, וא"כ, העניין אמור לרדת דרגה לאיסור דרבנן.
כמבואר אם עושים דרך מירוח יהיה אסור כיוון שכוונתו למרח דאל״כ אמאי ממרח, אך ייתכן דאם לא עושים זאת דרך מירוח אלא נתינה בעלמא יהיה מותר.
(כתבתי כל זאת בשעת לילה מאוחרת, אך זכור לי כי יש פוסקים שכותבים כך בהדיא אך בביתי לא נמצאים ספרים רבים מלבד ספרי הרב)
