פנימיות דרבי שמעון בר יוחאי
ליומא דהלולא ל"ג בעומר תשפ"ב
תחילה אעתיק מן הנכתב במאמרי 'קביעות מול עראיות' החלק השייך לעניין זה;
וביסוד דבר העראי הנהפך לקבוע נחלקו בית שמאי ובית הלל, שב"ש פסקו לפי הצורך 'שם' היינו עוה"ב, ומזה נגזר גם שמם. ואילו ב"ה פסקו לפי הצורך כאן בזה העולם. ועל כן הלכה כב"ה בעוה"ז ואילו לעתיד לבוא הלכה כב"ש. שכל מה שנחלקו עליהם ב"ה הוא משום שיש להעדיף את ה'קמח' שבעוה"ז אפילו על חשבון שלמות העולם הבא כיון שבסופו של דבר יועיל לו. ואילו ב"ש סבירא להו שעכ"פ עניין הקבוע עדיף ואין לוותר לטובת שום עניין של זה העולם. ויתכן לומר שלזה שנו ב"ה דברי ב"ש לפני דבריהם לומר לך שבוודאי שעוה"ב הוא החשוב אלא שדברינו עדיפים למרות כן. וכן יתכן דזה סיבת דחיית שמאי את אותו גר שהלל קיבל (וצ"ע בזה).
ודבריהם יתבארו יותר ע"פ מה שנחלקו רשב"י ור' ישמעאל בברכות (לה ע"ב) שרשב"י אמר 'אפשר יחרוש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים'. והיינו שאין חובה כלל לעסוק בעניין ה'קמח' אלא יכול לעסוק כל העת בדבר הקבוע ויעזרוהו מן שמיא (וכן בב"ק (יז.) א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים וגו'). ואילו ר' ישמעאל לא כן ס"ל, אל יעשה מה שצריך כדי פרנסתו, ויעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי. הנה גם בזה י"ל שר' שמעון שגם שמו נגזר ממילת 'שם', לא עלה על דעתו כלל היאך יעשה האדם קמח לתורה, והלא דבר עראי הוא שאינו נחשב 'שם' כלל וכלל. ואילו ר' ישמעאל ס"ל שיש להחשיב ה'קמח' שהלא הוא המוליכו בית ה', ויתבאר ביותר מן העניין של ר' אלעזר בנו של ר"ש שעצר בעדו מלשרוף השדות והוא מחמת דס"ל שהקב"ה בא בתור 'עזר' לאדם כפי ששמו מעיד עליו 'אל–עזר', ואילו על האדם לדאוג לכל העניינים החיצוניים השייכים ללימוד התורה. ע"כ.
והנה אמרו חז"ל במסכת שבת (לג ע"ב) ואמאי קרו ליה [לר' יהודה] ראש המדברים בכל מקום. דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות, רבי יוסי שתק, נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות. אמרו יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג.
ויש לבאר בזה שר' יהודה שהוא ראש המדברים שיבח את הפעולות החיצוניות. ר' יוסי שהוא מלשון 'הס' שתק ולכן גלה ל'ציפורי' כדי שילמד לדבר כציפורים האלו. ור' שמעון ראה לפנימיותם של דברים ולכן גינה את מחשבותיהם והתעלם מחיצוניות מעשיהם.
ולקמיה (לד.) נפק לשוקא חזייה ליהודה בן גרים אמר עדיין יש לזה בעולם נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות.
יש לבאר ששאל למה עדיין הוא בעולם הזה בשכלו והבנתו, וכי עדיין לא הבין שתכלית העולמות הוא בפנימיות הדברים לעולם הבא, והרי ראוי היה לישב בין התנאים ולהיזכר עמו ובוודאי שהיה לכל הפחות צורבא מרבנן, ואין לא הבין בן הגרים מה שהבין שמאי הגר, שהרי הלל ושמאי שניהם היו גרים שהבינו שפנימיות הדברים ועולם הבא הוא העיקר, ועל כן היו שונים ב"ה דברי ב"ש לפני דבריהם כיון שביסודם של דברים אכן העיקר כדבריהם אלא שבפועל אין לעשות כן אלא להתנהג בדרך הארצית החיצונית, וזה יהודה בן הגרים לא הבין יסודם של דברים, כיון שלא קנה תורתו בקניין 'שמיעת האוזן' שהוא להכניס דברי התורה ברעיונך כגמול עלי אמו, ולא ידע שאלו ואלו דברי א-להים חיים. לכן נתן בו עיניו לראות מה שר' שמעון ראה, את תכלית העולם בתיקונו, ועל כן כיון שראה בכך ולא היה שלם במחשבתו והגיונו ליישב עצמו כדעת הלל ור' ישמעאל שלמעשה יש לנהוג היפך האמת הפנימית בזה העולם, נמשכה נפשו לעולם הבא נעשה גל של עצמות היינו עצמותם ויסודם של דברים כמתבאר.
ואכן כל זה נרמז בשמותם של התנאים, שהרי מילת 'שמאי' נופלת על לשון 'שם' היינו שעיקר עבודתו הייתה בדרך עולם הבא, וכן מילת 'שמעון' מורה על שמיעת האוזן שהיא שמיעת דבר המרוחק והפנמתו מבלי להוציאו בפועל חוצה אלא שיזהיר מאליו כפי שראינו שישב במערה והוציא את הזוהר שהוא בתורת הסוד אך מזהיר מאליו לכל העולם. שהאדם יחיה את פנימיותו בלבד בדרך התכלית הנצחית, ואורו יזרח מאליו.
ואילו החולקים על דרך זו, הלא הם 'הלל' שהוא עניין הלול ושבח שהוא פועל מעצמו ולא נפעל מאליו, וכן ר' יהודה שהוא מלשון הודאה היה ראש המדברים בכל מקום, ור' ישמעאל אמנם הוא מלשון שמיעה כמו ר' שמעון אלא שכמו ישמעאל בן אברהם שכל עניין הצלתו היה ע"י פעולתו שבכה לה' כך גם ר' ישמעאל עיקר עניינו זה פעולתנו הארצית שאז ישמע הא-ל.
ועל פי זה יתבארו דברי ר' שמעון ור' יהודה לעיל מיניה במענה לשאלה על מכת אסכרה שהיא מכת חנק החמורה במיתות. והכי איתא: (שבת לג ע"ב) תא שמע כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היה שם רבי יהודה ורבי אלעזר ברבי יוסי ורבי שמעון נשאלה שאלה זו בפניהם מכה זו מפני מה מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה נענה רבי יהודה ברבי אלעאי ראש המדברים בכל מקום ואמר - אף על פי שכליות יועצות ולב מבין ולשון מחתך פה גומר. דהיינו – עיקר הפעולות בזה העולם היא הוצאת הדיבור ועל כן על כך בא עונש האסכרה שהוא מלשון 'סכר' שסותם פתחיו, וס"ל שמחמת שהוציא דברים שהם היפך העבודה על כן יסכר פיו.
-נענה רבי אלעזר ברבי יוסי ואמר מפני שאוכלין בה דברים טמאין דברים טמאים סלקא דעתך אלא שאוכלין בה דברים שאינן מתוקנים. דהיינו – שמו ר' 'אלעזר בר' יוסי' מורה על עניין שמשתמש בפתחי פיו לא לדבור שהרי הוא 'מהוסה' אלא ל'עזר' לעבודת ה', ולכן אם הכניס דברים שאינן מתוקנין יסכר פיו, ודווקא שאינם מתוקנין ולא טמאין כיון שחמור יותר ברעיון הדברים הללו שמפסיד דבר הראוי לעבודה משישתמש בדבר שאינו ראוי כלל, וכמו שהחמירה תורה באוכל הקודש בחילול יותר מאוכל נבלות, ולכן גם ר' יהודה נענה ב'לשון הרע' שהוא אמת ולא בדברי שקר, ובזה יבואר יותר עניין יהודה בן גרים כדלעיל.
-נענה רבי שמעון ואמר בעון ביטול תורה אמרו לו נשים יוכיחו - שמבטלות את בעליהן, נכרים יוכיחו - שמבטלין את ישראל. תינוקות יוכיחו - שמבטלין את אביהן. והיינו - שכשמבטל קבלת והכנסת התורה בתוכו על כן יסכרו מעיו, כעניין הפנימיות של ר' שמעון. ובס"ד יש לבאר גם את המשכם של דברי חז"ל: תינוקות של בית רבן יוכיחו - התם כדרבי גוריון דאמר רבי גוריון (מלשון 'גור אריה' שתשב"ר הרי הם הגורים המתעתדים להיות לאריות ולכן נתפסים בעוון הדור) ואיתימא רב יוסף ברבי שמעיה (וכשצדיקים נתפסים זהו מחמת שהצדיקים מוסיפים תורה לעצמם [יוסף] אך לא משמיעים לעם [שמעיה]) בזמן שהצדיקים בדור צדיקים נתפסים על הדור, אין צדיקים בדור תינוקות של בית רבן נתפסים על הדור. אמר רבי יצחק בר זעירי (היינו השמעת קול [יצחק] של הקטנים [זעירי]) ואמרי לה אמר רבי שמעון בן נזירא (צדיקים שרק שומעים [שמעון] ומתנזרים [נזירא] מללמד את העם) מאי קראה - אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותייך על משכנות הרועים, ואמרינן גדיים הממושכנין על הרועים.
וכן בברכות (לא ע"ב) איתא: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי - בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. והיינו שלא יפעלו כלל בפעולות המעשיות בהוצאה לחוץ בדבר שאינו ראוי אלא לעתיד לבוא.
וכן ביומא (נג ע"ב) רבי שמעון בן יוחאי אומר ארון גלה לבבל שנאמר לא יותר דבר אמר ה', אלו עשרת הדברות שבו (ר' שמעון – פנימיות). רבי יהודה אומר ארון במקומו נגנז שנאמר ויראו 'ראשי הבדים' מן הקדש על פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה (ר' יהודה – חיצוניות).
וכן במגילה (יב.) שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה, אמר להם אמרו אתם. אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו. אמרו לו אמור אתה, אמר להם מפני שהשתחוו לצלם (בימי נבוכדנצר). אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר (ולמה עשה להם נס להצילם מהמן), אמר להם הם לא עשו אלא לפנים אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים. והיינו דכתיב כי לא ענה מלבו. היינו שכיוון שבפנימיותם היו שלמים עשה בהם שפטים רק כלפי חוץ אבל באמת ידע שליבם עמו ולכן עשה להם נס. ולכן גם אמר ר' שמעון לקמיה (יט.) שעיקר קריאת המגילה היא מתוקפו של נס.
ויתכן לפרש ע"פ זה סוגיית גיורת פחותה מבת שלוש שכשרה לכה"ג לר"ש שהוא כמכניס אצבע לעין (יבמות ס ע"ב), ויל"ע בזה.
וכן איתא שם - תניא וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל, שנא' ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם. כלומר שפנימיותם ריקנית ולא תיתפס הטומאה בכלי ריקן.
וכן בב"מ (נח ע"ב) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלהיך. והיינו שדבור זה מורה על יראת ה' שהרי מכניס בלבו ובלב חברו פגם ביראת השם.
וע"פ זה יש לבאר דברי הגמ' בשבת (קיא.) דתנן החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ולא שמן וורד בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן שכן דרכן לסוך בחול רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם. אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב הלכה כרבי שמעון [שכל ישראל בני מלכים]. למימרא דרב כרבי שמעון סבירא ליה [בעניין אינו מתכוון] והאמר רב שימי בר חייא משמיה דרב האי מסוכרייא דנזייתא [בגד שכורכים בנקב של ברז החבית כדי לאטום שלא יזל מים] אסור להדוקיה ביומא טבא [ומשמע שסובר שאפילו שלא מתכוון לסחוט אסור]. ע"כ. ונתחבטו בזה המפרשים לבאר את קושיית הגמ', למה אם ס"ל לרב כר"ש שכל ישראל בני מלכים, יסבור כמותו גם בדין אינו מתכוון. ולפי המבואר אתי שפיר, שר"ש עיקר לימודו הוא בהתבוננו על פנימיותו של האיש, וכל בן ישראל בתוך תוכו בן מלך הוא בבחינת 'אל תראוני שאני שחרחורת'. ולכן לא יתכן שרב יפסוק כמותו בזה ולא יפסוק כמותו בדין אינו מתכוון, שהרי גם בזה הולך ר' שמעון אחר פנימיות מחשבותיו שכיון שלא התכוון לעשות עבירה אין זה בכלל עבירה.
סיכום הדברים, שהסכימו חכמי ישראל שעיקר האדם והתכלית הנצחית היא הפנימיות והתכלית הנצחית של העולם הבא, אלא שנחלקו בהנהגת עם ישראל כיצד תהיה, וכפי שנתבאר בברכות ובשבת בעניין הפרנסה ומעשה שריפת השדות של ר' שמעון שאין יכולים להתקיים בדרך האמת של ר' שמעון וחבריו אלא מעטים בלבד, ואילו רוב העולם יש לו לנהוג כדרך ר' יהודה וחבריו בדרך ההנהגה החיצונית והחומרית יען כי אין ביכולותינו להגיע לזכות הפנימיות, אלא שבכל עניין שדרך ר' שמעון אינה סותרת לדרך ההנהגה של ר' יהודה פסקו כמותו כיון שזוהי דרך האמת, וכדחזינן בעניין בני מלכים ושאינו מתכוון ועוד.
תודה מרובה להרה"ג שחר גבריאלוב שליט"א שמדברי חכמתו נתגלה ונתעורר זה המאמר.
נ.ב. לפני כל תגובה/הארה/הערה נא לקרוא את מאמר הפתיחה
ניתן להירשם לקבלת עדכונים ע"י לחיצה על "עדכן אותי" בעמוד הראשי של הבלוג.
ע"ה שלה אפרהימי ס"ט
נערך לאחרונה:
