מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה. וכבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה וטמא הכהן עד הערב. והשורף אתה יכבס בגדיו במים ורחץ בשרו במים וטמא עד הערב (יט ו-ח)
בספרי מבואר ש"וכבס בגדיו הכהן" האמור בפסוק ז' היינו הכהן המשליך את האזוב האמור לעיל בפסוק ו', ויש מקשים, הרי כבר נאמר לקמן שהשורף את הפרה יכבס בגדיו, וכתב הרמב"ם בהלכות פרה פ"ה ה"ד, איזהו שורף, זה המסייע בשעת שריפה כגון המהפך בשר "והמשליך עצים" וכו', אם כן כל משליך עץ ארז תיפוק ליה משום שהוא שורף ממש, ולמה לי קרא מיוחד שהוא מטמא בגדים. [וכן קשה ביומא מב: דהיסח הדעת פוסל בשריפה ואינו פוסל בהשלכת עץ ארז, ותיפו"ל דמשליך הוי שורף].
ויש ליישב לדעת רבי חנין אמר רב ביומא מא: שעץ ארז ושני תולעת שקלטתן שלהבת כשרה, והרי באופן זה השלכתן אינה מסייעת לשריפת הפרה עצמה, כיון שכבר נשרפו באויר, ואם כן אין שייך טומאה מדין מתעסק בשריפת הפרה, רק מדין משליך. אמנם עדיין קשה למ"ד שם שאם קלטתן השלהבת פסולה.
ויש ליישב דהנה מבואר בפרה פ"ד מ"ג שאם שרף את הפרה בכל עצים אפילו בקש ואפילו בגבבא כשרה, והנה לגבי שריפת פרים הנשרפים מצדד הראב"ד על התו"כ ויקרא דבורא דחובה פרק ה' שאף על פי שנשרפים בקש וגבבא, מכל מקום צריכים דוקא גידולי קרקע דומיא דעצים, עי"ש. ולפי זה לכאורה גם בפרה אדומה אין שורפים אלא בגידולי קרקע. ומעתה נראה דאמנם האזוב ועץ הארז הם גידולי קרקע וכשרים לשריפת הפרה, אבל הלשון של זהורית שהיא מצמר הצבוע בתולעת שני, אין זה גידולי קרקע. ואמנם גזירת הכתוב היא שמשליכים אותו לתוך שריפת הפרה, אבל באמת אינו יכול להועיל מדין שורף את הפרה שאינו אלא בעצים. והנה הרמב"ם פרה פ"ג ה"ב כתב שאם השליך את העץ ארז ואזוב ושני תולעת בזה אחר זה יצא. אם כן נפקא מינה, כשהשליך בזה אחר זה, שבגדים שלבש רק בשעת השלכת הלשון של זהורית אינם טמאים מצד שורף, כיון שאינו כשר בתורת עצים לשריפת הפרה, ומה שהפרה נשרפת על ידו אין בזה קיום דין שריפת הפרה כדינה, רק אינו פוסל כיון שמצוותו בכך, אבל אין שייך טומאה אלא מדין משליך.
עוד יש ליישב, דהנה הרמב"ם שם כתב שהמהפך באש או בבשר נחשב שורף, והנה מצינו בשבועות יז: אמר רב הונא זר שהפך בצינורא חייב מיתה, היכי דמי אי דלא הפך לה לא מיעכלי פשיטא, ואי דלא הפך בהו נמי מיעכלי מאי קא עביד, לא צריכא דאי לא הפך בהו מיעכלי בתרתי שעי והשתא מיעכלי בחד שעתא, והא קמ"ל דכל קרובי עבודה עבודה היא. וכתב הריטב"א שם, שדוקא כשהיה עומד להתעכל רק לאחר ב' שעות חייב על הקירוב, אבל אם היה עומד להתעכל בתוך שעה והוא קירב יותר, לא עשה כלום. אם כן יש לומר שגם לגבי שורף פרה אינו מטמא בגדים אלא אם כן קירב את שריפת הפרה מתרתי שעי לחדא שעתא, אבל בפחות מכך אינו כלום. מעתה אם השליך העץ ארז והאזוב כאשר הפרה כבר היתה קרובה להתעכל, אין טומאה מדין שורף הפרה, רק מדין משליך עץ ארז, שהוא כשר עד שיעשה אפר כמ"ש הרמב"ם פ"ג ה"ב.
ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה. וכבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה וטמא הכהן עד הערב. והשורף אתה יכבס בגדיו במים ורחץ בשרו במים וטמא עד הערב (יט ו-ח)
בספרי מבואר ש"וכבס בגדיו הכהן" האמור בפסוק ז' היינו הכהן המשליך את האזוב האמור לעיל בפסוק ו', ויש מקשים, הרי כבר נאמר לקמן שהשורף את הפרה יכבס בגדיו, וכתב הרמב"ם בהלכות פרה פ"ה ה"ד, איזהו שורף, זה המסייע בשעת שריפה כגון המהפך בשר "והמשליך עצים" וכו', אם כן כל משליך עץ ארז תיפוק ליה משום שהוא שורף ממש, ולמה לי קרא מיוחד שהוא מטמא בגדים. [וכן קשה ביומא מב: דהיסח הדעת פוסל בשריפה ואינו פוסל בהשלכת עץ ארז, ותיפו"ל דמשליך הוי שורף].
ויש ליישב לדעת רבי חנין אמר רב ביומא מא: שעץ ארז ושני תולעת שקלטתן שלהבת כשרה, והרי באופן זה השלכתן אינה מסייעת לשריפת הפרה עצמה, כיון שכבר נשרפו באויר, ואם כן אין שייך טומאה מדין מתעסק בשריפת הפרה, רק מדין משליך. אמנם עדיין קשה למ"ד שם שאם קלטתן השלהבת פסולה.
ויש ליישב דהנה מבואר בפרה פ"ד מ"ג שאם שרף את הפרה בכל עצים אפילו בקש ואפילו בגבבא כשרה, והנה לגבי שריפת פרים הנשרפים מצדד הראב"ד על התו"כ ויקרא דבורא דחובה פרק ה' שאף על פי שנשרפים בקש וגבבא, מכל מקום צריכים דוקא גידולי קרקע דומיא דעצים, עי"ש. ולפי זה לכאורה גם בפרה אדומה אין שורפים אלא בגידולי קרקע. ומעתה נראה דאמנם האזוב ועץ הארז הם גידולי קרקע וכשרים לשריפת הפרה, אבל הלשון של זהורית שהיא מצמר הצבוע בתולעת שני, אין זה גידולי קרקע. ואמנם גזירת הכתוב היא שמשליכים אותו לתוך שריפת הפרה, אבל באמת אינו יכול להועיל מדין שורף את הפרה שאינו אלא בעצים. והנה הרמב"ם פרה פ"ג ה"ב כתב שאם השליך את העץ ארז ואזוב ושני תולעת בזה אחר זה יצא. אם כן נפקא מינה, כשהשליך בזה אחר זה, שבגדים שלבש רק בשעת השלכת הלשון של זהורית אינם טמאים מצד שורף, כיון שאינו כשר בתורת עצים לשריפת הפרה, ומה שהפרה נשרפת על ידו אין בזה קיום דין שריפת הפרה כדינה, רק אינו פוסל כיון שמצוותו בכך, אבל אין שייך טומאה אלא מדין משליך.
עוד יש ליישב, דהנה הרמב"ם שם כתב שהמהפך באש או בבשר נחשב שורף, והנה מצינו בשבועות יז: אמר רב הונא זר שהפך בצינורא חייב מיתה, היכי דמי אי דלא הפך לה לא מיעכלי פשיטא, ואי דלא הפך בהו נמי מיעכלי מאי קא עביד, לא צריכא דאי לא הפך בהו מיעכלי בתרתי שעי והשתא מיעכלי בחד שעתא, והא קמ"ל דכל קרובי עבודה עבודה היא. וכתב הריטב"א שם, שדוקא כשהיה עומד להתעכל רק לאחר ב' שעות חייב על הקירוב, אבל אם היה עומד להתעכל בתוך שעה והוא קירב יותר, לא עשה כלום. אם כן יש לומר שגם לגבי שורף פרה אינו מטמא בגדים אלא אם כן קירב את שריפת הפרה מתרתי שעי לחדא שעתא, אבל בפחות מכך אינו כלום. מעתה אם השליך העץ ארז והאזוב כאשר הפרה כבר היתה קרובה להתעכל, אין טומאה מדין שורף הפרה, רק מדין משליך עץ ארז, שהוא כשר עד שיעשה אפר כמ"ש הרמב"ם פ"ג ה"ב.
