אבני נזר אורח חיים סימן שפא אותיות א-ג:
א) נתתי אל לבי לעיין בענין ברכת על אכילת מצה ועל אכילת מרור. ומהראוי הי׳ לברך לאכול. כיון שהוא מצוה שאי אפשר לקיים על ידי שליח. והרמב״ן [ז ע״א] והר״ן [בד׳ הרי״ף ד ע״א] כתבו באמת בלמד לאכול. אך גירסת ספרים שלנו בפרק ערבי פסחים [קיד ע״ב] על אכילת כו׳ והלבוש [סי׳ תע״ה ס״א] כתב משום דבעל הבית מוציא כל המסובין שייך יותר על אכילת כו׳. ותירוץ זה אינו עולה למנהגינו שכל אחד מברך לעצמו ומכל מקום מברכינן על. והחק יעקב סי׳ תל״ב כתב לפי שאין משנין לשון תורה על מצות ומרורים וכו׳ ותימה דמה ענין על מצות לעל אכילת:
ב) ולפענ״ד נראה ליתן טעם מה שמברכין על ביעור חמץ. ולכאורה הי׳ יותר ראוי לברך לבער דודאי להבא משמע. ועיין בתוספות ור״ן. ולפענ״ד נראה כיון דמצוות ביעור נעשה בהגיע פסח. דאין הביעור מצוה מצד הזמן שנעשה בו הביעור, רק מצד הפסח שבא אחר הביעור. וכיון שבהגיע פסח כבר נתבער החמץ שייך יותר לברך על ביעור דמשמע נמי לשעבר ולא לבער דלא משמע אלא להבא לבד:
ג) ובזה יש ליתן טעם דמברכינן על אכילת מצה ומרור לראב״ע [קכ ע״ב] דאכילת פסח עד חצות ויליף מגזירה שוה דועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף בלילה הזה דכתיב באכילת פסח עד חצות. והדבר יפלא. שהרי העברה בארץ מצרים הי׳ ברגע חצות ממש. ואיך יליף לאכילת פסח עד חצות. וצ״ל כיון דאי אפשר לאכול בחצות ממש שאין בו המשך זמן כלל. והמעשה צריך המשך זמן. על כורחך הפירוש שבחצות יהי׳ כבר הבשר פסח נאכל. וכן במצה דיליף מפסח וכל שכן מרור דכתיב גבי פסח. ואם כן כיון דמצוות מצה ומרור שבהגיע חצות יהי׳ כבר נאכל יותר טוב לברך בעל כנ״ל:
א) נתתי אל לבי לעיין בענין ברכת על אכילת מצה ועל אכילת מרור. ומהראוי הי׳ לברך לאכול. כיון שהוא מצוה שאי אפשר לקיים על ידי שליח. והרמב״ן [ז ע״א] והר״ן [בד׳ הרי״ף ד ע״א] כתבו באמת בלמד לאכול. אך גירסת ספרים שלנו בפרק ערבי פסחים [קיד ע״ב] על אכילת כו׳ והלבוש [סי׳ תע״ה ס״א] כתב משום דבעל הבית מוציא כל המסובין שייך יותר על אכילת כו׳. ותירוץ זה אינו עולה למנהגינו שכל אחד מברך לעצמו ומכל מקום מברכינן על. והחק יעקב סי׳ תל״ב כתב לפי שאין משנין לשון תורה על מצות ומרורים וכו׳ ותימה דמה ענין על מצות לעל אכילת:
ב) ולפענ״ד נראה ליתן טעם מה שמברכין על ביעור חמץ. ולכאורה הי׳ יותר ראוי לברך לבער דודאי להבא משמע. ועיין בתוספות ור״ן. ולפענ״ד נראה כיון דמצוות ביעור נעשה בהגיע פסח. דאין הביעור מצוה מצד הזמן שנעשה בו הביעור, רק מצד הפסח שבא אחר הביעור. וכיון שבהגיע פסח כבר נתבער החמץ שייך יותר לברך על ביעור דמשמע נמי לשעבר ולא לבער דלא משמע אלא להבא לבד:
ג) ובזה יש ליתן טעם דמברכינן על אכילת מצה ומרור לראב״ע [קכ ע״ב] דאכילת פסח עד חצות ויליף מגזירה שוה דועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף בלילה הזה דכתיב באכילת פסח עד חצות. והדבר יפלא. שהרי העברה בארץ מצרים הי׳ ברגע חצות ממש. ואיך יליף לאכילת פסח עד חצות. וצ״ל כיון דאי אפשר לאכול בחצות ממש שאין בו המשך זמן כלל. והמעשה צריך המשך זמן. על כורחך הפירוש שבחצות יהי׳ כבר הבשר פסח נאכל. וכן במצה דיליף מפסח וכל שכן מרור דכתיב גבי פסח. ואם כן כיון דמצוות מצה ומרור שבהגיע חצות יהי׳ כבר נאכל יותר טוב לברך בעל כנ״ל:
