מתוך ה'מגדלות מרקחים':
הבוקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם (מד ג)
הקשו המפרשים למה נכתב "וחמוריהם", וכי מה חשיבות יש לחמורים שנזכרו כאן בפרט. וביאר בספר קהלת יצחק בשם רבי אליעזר יצחק זצ"ל חתנו של רבי יצחק מוולאז'ין זצ"ל, דהנה בתענית כד. רבי יוסי דמן דיוקרת הוה ליה ההוא חמרא, כשהיו שוכרים אותה בכל יום היו שולחים על גבה השכר וחוזרת לבית בעליה, ואם פחתו או הוסיפו לא היתה חוזרת, פעם אחת שכחו על גבה זוגא דסנדלי ולא אזלא עד דשקלינהו מינה, עי"ש. וא"כ חמורו של בנימין ג"כ לא היה ראוי שישא את הגביע שאינו שלו, אלא שמן השמים הסכימו עם מעשהו של יוסף בזה. וזהו שיוסף היה מתבונן לראות האם ילך החמור, וכיון ששולחו האנשים וחמוריהם, הבין שהסכימו לו מן השמים לצערם וכי כך היא המדה, ומיד אמר לאשר על ביתו קום רדוף וגו'.
עוד יש ליישב דהנה בתוס' השלם מבואר דהבוקר אור והאנשים שולחו היה רמז לגאולת מצרים, שנאמר ולכל בני ישראל היה אור, והא דשולחו המה וחמוריהם הוא רמז לביזת מצרים שהיה לכל אחד מישראל לא פחות מתשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים. ואתי שפיר שנזכרו החמורים, לרמז על ביזת מצרים, [ובפרט שחמרא לובא הוא יקר ומשובח מאוד כדמשמע בשבת קטז: שהוא שוה יותר ממנורת זהב עי"ש, וא"כ היו החמורים חלק מן הביזה עצמה, ולא רק שנשאו את הביזה].
עוד יש לומר בדרך חידוד, דהנה בתמיד לב. שאל אלכסנדרוס מוקדון את החכמים איך ילך אל מעבר להרי החושך, ואמרו לו שיקח עמו חמרא לובא שהוא הולך גם בחושך, ובתוס' שבת נא: בשם ר"ת כתבו דחמרא לובא היינו חמור שבא ממצרים, וא"כ קשה למה הוצרכו להמתין לבוקר כדכתיב הבוקר אור והאנשים שולחו, הרי החמורים של מצרים היו יכולים לילך גם בחושך, ועל זה משני קרא דשולחו המה "וחמוריהם", היינו אותם החמורים שלהם שהביאום מארץ כנען ולא היו חמרא לובא, ולכן היו צריכים להמתין לבוקר.
הבוקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם (מד ג)
הקשו המפרשים למה נכתב "וחמוריהם", וכי מה חשיבות יש לחמורים שנזכרו כאן בפרט. וביאר בספר קהלת יצחק בשם רבי אליעזר יצחק זצ"ל חתנו של רבי יצחק מוולאז'ין זצ"ל, דהנה בתענית כד. רבי יוסי דמן דיוקרת הוה ליה ההוא חמרא, כשהיו שוכרים אותה בכל יום היו שולחים על גבה השכר וחוזרת לבית בעליה, ואם פחתו או הוסיפו לא היתה חוזרת, פעם אחת שכחו על גבה זוגא דסנדלי ולא אזלא עד דשקלינהו מינה, עי"ש. וא"כ חמורו של בנימין ג"כ לא היה ראוי שישא את הגביע שאינו שלו, אלא שמן השמים הסכימו עם מעשהו של יוסף בזה. וזהו שיוסף היה מתבונן לראות האם ילך החמור, וכיון ששולחו האנשים וחמוריהם, הבין שהסכימו לו מן השמים לצערם וכי כך היא המדה, ומיד אמר לאשר על ביתו קום רדוף וגו'.
עוד יש ליישב דהנה בתוס' השלם מבואר דהבוקר אור והאנשים שולחו היה רמז לגאולת מצרים, שנאמר ולכל בני ישראל היה אור, והא דשולחו המה וחמוריהם הוא רמז לביזת מצרים שהיה לכל אחד מישראל לא פחות מתשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים. ואתי שפיר שנזכרו החמורים, לרמז על ביזת מצרים, [ובפרט שחמרא לובא הוא יקר ומשובח מאוד כדמשמע בשבת קטז: שהוא שוה יותר ממנורת זהב עי"ש, וא"כ היו החמורים חלק מן הביזה עצמה, ולא רק שנשאו את הביזה].
עוד יש לומר בדרך חידוד, דהנה בתמיד לב. שאל אלכסנדרוס מוקדון את החכמים איך ילך אל מעבר להרי החושך, ואמרו לו שיקח עמו חמרא לובא שהוא הולך גם בחושך, ובתוס' שבת נא: בשם ר"ת כתבו דחמרא לובא היינו חמור שבא ממצרים, וא"כ קשה למה הוצרכו להמתין לבוקר כדכתיב הבוקר אור והאנשים שולחו, הרי החמורים של מצרים היו יכולים לילך גם בחושך, ועל זה משני קרא דשולחו המה "וחמוריהם", היינו אותם החמורים שלהם שהביאום מארץ כנען ולא היו חמרא לובא, ולכן היו צריכים להמתין לבוקר.