מדוע עשה אדם הראשון שלא כהוגן במה שהוסיף נגיעה

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון (ג ג)

איתא באבות דרבי נתן פרק א', שהקב"ה צוה על האדם רק איסור אכילה, והאדם אמר לחוה שגם הנגיעה אסורה כדי לעשות סייג לדבריו, ומזה נגרמה לבסוף תקלה, שאח"כ דחף הנחש את האשה לגעת באילן, ואמר לה כשם שאין בנגיעתו מיתה כך אין באכילתו מיתה, ועל ידי זה הצליח הנחש להחטיא את האשה באכילה מעץ הדעת. ומסיים באדר"נ שם, "מכאן אמרו אם סג אדם לדבריו אין יכול לעמוד בדבריו, מכאן אמרו אל יוסיף אדם על דברים ששומע, ר' יוסי אומר טוב עשרה טפחים ועומד ממאה אמה ונופל". וקשה, הרי אמרו באבות פ"א מ"א "עשו סייג לתורה", וכל גזירות חכמים הם סייג לתורה, וכי לאו שפיר עבדי.

ובנחל קדומים להחיד"א כתב דהביאור פשוט, דודאי צריך לעשות סייג לתורה, אבל צריכים לומר בפירוש דעיקר הדין הוא רק מה ששמעו מפי הגבורה, ואחר כך להוסיף סייג, [וכמו שכתב הרמב"ם ממרים פ"ב ה"ט, שהחכמים רשאים לגזור אבל אסור להם לומר שהוא מן התורה, אלא צריכים לומר שבשר עוף מותר מן התורה אלא שאנו אוסרים אותו מדין גזירה, עי"ש]. ואילו כאן אמר אדם הראשון לחוה שהכל בכלל הציווי. ובאמת מחלק זה נגרמה התקלה, שטעתה שכשם שלא נענשה על הנגיעה כך לא תענש על האכילה, אבל אם היתה יודעת דהוי רק סייג לא היתה טועה בזה.
​

◆ ◆ ◆​

אמנם במדרש רבה פרשה י"ט סי' ג' משמע שהחילוק הוא באופן אחר, דאיתא שם "אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת, תני ר' חייא שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר שלא יפול ויקצץ הנטיעות, כך אמר הקדוש ברוך הוא כי ביום אכלך ממנו וגו', והיא לא אמרה כן, אלא אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו", ע"כ. נראה מדבריהם שהחילוק הוא ד"עשו סייג לתורה" היינו רק באופן שהתוספת אינה מרובה על העיקר, אבל כאן התוספת של איסור נגיעה היתה יותר מדאי מן הראוי להוסיף.

וקשה, הרי מצינו כהאי גוונא ממש באיסור דרבנן לגבי נזיר, שכתב הרמב"ם בהלכות נזירות פ"ה ה"י שמדרבנן אסור לנזיר להתקרב לכרם, והרי מן התורה הוא אסור רק באכילת היוצא מן הגפן, ואילו רבנן הוסיפו אפילו יותר מנגיעה אלא גם קריבה בעלמא, חזינן דראוי לגזור כהאי גוונא ולא מיקרי תוספת מרובה יותר מדאי. ושוב ראיתי במושב זקנים בשם ר"י שהקשה כן, מאי שנא מההרחקה שעשו חכמים לנזיר, וצ"ע.
​

◆ ◆ ◆​

בעיקר הקושיא יש לומר עוד, דבאמת אין ראוי כלל להוסיף על ציוויו של הקב"ה, ומה שתיקנו החכמים גזירות ואמרו "עשו סייג לתורה", היינו משום שנצטוו על זה גופא מדכתיב ושמרתם את משמרתי ודרשו חז"ל "עשו משמרת למשמרתי", א"כ התורה עצמה ציותה על זה. אבל אדם הראשון שהיה קודם מתן תורה ולא היה לו ציווי לעשות משמרת, לא היה לו לעשות כלל.​

 

[גרינפלד]

וקשה, הרי מצינו כהאי גוונא ממש באיסור דרבנן לגבי נזיר, שכתב הרמב"ם בהלכות נזירות פ"ה ה"י שמדרבנן אסור לנזיר להתקרב לכרם, והרי מן התורה הוא אסור רק באכילת היוצא מן הגפן, ואילו רבנן הוסיפו אפילו יותר מנגיעה אלא גם קריבה בעלמא, חזינן דראוי לגזור כהאי גוונא ולא מיקרי תוספת מרובה יותר מדאי.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ואולי י"ל דדוקא נזיר בכרם צריך הרחקה משום דלא בדיל מיניה, דקודם שהיה נזיר היה רשאי לשתות יין, אבל עץ הדעת שמעולם היה אסור עליהם בדיל מיניה ואין צריך לגזור שלא יקרב אליו, וחשיב הרחקה יתירה, [וכמו שכתבו התוס' פסחים ב. ד"ה אור, דמה"ט איסורי נזיר לא בדילי מיניה והיה ראוי לגזור בדיקה, לולי דשרי לאחריני].​

 

[נוריאל]

ייש"כ גדול כרגיל.
כדאי לציין שמפשט הפסוקים נשמע שהיא זו שהוסיפה וכן נראה מפרש"י שכתב "הוסיפה על הציווי". וזה על פי מדרש רבה יט, ג שכתוב שם כן. אכן בסנהדרין כט. לא מבואר מי הוסיף ובאמת רש"י שם נזהר מזה ולא הכריע וכתב "הקב"ה לא הזהירם על הנגיעה ומתוך תוספת גירעו". בלשון רבים. ורש"י על החומש תפס לשון המדרש כי קרוב לפשוטו של מקרא. אם כי אפשר כוונתו של רש"י בסנהדרין לחוה והנחש שמתוך התוספת שלה גירעו = הגיעו לגירעון. כי סוף סוף פשוטו של מקרא שהיא שהוסיפה.
ובאור החיים כתב בתחילה שהיא זו שהוסיפה אך שוב כתב שאפשר שכך אמר לה אדם הראשון לתוספת הרחקה.
וחשבתי להוסיף עוד בביאור דברי אור החיים שם בעניין מה שהנחש אמר לה שה' אסר לאכול מכל עץ הגן חוה הכחישה אותו ואמרה שה' אסר רק מעץ הדעת וכתב על זה האור החיים שהעדות של הנחש מוכחשת אבל תצטרף עדותו לחזק עדות אדם שעץ הדעת אסור כי בכלל עדות הנחש עדות אדם.
ובאמת יש לומר שכל פירושו על עדות מוכחשת וכו' ומזה שנקט שעכ"פ מחזק את עדות אדם הראשון נראה שעדיין כיוון שיש צד רפיון שזה על פי עד אחד ולא באה בטענת ברי הרי שהרשתה לעצמה להוסיף בתוך דברי אדם הראשון. אך לצד השני שאדם הוסיף לה אפשר לומר שאדם הראשון היה נאמן עליה כבי תרי ולכן הכחישה את הנחש בתוקף וכיוון שבאה מכח עדות אדם הראשון נצמדה לדבריו ואמרה הכל ממנו.