א.
הרמב''ם כותב שעובר בכל יום ויום בעשה אבל כרת חייב רק לאחר מיתה שהוא גדול
אבל הראב'ד אומר שעובר בכל יום בכרת.
ב.
הדבר אברהם ח''א סימן לג הכוונה שבכל יום עובר בעשה הכוונה כל רגע ורגע הוא מבטל מצוות מילה ובמשנ''ב תמד מבואר ג''כ שכל רגע שלא מל מבטל מצוות מילה
אבל האבני נזר ועוד אחרונים ס'ל שבכל יום הוא עובר וכעין מה שהביאוה''ל אומר לגבי תפילין שהוא מבטל בכל יום.
ג.
דן הדבר אברהם שם הלכה למעשה שדנים אם יש בזמנה ושלא בנמנה מה מקדימים ויש כאלו שרוצים לומר שמצווה בזמנה יותר חשובה אבל לפי הדבר אברהם שעובר בכל רגע ורגע צריך למול את השלא במנה כיון שבכל רגע הוא עובר בעשה צריך להקדים את השלא בזמנה.
אבל חכמי דורו התווכחו איתו שאין מנהג העולם כן והלא אם כל רגע ורגע עובר בעשה יצטרך למול גם קודם התפילה שהוא מבטל עשה.
ד.
יש שאלה כללית הלא יש הרבה מצוות שאין בהם זמן כמו חליצה פדיון הבן האם חייבים לעשות זאת מיד או שיכול להמתין [לולי זריזין מקדימין למצוות ]והחזו''א בס''ק האחרון בנגעים מבואר בזה סתירה שבנגע לומדים מהפסוק של ופינו את הבית שהתורה נתנה היתר לחכות שהכהן לא יבוא מיד לטמאות ולכאורה מדוע צריך היתר לכך ומבואר שאסור להשהות ומאידך גיסא בחליצה שאפשר להמתין עד שהגדול יבוא רק יש סברות שמצוה הבא לידת אל תחמיצנה ועיי'ש מה שיישב בדוחק.
ה.
ואפשר ליישב ובהקדם דברי הגר''ח על הש'''ס שהקשה מדוע במילה שלא בזמנה שהאבא צריך למול מדוע הוא יכול להמתין היה פשוט לו כמו מנהג העולם ומבאר הגר''ח שגדול שמל את עצמו הוא צריך לדאוג שהוא לא יהיה ערל ולכן כל רגע ורגע הוא מחויב אבל כאשר האבא מחויב אין הוא מחויב שלא יהיה ערל אלא שיש עליו חיוב לעשות מעשה מילה יכול לעשות את המעשה גם לאחר זמן רק יש דין של זריזין מקדימין.[ועיין נובי יו''ד קעו שרצו להשאיר מילה שלא בנמנה לער'''פ]
ולפי''ז בנגעים כיון שיש דין שהנגע יהיה מוסגר וא''כ בכל רגע יש דין שהבית יהיה מוסגר ולכן צריך פסוק להתיר להשהות אבל בייבום אין דין שתהיה מיובמת אלא רק מעשה ייבום שהרי כתוב שיכול לייבם ולגרש א''כ כל העניין זה המעשה לבד א''כ יכול להתשהות.
וכל דברי הרמב''ם בערל שעובר בכל רגע ורגע זה רק שהוא בעצמו הערל אבל כאשר האבא צריך למול את בנו אינו עובר בכל רגע ורגע ולכן מובן מנהג העולם
הרמב''ם כותב שעובר בכל יום ויום בעשה אבל כרת חייב רק לאחר מיתה שהוא גדול
אבל הראב'ד אומר שעובר בכל יום בכרת.
ב.
הדבר אברהם ח''א סימן לג הכוונה שבכל יום עובר בעשה הכוונה כל רגע ורגע הוא מבטל מצוות מילה ובמשנ''ב תמד מבואר ג''כ שכל רגע שלא מל מבטל מצוות מילה
אבל האבני נזר ועוד אחרונים ס'ל שבכל יום הוא עובר וכעין מה שהביאוה''ל אומר לגבי תפילין שהוא מבטל בכל יום.
ג.
דן הדבר אברהם שם הלכה למעשה שדנים אם יש בזמנה ושלא בנמנה מה מקדימים ויש כאלו שרוצים לומר שמצווה בזמנה יותר חשובה אבל לפי הדבר אברהם שעובר בכל רגע ורגע צריך למול את השלא במנה כיון שבכל רגע הוא עובר בעשה צריך להקדים את השלא בזמנה.
אבל חכמי דורו התווכחו איתו שאין מנהג העולם כן והלא אם כל רגע ורגע עובר בעשה יצטרך למול גם קודם התפילה שהוא מבטל עשה.
ד.
יש שאלה כללית הלא יש הרבה מצוות שאין בהם זמן כמו חליצה פדיון הבן האם חייבים לעשות זאת מיד או שיכול להמתין [לולי זריזין מקדימין למצוות ]והחזו''א בס''ק האחרון בנגעים מבואר בזה סתירה שבנגע לומדים מהפסוק של ופינו את הבית שהתורה נתנה היתר לחכות שהכהן לא יבוא מיד לטמאות ולכאורה מדוע צריך היתר לכך ומבואר שאסור להשהות ומאידך גיסא בחליצה שאפשר להמתין עד שהגדול יבוא רק יש סברות שמצוה הבא לידת אל תחמיצנה ועיי'ש מה שיישב בדוחק.
ה.
ואפשר ליישב ובהקדם דברי הגר''ח על הש'''ס שהקשה מדוע במילה שלא בזמנה שהאבא צריך למול מדוע הוא יכול להמתין היה פשוט לו כמו מנהג העולם ומבאר הגר''ח שגדול שמל את עצמו הוא צריך לדאוג שהוא לא יהיה ערל ולכן כל רגע ורגע הוא מחויב אבל כאשר האבא מחויב אין הוא מחויב שלא יהיה ערל אלא שיש עליו חיוב לעשות מעשה מילה יכול לעשות את המעשה גם לאחר זמן רק יש דין של זריזין מקדימין.[ועיין נובי יו''ד קעו שרצו להשאיר מילה שלא בנמנה לער'''פ]
ולפי''ז בנגעים כיון שיש דין שהנגע יהיה מוסגר וא''כ בכל רגע יש דין שהבית יהיה מוסגר ולכן צריך פסוק להתיר להשהות אבל בייבום אין דין שתהיה מיובמת אלא רק מעשה ייבום שהרי כתוב שיכול לייבם ולגרש א''כ כל העניין זה המעשה לבד א''כ יכול להתשהות.
וכל דברי הרמב''ם בערל שעובר בכל רגע ורגע זה רק שהוא בעצמו הערל אבל כאשר האבא צריך למול את בנו אינו עובר בכל רגע ורגע ולכן מובן מנהג העולם
