ב"ה
שלום וברכה,
נראה דכל גזל אף שהוא רק מדרבנן, (כגון אסמכתא וכדומה), וכן מעשר עני בזמן הזה, ברגע שלמעשה מחוייב ליתן לחברו ממון, או שאסור לו ליקח ממנו ממון, ועשה נגד הדין, הרי שגוזל אותו מן התורה. דמאחר שחכמים קבעו שממון זה שייך לראובן, אם שמעון נוטל או מחזיק בממון זה הרי שבידו ממון שע"פ דין צריך להיות של ראובן, ומה לי אם צריך להיות של ראובן מפני שהתורה אמרה, מה לי מפני שחכמים אמרו, ומה לי מפני שעבד אצלו והתחייב לו.
וכל ההבדל בין גזל דרבנן לגזל דאורייתא, שייך לגבי ספיקות או שאר שיקולים המכריעים בכללי הפסיקה, וכגון בספק גזל דרבנן יהיה אפשר להקל, וכגון באסמכתא, יסוד האיסור הוא מדרבנן, ואם ש ספק אם זה נחשב אסמכתא שאסורה מדרבנן, ספיקא דרבנן לקולא, ומותר לגבות את אותו ממון, וממילא אין כאן גזל כלל. אבל אם זה ודאי אסמכתא, כיון שחכמים אסרו לגבות את אותו ממון, הרי שממון זה שייך ע"פ דין לבעליו, והלוקח ממנו בכל זאת עובר על איסור תורה.
ועיין כיוצא בזה בדין שמיטת כספים בזמן הזה שהיא מדרבנן, ואם עשה פרוזבול בבין השמשות כתב מרן זצ"ל ביביע אומר ח"ה חלק חושן משפט שהלווה לא יכול לומר למלוה תביא ראיה שבין השמשות יום הוא כי אני מוחזק, אלא אומרים בזה כיון שהיה בבין השמשות, ספק דין שמיטת כספים דרבנן לקולא, שמסופק אם נאסר עליו לגבות החוב, וכיון שספיקו לקולא, רשאי לגבות החוב, ונעשה הלווה חייב גמור ולא מספק, ודון מינה ואוקי באתרין.
בברכה רבה
