מרדכי מיכאלי
Active member
לא כ"כ....
יצחק משען
Well-known member
ויאמר יצחק, באמת שלא ידעתי מה זה מדים טקטים אבל כך היה המעשה
שלום. שני סיפורים.
באיראן הלילה - פיצוץ ענקי של צינור גז מרכזי ביותר.
הפיצוץ האדיר נראה גם במרחק של 60 ק"מ!
באיראן אומרים שמדובר בחבלה, שוהם יודעים מי אחראי לה, אבל הם נוקטים ב"סבלנות אסטרטגית".
יש דיווחים לא מאומתים על פיצוץ נוסף בצינור גז מרכזי באזור אחר.
הגיע הזמן שאיראן תשלם מחיר - ובמיוחד בחודש אדר שבו נפל המן הרשע בפרס.
*סיפור טוב ששמעתי השבוע מחבר שלי, המכהן כחוקר מחבלי חמאס בעזה.*
כוחותינו שמו את היד על מחבל אחד, שהודה בחקירתו שהניח מטענים רבים בבניינים שאוטוטו לוחמינו האהובים עולים עליהם. מייד הביאו תצלום אוויר של האזור שבו פעל, וביקשו ממנו לסמן איפה הוא שם את מטעניו. מה מתברר? המחבל כה בלתי משכיל, שלא לומר אהבל, שהוא לא יכול לתרגם את מה שראה בשטח לתמונה ממבט־על.
מה עושים? חייבים לצאת איתו אל הזירות ממש. אבל יש בעיה: איך שיראו אותו כוחותינו - יהרגו אותו. איך שיראו אותו חבריו לשעבר - יהרגו את משפחתו. טיכסו עצה: ילבישו אותו במדי צה"ל, יצרפוהו לכוח, והנה הוא חסין. יפה.
הלכו והביאו לו מדי צה"ל. העיף בהם מבט, אמר: לא. לא לובש את זה. אמרו לו: למה? ככה נשמור עליך מפני אנשינו ומפני אנשיך שעוד שורצים בין החורבות. אמר להם: אני רוצה מדים טקטיים. לא פחות. הלכו והביאו לו מדים טקטיים, קסדה וכל צעצועי ההגנה והשפצור. נחה דעתו. יצא עם החוקרים - וחיש קל מצא והצביע על כל המטענים שהניח, ואף פירק אחד או שניים. (אברי גלעד)
שלום. שני סיפורים.
באיראן הלילה - פיצוץ ענקי של צינור גז מרכזי ביותר.
הפיצוץ האדיר נראה גם במרחק של 60 ק"מ!
באיראן אומרים שמדובר בחבלה, שוהם יודעים מי אחראי לה, אבל הם נוקטים ב"סבלנות אסטרטגית".
יש דיווחים לא מאומתים על פיצוץ נוסף בצינור גז מרכזי באזור אחר.
הגיע הזמן שאיראן תשלם מחיר - ובמיוחד בחודש אדר שבו נפל המן הרשע בפרס.
*סיפור טוב ששמעתי השבוע מחבר שלי, המכהן כחוקר מחבלי חמאס בעזה.*
כוחותינו שמו את היד על מחבל אחד, שהודה בחקירתו שהניח מטענים רבים בבניינים שאוטוטו לוחמינו האהובים עולים עליהם. מייד הביאו תצלום אוויר של האזור שבו פעל, וביקשו ממנו לסמן איפה הוא שם את מטעניו. מה מתברר? המחבל כה בלתי משכיל, שלא לומר אהבל, שהוא לא יכול לתרגם את מה שראה בשטח לתמונה ממבט־על.
מה עושים? חייבים לצאת איתו אל הזירות ממש. אבל יש בעיה: איך שיראו אותו כוחותינו - יהרגו אותו. איך שיראו אותו חבריו לשעבר - יהרגו את משפחתו. טיכסו עצה: ילבישו אותו במדי צה"ל, יצרפוהו לכוח, והנה הוא חסין. יפה.
הלכו והביאו לו מדי צה"ל. העיף בהם מבט, אמר: לא. לא לובש את זה. אמרו לו: למה? ככה נשמור עליך מפני אנשינו ומפני אנשיך שעוד שורצים בין החורבות. אמר להם: אני רוצה מדים טקטיים. לא פחות. הלכו והביאו לו מדים טקטיים, קסדה וכל צעצועי ההגנה והשפצור. נחה דעתו. יצא עם החוקרים - וחיש קל מצא והצביע על כל המטענים שהניח, ואף פירק אחד או שניים. (אברי גלעד)
לוחם ההנדסה חושף: זה מה ששמר עלי שניות לפני שהפומ”ה עלתה באש והתפוצצה
לוחם בגדוד הנדסה נכנס לפעילות בג'בליה, הכלי בו שהה חטף פגיעת נ"ט ועלה בלהבות, הוא עצמו הצליח בניסי ניסים להימלט רגעים בודדים לפני הפיצוץ העז. הערב הוא חשף מה לדעתו שמר עליו באותם רגעים דרמטיים והחזיר אותו לביתו
www.jdn.co.il
אליו לא פנו, גם לא ביום המחרת, הוא לא וויתר וביקש להתגייס ולהילחם בעזה. לאחר שבועות של אימונים הוא נכנס לעזה כנהג של פומ"ה (פורץ מכשולים הנדסי), שהוא בעצם סוג של נגמ"ש.
באחת הפעילויות במחנה ג'בליה בעודו יושב בתא הנהג, שמע רחש של שיגור פגז, אולם לקח לו זמן להבין כי אכן הכלי בו הוא נוהג נפגע. אסף הסביר בראיון בפטריוטים בחדשות 14, כי תא הנהג בכלי נפרד מתא הלוחמים בנגמ"ש, לכן רק לאחר כמה שניות ארוכות מידי, הוא הבין מה מתרחש, הוא שומע פקודות "לנטוש" "לפרוק", הוא מסתובב לאחור ומגלה כי הכלי בוער כולו.
הוא ממהר לצאת כשלגופו אין מיגון של אפוד קרמי וקסדה. הוא מספיק לרוץ יחד עם חבריו לעבר טנקים ששהו בסמוך, כשכל העת ניתחת עליו אש צולבת של המחבלים שירו את טיל הנ"ט על הפומ"ה.
לאחר שאסף מגיע לאזור המוגן מאחורי הטנקים מתברר כי שני לוחמים נפצעו בתקרית, אולם לא עוברות שניות בודדות וקול נפץ עז מחריד את הסביבה. כלי הפומ"ה שעליו היו הרבה מוקשים ואמצעי חבלה שונים, התפוצץ ועלה בלהבות, לא נותר מהכלי הרבה והוא יצא מכלל שימוש.
אסף מלכא הבין כי זה עתה קרה לו נס גדול, הוא נחלץ בריא ושלם מכלי שנפגע מטיל נ"ט, והצליח להימלט תוך כדי שיורים עליו למקום מבטחים, תוך שהוא ללא ציוד מיגון (-הוא מסביר כי ככה זה נהגים בכלי הזה יושבים ללא מיגון).
בהתרגשות רבה הוא מתקשר להוריו לספר על הנס שאירע לו, ואז מתברר לו שאביו היקר קיבל על עצמו מאז תחילת המלחמה להישאר כל יום בבית הכנסת לאחר תפילת שחרית ולומר פרקי תהילים, למען הצלת עם ישראל. לאחר סינכרון הזמנים התברר ללוחם שניצל כי אבא שלו אמר תהילים בבית הכנסת בדיוק בשעה בה הותקף הכלי בתוכו שהה.
בסיום דבריו אמר הלוחם כי הוא מבקש מכל עם ישראל להתחזק וללמוד תורה, ולהרבות בתפילה, זה מה שמגן על עם ישראל.
יצחק משען
Well-known member
סיפר חייל נחמד שיש להם אפשרות לראות מה קורה במרחק של 3-4 ק"מ והם רואים שם כמה דמויות לא מזוהות, בדקו בקשר ואף אחד מהחיילים לא אמור להיות שם, הרימו מטוס זיק לאויר שיפציץ אותם, והנה דקה או שתים לפני שהמטוס בא הם רואים שהחברה האלה מוציאים סידור ועומדים תפילת שמו"ע, וניצלו בזכות התפילה
בסוף התברר שהם טעו בכיוון של התצפית ובאמת המשקפת הזו היתה מכוונת למקום אחר ששם באמת כן אמורים להיות חיילים
בסוף התברר שהם טעו בכיוון של התצפית ובאמת המשקפת הזו היתה מכוונת למקום אחר ששם באמת כן אמורים להיות חיילים
יש טעות בכתבה. מטוס זיק הוא מטוס תצפית ואינו יכול להפציץ.
יצחק משען
Well-known member
*שלום. בקשר לשחרור שני החטופים בשבוע שעבר, ישראל מאיר מספר משהו מקסים:*
הוא ילד בתלמוד תורה בכיתה ז, שחגג בר מצווה ביום ראשון בערב השבוע.
היה אירוע מושלם גם מבחינתו וגם מבחינת הוריו, שזה בנם הבכור. החברים, הדודים, הקלידים, הקייטרינג, הצילומים. אבל בבוקר יום שני כשחתן השמחה קם לצאת לתפילה ולהניח תפילין פעם ראשונה בחייו כמצווה ועושה, הוא שמע בחצי אוזן את החדשות, ופרץ בבכי.
ההורים ניסו להבין: קרה משהו לא כשורה אתמול בלילה? אולי פספסנו משהו? אבל הילד שלא נרגע הצליח להוציא מילה אחת מהפה: "החטופים".
טוב, אין לב יהודי שלא התרגש למשמע הבשורה, אבל מה קרה שחתן בר המצווה מגיב ככה?
לאחר שנרגע סיפר להוריו את הסיפור הבא: אתמול, כמה דקות לפני השקיעה, הלכתי להתפלל ואמרתי לקדוש ברוך הוא: 'אבא, נכון, אני מחכה להיות גדול. להיות מצווה ועושה. אבל יש גם משהו מיוחד להתפלל כילד קטן. עכשיו זאת התפילה האחרונה שלי כתינוק של בית רבן. זאת הפעם האחרונה שיש לי את הכוח המיוחד הזה. אני מבקש ממך, בתפילה האחרונה שלי, שהחטופים יחזרו בשלום'.
בבוקר למחרת הבר מצווה הוא הבין שהתפילה שלו כילד התקבלה.
מתוך הטור בעיתון משפחה.
הוא ילד בתלמוד תורה בכיתה ז, שחגג בר מצווה ביום ראשון בערב השבוע.
היה אירוע מושלם גם מבחינתו וגם מבחינת הוריו, שזה בנם הבכור. החברים, הדודים, הקלידים, הקייטרינג, הצילומים. אבל בבוקר יום שני כשחתן השמחה קם לצאת לתפילה ולהניח תפילין פעם ראשונה בחייו כמצווה ועושה, הוא שמע בחצי אוזן את החדשות, ופרץ בבכי.
ההורים ניסו להבין: קרה משהו לא כשורה אתמול בלילה? אולי פספסנו משהו? אבל הילד שלא נרגע הצליח להוציא מילה אחת מהפה: "החטופים".
טוב, אין לב יהודי שלא התרגש למשמע הבשורה, אבל מה קרה שחתן בר המצווה מגיב ככה?
לאחר שנרגע סיפר להוריו את הסיפור הבא: אתמול, כמה דקות לפני השקיעה, הלכתי להתפלל ואמרתי לקדוש ברוך הוא: 'אבא, נכון, אני מחכה להיות גדול. להיות מצווה ועושה. אבל יש גם משהו מיוחד להתפלל כילד קטן. עכשיו זאת התפילה האחרונה שלי כתינוק של בית רבן. זאת הפעם האחרונה שיש לי את הכוח המיוחד הזה. אני מבקש ממך, בתפילה האחרונה שלי, שהחטופים יחזרו בשלום'.
בבוקר למחרת הבר מצווה הוא הבין שהתפילה שלו כילד התקבלה.
מתוך הטור בעיתון משפחה.
אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם־אלה
מדהים!!!
מטורף!!!
www.jdn.co.il
העיתון א-שרק אל-אווסט הפרו סעודי דיווח ממקורותיו כי לארגון חמאס הייתה תכנית שאפתנית במהלך מתקפת ה-7 באוקטובר להסתער על בית הכלא המרכזי באשקלון (כלא שקמה) ולשחרר מאות אסירים פלסטינים. התוכנית נכשלה בעקבות טעות טכנית שהובילה את חוליית המחבלים ליישוב אחר במקום ליעד המקורי.
גורמים בארגוני הטרור הפלסטיניים ששוחחו עם העיתון סיפרו כי אחת מהחוליות הראשונות של מחבלי הנוח’בה בזרוע הצבאית של חמאס שחדרו לשטח ישראל, משימתה הייתה להגיע לבית הכלא המדובר שיש בו מאות אסירים פלסטינים בניסיון לשחרר אותם. אולם המשימה כשלה לחלוטין.
גורמים המקורבים לפיקוד של הזרוע הצבאית של חמאס שצוטטו בעיתון טענו כי אחת מהחוליות שמנתה 23 מחבלים הייתה אמורה להגיע לשם ולנסות לשחרר אסירים, כאשר חולייה אחרת שמטרתה הייתה לפלוש למוצב צבאי במועצת האזורית אשקלון, הייתה אמורה לסייע לה, אם המשימה הייתה מצליחה.
לפי הדיווח, שאין לו אישור ממקור אחר, החולייה הייעודית לכך יצאה לעבר אשקלון, חצתה את הגבול והגיעה לקיבוץ יד מרדכי, שם התעמתה עם כוח ישראלי וחיסלה כמה מאנשיו, אך מסיבה לא ברורה, היא סטתה מהנתיב וחזרה דרומה לקיבוץ נתיב העשרה.
לפי החקירות הראשוניות, המחבל בחולייה שהיה אחראי על הכוונתה, טעה בניווט מסיבה לא ברורה ואז אותה חולייה הגיעה לקיבוץ נתיב העשרה ובהמשך לשדרות. עוד דיווח העיתון, כי התוכנית המדוברת תוכננה בקפידה והזרוע הצבאית של חמאס רצתה שהיא תהיה בבחינת מכה עוצמתית לישראל.
התוכנית התבססה על תקיפת השער הראשי של הכלא מצד החולייה החמושה תוך שימוש במטעני חבלה וטילי נ”ט לפיצוץ השער ועמדות האבטחה לאורך הגדר של בית הכלא, זאת לצד ירי רקטות מתוך עזה לעבר בית הכלא, כאשר יהיה סימן מהחולייה שהיא שם.
התוכנית גם נשענה על התקווה שכאשר המתקפה תצא לפועל, האסירים בתאים יחלו לפעול, מה שיסייע לחולייה. אלא שכאמור התוכנית כשלה והפיקוד של הזרוע הצבאית של חמאס לא קיבל שום איתות מהחולייה ולאחר מכן התברר שהיא הגיעה לשדרות והיא הונחתה להחזיק מעמד שם.
לפי המקורות שצוטטו בכתבה, תכנית הפלישה לבית הכלא עדיין הייתה בראשה של הזרוע הצבאית תוך כדי המתקפה, כאשר ארבעה מחבלים שהשתתפו בהסתערות על זיקים והיו הקרובים ביותר לבית הכלא, ניסו להגיע אליו, אך כוח ישראלי התעמת עימם והם חוסלו מהאוויר. העיתון גם פרסם מפה שמראה את הנתיב של החולייה המדוברת שהייתה אמורה להגיע לבית הכלא באשקלון
מדהים!!!
מטורף!!!
מחבלי חמאס תכננו להשתלט על כלא שקמה ולשחרר מחבלים – אבל טעו בניווט
לארגון הטרור חמאס הייתה תכנית שאפתנית במהלך מתקפת הפתע בחג שמחת תורה, להסתער על בכלא שקמה ולשחרר מאות מחבלים פלסטינים • התוכנית נכשלה בעקבות טעות טכנית שהובילה את חוליית המחבלים ליישוב אחר במקום ליעד המקורי
www.jdn.co.il
גורמים בארגוני הטרור הפלסטיניים ששוחחו עם העיתון סיפרו כי אחת מהחוליות הראשונות של מחבלי הנוח’בה בזרוע הצבאית של חמאס שחדרו לשטח ישראל, משימתה הייתה להגיע לבית הכלא המדובר שיש בו מאות אסירים פלסטינים בניסיון לשחרר אותם. אולם המשימה כשלה לחלוטין.
גורמים המקורבים לפיקוד של הזרוע הצבאית של חמאס שצוטטו בעיתון טענו כי אחת מהחוליות שמנתה 23 מחבלים הייתה אמורה להגיע לשם ולנסות לשחרר אסירים, כאשר חולייה אחרת שמטרתה הייתה לפלוש למוצב צבאי במועצת האזורית אשקלון, הייתה אמורה לסייע לה, אם המשימה הייתה מצליחה.
לפי הדיווח, שאין לו אישור ממקור אחר, החולייה הייעודית לכך יצאה לעבר אשקלון, חצתה את הגבול והגיעה לקיבוץ יד מרדכי, שם התעמתה עם כוח ישראלי וחיסלה כמה מאנשיו, אך מסיבה לא ברורה, היא סטתה מהנתיב וחזרה דרומה לקיבוץ נתיב העשרה.
לפי החקירות הראשוניות, המחבל בחולייה שהיה אחראי על הכוונתה, טעה בניווט מסיבה לא ברורה ואז אותה חולייה הגיעה לקיבוץ נתיב העשרה ובהמשך לשדרות. עוד דיווח העיתון, כי התוכנית המדוברת תוכננה בקפידה והזרוע הצבאית של חמאס רצתה שהיא תהיה בבחינת מכה עוצמתית לישראל.
התוכנית התבססה על תקיפת השער הראשי של הכלא מצד החולייה החמושה תוך שימוש במטעני חבלה וטילי נ”ט לפיצוץ השער ועמדות האבטחה לאורך הגדר של בית הכלא, זאת לצד ירי רקטות מתוך עזה לעבר בית הכלא, כאשר יהיה סימן מהחולייה שהיא שם.
התוכנית גם נשענה על התקווה שכאשר המתקפה תצא לפועל, האסירים בתאים יחלו לפעול, מה שיסייע לחולייה. אלא שכאמור התוכנית כשלה והפיקוד של הזרוע הצבאית של חמאס לא קיבל שום איתות מהחולייה ולאחר מכן התברר שהיא הגיעה לשדרות והיא הונחתה להחזיק מעמד שם.
לפי המקורות שצוטטו בכתבה, תכנית הפלישה לבית הכלא עדיין הייתה בראשה של הזרוע הצבאית תוך כדי המתקפה, כאשר ארבעה מחבלים שהשתתפו בהסתערות על זיקים והיו הקרובים ביותר לבית הכלא, ניסו להגיע אליו, אך כוח ישראלי התעמת עימם והם חוסלו מהאוויר. העיתון גם פרסם מפה שמראה את הנתיב של החולייה המדוברת שהייתה אמורה להגיע לבית הכלא באשקלון
ומפליא לעשות!!!
hm-news.co.il
מצילנו מידם: תוך כדי שחיילי צה"ל נופלים בדרום עלה חשש כי כי חיזבאללה יסתער במתכונת דומה על יישובי הגליל ויציב את ישראל במלחמה בשתי חזיתות מלאות לאחר מכת פתיחה מוחצת. ממסמכים שמפרסם הבוקר יוסי יהשווע בידיעות עולה כי יחיא סינוואר ממש בנה על זה ואף טען כי קיבל התחייבות בנושא מנסראללה.
במסגרת פעילות צה"ל בחאן־יונס, צה"ל שם יד על מסמכים חדשים המספרים על הנחת המוצא של מנהיג חמאס ברצועה, לפיה הציר השיעי איראן־חיזבאללה לא יישאר בצד.
במסמך שהגיע לידי "ידיעות אחרונות", כתב סינוואר לאנשיו: "קיבלנו התחייבות שהציר ישתתף בפרויקט השחרור הגדול בשל אופי הקשר שאנחנו עובדים עליו". במסמכים הוא חוזר על ההתחייבות שקיבל, לפיו הפעולה בדרום תגרור פעולה מקבילה מצפון שעליה חיזבאללה התאמן תחת הכותרת של "כיבוש הגליל".
לבסוף האייתוללות בטהרן וחסן נסראללה בביירות איכזבו את סינוואר. חיזבאללה קידם 15 פוג'ים – גדודים מוקטנים של כוחות רדואן – לאורך הגבול, מראש הנקרה במערב ועד להר דב במזרח, והיה בכוננות פלישה בטווח זמן מיידי. אבל הוא גם לא ידע על המועד המדויק של פעולת חמאס, וכך במשך כמה שעות קריטיות, כוחות צה"ל בסדיר, ובעיקר במילואים, שהוקפצו מהבתים הגיעו לעמדות והחזיקו את הקו במשך יממה מתוחה.
אחת הסברות היא שחיזבאללה רצה לבחון את הצלחת הפעולה, ועד שכבר קלט את ממדיה, צה"ל התארגן בצפון באופן שמנע מימוש אפקטיבי של התוכנית לכיבוש יישובים בגליל.
לפי גורם ישראלי, הסיבה להימנעות ממלחמה מלאה בצפון היא אחרת. לדבריו, הרצון הבסיסי של חיזבאללה היה להיכנס מיד, אבל איראן ריסנה אותו משום שידעה שישראל תגיב בעוצמה רבה, ואת היכולות הגבוהות והמסוכנות של חיזבאללה בנו כתגובה חריפה למקרה של תקיפה ישראלית את מתקני הגרעין.
פיק ברכיים: סינוואר קיבל התחייבות מנסראללה שחיזבאללה יצטרף אל חמאס - המחדש | כל החדשות והעדכונים
במסמכים חדשים שצה"ל חילץ מחאן־יונס והגיעו לידי "ידיעות אחרונות", התגלה כי יחיא סינוואר היה בטוח שחיזבאללה יפתח חזית נוספת בצפון ויצטרף ללחימה בישראל • "קיבלנו התחייבות שהציר ישתתף בפרויקט השחרור הגדול בשל אופי הקשר שאנחנו עובדים עליו", כתב בסיכום הערכת מצב • אלא שב־7 באוקטובר נמנע נסראללה ממתקפה
hm-news.co.il
במסגרת פעילות צה"ל בחאן־יונס, צה"ל שם יד על מסמכים חדשים המספרים על הנחת המוצא של מנהיג חמאס ברצועה, לפיה הציר השיעי איראן־חיזבאללה לא יישאר בצד.
במסמך שהגיע לידי "ידיעות אחרונות", כתב סינוואר לאנשיו: "קיבלנו התחייבות שהציר ישתתף בפרויקט השחרור הגדול בשל אופי הקשר שאנחנו עובדים עליו". במסמכים הוא חוזר על ההתחייבות שקיבל, לפיו הפעולה בדרום תגרור פעולה מקבילה מצפון שעליה חיזבאללה התאמן תחת הכותרת של "כיבוש הגליל".
לבסוף האייתוללות בטהרן וחסן נסראללה בביירות איכזבו את סינוואר. חיזבאללה קידם 15 פוג'ים – גדודים מוקטנים של כוחות רדואן – לאורך הגבול, מראש הנקרה במערב ועד להר דב במזרח, והיה בכוננות פלישה בטווח זמן מיידי. אבל הוא גם לא ידע על המועד המדויק של פעולת חמאס, וכך במשך כמה שעות קריטיות, כוחות צה"ל בסדיר, ובעיקר במילואים, שהוקפצו מהבתים הגיעו לעמדות והחזיקו את הקו במשך יממה מתוחה.
אחת הסברות היא שחיזבאללה רצה לבחון את הצלחת הפעולה, ועד שכבר קלט את ממדיה, צה"ל התארגן בצפון באופן שמנע מימוש אפקטיבי של התוכנית לכיבוש יישובים בגליל.
לפי גורם ישראלי, הסיבה להימנעות ממלחמה מלאה בצפון היא אחרת. לדבריו, הרצון הבסיסי של חיזבאללה היה להיכנס מיד, אבל איראן ריסנה אותו משום שידעה שישראל תגיב בעוצמה רבה, ואת היכולות הגבוהות והמסוכנות של חיזבאללה בנו כתגובה חריפה למקרה של תקיפה ישראלית את מתקני הגרעין.
מצורף.
יצחק משען
Well-known member
ויאמר יצחק יש כאן מכתב ארוך כאורך הגלות עם כל מיני מילים מוזרים שאני לא מבין מה משמעותם, ואקווה שכרם יש בהם בעייתיות הם יצונזרו
שלום. עוד סיפור יפה (וארוך......)
*ניסיתי לקצר את הטקסט הזה של אלעד צרפתי, מנכ"ל מלון "כרמים". כמעט לא הצלחתי. הפירוט שלו פשוט מקסים. הוא מתאר פה את ארבעת החודשים שבהם המלון היוקרתי שהוא מנהל, אירח פתאום יישוב שלם של מפונים מהדרום.*
איזו מערכת יחסים מיוחדת נרקמה, איזה מפגש עדין בין עולמות, בתקופה כל כך קשה לעם שלנו. הוא בעצם מתאר פה משהו שאי אפשר לתאר במילים. אז הנה הנאום שהוא הקריא בטקס הפרידה מהיישוב שלומית:
"כבר בפגישה הראשונה עם הצוות של שלומית היה לי ברור שהחיבור בינינו יהיה טוב. משהו בצניעות שלהם, בהתנהלות, באידאולוגיה, ובדרך ארץ שהייתה להם. כבר באותו היום סיכמנו שאתם אצלנו. היה לנו עוד עניין פעוט של רכישת 100 מזרנים לילדים, 45 לולים ו-45 כיסאות תינוק, וקצת ענייני בשר 'חלק' וכו', אבל כאמור, חיבור טוב בסך הכול.
כשנחשפתי לאחר מכן לסיפור של שלומית ב-7 באוקטובר, היה לי ברור שהחיבור בין המלון לשלומית לא רק שיהיה טוב, אלא הוא יהיה טוב מאוד. וחשבתי על זה הרבה מאז: איזה סוג של אנשים עוזבים את המשפחות שלהם, את הישוב שלהם, את הילדים הקטנים שלהם, תינוקות, נשים בהריון, וקופצים להילחם במקום אחר שהוא לא הבית שלהם? מה עובר להם בראש? מה גורם לאדם לעזוב את המשפחה שלו, להעמיד אותה בסכנה ממשית במציאות שלא ידענו כמותה ולהסתער לעבר הלא נודע?
ההסבר הראשוני והמתבקש הוא שמדובר בגיבורים, אנשים אמיצים עם לב ענק שמוכנים לסכן את החיים שלהם, את הכל, כדי לעשות את הדבר הנכון, את הדבר שהוא לא מובן מאליו, את הדבר שבגללו הם עלולים לאבד את היקר להם מכל – גם את המשפחה שלהם וגם את החיים שלהם עצמם. וחלקם איבדו.
ואז חשבתי על זה עוד קצת – פעולה הרואית שכזאת, לא יכולה לצמוח בכל מקום, היא כנראה נשענת על משהו, היא מתבססת על חיבור חזק ומיוחד שקיים בשלומית.
אני לא מתיימר לרגע לדעת מה עבר לאותם אנשים בראש באותו היום, אבל אני מניח שהם ידעו בתוך תוכם, סוג של אינסטינקט, שהם יכולים לצאת ולהציל את היישוב השכן כי יש על מי לסמוך בבית, יש 'גב' מאוד חזק של הנשים, של המשפחות, של החברים, של 'שלומית'. אפשר לצאת במצפון שקט ולהילחם ללא חשש שאולי יקרה משהו למשפחות שלנו, כי אנחנו סומכים בעיניים עצומות על מי שנשאר בשלומית שידאג להדוף, לסייע, לעזור ולהילחם.
סיפרתי בגאווה אז וגם היום את הסיפור של שלומית, כאילו אני חלק מהישוב. בשלב הזה כבר חלחלה אצלי התובנה שהחיבור לא רק שיהיה טוב מאוד, אלא מצוין.
אבל אחרי שנכחתי בשני המפגשים שהתקיימו במלון עם רוה"מ והקשבתי לקולות של תושבי שלומית, לדרך שבה הדברים נאמרו, לנחישות, לעוצמה ולאמונה בצדקת הדרך, הבנתי שאנו מתמודדים כאן עם סוג אחר של אנשים.
הבנתי אז, שלנו כמלון כרמים, יש זכות גדולה וכבוד גדול לארח אתכם אצלנו. ידעתי גם אז שלא משנה אם יהיו בינינו בהמשך חילוקי דעות, מריבות, כעסים, אנחנו נוכל להם וזה לא יהווה שום מכשול.
מאז עשינו דרך ארוכה ביחד:
1. מלון שפעל ללא מניין קבוע הפך למלון מהדרין עם שחרית, מנחה וערבית. מלון ללא ילדים הפך למלון שקלט הכי הרבה ילדים. מלון שמיועד רק לשני אנשים בחדר הפך למלון עם זוג וחמישה ילדים בחדר אחד. מלון שהיו בו אורחים עם אלרגיות ורגישויות לכל סוג מזון שקיים בעולם, הפך פתאום למלון ללא רגישויות (כמעט). מלון עם מעשנים הפך למלון ללא מעשנים (חוץ משני תושבים שאנו יודעים בדיוק מי הם)...
2. פתחנו ביחד מסגרות חינוך בכמות שאין בשום מלון בארץ: חדר הכושר הפך לכיתה, בוטיק היין הפך לכיתה, חדר טיפולים עם ג'קוזי הפך לכיתה, ולמעשה, כל חלל אפשרי הפך לכיתה. בגללכם אפילו התחלנו לדבר אחרת: את ה'לובי ויאיפי' התחלנו לכנות בשם 'הכיתה השקופה', את 'הפואייה' בשם 'הדלקת נרות', 'חדר אירובי' הפך לגן 'ראשית', ואולם 'כרם' הפך לגן 'נטע'. זה היה כל כך מרשים לראות איך החינוך נמצא בראש סדר העדיפויות שלכם ואת כמות המאמצים האדירים שמושקעים בנושא.
3. את חוגי היוגה והפילאטיס שהיו בעבר במלון החלפנו לחוג שתילת עציצים, חוג שזירת פרחים, חוג קק"ל, וכל חוג אפשרי אחר. גם כאן, היה מאוד מרשים לראות את החשיבות הגדולה שייחסתם לעניין החינוך והתרבות.
4. היו לנו מאות ואלפי תיאומים בענייני אוכל, תורמים, מתנדבים, חוגים, פעילויות, כיתות, בריכה, חדר כושר, ג'קוזי, אוטובוסים, יציאה לטיולים, חנוכה והחנוכייה הענקית, מקרן ומסך ומה לא – את כולם אני חושב שעברנו בצורה מרשימה ומכובדת.
5. שמחנו ביחד אתכם בימי הולדת, בר מצוות ובריתות. ובמיוחד זכור לנו האירוע הכי מרגש שיכול היה להיות – ברית המילה של בארי רבינוביץ, כל כך סמלי, כל כך מרגש, כל כך מלא השראה, עוצמה ומשמעות. באותו היום במסעדת הלובי לא נותרה עין יבשה אחת. ואנחנו היינו חלק מזה, זכינו. נותר לכם אבל חוב קטן עבורנו – חתונה...
לאורך כל השהייה שלכם, מאז שהגעתם אלינו, תמיד שאלתם ובדקתם, אתם וגם הילדים שלכם: האם אנחנו מתנהגים בסדר? האם אין נזקים ושבר? האם אנחנו עושים בעיות? האם הכל כשורה? לפעמים זה הרגיש כאילו היוצרות התהפכו ואנחנו (צוות המלון) הם אלו שנאלצו לעזוב את הבית ואתם המארחים שלנו. הדאגה והאכפתיות שלכם לחלוטין לא מובנת מאליה וזה אומר הרבה עליכם. תמיד קיבלתם את אותה התשובה: 'הכל בסדר', 'הכל מצוין'. את הדומם, את החפץ, ניתן לתקן, לשפץ, להחליף או אפילו לקנות חדש. אבל מצד שני, לנפש ולגוף אין תחליף, קשה לתקן ולשפץ, זה העיקר ובזה צריך להתמקד. מי כמוכם יודע זאת.
אני חושב שאני מדבר בשם כל הצוות של מלון כרמים כשאני אומר שהשהות שלכם אצלנו הייתה האירוע הכי משמעותי שהיה אי פעם בתחום המלונאות. זאת חוויה שונה וחסרת תקדים מכל מה שהכרנו, חוויה שהיא קודם כל ערכית, רגשית וממלאת את הנפש בסיפוק רב. בסוף כל יום חזרנו הביתה עם תחושת סיפוק וגאווה שאנחנו במלון עושים משהו חשוב וטוב.
ובניגוד למה שאתם אולי חושבים, אנחנו יכולים להבטיח לכם שאנו נתגעגע ל:
- ילדים יחפים שרצים בכל רגע נתון ויודעים להעריך שלוליות, בוץ וגשם. הקור לא משחק תפקיד וגם לא הבוץ שהם הכניסו למלון.
- ילדים טובים, מחונכים, מוקירי תודה ומלאי שמחת חיים. ילדים ללא טלפונים חכמים ומסכים מול העיניים.
- רעש, בלאגן, נזלת, ילדים בוכים, ילדים רצים, מוסיקה של דתיים, מאות תורמים ומתנדבים, אבל אז מגיע השנ"צ שלכם בכל יום בין 14:00 ל-16:00 ואז פתאום שקט יורד על המלון.
- כיתה ג' בנות – השכנות החביבות והשקטות שלומדות צמוד למשרד שלי. תפוקת העבודה שלנו במשרדים ירדה ב-50%...
- כיתה ז' בנות שעברו 20 מיקומים שונים עד שהגיעו לנחלה בכיתה הכי סודית שיש.
- כיתה ו' בנות ששיגעו אותנו עם המזגן, פעם חם, פעם קר, פעם קפוא, פעם רותח. הייתה פעם אחת, נדמה לי, אני לא בטוח, שהן כמעט הגיעו להסכמה מלאה ביניהן.
- כיתה ח' בנות החריפות והשנונות – בהצלחה באולפנה. אין ספק שכל אולפנה שתגיעו אליה תזכה בכן.
- כיתה ז' בנים שעם כל העניינים שהיו, אי אפשר שלא להתאהב בהם. ילדים קסומים ומיוחדים. שאלו פעם את מפקד שייטת 13 כיצד הוא בוחר את הלוחמים שלו? מה מייחד אותם? איך יודעים לזהות אותם בין מאות ואלפי מועמדים? התשובה שלו הייתה פשוטה: נכון שתמיד, בכל טיול שנתי יש את המדריך שכל התלמידים הולכים אחריו בשביל, בתלם, בצורה מסודרת? ונכון גם שתמיד אבל תמיד, בכל טיול יש גם את אותו הילד שבוחר ללכת בשביל אחר, בדרך שונה, לא כמו כולם? אותו אני מחפש, זאת הדמות של הלוחם בשייטת. כיתה ז' – זה אתם. תשמרו על עצמכם, אוהבים אתכם, אין עליכם!
- לחיבור המרגש בין הצוות שלנו לבין הילדים שלכם, תינוקות על הידיים, ילדים מחבקים, ילדים רצים בזרועות פתוחות, ילדים ששואלים אותנו שאלות חכמות ועמוקות.
למה עוד נתגעגע:
- להודעות קוליות בווצאפ. לא קלטתם שזה לא מקובל. טוב, אם את אישה בהריון עם תינוקת על הידיים ודוחפת ביד שמאל עגלה עם ילד קטן בפנים, ועוד שני ילדים, שאחד רץ קדימה יחף, והשני שוכב על הרצפה מאחורה בוכה, זה מתקבל איכשהו. אבל אם אתה גבר צעיר שסוחב מקוצר, צולבת, אקדח, 2 מחסניות אקסטרה והולך עם סנדלים – זה לא מתקבל, לזה אין מחילה. תכתבו, אל תקליטו.
- ל-20 טון עוגות בחושות ויבשות שמגיעות באהבה בכל יום שישי.
- לדילמה שהעסיקה את המלון ואת כיתה ג' במשך שלושה ימים רצופים – האם מאפה פיצה חלבי הוא "מיני מזונות" או אולי דווקא "שהכל נהיה בדברו"? היום ברור לנו שזה מיני מזונות, קל והגיוני.
- לקטשופ וצ'יפס (המניות של "אסם" הרקיעו שחקים בזכותכם), לערב החביתות של גפן בן שטרית ביום שלישי, ל"מוקפץ" של יום רביעי, למלוואח של חמישי, ולשניצל עם חלה ביום שישי. וכמובן, שלא נשכח את ארבעת אבות המזון ואת פירמידת המזון: קורנפלקס, פנקייק, שוקו ומיץ פטל.
- למשחקי פינג פונג עם רשת שעשויה מקופסאות משחק של "טאקי", "חלומות" ו"חתחתול".
- לשולחן הוקי אוויר שהחזיק מעמד שעה אחת בדיוק ואז הפך להיות שולחן אחסון של בגדים, ספרים ומוצצים.
- למאות בגדים, צעצועים, תיקים, מחברות וספרים שנשכחו בכל פינה אפשרית במלון.
- למשחקי "פיפא" בעמדת הפלייסטיישן, איזה טורנירים הרצנו שם!
ואם אנחנו מדברים על געגוע: בסרט "קנדהאר" יש סצנת סיום בלתי נשכחת: ראש המוסד האיראני מספר כי הוא תפס ועצר סוכן מוסד שפעל וחי הרבה שנים בטהרן. הוא אומר לסוכן המוסד אמת פשוטה אחת: "אם אתה תישאר בטהרן יותר מדי זמן, אז מדינת ישראל תחדל מלהתקיים. חייבים לחזור הביתה כדי להבין על מה נלחמים". כשראיתי את הסצנה הזאת חשבתי על שלומית, ועל ההבטחה שלכם, ועל החזרה שלכם הביתה. אתם חייבים לחזור הביתה כדי לדעת על מה אתם נלחמים, על מה אנחנו נלחמים.
אז מצד אחד, עצוב לנו מאוד שאתם עוזבים ורצינו כולנו לחגוג אתכם במלון גם את שני הרגלים שנותרו ואולי גם את הקיץ, אבל, מצד שני, יש לכם שליחות קצת יותר חשובה, שליחות שהיא גם השליחות שלנו במובן מסוים. לכו לשלום, אלוקים אתכם.
אני רוצה להודות מקרב לב לצוות המדהים של המלון שפעל במסירות ובמקצועיות תוך הבנה של גודל השעה. צוות המלון התגייס למשימה מורכבת וחסרת תקדים, משימה, שהיא באופן מסוים משימה בעלת חשיבות ברמה הלאומית, והוא עשה זאת בפרק זמן קצר ודמיוני, תוך מחויבות אמיתית וכנה, אבל הכי חשוב: הצוות עשה זאת באהבה רבה ומכל הלב. צוות של אלופים!
תושבי שלומית היקרים, אנו רוצים להודות לכם על האפשרות והזכות שניתנה לנו לארח אתכם. קיבלנו קהילה חזקה, ישרה וצנועה, קהילה שיודעת להעריך ולכבד, קהילה שהחינוך הוא נר לרגליה, קהילה שעמדה במבחן הכי קשה שאפשר – ויכלה לו. תודה על ההכלה, על שיתוף הפעולה המצוין, על ההבנה שלכם אותנו ואת הצרכים שלנו, תודה על התקופה הכי משמעותית והכי חשובה שהייתה לנו אי פעם!
וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו (הנביא ישעיהו).
שלכם תמיד,
אלעד".
מלון כרמים - ישרוטל
שלום. עוד סיפור יפה (וארוך......)
*ניסיתי לקצר את הטקסט הזה של אלעד צרפתי, מנכ"ל מלון "כרמים". כמעט לא הצלחתי. הפירוט שלו פשוט מקסים. הוא מתאר פה את ארבעת החודשים שבהם המלון היוקרתי שהוא מנהל, אירח פתאום יישוב שלם של מפונים מהדרום.*
איזו מערכת יחסים מיוחדת נרקמה, איזה מפגש עדין בין עולמות, בתקופה כל כך קשה לעם שלנו. הוא בעצם מתאר פה משהו שאי אפשר לתאר במילים. אז הנה הנאום שהוא הקריא בטקס הפרידה מהיישוב שלומית:
"כבר בפגישה הראשונה עם הצוות של שלומית היה לי ברור שהחיבור בינינו יהיה טוב. משהו בצניעות שלהם, בהתנהלות, באידאולוגיה, ובדרך ארץ שהייתה להם. כבר באותו היום סיכמנו שאתם אצלנו. היה לנו עוד עניין פעוט של רכישת 100 מזרנים לילדים, 45 לולים ו-45 כיסאות תינוק, וקצת ענייני בשר 'חלק' וכו', אבל כאמור, חיבור טוב בסך הכול.
כשנחשפתי לאחר מכן לסיפור של שלומית ב-7 באוקטובר, היה לי ברור שהחיבור בין המלון לשלומית לא רק שיהיה טוב, אלא הוא יהיה טוב מאוד. וחשבתי על זה הרבה מאז: איזה סוג של אנשים עוזבים את המשפחות שלהם, את הישוב שלהם, את הילדים הקטנים שלהם, תינוקות, נשים בהריון, וקופצים להילחם במקום אחר שהוא לא הבית שלהם? מה עובר להם בראש? מה גורם לאדם לעזוב את המשפחה שלו, להעמיד אותה בסכנה ממשית במציאות שלא ידענו כמותה ולהסתער לעבר הלא נודע?
ההסבר הראשוני והמתבקש הוא שמדובר בגיבורים, אנשים אמיצים עם לב ענק שמוכנים לסכן את החיים שלהם, את הכל, כדי לעשות את הדבר הנכון, את הדבר שהוא לא מובן מאליו, את הדבר שבגללו הם עלולים לאבד את היקר להם מכל – גם את המשפחה שלהם וגם את החיים שלהם עצמם. וחלקם איבדו.
ואז חשבתי על זה עוד קצת – פעולה הרואית שכזאת, לא יכולה לצמוח בכל מקום, היא כנראה נשענת על משהו, היא מתבססת על חיבור חזק ומיוחד שקיים בשלומית.
אני לא מתיימר לרגע לדעת מה עבר לאותם אנשים בראש באותו היום, אבל אני מניח שהם ידעו בתוך תוכם, סוג של אינסטינקט, שהם יכולים לצאת ולהציל את היישוב השכן כי יש על מי לסמוך בבית, יש 'גב' מאוד חזק של הנשים, של המשפחות, של החברים, של 'שלומית'. אפשר לצאת במצפון שקט ולהילחם ללא חשש שאולי יקרה משהו למשפחות שלנו, כי אנחנו סומכים בעיניים עצומות על מי שנשאר בשלומית שידאג להדוף, לסייע, לעזור ולהילחם.
סיפרתי בגאווה אז וגם היום את הסיפור של שלומית, כאילו אני חלק מהישוב. בשלב הזה כבר חלחלה אצלי התובנה שהחיבור לא רק שיהיה טוב מאוד, אלא מצוין.
אבל אחרי שנכחתי בשני המפגשים שהתקיימו במלון עם רוה"מ והקשבתי לקולות של תושבי שלומית, לדרך שבה הדברים נאמרו, לנחישות, לעוצמה ולאמונה בצדקת הדרך, הבנתי שאנו מתמודדים כאן עם סוג אחר של אנשים.
הבנתי אז, שלנו כמלון כרמים, יש זכות גדולה וכבוד גדול לארח אתכם אצלנו. ידעתי גם אז שלא משנה אם יהיו בינינו בהמשך חילוקי דעות, מריבות, כעסים, אנחנו נוכל להם וזה לא יהווה שום מכשול.
מאז עשינו דרך ארוכה ביחד:
1. מלון שפעל ללא מניין קבוע הפך למלון מהדרין עם שחרית, מנחה וערבית. מלון ללא ילדים הפך למלון שקלט הכי הרבה ילדים. מלון שמיועד רק לשני אנשים בחדר הפך למלון עם זוג וחמישה ילדים בחדר אחד. מלון שהיו בו אורחים עם אלרגיות ורגישויות לכל סוג מזון שקיים בעולם, הפך פתאום למלון ללא רגישויות (כמעט). מלון עם מעשנים הפך למלון ללא מעשנים (חוץ משני תושבים שאנו יודעים בדיוק מי הם)...
2. פתחנו ביחד מסגרות חינוך בכמות שאין בשום מלון בארץ: חדר הכושר הפך לכיתה, בוטיק היין הפך לכיתה, חדר טיפולים עם ג'קוזי הפך לכיתה, ולמעשה, כל חלל אפשרי הפך לכיתה. בגללכם אפילו התחלנו לדבר אחרת: את ה'לובי ויאיפי' התחלנו לכנות בשם 'הכיתה השקופה', את 'הפואייה' בשם 'הדלקת נרות', 'חדר אירובי' הפך לגן 'ראשית', ואולם 'כרם' הפך לגן 'נטע'. זה היה כל כך מרשים לראות איך החינוך נמצא בראש סדר העדיפויות שלכם ואת כמות המאמצים האדירים שמושקעים בנושא.
3. את חוגי היוגה והפילאטיס שהיו בעבר במלון החלפנו לחוג שתילת עציצים, חוג שזירת פרחים, חוג קק"ל, וכל חוג אפשרי אחר. גם כאן, היה מאוד מרשים לראות את החשיבות הגדולה שייחסתם לעניין החינוך והתרבות.
4. היו לנו מאות ואלפי תיאומים בענייני אוכל, תורמים, מתנדבים, חוגים, פעילויות, כיתות, בריכה, חדר כושר, ג'קוזי, אוטובוסים, יציאה לטיולים, חנוכה והחנוכייה הענקית, מקרן ומסך ומה לא – את כולם אני חושב שעברנו בצורה מרשימה ומכובדת.
5. שמחנו ביחד אתכם בימי הולדת, בר מצוות ובריתות. ובמיוחד זכור לנו האירוע הכי מרגש שיכול היה להיות – ברית המילה של בארי רבינוביץ, כל כך סמלי, כל כך מרגש, כל כך מלא השראה, עוצמה ומשמעות. באותו היום במסעדת הלובי לא נותרה עין יבשה אחת. ואנחנו היינו חלק מזה, זכינו. נותר לכם אבל חוב קטן עבורנו – חתונה...
לאורך כל השהייה שלכם, מאז שהגעתם אלינו, תמיד שאלתם ובדקתם, אתם וגם הילדים שלכם: האם אנחנו מתנהגים בסדר? האם אין נזקים ושבר? האם אנחנו עושים בעיות? האם הכל כשורה? לפעמים זה הרגיש כאילו היוצרות התהפכו ואנחנו (צוות המלון) הם אלו שנאלצו לעזוב את הבית ואתם המארחים שלנו. הדאגה והאכפתיות שלכם לחלוטין לא מובנת מאליה וזה אומר הרבה עליכם. תמיד קיבלתם את אותה התשובה: 'הכל בסדר', 'הכל מצוין'. את הדומם, את החפץ, ניתן לתקן, לשפץ, להחליף או אפילו לקנות חדש. אבל מצד שני, לנפש ולגוף אין תחליף, קשה לתקן ולשפץ, זה העיקר ובזה צריך להתמקד. מי כמוכם יודע זאת.
אני חושב שאני מדבר בשם כל הצוות של מלון כרמים כשאני אומר שהשהות שלכם אצלנו הייתה האירוע הכי משמעותי שהיה אי פעם בתחום המלונאות. זאת חוויה שונה וחסרת תקדים מכל מה שהכרנו, חוויה שהיא קודם כל ערכית, רגשית וממלאת את הנפש בסיפוק רב. בסוף כל יום חזרנו הביתה עם תחושת סיפוק וגאווה שאנחנו במלון עושים משהו חשוב וטוב.
ובניגוד למה שאתם אולי חושבים, אנחנו יכולים להבטיח לכם שאנו נתגעגע ל:
- ילדים יחפים שרצים בכל רגע נתון ויודעים להעריך שלוליות, בוץ וגשם. הקור לא משחק תפקיד וגם לא הבוץ שהם הכניסו למלון.
- ילדים טובים, מחונכים, מוקירי תודה ומלאי שמחת חיים. ילדים ללא טלפונים חכמים ומסכים מול העיניים.
- רעש, בלאגן, נזלת, ילדים בוכים, ילדים רצים, מוסיקה של דתיים, מאות תורמים ומתנדבים, אבל אז מגיע השנ"צ שלכם בכל יום בין 14:00 ל-16:00 ואז פתאום שקט יורד על המלון.
- כיתה ג' בנות – השכנות החביבות והשקטות שלומדות צמוד למשרד שלי. תפוקת העבודה שלנו במשרדים ירדה ב-50%...
- כיתה ז' בנות שעברו 20 מיקומים שונים עד שהגיעו לנחלה בכיתה הכי סודית שיש.
- כיתה ו' בנות ששיגעו אותנו עם המזגן, פעם חם, פעם קר, פעם קפוא, פעם רותח. הייתה פעם אחת, נדמה לי, אני לא בטוח, שהן כמעט הגיעו להסכמה מלאה ביניהן.
- כיתה ח' בנות החריפות והשנונות – בהצלחה באולפנה. אין ספק שכל אולפנה שתגיעו אליה תזכה בכן.
- כיתה ז' בנים שעם כל העניינים שהיו, אי אפשר שלא להתאהב בהם. ילדים קסומים ומיוחדים. שאלו פעם את מפקד שייטת 13 כיצד הוא בוחר את הלוחמים שלו? מה מייחד אותם? איך יודעים לזהות אותם בין מאות ואלפי מועמדים? התשובה שלו הייתה פשוטה: נכון שתמיד, בכל טיול שנתי יש את המדריך שכל התלמידים הולכים אחריו בשביל, בתלם, בצורה מסודרת? ונכון גם שתמיד אבל תמיד, בכל טיול יש גם את אותו הילד שבוחר ללכת בשביל אחר, בדרך שונה, לא כמו כולם? אותו אני מחפש, זאת הדמות של הלוחם בשייטת. כיתה ז' – זה אתם. תשמרו על עצמכם, אוהבים אתכם, אין עליכם!
- לחיבור המרגש בין הצוות שלנו לבין הילדים שלכם, תינוקות על הידיים, ילדים מחבקים, ילדים רצים בזרועות פתוחות, ילדים ששואלים אותנו שאלות חכמות ועמוקות.
למה עוד נתגעגע:
- להודעות קוליות בווצאפ. לא קלטתם שזה לא מקובל. טוב, אם את אישה בהריון עם תינוקת על הידיים ודוחפת ביד שמאל עגלה עם ילד קטן בפנים, ועוד שני ילדים, שאחד רץ קדימה יחף, והשני שוכב על הרצפה מאחורה בוכה, זה מתקבל איכשהו. אבל אם אתה גבר צעיר שסוחב מקוצר, צולבת, אקדח, 2 מחסניות אקסטרה והולך עם סנדלים – זה לא מתקבל, לזה אין מחילה. תכתבו, אל תקליטו.
- ל-20 טון עוגות בחושות ויבשות שמגיעות באהבה בכל יום שישי.
- לדילמה שהעסיקה את המלון ואת כיתה ג' במשך שלושה ימים רצופים – האם מאפה פיצה חלבי הוא "מיני מזונות" או אולי דווקא "שהכל נהיה בדברו"? היום ברור לנו שזה מיני מזונות, קל והגיוני.
- לקטשופ וצ'יפס (המניות של "אסם" הרקיעו שחקים בזכותכם), לערב החביתות של גפן בן שטרית ביום שלישי, ל"מוקפץ" של יום רביעי, למלוואח של חמישי, ולשניצל עם חלה ביום שישי. וכמובן, שלא נשכח את ארבעת אבות המזון ואת פירמידת המזון: קורנפלקס, פנקייק, שוקו ומיץ פטל.
- למשחקי פינג פונג עם רשת שעשויה מקופסאות משחק של "טאקי", "חלומות" ו"חתחתול".
- לשולחן הוקי אוויר שהחזיק מעמד שעה אחת בדיוק ואז הפך להיות שולחן אחסון של בגדים, ספרים ומוצצים.
- למאות בגדים, צעצועים, תיקים, מחברות וספרים שנשכחו בכל פינה אפשרית במלון.
- למשחקי "פיפא" בעמדת הפלייסטיישן, איזה טורנירים הרצנו שם!
ואם אנחנו מדברים על געגוע: בסרט "קנדהאר" יש סצנת סיום בלתי נשכחת: ראש המוסד האיראני מספר כי הוא תפס ועצר סוכן מוסד שפעל וחי הרבה שנים בטהרן. הוא אומר לסוכן המוסד אמת פשוטה אחת: "אם אתה תישאר בטהרן יותר מדי זמן, אז מדינת ישראל תחדל מלהתקיים. חייבים לחזור הביתה כדי להבין על מה נלחמים". כשראיתי את הסצנה הזאת חשבתי על שלומית, ועל ההבטחה שלכם, ועל החזרה שלכם הביתה. אתם חייבים לחזור הביתה כדי לדעת על מה אתם נלחמים, על מה אנחנו נלחמים.
אז מצד אחד, עצוב לנו מאוד שאתם עוזבים ורצינו כולנו לחגוג אתכם במלון גם את שני הרגלים שנותרו ואולי גם את הקיץ, אבל, מצד שני, יש לכם שליחות קצת יותר חשובה, שליחות שהיא גם השליחות שלנו במובן מסוים. לכו לשלום, אלוקים אתכם.
אני רוצה להודות מקרב לב לצוות המדהים של המלון שפעל במסירות ובמקצועיות תוך הבנה של גודל השעה. צוות המלון התגייס למשימה מורכבת וחסרת תקדים, משימה, שהיא באופן מסוים משימה בעלת חשיבות ברמה הלאומית, והוא עשה זאת בפרק זמן קצר ודמיוני, תוך מחויבות אמיתית וכנה, אבל הכי חשוב: הצוות עשה זאת באהבה רבה ומכל הלב. צוות של אלופים!
תושבי שלומית היקרים, אנו רוצים להודות לכם על האפשרות והזכות שניתנה לנו לארח אתכם. קיבלנו קהילה חזקה, ישרה וצנועה, קהילה שיודעת להעריך ולכבד, קהילה שהחינוך הוא נר לרגליה, קהילה שעמדה במבחן הכי קשה שאפשר – ויכלה לו. תודה על ההכלה, על שיתוף הפעולה המצוין, על ההבנה שלכם אותנו ואת הצרכים שלנו, תודה על התקופה הכי משמעותית והכי חשובה שהייתה לנו אי פעם!
וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו (הנביא ישעיהו).
שלכם תמיד,
אלעד".
מלון כרמים - ישרוטל
יצחק משען
Well-known member
שלום.
לוחם צה"ל מספר: תוך כדי שאנחנו סוחבים ומחברים מוקשים למאגר המים של חאן יונס,
שבין משאבותיו מצאנו פעורים פירי טרור,
הזיעה ניגרת,
גיא מתנשף
אומר לי;
אתה יודע
אני, במובן האישי,
קצת חושש שהמלחמה הזאת תיגמר.
תבין, הוא אומר,
כסף כבר לא מעניין אותי
(גם בגלל שכבר יש לי מספיק ממנו)
אבל עכשיו נדלקה בי הנקודה הלאומית
ואין לי מושג איך לשמור אותה
שתמשיך לבעור ביום יום.
איתה חזר לי הניצוץ
שתקופה ארוכה כ"כ היה חסר.
ואני חושב
שאולי זה הטעם של החיים..
ואז הוא לוחש,
כמו קיבוצניק שנתפס בקלקלתו,
עם הלאומיות גם התעוררה לי האהבה ליהדות.
במלחמה הזאת פעם ראשונה בחמישים שנותי שהנחתי תפילין.
מפחד שהמלחמה הזאת תיגמר..
לוחם צה"ל מספר: תוך כדי שאנחנו סוחבים ומחברים מוקשים למאגר המים של חאן יונס,
שבין משאבותיו מצאנו פעורים פירי טרור,
הזיעה ניגרת,
גיא מתנשף
אומר לי;
אתה יודע
אני, במובן האישי,
קצת חושש שהמלחמה הזאת תיגמר.
תבין, הוא אומר,
כסף כבר לא מעניין אותי
(גם בגלל שכבר יש לי מספיק ממנו)
אבל עכשיו נדלקה בי הנקודה הלאומית
ואין לי מושג איך לשמור אותה
שתמשיך לבעור ביום יום.
איתה חזר לי הניצוץ
שתקופה ארוכה כ"כ היה חסר.
ואני חושב
שאולי זה הטעם של החיים..
ואז הוא לוחש,
כמו קיבוצניק שנתפס בקלקלתו,
עם הלאומיות גם התעוררה לי האהבה ליהדות.
במלחמה הזאת פעם ראשונה בחמישים שנותי שהנחתי תפילין.
מפחד שהמלחמה הזאת תיגמר..
חיילים בני חמישים לא סוחבים מוקשים וכו'.
שכחת ''ויאמר יצחק איני יודע מהו צקח ומהם המספרים ואולי צ''ל קצאח כמו התבלין וצ''ע אבל זה מה ששלחו לי''
ומה זה סיבוס מפ?
בסיעתא דשמיא
Active member
צוות קרב חטיבתי
נערך לאחרונה:
יצחק משען
Well-known member
ויאמר יצחק באמת שהייתי עייף גדול ועצום ולא היה לי כוח לקרוא מה הוא כתב שם, ובאמת שהמפ או מג או איך שקורים לו שלח לי עוד סיפורים מפחידים שהרעידו אותי, אבל אני לא יודע אם כדאי להביא לכאן, ואם תמצילו לי להביא אני ישתדל בענין
וגם שתדעו שסיפורים שמספרות נשים במחילה מכבודם אני לא קורא וממילא גם לא מביא לכאן, ולא בגלל ענייני קדושה אלא בגלל שסבתא שלי ע"ה נפטרה לפני המון שנים ומאז ב"ה...
