דעת החזון עובדיה בדין מצה מבושלת
הנה המעיין בפסקי החזון עובדיה (פסח ח"א עמ' סו ועמ' קצט ועמ' רס) יראה דעתו דאף על פי שיכול לנהוג כמו שכתב מרן השלחן ערוך לאכול ב' סעודות על ידי פת חמץ וסעודה שלישית על ידי מצה עשירה שאין בו איסור לא משום מצה ולא משום חמץ ויאכל יותר מכביצה ויברך עליה מזונות ועל המחיה מכל מקום יותר טוב לעשות סעודה שלישית במצה מבושלת או מטוגנת כשיש בה כזית בכל פרוסה כי בכך יכול לקיים מצות סעודת שבת בפת ממש ויברך עליה בתחלה המוציא לחם מן הארץ ולבסוף יברך ברכת המזון אף על פי שאינו אוכל אלא כביצה או כזית בלבד.
מרן השלחן ערוך פסק לעשות סעודה ג' במצה עשירה
ויש להקשות לפי זה מדוע כתב מרן השלחן ערוך דסעודה שלישית אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה הרי אפשר ואפשר על ידי מצה מבושלת שיש בה כזית ואדרבה זו עדיפא ממצה עשירה כי ברכתה לעולם המוציא וברכת המזון ויוצא בה ידי חובת סעודה שלישית לכולי עלמא משא"כ במצה עשירה נכנס בעקולי ופשורי אם יצא ידי חובת סעודה שלישית בזה ועוד הוא ספק ברכה שמא ברכתו המוציא וברכת המזון או דילמא מזונות ועל המחיה ואם כן בודאי היה למרן השלחן ערוך ליעץ לעשות סעודה שלישית במצה מבושלת. וכעין זה הקשה שו"ת בית דוד (סי' רמ"ז) על דברי הטור כאן.
דברי שו"ת יביע אומר
וראיתי בשו"ת יביע אומר (ח"ו סי' ל"ט) שדחה על פי דברי התוספות פסחים (דף מא.) דבישול מצה אפויה פסולה משום מצה עשירה כאילו לא נאפה ואם כן מה שכתב מרן השלחן ערוך שיעשה סעודה שלישית במצה עשירה גם מבושלת בכלל. וקשה דכל זה ניחא בדעת התוספות לההיא סוגיא דפסחים (דף מא.) דפיסול מצה מבושלת משום מצה עשירה אבל הרי"ף (פסחים יא:) והרמב"ם (פ"ו הל' חמץ ומצה ה"ו) ביארו פסול מצה מבושלת משום דאין בה טעם מצה (עיין ברכות לח: ובראשונים שם; ולשון הרמב"ם הנ"ל "שהרי אין בו טעם פת") וכן הוא דעת מרן כמבואר בבית יוסף ובשלחן ערוך (סי' תס"א סע' ד') שאין יוצאים במצה מבושלת משום דבעינן טעם מצה ולא מחמת פסול מצה עשירה דהוה חסרון מטעם לחם עוני [ודין בלע מצה יצא היינו דמצה כשרה הוה רק מעשה האדם נפסד ושפיר יצא משא"כ בזה שהמצה עצמה חסרה בה הטעם ופסולה כמבואר בפוסקים] ואם כן בודאי אין מצה מבושלת בכלל מצה עשירה דלא דמיא ליה כלל וכן משמע מדברי הטור דמצה עשירה היינו שנילושה במי פירות ועל זה קאמר מרן לעשותה במצה עשירה וראית הבית דוד קמה וגם נצבה.
הוכחה ברורה מדעת מרן הבית יוסף כדאמרן
ועוד דהנה מרן בבית יוסף כאן כתב בזה הלשון, "ומה שכתב וכן הנהיג רש"י לבער הכל לפני השבת וכו' ולא לאכול מצה כדי שיאכל אותה בלילה לתיאבון פירוש שלא תאמר יבער כל חמץ מלפני השבת ולא ישייר כלום ובשבת יאכל מצה דאם כן נמצא שלא יאכלנה בליל פסח לתיאבון ואין להקשות יבער הכל מלפני השבת ולא ישייר כלום ובשבת יאכל מצה עשירה דכיון דאין סיפק בידי כל אדם לעשות מצה עשירה לכל השלוש סעודות לא אטרחו רבנן", ואם איתא כדברי מרן החזון עובדיה ושו"ת יביע אומר הנ"ל הרי לנו עצה נכונה לעשות במצה מבושלת ובזה לא שייך טעמא דאין סיפק ביד כל אדם דדוקא במצה עשירה הנילושה במשקים אחרים אפשר שלא יהא ניתן להשיג והוצאתה מרובה והכי קרא שמו "מצה עשירה" אבל לבשל מצה רגילה במים זהו דבר קל וזול וסיפק ביד כל אדם ועל כרחך דפשיטא ליה למרן דמצה מבושלת אסורה בערב פסח ואינו בכלל היתר מצה עשירה וכפי שמשמע בטור שמצה עשירה היינו שנלושה במי פירות וכנ"ל.
ביאור דברי הערוך השלחן
והנה הערוך השלחן (סע' ה') כתב גם כן שגם למנהג אשכנז שאין אוכלים מצה עשירה כמו שכתב הרמ"א יכולים לעשות סעודה שלישית במצה מבושלת ושהרבה נוהגין אצלהם כן ומה שלא הזכיר זאת לקיים מצות סעודה שלישית במצה מבושלת אלא במיני פירות או בשר ודגים ביאר הערוך השלחן דהוא מפני שמצה משביע הרבה כידוע בחוש עיין שם וכל זה לא שייך אלא לפי סברת הרמ"א שם שלא התיר לעשות במצה עשירה ואם כן הוא הדין נמי לא יעץ לעשות במצה מבושלת כי משביע הרבה וגרע מפירות או בשר ודגים ולזה הטעם לא הזכירו הרמ"א ולמנהג הערוך השלחן מספיק ישוב זה שבני אשכנז הרי יוצאים ביד רמה כמובן אבל לדידן דאזלינן כדעת מרן השלחן ערוך הרי מרן פסק להדיא לעשות סעודה שלישית במצה עשירה ואם כן חזינן שלא חש לטעם זה דמשביע הרבה ואם כן היה לו בודאי לייעץ לעשות סעודה שלישית במצה מבושלת דלא רק שלא גרע אלא ודאי עדיף ממצה עשירה מכמה בחינות כנ"ל.
ועוד מסתברא דמה שאמר הערוך השלחן שנהגו אצלו במצה מבושלת היינו כדברי החיי אדם (כלל קכ"ט סע' י"ג) במצה שקורין מצה ברייא או קניידליך המבושלים או לביבות מטוגנים וכדבעינן למימר בסמוך בדעת המהרי"ל ועוד אחרונים ומובן הטעם שלא הזכיר זאת הרמ"א כי על מאכלים אלה בלאו הכי אין מברך המוציא שאינם לחם כלל ולאו שמיה סעודה לצאת בה ידי חובת סעודה שלישית אליבא דכולי עלמא אלא למקצת שיטות ואם כן דבלאו הכי אינו יוצא לכולי עלמא פירות ואפילו בשר עדיפי מיניה משום דמצה מבושלת משביע ביותר אבל אם היה אפשרות לקיים בה מצות סעודה שלישית לכולי עלמא בודאי היו בעלי השלחן ערוך מרן והרמ"א מזכירים זאת ונראה על פי סברת הערוך השלחן בזה יש לפרש הטעם שכתב המהרי"ל שלא ראה נוהגים במצה מבושלת דבלאו הכי אין יוצא בה ידי חובת סעודה שלישית לכולי עלמא ובהיות שהוא משביע טפי נמנעו מאכילתו (ראה להלן ד"ה 'ועיקר יסוד המתירים').
נראה דמרן השלחן ערוך סובר כשיטת הכף החיים
ולכאורה מכל זה נראה דעת מרן הבית יוסף ושלחן ערוך כסברת הכף החיים (סי' תע"א ס"ק ל"ה) שכתב דהא דמותר לאכול מצה מבושלת בערב פסח היינו דוקא אם אין בכל פירור כזית אבל אם יש בו כזית אסור כיון דדינו כמו פת ושם הביא הכף החיים דעת הגר"ז שמותר לאכול מצה מבושלת גם בפרוסות קיימות יותר מכזית דמברך עליהם המוציא וסיים דיש להחמיר לכתחילה כיון שעל כל פנים יש לה דין פת ע"ש ומעתה נראה שגם מדברי מרן השלחן ערוך משמע כדבריו בזה. ובדוחק יש לדחות דמרן השלחן ערוך סבר לה כהרדב"ז (ח"א סי' תפ"ט) לברך על מצה עשירה בערב פסח שחל בשבת המוציא וברכת המזון ואם כן הוא הדין מצה מבושלת וחדא מינייהו נקט אבל לדידן דקיימא לן ספק ברכות להקל ואין לברך על מצה עשירה אלא מזונות ועל המחיה כמו שפסק החזון עובדיה (עמ' סו) ממילא יש להעדיף מצה מבושלת על מצה עשירה דמברך על זה המוציא וברכת המזון ביותר שופי [ומלבד הדוחק בזה עוד דלא יהגה מזור לפרש דברי מרן הבית יוסף הנ"ל וצ"ע].
איסור מצה מבושלת חל גם בנתבשל קודם ערב פסח
ולדברינו ברור שאין חילוק בין מצה מבושלת בערב פסח לבין מצה מבושלת מלפני ערב פסח כמבואר מכל הנזכר ואני בער ולא אבין שיטת שו"ת בית דוד (סי' רמ"ז-רמ"ח) שכתב כמה וכמה הוכחות שאין היתר לאכול מצה מבושלת בערב פסח ושוב חילק בין נתבשל קודם ערב פסח לבין נתבשל בערב פסח עצמו דהיתה לו שעת איסור בערב פסח כדין חרכו קודם זמנו מותר אחר זמנו אסור (סי' תמ"ב סע' ט') ולדבריו מה יענה לכל מה שהוכיח למעלה מיניה דאין היתר במצה מבושלת בערב פסח כלל וכן השיגו על דבריו רבים מן האחרונים (נשמת חיים אבולעפיה סי' ט'; שו"ת מחנה דוד אהל סט; שו"ת יביע אומר הנ"ל) ולכן נראה באמת שאין לחלק בזה אלא כל מצה מבושלת אסורה ומה שאמרו בחמץ חרכו קודם זמנו מותר שאני חרכו דמבטל לחמץ ומועיל ביטול בחמץ קודם זמן איסורו משא"כ בישול גבי מצה לא הוציאה מכללה ושמו עליו לאסור לכשיגיע ערב פסח כשאר מצות שלא נתבשלו.
ביאור דברי המהרי"ל לחלק בין פת למעשה קדירה
ועיקר יסוד המתירים לאכול בערב פסח מצה מבושלת הוא מדברי המהרי"ל (מנהגים שבת הגדול וערב פסח אות טו) שכתב דהיה ראוי לעשות סעודה שלישית במצה מבושלת אך לא ראיתי נוהגין כן וכן הובא במגן אברהם (סק"ב וסי' תע"א סק"ח) וכן הוא בחק יעקב (כאן סק"ב וסי' תע"א סק"י) אליה רבה (שם סק"י) חק יוסף (שם סק"י) והגר"ז (סי' תע"א סע' ח') הגהות רעק"א (סוף סי' תע"א) והחיי אדם (כלל קכ"ט סע' י"ג) שו"ת רב פעלים (ח"ג סי' כ"ז ע"ש) ועוד אחרונים כפי שהביא בחזון עובדיה הנ"ל (עמ' סח ועמ' קצט) אולם המעיין במהרי"ל בפנים יראה דלא קאמר היתר בכל מצה מבושלת אלא כך היא לשונו, "ואם היה אדם בעל נפש וראוי ליטול את השם היה לו לעשות מצה מפוררת מבושלת דהוי מעשה קדירה ונימוח וברכתה מיני מזונות ונפיק במיני תרגימא אבל לא ראיתי נוהגין כן וכו'", ומבואר דעד כאן לא כתב להתיר אלא במצה מפוררת מבושלת דהוה מעשה קדירה וברכתה מזונות אבל במצה שאינה נימוחה וברכתה המוציא לא עלה על דעתו להתיר בערב פסח וכל עצמו של אותה דין רצה המהרי"ל לחפש דרך סלולה לסעודה שלישית ולא מצא שום דרך להתיר במצה כלל רק בפירות או במצה מפוררת שנימוחה וברכתה מזונות כנזכר בדבריו ואע"פ שהגאון רעק"א תמה על זה דיש להתיר אף באינה מפוררת דהא עכ"פ אין יוצאים ידי מצה בזה וכן הוא נמי דעת הגר"ז מכל מקום דעת שפתי המהרי"ל ברור מללו דאין עצה להתיר בזה ונראה דאילו היה הגר"ז רואה דברי המהרי"ל במקורם לא היה כותב להתיר מצה מבושלת שברכתה המוציא [עיין עוד בעמודי הוראה חלק א' סי' ע' ביאור הוראה אות לג] וכן באמת פשט דברי המגן אברהם (בסי' תע"א סק"ח) אליה רבה (סק"י) חק יוסף (סק"י) דדוקא מצה מבושלת דהוה מעשה קדירה ונימוח מותרת וכן מדויק בחיי אדם הנ"ל (כלל קכ"ט סע' י"ג) דהתיר מצה מפוררת ומבושל שקורין מצה ברייא או קניידליך או לביבות המטוגנים משום "דאינו לחם כלל לכולי עלמא" הא בתואר לחם שנתבשל יש לאסור משום תואר לחם אף על פי שאין יוצא בה ידי חובתו בפסח דלא כלשון הגר"ז דנימק כטעם זה דאין יוצא בה ידי חובתו בפסח.
שיטת הצל בכסף דמצה מבושלת אינו נחשב פת
ובשו"ת צל הכסף (סי' ו') כתב דמצה מבושלת אפילו לא נימוח כיון שאינה ראוי לצאת בה ודאי מותרת ומשמע דמפרש כוונת המהרי"ל דמותר בכל גוונא דהא על כרחך לא סבר המהרי"ל טעמא דלא פקע איסורא עיין שם וכל זה הולך לשיטתו בכל אותה תשובה שרצה לומר דמצה מבושלת לעולם תבשיל מקרי ולא לחם עיין שם וכן דעת שו"ת משה ידבר (הל' פסח סי' י' וסי' י"א) וממילא אין שום חילוק בין נימוח ללא נימוח דכולהו בכלל תבשיל להתיר בערב פסח אבל אנן דודאי לא קיימא לן בזה כדבריו אלא שמצה מבושלת כזית ולא נימוח הוא פת ומברכים עליו המוציא וברכת המזון כמו שפסק החזון עובדיה הנ"ל ודאי מבואר שהמהרי"ל מחלק לגמרי דדוקא במעשה קדירה ונימוח דברכתו מזונות פקע איסורא מיניה כיון אין שם לחם עליו כלל משא"כ בבישול פרוסות כזית דשמו עליו ודאי דעת המהרי"ל לאסור דלא פקע איסורו מחמת הבישול [ושוב ראיתי שכן הביא בשו"ת יביע אומר הנ"ל (ח"ו סי' ל"ט אות ה') בשם חידושי הגר"י (פסחים מא. דף נו:) ראה בסמוך ד"ה "אלא שבשו"ת יביע אומר" מה שרצה לדחות דבריו בזה] וכן כתב בספר יוקח נא (סי' תע"א סק"ט) לבאר בדעת המהרי"ל שכל שהוא המוציא אסור ולדידן דבכזית ולא נימוח ברכתו המוציא יאסר מצה מבושלת דלא כמו שמשמע בשו"ת יביע אומר הנ"ל (סוף אות ד') שכתב בשמו להתיר מצה מבושלת ומשמע שרצה לומר בכל ענין ואין הדבר כן כמבואר בדברי היוקח נא שם וכמו כן דעת שו"ת שואל ונשאל (ח"ד סי' ל"ו) שהעלה להתיר לאכול בערב פסח קמח מצה שנילושה במי ביצים ונתבשלה משום דאין ברכתה אלא בורא מיני מזונות אבל אם היה ברכתה המוציא כמו בנידון דידן דמתבשל ביותר מכזית מבואר שם דעתו לאסור כי האי גוונא ע"ש.
הבנת שו"ת יביע אומר בביאור דברי המהרי"ל
אלא שבשו"ת יביע אומר הנ"ל (אות ה') האריך להוכיח שאין דין פקע איסורו תלוי בברכת מזונות ובעל כרחך דהמהרי"ל לאו דוקא קאמר ועיקר חיליה ממצה נילושה ביין וחזרה ונפאתה דברכתה מזונות ואסורה בערב פסח עיין שם ולא נתבררו לי דברי שו"ת יביע אומר כל הצורך חדא דהא לעיל מינה (אות ד') תפס כדעת החק יעקב (סי' תע"א סק"י) דיוצא בה משום מצה ובעל כרחך לפי זה דלא איבדה תואר לחם ולכן לא פקע איסורא [וזהו הפירוש "דאינה נקראת מצה עשירה" דהרמ"א דהואיל ובשעת אפיה ראשונה שם מצה עניה עליה שלא עשאה מתחילה אלא בקמח ומים אע"פ שאחר אפייתה חזר וגיבלה עם יין ושמן עדיין שם מצה עניה עליה ולא מצה עשירה ויוצא בה ידי חובתו בפסח אבל אם היה נקראת מצה עשירה כי האי גוונא היה מוכח דלא קפדינן אשעת אפיה וקיים יכולת להפקיעו מדינו הראשון גם בלא הפסד ברכתו ודלא כפי שהבין בשו"ת בית דוד (סי' רמ"ח) דהחק יעקב סובר דאינה נקראת עשירה מחמת איזה חסרון חיצוני בעשירות מצה כזו ודו"ק] משא"כ בגוונא דהמהרי"ל גבי בישול הא בהדיא קאמר טעמא דהיתירא משום דנתפרר ונימוח וברכתה מזונות ואטו כתב כל זה בכדי ולאו בדוקא ואם איתא להא דהוה המוציא כהגר"ז ודאי היה לו להמהרי"ל להציע לעשות כן כדי לצאת ידי חובת סעודת שבת ככולי עלמא ואיהו לא מצא תקנה אלא לצאת ידי חובת מאן דאמר דיצא במיני תרגימא ומה גם שיש לבאר בדעת המהרי"ל והרמ"א דכדי להתיר ולהפקיע איסורו בערב פסח תרתי בעינן בישול ושינוי ברכה אבל משום שינוי ברכה לחוד בלא בישול לא חשיב שינוי מספיק להפקיע האיסור וממילא מצה נילושה וחזרה ונאפתה לא סגי בהכי דאפיה אינו מפקיע מידי אפיה ואין כאן אלא שינוי ברכה בלבד אבל בישול מפקיע מידי אפיה בדהוה מעשה קדירה.
הוכחה ברורה מדברי החק יעקב ומאמר מרדכי
וכן יש להוכיח מדברי החק יעקב (סי' תע"א ס"ק י"א) שכתב שם מרן השלחן ערוך (שם בסוף הסימן) אם התחיל לאכול קודם שעה עשירית ומשכה סעודתו עד הלילה דינו כמו בשבתות ושאר ימים טובים שנתבאר סימן רע"א סעיף ו' וכתב על זה החק יעקב ד"ה "כמו בשבתות" דהיינו שפורס מפה ומקדש ולא יברך ברכת היין וגם המוציא כמסקנת הט"ז לעיל סימן רע"א ס"ק ד' ומיירי שכבר אכל פת שבירך ברכת המוציא וזה לא שייך לדידן שנוהגין איסור לאכול פת אפילו במצה עשירה אם כן לא שייך דין זה אלא אם כן אכל מזמן היתר חמץ עד שקדש היום. עד כאן לשונו. ולפי דעת המתירים לאכול מצה מבושלת שברכתה המוציא וברכת המזון שייך שפיר להתחיל בסעודה קודם שעה עשירית על ידי מצה מבושלת ומדוע נכנס החק יעקב לדוחק גדול כזה לומר דלא שייך דין זה אלא אם כן אכל מזמן היתר חמץ עד שקדש היום והא בסעיף קטן הקודם (סק"י) הזכיר החק יעקב דמותר לאכול מצה מבושלת בערב פסח ושכן הסכמת האחרונים ובודאי דעתו כסברת המהרי"ל ומגן אברהם דדוקא מצה שנתפררה ונימוחה מותר לאכול אבל אסור לאכול מצה מבושלת שיש בה תואר לחם וברכתה המוציא וברכת המזון אף על פי שאינו יוצא ידי חובתו בפסח ולפי זה גם המאמר מרדכי (שם סק"ט) שכתב דדין זה לא שייך לסברת הרמ"א סובר לחלק בהכי ודלא כהגר"ז.
סברת האלף לך שלמה ודיחויה
ומה שכתב בשו"ת האלף לך שלמה (סי' שכ"ב) דמצה מבושלת אסורה משום שיש בה טעם מצה תמה עליו בשו"ת יביע אומר מהרי"ף והרמב"ם דביארו שאין יוצאים במצה מבושלת משום שאין בה טעם מצה וכנראה דהאלף לך שלמה אזיל בשיטת רש"י (פסחים מא.) דפסול מבושל משום דמבטל מתורת לחם אבל קושיא נכונה היא לשיטתנו דתוספים כדעת הרי"ף והרמב"ם ומרן בבית יוסף (סי' תס"א סע' ד') דמשום טעם מצה נגעו בה וכן עיקר דאין יוצאים במצה מבושלת אפילו בכזית ואיכא תוריתא דנהמא משום דאין זה טעם מצה וכן פסק המשנה ברורה (סי' תס"א סק"כ) ואל יקשה בעיניך לפי זה מה שהתיר המהרי"ל והאחרונים דעימיה מצה מבושלת משום דלאו פת הוא אלא מעשה קדירה ולא הסתפק בטעם שאין בה טעם מצה דהוצרך לטעמו משום דתחילת עשייתו היתה בטעם מצה וכדי להפקיע איסורו קאמר הכי אי נמי טעם מצה גמור לא הוה אבל מקצת טעם יש בו ואף שאינו יוצא במקצת טעם מכל מקום החמירו לענין ערב פסח משום מקצת טעם כל שיש בו תורת לחם.
אם הריב"ש הוא ראיה לסברת שו"ת יביע אומר
ומה שרצה להוכיח בשו"ת יביע אומר הנ"ל (אות ג') מדברי הריב"ש (סי' ת"ב) דמצה מבושלת מותרת בערב פסח כדין מצה עשירה כיון שאין יוצא בה ידי חובתו בפסח דעד כאן לא אסר הריב"ש התם מצה שאינה שיאנה שמורה אלא משום שבשעת הדחק אדם יוצא בה ידי חובתו הא במצה מבושלת שאין יוצא בה ידי חובתו כלל אין באכילתה שום איסור בערב פסח ותמה על דעת הבית דוד שרצה להוכיח לאסור מדברי הריב"ש ממה שהיה מתענה רבי ולא אכל מצה מבושלת ע"ש ולענ"ד אין להביא ראיה מהריב"ש להתיר שום מצה בערב פסח רק כשנעשה מתחילתו בפסול מצת מצוה ולכן גבי חיטים וקמח שמורה תלי לה בהכשרה בליל פסח וכן מצה עשירה שאילו היה יוצא בה ידי חובתו היה נאסר בערב פסח והשתא דאין יוצא בה מותר בערב פסח משום שמתחילת עשייתו הוא מותר בערב פסח אבל במצה מבושלת שנעשה מתחילה בכשרות גמורה למצות ליל סדר אע"פ שלבסוף נפסל למצוה מכל מקום לא פקע איסורו בערב פסח מחמת זאת ולא התיר הריב"ש שום מצה שנעשה מתחילתו בכשרות למצות ליל הסדר וגם למאן דמתיר בצקות של גוים בערב פסח מודה בזה שנעשה מתחילתו בכשרות למצות הלילה (עיין מאירי פסחים צט: ותוס' רי"ד שם ומהרש"א שם ודו"ק).
הסבר דברי הרדב"ז דמברך המוציא על מצה עשירה
ולפי כל זה אתי שפיר בפשיטות דעת הרדב"ז (ח"א סי' תפ"ט) שבסעודה שלישית של ערב פסח שחל בשבת יש לאכול כזית מצה עשירה ויברך עליה המוציא וברכת המזון ותמהו עליו דהא מצה עשירה היינו שנילושה עם מי פירות וכיוצ"ב וברכתה מזונות ועל המחיה (שו"ת אשדות הפסגה דרושים בסוף הספר דף טו:; מאמר מרדכי סק"ב) ולענ"ד טעמו פשוט שאין קביעות פת אחר בשעה זו כי אינו יכול לאכול לא חמץ ולא מצה ואפילו מצה מבושלת אינו יכול לאכול בתורת פת וממילא מצה עשירה זהו קביעותו היחידה וכמו במצה רגילה בכל השנה דקיימא לן דמברך עליה מזונות אבל בפסח מברך המוציא וברכת המזון שזהו קביעותו והכי נמי לא שנא דזהו קביעותו ואילו היה מצה מבושלת מותרת בערב פסח אין הכי נמי היה אפשר לדון דאין קביעות המצה עשירה אלא הרי היא ככל השנה דאפילו קבע עליו בטלה דעתו אצל כל אדם אבל השתא דאין קביעות אלא בזו ודאי יש לברך עליו המוציא וברכת המזון וכן דעת מרן החיד"א בברכי יוסף (כאן) ובשו"ת לב חיים (ח"ב סי' פ"ח) ושכן הורה בעל השרשי הים ומר זקנו בעל החקרי לב וכן הזכיר שו"ת תעלומות לב (ח"א סוף סי' ד') את דברי הלב חיים הנ"ל לחן ולשבח וכמו שהביא בחזון עובדיה הנ"ל אלא שחייש התם מרן זצ"ל לספק ברכות להקל וכן דעת הכף החיים (כאן ס"ק י"א) וכן באור לציון (ח"ג פי"ד הע' א').
מיהו נראה דהסומך להקל כהרדב"ז וסייעתו לברך המוציא וברכת המזון על מצה עשירה בסעודה זו יש לו על מה שיסמוך ואין לחוש לספק ברכות להקל שיש לצרף סברת האומרים דמצה עשירה הוא פת גמור (עיין שלחן ערוך סי' קס"ח סע' ז') ושמא שבת קובעת שאפילו אכילת עראי חשובה קבע לענין פת הבאה בכסנין (שבולי הלקט, תניא רבתי, ריא"ז, מהר"ח אור זרוע, כמבואר בחזון עובדיה שבת ח"ב עמ' שמז) ואם כן עכ"פ יש כאן ספק ספיקא לברך והואיל ודעת מרן השלחן ערוך נמי לברך המוציא וברכת המזון כסברת הני אחרונים הנ"ל דזהו קביעותו היחידה שפיר דמי לסמוך על ספק ספיקא בברכות בכה"ג ובפרט דברכת המזון הוה מצוה דאורייתא ומה גם שיש מקומות שהיה מנהג ברור לברך המוציא בכה"ג כמבואר בשו"ת לב חיים הנ"ל.
על זה הדרך יש לפרש דברי מרן הבית יוסף
ועל פי הרדב"ז יש מקום לבאר דברי מרן הבית יוסף שהזכרנו לעיל שהקשה מדוע לא תיקנו לסלק ולבער כל החמץ מלפני שבת ולאכול רק מצה עשירה כל שלשת סעודות של שבת והוא לכאורה תמוה בממה נפשך אם כוונת מרן הבית יוסף להקשות שיאכל מצה עשירה בדלא קבע עלייהו דהיינו שיאכל קצת יותר מכביצה ויברך מזונות ומעין שלש הא ודאי לא קשה דהא סעודות שבת אי אפשר לעשותם בלא פת המוציא וברכת המזון ואם כוונתו שיאכל כדי קביעות סעודה ג' או ד' כביצים תקנה תמוה היא ורוב הצבור לא יוכלו לעמוד באכילה גדולה כזו כל סעודה אלא ודאי סבר לה בדומה להרדב"ז הנ"ל שבשבת זו אי מתקני לסלק כל החמץ חזר דין מצה עשירה להיות הקביעות לכל סעודות שבת שאי אפשר בלאו הכי וממילא חל עליו ברכת המוציא אפילו על כזית בלבד ושפיר קא מקשי דיתקנו הכי ועל זה תירץ דאין סיפק ביד כל אחד ושוב ראיתי שכן דייק בכוונת מרן בשו"ת לב חיים הנ"ל וכן בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קנ"ה) ונכון הוא. עיין שו"ת זרע אמת (ח"ב סי' כ"ח).
העולה להלכה ולמעשה
המורם מכל האמור דדעת המהרי"ל מגן אברהם חק יעקב אליה רבה חק יוסף מאמר מרדכי וחיי אדם שאי אפשר לקיים מצות סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת על ידי מצה אלא אם כן נתפרר ונימוח והוה מעשה קדירה דברכתה מזונות אבל מצה מבושלת שבישלוה בשלימותה ונשאר בה תואר לחם וברכתה המוציא אין היתר לאוכלו בערב פסח אע"פ שאין יוצא בה ידי חובתו משום דאין בו טעם מצה וכן דעת ספר יוקח נא (סי' תע"א סק"ט) והגאון ר' יעקב קנטרוביץ בספרו חידושי הגר"י (פסחים מא. דף נו:) וכן בכף החיים החמיר לכתחילה מדעת עצמו (סי' תע"א ס"ק ל"ה) וכן מוכח דעת מרן בבית יוסף ובשלחן ערוך (סי' תמ"ד) דאין עצה לבשל מצה שלימה לברך עליה המוציא בסעודה שלישית (כפי שכתבנו למעלה ד"ה 'ויש להקשות' והלאה) ובכל זה אין חילוק בין נתבשל בו ביום בערב פסח או נתבשל מקודם מערב פסח דהאיסור חל על תחילת עשייתו בנוגע לערב פסח (ראה לעיל ד"ה 'ולדברינו ברור') ולפי כל המתבאר גם מקצת האחרונים שסתמו להתיר מצה מבושלת בערב פסח נראה דסמכו על סברת המהרי"ל וטעמו דחילק בין מעשה קדירה לפת ממש וכדברי האחרונים הנ"ל (כן נראה לפרש בכוונת השלחן גבוה, זכרונות אליהו, ערוך השלחן, לב מבין, שו"ת רב פעלים, ועוד) וכן נראה פשט דעת רבים מן האחרונים דפסקו לעשות במצה עשירה ולא הזכירו היתר במבושלת (רדב"ז, ברכי יוסף, לב חיים, ועוד) ואף על פי שמבואר דעת מקצת אחרונים להקל במצה מבושלת אפילו במצה שלימה שיש לה תואר לחם ברכתה המוציא וברכת המזון (גר"ז, שו"ת יביע אומר, אור לציון, וכן הקשה הגהות רעק"א אבל אינו מוכרח שסובר כן למעשה; עיין במשנה ברורה סי' תע"א שער הציון ס"ק י"ט דהסכים להגר"ז בעיקר הדין אבל בסי' תמ"ד שער הציון סק"א כתב מהמהרי"ל ומגן אברהם שלא נהגו בזה (וכן הוא בגר"ז) וכתב טעם להחמיר מהגר"א ע"ש) אין נראה להקל לכתחילה וכפסק הכף החיים הנ"ל ובודאי לא עדיף על מצה עשירה לדידן שנוהגים לאוכלה בשופי אפילו בפסח וכל שכן בערב פסח ושכן נהגו לאכול מצה עשירה בסעודה שלישית בכמה מקומות (עיין בראשונים בפסחים צט. ובטור בשם רבינו תם וברדב"ז ולב חיים ושאר הפוסקים הנ"ל) ואף על פי שיש אומרים דצריך לברך מזונות ועל המחיה על מצה עשירה אלא אם כן קבע עלייהו (לעיל ד"ה 'ולפי כל זה') מכל מקום הרוצה לברך המוציא וברכת המזון על מצה עשירה בסעודה שלישית אף על כזית או כביצה יש לו על מה שיסמוך (לעיל ד"ה 'מיהו נראה').
