לפיכך רומזות הד׳ כוסות לד׳ מלכויות.
הכוס הראשונה - רמז לחרות ממלכות בבל, שהיא היתה הראשונה שביטלה את עבודת המקדש, בהחריבה את בית המקדש. לכן בכוס ראשונה אומרים את הקידוש להורות על החירות ממחריבי המקדש וקדשיו.
הכוס השניה - רמז לחירות ממלכי מדי ופרס שביקשו לעקור את הכל. לכן מספרים על הכוס את ניסי יציאת מצרים וכוללים את כל הרדיפות של עם ישראל, החל מלבן הארמי שביקש לעקרו את הכל ועד - "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו".
וכיון ששתי המלכויות הללו בטלו ועברו מן העולם, עורכים אנו סעודת הודאה - "שולחן עורך" - לאחר שתי הכוסות הראשונות.
הכוס השלישית - רמז לחירות ממלכות יון שעמדה "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". לכן מברכים אנו על הכוס ברכת המזון, עליה אמר הקב״ה למלאכי השרת (ברכות כ:): "וכי לא אשא פנים לישראל, אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים על עצמם עד כזית וכו׳". הרי שבמצוה זו ניכר כי היוונים נכשלו ברצונם להעביר את ישראל על מצוות התורה, ואדרבה ישראל עוד מוסיפים עליה כהנה וכהנה.
הכוס הרביעית - רמז לחירות ממלכות אדום, הגלות הארוכה בה התקיימה התוכחה "ואנכי הסתר אסתיר פני", אשר רדופים אנו, בזויים ושפלים ע״י אומות העולם. על כן אומרים אנו על כוס זו: "שפוך חמתך אל הגוים", וממשיכים בפרקי ההלל: "למה יאמרו הגוים איה נא אלקיהם ... מן המצר קראתי י-ה", ומבקשים אנו מהשי״ת, כי גם אם אין אנו ראויים לגאולה, שיעשה למען שמו הגדול המחולל בגוים.
