תשובת
@הרב שמעון ללוש בעניין:
ב"ה
אור ליום השישי י' באדר התש"פ
לכבוד ידי"נ הנעים והנכבד הגאון רבי ראובן צרף שליט"א
במאי דבדיק לן מר וארי נעשה שואל מדעת בדבר מי שנמצא בזמן פלג המנחה או בין השמשות ורוצה להתפלל מנחה בשעה שהציבור מתפללים ערבית או להיפך, וכן ציבור שרוצים להתפלל מנחה ורוצה להשלים להם ע"י שמתפלל יחד איתם ועבורו היא תפילת ערבית, או להיפך שעבורם זה ערבית ועבורו מנחה, וכן אם מתפלל אחר ערבית בציבור תשלומין למנחה, ורוצה לעכב התשלומין להתפלל אותה עם ציבור נוסף שבא להתפלל ערבית, או שרוצה להשלים להם למנין, היאך הדין נותן בכל כיוצא באלו המקרים.
והנה כתב מרן הש"ע בסימן צ (ס"ט), ישתדל אדם להתפלל בב"ה עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לב"ה, יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים, ע"כ. וכתב המ"א שם (יז), דמשמע בגמ' ע"ז (ד:) דאם מתפלל מוסף בשעה שהצבור מתפללין שחרית, לא מקרי בשעה שהצבור מתפללין, ע"כ. והיינו מדאמרינן התם, אמר רב יוסף לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד, דלמא כיון דמפקיד דינא, דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי. אי הכי דצבור נמי, דצבור נפישא זכותיה, אי הכי דיחיד דצפרא נמי לא, כיון דאיכא צבורא דקא מצלו לא קא מדחי. ופי' רש"י, צבורא מצלו שחרית בכל מקומות, תפלת מוספין הואיל וזמנה כל היום, והיא שיחת שחרית וצהרים, יש שמתפללין אותה בבקר ויש מאחרין, ע"כ. ומבואר דאף שבשלוש שעות ראשונות מתפללים שחרית ומהני ליחיד המתפלל שחרית באותה שעה שזכות הציבור המתפלל תועיל אף עבורו שלא יעיינו בדינו ע"י תפילתו, מ"מ יחיד המתפלל מוסף באותה שעה לא יועיל לו לזה, אף שהוא בשעה שהציבור מתפללים, שזה שחרית וזה מוסף.
ומכאן למד המ"א להלן בסימן רלו (סק"ג) גם לנ"ד, שכתב, ואם בא לביהכ"נ בשעה שמתחילין ברכו, והוא לא התפלל מנחה, יתפלל מנחה בעוד שהם קורין ק"ש וברכותיה, ואח"כ יתפלל ערבית עם הצבור, ואח"כ יקרא ק"ש וברכותיה בלילה. "אבל לא ימתין להתפלל מנחה בשעה שיתפלל ערבית, ולהתפלל אחר כך ערבית בלילה, דזה לא מקרי בשעה שהצבור מתפללין, כמ"ש סי' צ' ס"ט בשחרית ומוסף, ע"כ. ומבואר שאם מתפלל מנחה בשעה שהציבור מתפללים ערבית, או להיפך, אין זה נחשב בשעה שהציבור מתפללין, וכדין שחרית ומוסף.
ואף שיש מקום לחלק דהתם שחרית ומוסף אינם באותו נוסח ולכן לא נחשב עם הציבור, שאינם יכולים לומר ממש ביחד, משא"כ במנחה וערבית שמדובר באותו נוסח ממש יחשב לו לתפילה בציבור, שבאותה שעה ממש כולם אומרים אותו נוסח, אולם דעת המ"א שלא לחלק בכך, ונראה שהוציא כן ממה שהגמ' נתנה שיעור לשחרית בכל שלוש שעות ראשונות דמהני, ופרש"י הנ"ל משום דציבורא מצלו שחרית בכל מקומות, והרי בודאי שלאו בכל שעתא ושעתא מתחילים תפילת שחרית באחד מהמקומות, אלא עוסקים בתפילת שחרית, וזה מצטרף מסתמא לאחד מהם שעוסק כעת בתפילת העמידה, משא"כ במוסף שאפשר שכעת לא מתפללים בשום מקום. וממילא משמע דאין החילוק בין שחרית למוסף מטעם שלא אומרים ביחד משום שהנוסח שונה, אלא מפני שהיא תפילה אחרת, וה"נ בין מנחה לערבית, שזו מנחה וזו ערבית, ודו"ק.
והנה הרב אליה רבה בסימן רלו (סק"ז) הבי"ד המ"א הללו, אלא שהוסיף וז"ל: ונ"ל שאם אפשר לו להתפלל מעריב בלילה עם הצבור, ימתין במנחה, וכן כשאין שהות שיוכל להתחיל אחר מנחה תפלת מעריב עם הקהל, ימתין במנחה עד שיתחילו הקהל תפלת מעריב, "דעכ"פ יש מעלה בזה שמתפלל כשמתפללין הצבור", ועוד דיש לחלק דווקא 'בשעה' שהצבור מתפללין לא הוי כתפלה אחרת [אולי צ"ל אחת), אבל כשמתפללין ממש 'עמהם' הוי כמתפלל עם הצבור, ודמי קצת לקדושה בסוף סימן ק"ט, ע"כ. ומבואר דס"ל דאף בשחרית ומוסף שאינו נחשב לתפילה בציבור, עכ"פ מעלה יש בזה, וכ"ש כאשר מתפלל עם הציבור ממש, כמו בנ"ד של מנחה וערבית, דאפשר שפיר הוי כמתפלל עם הציבור ממש. (וכ"מ ממה שדימה לסי' קט ס"ג שאין היחיד אומר קדושה עם הציבור כשאין הקדושות שוות בדווקא, ע"ש).
ונמצינו למדים עד כאן, שלכאורה נידון השאלה תלוי במחלוקת המ"א והא"ר, האם כשמתפלל יחד עם הציבור אלו מנחה וזה ערבית או להיפך, נחשב לתפילה בציבור או לא. אלא שבנידון הא"ר שבלאו הכי יש לו עוד מנין בלילה לערבית, או שבלאו הכי לא יספיק להתפלל עם הציבור ערבית, גם המ"א יודה דרשאי להתפלל מנחה שלו עם ערבית של הציבור, דאם לא יועיל לא יזיק. וממילא גם בנ"ד, לענין להתפלל עם ציבור שבלאו הכי מתפללים, כל שאין לו דרך אחרת להתפלל עם ציבור שמתפלל אותה תפילה שלו, גם כן נאמר שאם לא יועיל לא יזיק, וכ"ש שמסתמא תועלת פורתא מיהא הוי, וכדברי הא"ר.
אבל הנ"מ תהיה בנידון הנוסף המובא בשאלה דידן, באופן שיש ציבור שיש להם תשעה לערבית, שמתוכם ארבעה התפללו וחמישה לא התפללו, וחסר להם אחד שלא התפלל, האם יכול זה שלא התפלל מנחה, להצטרף בתפילת המנחה שלו לחמישה שכעת עומדים להתפלל ערבית, שביחד יחשבו רוב מנין שמתפללים את החיוב שלהם. (וכמובן שהוא הדין להיפך, אם יועיל ערבית שלו להשלים למנחה שלהם). דלכאורה לדעת המ"א דלא חשיב בציבור, לא יועיל, ואילו לדעת הא"ר שפיר חשיב כמתפלל עם הציבור ויועיל. ולכאורה היה נראה להכריע בזה דבספיקא דרבנן נזיל לקולא, ולכן לענין תפילת ערבית של הציבור, יוכל גם להשלים, שאין כאן חשש ברכה לבטלה, רק קדישים. ואילו לענין תפילת מנחה של הציבור, לא יוכל להשלים, דספיקא דאורייתא של ברכות החזרה לחומרא.
אולם לקושטא דמלתא עיין במ"א (סי' רלו סק"ג הנ"ל) שהוסיף עוד טעם מדוע לא יועיל להיחשב בציבור, שכתב "וכל שכן במנחה ומעריב דסתרי אהדדי", ועסי' רס"ג סט"ו. ע"כ. וכ"כ הט"ז שם (סק"ד) יותר בהרחבה, וז"ל: דהיאך נימא שיתפלל מנחה שלו עם הקהל, והלא לא יהיה לו שותפות, שהם תופסים אותו זמן לילה, שהרי מתפללים ערבית, והוא תופסו עדיין ליום, שהוא מתפלל מנחה. ואפי' במה שמתפללים הקהל ערבית תכף אחר מנחה אמרי' דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי, דהא עכשיו מחזקינן ליום ותיכף מחזקינן ללילה, אלא דבתפלה הקילו, כמ"ש הרא"ש ריש ברכות, והיינו שלא בפעם אחת, אבל כאן דבפעם א' רוצה להשתתף עמהם, ובאמת אין להם שותפות, והוה כאלו מתפללים אנו תפלה אחרת לגמרי. ויש ללמוד חילוק זה ממ"ש תרומת הדשן (סימן ד, והוא מה שהביא המ"א הנ"ל מסיק רסג סעי' טו) למי ששהה להתפלל בע"ש מנחה עד שהקהל עונים ברכו, דפסק שם באם כבר ענה עמהם ברכו ממילא עשאו קודש, לא יתפלל שם מנחה, ויתפלל ערבית שתים, אבל אם הוא לא ענה עמהם יוכל להתפלל מנחה, אלא שיצא. ה"נ כן הוא, כיון שהוא ממתין על תפלת ערבית כונתו להיות לו שותפות עמהם, ובאמת אין כאן שותפות. ודוגמא לזה מצינו בתוס' פ' ע"פ ד' ק"ה ד"ה ונימא תרוייהו וכו' אבל לר"י לא פריך כו', ה"נ בזה אין כאן שותפות, דהזמנים חלוקים, ע"כ.
ומבואר, דמלבד הנוסח והאמירה של התפילה, שצריכה להיות בחדא מחתא, אולם עוד בה שצריך שיהיה בזמן אחד, או ביום או בלילה, ומדברי כל הראשונים בברכות (ב.) שהביאו מנהג העולם שמתפללים מנחה וערבית בפלג המנחה, והקשו דחשיב סתרי אהדדי, ותירצו כל אחד בדרכו (דכאידך תנאי ס"ל, א"נ דבתפילה היקלו, וכדו'), ואף אחד לא תירץ דתפילת מנחה או ערבית אינה תלויה בהכרח בהגדרת הזמן לילה או יום, מוכח דאה"נ תפילות אלו תלויות בהכרח בהגדרת הזמן, שמנחה היא דוקא ביום ערבית דוקא בלילה, ומעתה ס"ל למ"א והט"ז דלא שייך כאן שותפות, ולכן גרע טפי משחרית ומוסף. שבשחרית ומוסף אין שום סתירה בהשתייכות לזמן, משא"כ במנחה וערבית שהם סותרים בהגדרת הזמן, שוב לא שייך להחשיב את המנחה של היחיד עם ערבית של הציבור כתפילה אחת של ציבור המגישים דורון לפני המלך. והבן.
ולכן נראה שלענין דינא, אף הא"ר יתכן מאוד שיודה בנידון דידן, שההצטרפות של היחיד במנחה שלו אינה מועלת להשלים לציבור שעומדים לערבית, וכל מה שדיבר הא"ר שמועיל אינו אלא לענין המעלה של תפילה בציבור, אבל לא לענין ההשתייכות והשותפות לענין צירוף למנין וכדומה. (אולם זה ודאי שיועיל להימנות מתוך הארבעה שלא התפללו, ופשוט).
אולם ודאי שיש לסמוך בזה על הא"ר וסיע' דשפיר מהני מה שמצרף היחיד את עצמו במנחה שלו, למנין של ערבית שקיים גם בלעדיו, וכן להיפך, שיש בזה מעלה יתירה מתפילת היחיד לעצמו, וכ"כ הט"ז הנ"ל כיו"ב, ע"ש.
ומינה נמי לענין קדושה, דנראה שיחיד המתפלל ערבית בשעה שהציבור אומרים חזרה של מנחה, לא יאמר עמהם קדושה, דאפשר נמי סתראי נינהו. וכיו"ב זכורני שראיתי בעבר ממרן זיע"א שנשאל אם המתפלל ערבית במנין הסמוך למנין אחר שעסוקים בחזרה של מנחה, והגיעו יחד לחתימת מחיה המתים, האם יענה עימהם קדושה, והשיב דשוא"ת, דהוי מין בשאינו מינו, ע"כ. אולם נראה דעכ"פ שפיר דמי שיפסיק ויכוין לצאת מדין שומע כעונה על תנאי, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, וירויח בזה דעת הא"ר, דלתוספת תועלת מיהא שפיר מהני, ודייק אנמי דנקט בש"ע (סו"ס קט) שאין הקדושות שוות, ובפרט דאף בערבית שייך קדושה אי לאו דקי"ל כמ"ד אין היחיד אומר קדושה, ודו"ק.
זהו הנלע"ד קלה כמות שהיא במה שזכיתי לראות לפום רהטאי כמיסת הפנאי, והי"ת יעבת"א.
ביקרא דאורייתא ידידו ומוקירו
דושו"ט כה"י באה"ר
שמעון ללוש ס"ט
