כתוב במשנה באבות (א', ט"ז): "עשה לך רב והסתלק מן הספק, ואל תרבה לעשר אומדות".
אפשר לפרש את הקשר בין ההתחלה לסוף, שבהתחלה אומר שיש לעשות רב בכדי לצאת מהספקות, אבל מה עושים שזה ספק שלא ניתן לברר ע"י רב? כלומר, אם הוא מסופק מה הדין או איך יש לנהוג, יכול לשאול רב ולהסתלק מן הספק. אבל מה יעשה אם הוא מסופק אם בירך ברהמ"ז וכד', בזה לא יועיל לשאול רב בכדי להסתלק מן הספק. ע"כ סיים ואמר "ואל תרבה לעשר אומדות", כלומר, שאם הוא מסתפק בכמות המעשר ואינו יכול לדעת בוודאות, אז צריך לאמוד, ובזה לא שייך לשאול רב, לכן פשוט בזה ההוראה היא "אל תרבה", כלומר שתשתדל להימנע מעיקרא ולא להגיע לספקות שלא ניתן לברר.
במשנה י"ז כתוב: "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ולא המדרש עיקר אלא המעשה, וכל המרבה דברים מביא חטא".
אפשר לפרש זאת (ע"ד הדרש) בכמה אנפי.
בתחילה התנא אומר "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה", והרי פשוט שאין הכוונה שתיקה מדברי תורה (כמו אותם אלה שכשעושים 'תענית דיבור' לא מדברים כלל ואפי' דברי תורה...), א"כ איך יקיים בדברי תורה את ה'שתיקה'? וע"כ אמר - "לא המדרש עיקר אלא המעשה", והיינו שיש צורך 'לשתוק' מן המדרש ולעשות מעשה.
משפט זה "לא המדרש עיקר אלא המעשה" אפשר לפרש גם שאין העיקר רק לדרוש דרשות באגדה וכד', אלא יש גם ללמד הלכה למעשה.
עוד אפשר לפרש בדרך אחרת, שאין העיקר לדרוש וללמד רק הלכות, אלא יש ללמד גם את ההלכה למעשה, שכן יש דברים שיש הלכה ויש מעשה. (כמו לדוגמא שההלכה שמברכים על מצה כל השנה מזונות, והמעשה לאכול בתוך הסעודה ולפטור בהמוציא).
עוד אפשר לפרש ע"פ זה - שאין המדרש עיקר - רק ללמד את ההלכה (ואפי' הלכה למעשה), אלא המעשה, והיינו שיש גם לעשות מעשה רב שכך יש לנהוג. (שכן לא די בכך שהרב יפסוק [לדוגמא] שמותר לאכול פפשודו בפסח, אלא נדרש גם מעשה שיראו שהרב אוכל).
[וכך אפשר להבין גם את מה שנכתב במשנה ט"ו: "אמור מעט ועשה הרבה"].
א"כ לפי הנ"ל אפשר גם להבין את מה שנכתב "וכל המרבה דברים מביא חטא" והיינו שמי שמרבה לדרוש דרשות ולא מרבה להודיע ההלכות - מביא חטא, כיון שהעם לא ידע איך יש לנהוג להלכה.
ועוד אפשר לפרש שמי שמרבה בדברים ואפי' בהלכה - מביא חטא, כלומר, שמי שמרבה בפלפולים ולומד'ס ולא מגיע להלכה למעשה, סו"ס יביא את השומעים לידי חטא.
(ואפשר לפרש עוד פירושים, כגון שמי שמרבה ומאריך עד שמגיע להלכה, בינתיים שומעים הלכה שאינה נכונה ויחשבו שזו ההלכה, וכן שמי שמרבה לומר הרבה הלכות יביא למצב שכבר לא יזכרו ולא יקיימו הכל, או שמרבה בחומרות שאינם צריכים בסוף מגיעים לידי קולות).
