ב"ה
שלום וברכה,
א. כתב מרן שליט"א בילקוט יוסף (סימן טז ס"א) בזה הלשון: לכתחלה אין לברך על טלית קטן אלא אם כן יש בו כשיעור שתי אמות אורך [תשעים וששה סנטימטר] על אמה רוחב [ארבעים ושמונה סנטימטר]. ושיעור זה הוא מלבד הנקב של בית הצואר, [כלומר שצריך שיהיה שיעור הטלית אמה מלפניו ואמה מלאחריו מלבד הנקב, וחצי אמה מכל צד ברוחב הטלית שעל כל כתף]. אבל בפחות משיעור זה, אף על פי שיכול ללבוש לקיים מצות ציצית, מ"מ לכתחלה לא יברך עליה, אלא יברך על טלית גדול, ויכוין בברכתו לפטור את הטלית הקטן. (וראה שם להלן ס"ב מהו המנהג לענין הברכה ומתי אפשר לברך בשופי). ע"כ.
ושם בהערה מבואר עוד, ששיעור זה הוא דוקא בשביל לברך על הטלית לכתחילה, אבל מצד קיום מצות ציצית, מעיקר הדין אפשר להקל אף בשיעור אמה וחצי על אמה (דהיינו שבעית ושניים ס"מ על ארבעים ושמונה ס"מ), ושאף המברך על שיעור זה אין מזניחין אותו, אלא שהנכון הוא שלא לברך עד השיעור הנזכר לעיל, ע"ש.
ב. מנהג הספרדים בזמנינו פשוט ע"פ הקבלה לעשות 7 8 11 13, ומ"מ זה לא לעיכובא כלל, ואפשר גם יקוק.
ג. יש ענין שיהיו לצד, אבל זה לא לעיכובא, אולם עוד פרט חשוב, להשים לב שיהיה בין הנקב שמכניסים בו את החוטים, לבין סיום הכנף, מרחק של ב' גודלים, דהיינו ארבעה ס"מ, וצריך שהקשירה הראשונה של החוטים לא תקווץ את השטח הזה ותקטין אותו ואז יהיה פחות מארבעה ס"מ, אלא הקשירה הראשונה תהיה בלי להדק "כלל" את הקשירה, רק שיגיע עד הכנף, ואז הקשירה השניהתהיה עליה עד הכנף, וימתח את ב' הקשרים זה על זה, כדי שישאר שם קבוע, ולא יתהדק ויתקווץ לכיוון הנקב.
כמו כן להשתדל להזכיר לעצמו בהתחילה ומידי פעם בהמשך "לשם מצות ציצית".
בברכה רבה
