קבוקים ושניצל

[יוסף דהן]

מי שרוצה ליישב מוזמן
מה שכתבו משנ'ב מאורות

 

[ע"ה ס"ט]

שאלתי זאת לפני הרבה שנים למרן הראש"ל שליט"א ואמר לי שכתב כן לרווחא דמילתא.

 

[בנימין לוריא]

לא הבנתי מה הקושיא?
הם שואלים שאלה משניצל שאם ניתן לטעם מברכים מזונות? קמ"ל שדעת מרן זצ"ל ומרן שליט"א לא כן, ותמיד מברכים שהכל!

 

[יוסף דהן]

הם שאלו לפי הכתוב בהלכה ברורה
שהעיד שיש אופן שזה מזונות
ועדין כנראה לא נתפרסמו הסרטונים של עדויות שזה שהכל
וכך נראה שחזר בו מרן זצל שהסרטונים בתקופה מאוחרת בחיו

ואגב אע'פ שהילקוי מורה לבא לשאול לברך שהכל כמבו' בתשובה גם בקו' ב'י החדש
עדין סבור שהמברך מזונות לא טועה או יש על מה לסמוך

ונקמ שאם ברכתי על אורז והיה לפני שניצל אני לא יכול לברך עליו שהכל
כמו שהשיב לי הר ללוש

וממילא יש להעיר על לוח ברכות של הרב מיארה שלא כתב שניצל שזה ספק מזונות אלא כ' לבד שהכל

ולפי הכלל ביבי'א שלא אומרים מסתמא מכון בדעתו שלא לפטור לגבי עץ ובננה
זה אינו

 

[יוסף דהן]

אגב מצורף דעת הרב רבי בשניצל

 

[יהודה בן דוד - משנת יוסף]

אגב מצורף דעת הרב רבי בשניצלהצג קובץ מצורף 5667

צ"ע מה שכתב שהולכים אחר האוכל ולא אחרי הטבח, וכמו שכתבתי בתשו' לגבי ברכת השניצל:
ודע דאין נפק"מ מה כוונת האוכל אלא אזלינן בתר כוונת העושה וכמש"כ בחוט שני (קרליץ, עמ' רה בהע'). וכן צידד בס' שערי הברכה (שטיצברג, פט"ז הע' לח). וכן מדוייק לשון הגמ' (ברכות לט.) "והאי דשדי". וכן לשון הרמב"ם (הל' ברכות פ"ג הל' ד-ו) "שעירב", דתלוי בנותן. וכן מבואר בלשון השו"ע (סי' רח סעי' ב-ג, וסי' רד סעי' יב). ע"ש. וכ"כ בס' ברכת שמואל (זכאי, עמ' רנב), והוכיח כן מד' המשנ"ב בכמה דוכתי. ודלא כשו"ת שערי יושר (חנניה, ח"ה סי' לח). ע"ש. שו"ר שכן מבואר בשו"ת בית יהודה (עייאש, ס"ס סא) שכ' ש"הכל הולך אחר כוונת העושה למי עושה עיקר ולמי יעשה טפל, וכל שהניחו שם בתורת טפל לעולם שם טפל עליו אפי' יהיה נותן טעם"[1]].

---

[1] שו"ר בס' שבות יצחק דרזי קובץ עניינים (סי' א אות ז) שכ' משם הגריש"א זצ"ל דבישיבה שבמטבח עושים כך בשביל הצורה, והבחורים רוצים לשבוע רצון הבחורים קובע. וצ"ב.

 

[יוסף דהן]

צ"ע מה שכתב שהולכים אחר האוכל ולא אחרי הטבח, וכמו שכתבתי בתשו' לדבי ברכת השניצל:
ודע דאין נפק"מ מה כוונת האוכל אלא אזלינן בתר כוונת העושה וכמש"כ בחוט שני (קרליץ, עמ' רה בהע'). וכן צידד בס' שערי הברכה (שטיצברג, פט"ז הע' לח). וכן מדוייק לשון הגמ' (ברכות לט.) "והאי דשדי". וכן לשון הרמב"ם (הל' ברכות פ"ג הל' ד-ו) "שעירב", דתלוי בנותן. וכן מבואר בלשון השו"ע (סי' רח סעי' ב-ג, וסי' רד סעי' יב). ע"ש. וכ"כ בס' ברכת שמואל (זכאי, עמ' רנב), והוכיח כן מד' המשנ"ב בכמה דוכתי. ודלא כשו"ת שערי יושר (חנניה, ח"ה סי' לח). ע"ש. שו"ר שכן מבואר בשו"ת בית יהודה (עייאש, ס"ס סא) שכ' ש"הכל הולך אחר כוונת העושה למי עושה עיקר ולמי יעשה טפל, וכל שהניחו שם בתורת טפל לעולם שם טפל עליו אפי' יהיה נותן טעם"[1]].

---

[1] שו"ר בס' שבות יצחק דרזי קובץ עניינים (סי' א אות ז) שכ' משם הגריש"א זצ"ל דבישיבה שבמטבח עושים כך בשביל הצורה, והבחורים רוצים לשבוע רצון הבחורים קובע. וצ"ב.

כדבריך מבואר בחוט שני והובא בדרשו
ובהליכות ברכות

אני חושב שהרב רבי דימה זאת לעיקר וטפל אחר כגון אורז עם טונה או סלט תירס עם טונה
שאחד רוצה להטעים את הסוג הראשון והשני רוצה את הסוג השני ובזה הולכים ודאי לפי כוונת האוכל
ובמידה ששוים אז לפי הרוב

 

[יהודה בן דוד - משנת יוסף]

כדבריך מבואר בחוט שני והובא בדרשו

ציינתי לחוט שני.

 

[יוסף דהן]

מצורף דעת נזר כהן שגם העלה שניצל שהכל

 

[יהודה בן דוד - משנת יוסף]

מצורף דעת נזר כהן שגם העלה שניצל שהכל

וזה אשר כתבתי לו להשיב על דבריו:
לכבוד הגאון רבי זמיר כהן שליט"א

ראש הישיבות והמוסדות ביתר עילית וירושלים תוב"ב

ובעל שו"ת "נזר כהן" ושא"ס



אחדשה"ט



קיבלתי ספרו הנכבד שו"ת נזר כהן ח"ג ע"י ציר נאמן הרה"ג רבי יוסף דהן שליט"א, ובעוברי בין בתריו ראיתי למש"כ בסימן ה' בדין ברכת השניצל, ובעניי הארכתי בזה בתשו' כת"י, ומכיון שאחהמ"ר יש לי להשיב על כמה מדבריו, אמרתי אציגה דברי לפניו.

וזאת החילי:



מש"כ באות א עפ"ד התוס', הנה השו"ע בסעי' א לא הזכיר מתנאי זה, ובב"י הביא ד' התוס' בחדא מחתא עם ד' הרמב"ם הרא"ש והרשב"א שלא כתבו תנאי זה דלהשביע. ומשמע דס"ל דאין הדבר לעיכובא לתוס' אלא חדא נקטי, ודיברו בנידונם. והתוס' לא כתבו שלטעם בלבד לא מהני, אלא כתבו רק שכניתן לסעוד הוי עיקר.

וגם בד' הב"ח (סי' רח אות ב) מבואר דהרמב"ם והתוס' חד שיטה הם. ע"ש. ואף האבנ"ז (סי' לח) שכ' שלתוס' בעי' שינתן לסעוד, מודה שלרמב"ם די בטעם, וכן מבואר ברבים מהפוס' שדי בטעם.

וגם ממש"כ התוס' "ואם לדבק בעלמא אינו צריך לברך בומ"מ", מבואר דלא בעינן בדווקא לסעוד, דא"כ היה להם לכתוב ואם אינו עשוי לסעוד הלב, ולאו דווקא שבא לדבק בעלמא.

וכן מוכח עוד ממש"כ התוס' (ברכות לח. ד"ה האי) גבי ברכת השכר וז"ל "ושכר דידן אע"ג דשמא יש בהן כזית בכדי אכילת פרס לא מברכין עליו בומ"מ אלא שהכל, ואפי' לרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, הכא לא הוי בהו ממש שעורים ואין שכר אלא טעמא בעלמא, ועוד משום שיש בו עלויה אחרינא בפת, ועוד בשתיה אומר שהכל", ואי' ס"ל דבעי' שינתן להשביע לא הו"ל להקשות, ועכ"פ היה להם לתרץ זאת. ואין לומר דכל שאלתם היא רק לפי מה שכתבו בשאלה דשמא יש בהם כזית בכדי אכילת פרס, דהרי בב"ב (צו: ד"ה ואחד שכר שעורים) לא כתבו שאלה זו, אלא מיד ביארו מש"כ כאן בתירוצם, ומשמע דפשיט"ל דקשה אף בלא שיהא בהן כזית בכדא"פ. (ומש"כ שם בד"ה והא תנן "ומ"מ לא יברך אלא שהכל כיון שאינו עשוי לסעוד כי אם לשתות. וא"כ כל דבר שיש בו מחמשת המינין ואינו עשוי לסעוד כי אם לשתות כגון שכר וכיו"ב מברך שהכל", צ"ל דהיינו כמש"כ לעיל וכל שבא לענין אכילה כשביעה וטעם, מיקרי לסעוד. ועוד י"ל דלא באו למעט אלא דרך שתיה, דאז לא נקרא במעלת ה' מיני דגן, אבל כל שאינו לשתיה אף לטעם בלבד סגי, ולא בעינן שביעה. ובמק"א הרחבתי).

שו"ר לרבינו יהושע בועז בעל השלט"ג ב"ספר הפשוטים" (הל' ברכות אות לג) שכ' "אבל אם אינו צלול כמים אלא שהוא קלוש קלוש אבל הוא מעובה קצת שאינו ראוי לאכילה ולא לשתייה אלא לגמוע אותו, אז א"א שלא יהיה בו ממשות הדבר וצריך לברך עליו בורא מיני מזונות דכי האי גוונא מקרי עשוי לסעוד הלב אם אינו עשוי לדבק, ודקדקתי זה מדבור התוספות המתחיל כל שיש בו מחמשת המינים, דף ל"ח", [ונדצ"ל דף לו (ע"ב)]. ומבואר ג"כ דס"ל להתוס' דכל שיש בו ממשות הוי עיקר אא"כ ניתן לדבק. (דאי מיירי דניתן ממש לסעוד, מהו שכ' "מקרי" עשוי לסעוד)[1]. והוא תנא דמסייע לן.



מש"כ באות ב להוכיח מד' המג"א (סי' קסח ס"ק ל) שכ' שהמפרר לחם דק דק לתוך שכר חם, כדי שיתן טעם בשכר, מברך רק שהכל על השכר, "דעיקר כוונתו לשתות השכר והלחם אין בו ממשות ודבר חשוב". שחזי' שאע"פ שנהנה מטעם הלחם, מאחר שהשכר עיקר בעיניו מברך שהכל. והוסיף שנראה שלא מיירי במפורר דק דק עד שנעשה כקמח, דא"כ לא היה צריך להוכיח כן מד' הרמב"ם שכ' ובלבד שלא יהא טפילה, דסגי במה שהביא מדין קמח שערבו במים וראוי לשתיה שברכתו שהכל (ש"ע סי' רח ס"ו).

הנה המג"א בזה ס"ל ס"ל כהרמ"א (סי רד סעי' יב) דס"ל דכל מעלת מין דגן שגורר אחריו את שאר המאכל אפי' כשהוא מיעוט, הוא רק כשיש בו ממשות, ולכן רק כשפורר אותו דק דק ו"אין בו ממשות" אין מברך עליו מזונות. וכ"כ בשו"ת מחקרי ארץ (הכהן, ח"ג סי' ח אות יד). [ועי' מג"א (סי' רד ס"ק ט) שכ' לחלק בין שכר שעורים למי שלקות דמי שלקות יש בהם ממשות. ודו"ק]. והא דהוצרך לד' הרמב"ם ולא סגי ליה בדין קמח שערבו במים וראוי לשתיה, הוא מפני ששם לא נעלה לברכת מזונות, ואין עולה לברכת מזונות בלא שיהא חשוב, אבל פת שכבר נתעלתה לברכת המוציא, אין יורדת ממעלתה לגרור אחריה בלא שתהא טפילה, ולכן רק כשאין בה ממשות אינה חשובה לגרור אחריה. וכ"כ להדיא החיי אדם (כלל נד סעי' יג) בדעת המג"א שאם יש בהם ממשות מברך עליהם. (והובא בס' מעדני אשר לונצר סי' צב אות ג, וג"כ כ' שם לדחות הראיה לנ"ד מהמג"א). וראה במשנ"ב (ס"ק סב) שהביא דברי המג"א וכ' "ולא בשביל אכילה".



ומה שכתב באות ד' לדייק מלשון ספר השולחן, לא שת ליבו שהוא בנוי על לשון הרמב"ם עליה נשתברו קולמוסין.



ומש"כ באות ה' להסתמך ע"ד המאירי, ראשית בשו"ת ויען אבנר (קדוש, סי' יב עמ' סא) כ' דלד' המאירי דבעי' ש'שעיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין דגן' ברכתו מזונות, כיון שנקרא שניצל על שם ציפויו. והיינו דלכאו' אף אם לא נקרא בשם של מין דגן, כיון שיש לו שם מיוחד בגלל המין דגן המעורב בו (וכ'חזה עוף' שכשעוטפים אותו בקמח משתנה שמו ל'שניצל'), נקרא שיש לו שם של מין דגן שבגלל הדגן נקרא שמו כן, (ועוד ראיה שבגלל הדגן משתנה שמו לשניצל [ולא שזהו שם חלק העוף וכד'], מכך שדג המצופה כך נקרא 'שניצל' דג). ושוב (בעמ' סב) הביא המשך לשון המאירי דאם עיקר התבשיל מדברים אחרים והקמח למתק את הטעם ברכתו שהכל, וכ' שגם לפי"ז ברכת השניצל מזונות, כיון שבד"כ רוצים את טעם הציפוי ממש, ולא להטעים את העוף שבפנים[2]. שו"ר שכבר בשו"ת באר משה ח"ה (סי' נ) עמד ב' המאירי, וכ' דמש"כ שאם בא "למתק את הטעם" לא חשיב עיקר, היינו דווקא למתק ולהשביח טעם עיקר התבשיל, אבל אם נרגש טעמו של הדגן בתבשיל בודאי יש לברך מזונות. ושלפי"ז אינו חולק ע"ד תוס' ר' יהודה שירלאון, ותוס' ר"י החסיד, והשיטת ריב"ב. ע"ש. ועי' בשו"ת מחקרי ארץ (הכהן, ח"ג סי' ח אות ד) מש"כ לפקפק בדבריו.

וגם אי יהבינא להו דלשיטת המאירי ברכתו שהכל, האמת תורה דרכה דהרמב"ם והרשב"א שהובאו בב"י לא ס"ל הכי, אלא ס"ל דרק הניתן לדבק או ליתן ריח או צבע מיקרי טפל, אבל כל שנותן טעם אינו טפל, ובלשון הרמב"ם "אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקר". וכמש"כ הכס"מ דטעמו "הוא מדאמרי' מידי דעביד לטעמא לא בטיל". ומבואר דס"ל שכל שניתן לטעם הוא העיקר. וכמשנ"ת כל זה בתשובתי (אות ד, ושם בד"ה וכן משמע). וכן כתבו כמה מהאחרונים בדעת הרא"ש וכמשנ"ת בתשובתי (אות ג).



ומש"כ באות ו להסתמך על האור שמח, והנה נראה ביאור סברתו דלמד דדין כל שיש בו מין דגן הוא מדיני רוב, דכיון שהוא חשוב חשבינן ליה כרוב, אך כשאינו רוצה במציאות שיהיה רוב לא חשבינן ליה כרוב.

(א) אולם לכאו' סברת כל שיש בו אינה משום שמשיבים את הדגן כרוב, אלא מסברת עיקר וטפל, וכמו דבמליח ופת אף כשהפת רוב נחשבת טפילה, כך לגבי מין דגן השאר חשוב טפל. ועי' בקובץ בנתיבות ים ח"ו (עמ' קנח והלא') שהרחיב בזה, שכך דעת הרמב"ם מדכרך דין זה בדין עיקר וטפל. ועי' בדברי ירמיהו (לוו, ע"ד הרמב"ם שם) שהאריך לדון האם דין זה הוא משום חשיבות הדגן או משום שזיין. ע"ש.

(ב) וגם לדברי האור שמח יש לדון דכהיום שיש ישיבות שמכינות שניצל עם ציפוי עב מהשניצל (כמש"כ בס' אור ההלכה אבא שאול ח"ה שבדק זאת, וכן שמעתי מאדם מהימן שבדק באיזה אולם שניצלים בשולחן שלם ובכולם הציפוי מב' הצדדים יחד היה עב מהבשר), ויש מסעדות שיש בהם שניצל מיוחד שציפויו עב ביותר, יש לדון אי חשיב שאינו ראוי לאכילה. ובשיעורי הגריש"א (שם) בהע' נרגש בזה, וכתב שהוא פגם בתבשיל וכדברי האו"ש, (ג) אך בלשון האו"ש מדוייק דהוא רק אם אינו ראוי לאכילה. ואין לך בו אלא חידושו. וא"כ בנ"ד שהשניצל יהא ראוי לאכילה אולם רק פחות רוצה בכך, אף לאור שמח תהא ברכתו מזונות. וכן נרגש בשו"ת מחקרי ארץ (הכהן, ח"ג סי' ח אות יג).

(ד) ובעיקר ראיית האור שמח כבר עמדו כמה מהאחרונים, ויישבו באופן אחר, ונמצא שאין הכרח לדיוקו. א'. האבנ"ז (סי' לח אות ז) [ובד' התוס' כ' (שם אות ד-ו) כ' לבאר באופ"א, אולם כבר ביארתי שמהב"י הב"ח הגר"א המשנ"ב ועוד, מוכח דהתוס' לא פליג אד' הרמב"ם, וכן הוכחנו מדבריהם גבי ברכת השכר. ע"ש]. ובשו"ת ויען הכהן ח"א סי' יז אות ) כ' לדחות ראיית האור שמח, וגם אחיו בשו"ת מחקרי ארץ (הנ"ל) כתב לדחות ראיית האור שמח. ושכבר נרגש בזה הגר"א חנניה בקובץ מקבציאל גליון לח (עמ' רנה אות ד). וע"ע בשו"ת באר משה ח"ה (סי' נ ד"ה ולפי) שג"כ כ' ליישב קו' האור שמח בדרך אחרת.

זאת מלבד שמד' האחרונים לגבי ברכת הראחת חלאקום וברכת המלבין ועוד (עי' לעיל אות ד), ומהפרי תואר גבי דגים המטוגנים בקמח (עי' לקמן אות ט), משמע דלא ס"ל האי חילוק.



ומש"כ באות ז להסתמך על שו"ת שבט הוי, רבים כבר תמהו על השבט הלוי, דמה ענין אגוז המטוגן בדבש שאינו מין דגן לשניצל שמצופה בדגן.



ומש"כ שם להסתמך עמש"כ בשו"ת להורות נתן עפ"ד השל"ה, הנה המג"א שהביא שם פליג, וכן הסכימו הגר"ז והמשנ"ב, ובתורת חיים סופר, וכ"פ מרן בחזו"ע עמ' רצ. ע"ש. (ובתשובתי הקשיתי שהא"ר שהביא לד' השל"ה הנ"ל לכאו' סותר משנתו שכתב (שער האות' כלל ב' אות ו) גבי פת הבאה בכסנין "אף כי עיקר כוונתו הוא שיהא ממולא בבשר ודגים וכיוצ"ב". וכתבתי דואולי מכאן ראיה למש"כ המשנ"ב הנ"ל (סי' קסח ס"ק מה) דפשוט דדוקא דאפאם יחד אבל אם אחר אפיה נותן המרקחת ע"ג הרקיקין אין המרקחת נעשית טפילה וצריך לברך על שניהם והיינו דהשל"ה דרקיקין מיירי בלא אפאם יחד ולכן בטלים כשאין מכוין אליהם כלל, וכמש"כ הא"ר (אך זה דלא כהמשנ"ב דס"ל דמברך ב' ברכות וצ"ע), אבל כשאפאם יחד המין דגן עיקר וכמש"כ המג"א הכא. ולפי"ז בנ"ד שמטוגנים יחד אף השל"ה יודה דמברך מזונות).



ובמה שפירש בדעת הילקו"י, הנה בשו"ת הראש"ל ביאר משנתו דלא כמו שהבין בדעתו שם.

בברכה שימשיך להגדיל תורה ולהאדירה ולזכות את הרבים ולהוציא יקר מזולל

וירחיב גבולו בתלמידים, ויהא רעוא דתירום רישיה אכוליה כרכא



המוקירו כרום ערכו

יהודה בן דוד​

 

[בנימין לוריא]

וזה אשר כתבתי לו להשיב על דבריו:
לכבוד הגאון רבי זמיר כהן שליט"א

ראש הישיבות והמוסדות ביתר עילית וירושלים תוב"ב

ובעל שו"ת "נזר כהן" ושא"ס



אחדשה"ט



קיבלתי ספרו הנכבד שו"ת נזר כהן ח"ג ע"י ציר נאמן הרה"ג רבי יוסף דהן שליט"א, ובעוברי בין בתריו ראיתי למש"כ בסימן ה' בדין ברכת השניצל, ובעניי הארכתי בזה בתשו' כת"י, ומכיון שאחהמ"ר יש לי להשיב על כמה מדבריו, אמרתי אציגה דברי לפניו.

וזאת החילי:



מש"כ באות א עפ"ד התוס', הנה השו"ע בסעי' א לא הזכיר מתנאי זה, ובב"י הביא ד' התוס' בחדא מחתא עם ד' הרמב"ם הרא"ש והרשב"א שלא כתבו תנאי זה דלהשביע. ומשמע דס"ל דאין הדבר לעיכובא לתוס' אלא חדא נקטי, ודיברו בנידונם. והתוס' לא כתבו שלטעם בלבד לא מהני, אלא כתבו רק שכניתן לסעוד הוי עיקר.

וגם בד' הב"ח (סי' רח אות ב) מבואר דהרמב"ם והתוס' חד שיטה הם. ע"ש. ואף האבנ"ז (סי' לח) שכ' שלתוס' בעי' שינתן לסעוד, מודה שלרמב"ם די בטעם, וכן מבואר ברבים מהפוס' שדי בטעם.

וגם ממש"כ התוס' "ואם לדבק בעלמא אינו צריך לברך בומ"מ", מבואר דלא בעינן בדווקא לסעוד, דא"כ היה להם לכתוב ואם אינו עשוי לסעוד הלב, ולאו דווקא שבא לדבק בעלמא.

וכן מוכח עוד ממש"כ התוס' (ברכות לח. ד"ה האי) גבי ברכת השכר וז"ל "ושכר דידן אע"ג דשמא יש בהן כזית בכדי אכילת פרס לא מברכין עליו בומ"מ אלא שהכל, ואפי' לרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, הכא לא הוי בהו ממש שעורים ואין שכר אלא טעמא בעלמא, ועוד משום שיש בו עלויה אחרינא בפת, ועוד בשתיה אומר שהכל", ואי' ס"ל דבעי' שינתן להשביע לא הו"ל להקשות, ועכ"פ היה להם לתרץ זאת. ואין לומר דכל שאלתם היא רק לפי מה שכתבו בשאלה דשמא יש בהם כזית בכדי אכילת פרס, דהרי בב"ב (צו: ד"ה ואחד שכר שעורים) לא כתבו שאלה זו, אלא מיד ביארו מש"כ כאן בתירוצם, ומשמע דפשיט"ל דקשה אף בלא שיהא בהן כזית בכדא"פ. (ומש"כ שם בד"ה והא תנן "ומ"מ לא יברך אלא שהכל כיון שאינו עשוי לסעוד כי אם לשתות. וא"כ כל דבר שיש בו מחמשת המינין ואינו עשוי לסעוד כי אם לשתות כגון שכר וכיו"ב מברך שהכל", צ"ל דהיינו כמש"כ לעיל וכל שבא לענין אכילה כשביעה וטעם, מיקרי לסעוד. ועוד י"ל דלא באו למעט אלא דרך שתיה, דאז לא נקרא במעלת ה' מיני דגן, אבל כל שאינו לשתיה אף לטעם בלבד סגי, ולא בעינן שביעה. ובמק"א הרחבתי).

שו"ר לרבינו יהושע בועז בעל השלט"ג ב"ספר הפשוטים" (הל' ברכות אות לג) שכ' "אבל אם אינו צלול כמים אלא שהוא קלוש קלוש אבל הוא מעובה קצת שאינו ראוי לאכילה ולא לשתייה אלא לגמוע אותו, אז א"א שלא יהיה בו ממשות הדבר וצריך לברך עליו בורא מיני מזונות דכי האי גוונא מקרי עשוי לסעוד הלב אם אינו עשוי לדבק, ודקדקתי זה מדבור התוספות המתחיל כל שיש בו מחמשת המינים, דף ל"ח", [ונדצ"ל דף לו (ע"ב)]. ומבואר ג"כ דס"ל להתוס' דכל שיש בו ממשות הוי עיקר אא"כ ניתן לדבק. (דאי מיירי דניתן ממש לסעוד, מהו שכ' "מקרי" עשוי לסעוד)[1]. והוא תנא דמסייע לן.



מש"כ באות ב להוכיח מד' המג"א (סי' קסח ס"ק ל) שכ' שהמפרר לחם דק דק לתוך שכר חם, כדי שיתן טעם בשכר, מברך רק שהכל על השכר, "דעיקר כוונתו לשתות השכר והלחם אין בו ממשות ודבר חשוב". שחזי' שאע"פ שנהנה מטעם הלחם, מאחר שהשכר עיקר בעיניו מברך שהכל. והוסיף שנראה שלא מיירי במפורר דק דק עד שנעשה כקמח, דא"כ לא היה צריך להוכיח כן מד' הרמב"ם שכ' ובלבד שלא יהא טפילה, דסגי במה שהביא מדין קמח שערבו במים וראוי לשתיה שברכתו שהכל (ש"ע סי' רח ס"ו).

הנה המג"א בזה ס"ל ס"ל כהרמ"א (סי רד סעי' יב) דס"ל דכל מעלת מין דגן שגורר אחריו את שאר המאכל אפי' כשהוא מיעוט, הוא רק כשיש בו ממשות, ולכן רק כשפורר אותו דק דק ו"אין בו ממשות" אין מברך עליו מזונות. וכ"כ בשו"ת מחקרי ארץ (הכהן, ח"ג סי' ח אות יד). [ועי' מג"א (סי' רד ס"ק ט) שכ' לחלק בין שכר שעורים למי שלקות דמי שלקות יש בהם ממשות. ודו"ק]. והא דהוצרך לד' הרמב"ם ולא סגי ליה בדין קמח שערבו במים וראוי לשתיה, הוא מפני ששם לא נעלה לברכת מזונות, ואין עולה לברכת מזונות בלא שיהא חשוב, אבל פת שכבר נתעלתה לברכת המוציא, אין יורדת ממעלתה לגרור אחריה בלא שתהא טפילה, ולכן רק כשאין בה ממשות אינה חשובה לגרור אחריה. וכ"כ להדיא החיי אדם (כלל נד סעי' יג) בדעת המג"א שאם יש בהם ממשות מברך עליהם. (והובא בס' מעדני אשר לונצר סי' צב אות ג, וג"כ כ' שם לדחות הראיה לנ"ד מהמג"א). וראה במשנ"ב (ס"ק סב) שהביא דברי המג"א וכ' "ולא בשביל אכילה".



ומה שכתב באות ד' לדייק מלשון ספר השולחן, לא שת ליבו שהוא בנוי על לשון הרמב"ם עליה נשתברו קולמוסין.



ומש"כ באות ה' להסתמך ע"ד המאירי, ראשית בשו"ת ויען אבנר (קדוש, סי' יב עמ' סא) כ' דלד' המאירי דבעי' ש'שעיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין דגן' ברכתו מזונות, כיון שנקרא שניצל על שם ציפויו. והיינו דלכאו' אף אם לא נקרא בשם של מין דגן, כיון שיש לו שם מיוחד בגלל המין דגן המעורב בו (וכ'חזה עוף' שכשעוטפים אותו בקמח משתנה שמו ל'שניצל'), נקרא שיש לו שם של מין דגן שבגלל הדגן נקרא שמו כן, (ועוד ראיה שבגלל הדגן משתנה שמו לשניצל [ולא שזהו שם חלק העוף וכד'], מכך שדג המצופה כך נקרא 'שניצל' דג). ושוב (בעמ' סב) הביא המשך לשון המאירי דאם עיקר התבשיל מדברים אחרים והקמח למתק את הטעם ברכתו שהכל, וכ' שגם לפי"ז ברכת השניצל מזונות, כיון שבד"כ רוצים את טעם הציפוי ממש, ולא להטעים את העוף שבפנים[2]. שו"ר שכבר בשו"ת באר משה ח"ה (סי' נ) עמד ב' המאירי, וכ' דמש"כ שאם בא "למתק את הטעם" לא חשיב עיקר, היינו דווקא למתק ולהשביח טעם עיקר התבשיל, אבל אם נרגש טעמו של הדגן בתבשיל בודאי יש לברך מזונות. ושלפי"ז אינו חולק ע"ד תוס' ר' יהודה שירלאון, ותוס' ר"י החסיד, והשיטת ריב"ב. ע"ש. ועי' בשו"ת מחקרי ארץ (הכהן, ח"ג סי' ח אות ד) מש"כ לפקפק בדבריו.

וגם אי יהבינא להו דלשיטת המאירי ברכתו שהכל, האמת תורה דרכה דהרמב"ם והרשב"א שהובאו בב"י לא ס"ל הכי, אלא ס"ל דרק הניתן לדבק או ליתן ריח או צבע מיקרי טפל, אבל כל שנותן טעם אינו טפל, ובלשון הרמב"ם "אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקר". וכמש"כ הכס"מ דטעמו "הוא מדאמרי' מידי דעביד לטעמא לא בטיל". ומבואר דס"ל שכל שניתן לטעם הוא העיקר. וכמשנ"ת כל זה בתשובתי (אות ד, ושם בד"ה וכן משמע). וכן כתבו כמה מהאחרונים בדעת הרא"ש וכמשנ"ת בתשובתי (אות ג).



ומש"כ באות ו להסתמך על האור שמח, והנה נראה ביאור סברתו דלמד דדין כל שיש בו מין דגן הוא מדיני רוב, דכיון שהוא חשוב חשבינן ליה כרוב, אך כשאינו רוצה במציאות שיהיה רוב לא חשבינן ליה כרוב.

(א) אולם לכאו' סברת כל שיש בו אינה משום שמשיבים את הדגן כרוב, אלא מסברת עיקר וטפל, וכמו דבמליח ופת אף כשהפת רוב נחשבת טפילה, כך לגבי מין דגן השאר חשוב טפל. ועי' בקובץ בנתיבות ים ח"ו (עמ' קנח והלא') שהרחיב בזה, שכך דעת הרמב"ם מדכרך דין זה בדין עיקר וטפל. ועי' בדברי ירמיהו (לוו, ע"ד הרמב"ם שם) שהאריך לדון האם דין זה הוא משום חשיבות הדגן או משום שזיין. ע"ש.

(ב) וגם לדברי האור שמח יש לדון דכהיום שיש ישיבות שמכינות שניצל עם ציפוי עב מהשניצל (כמש"כ בס' אור ההלכה אבא שאול ח"ה שבדק זאת, וכן שמעתי מאדם מהימן שבדק באיזה אולם שניצלים בשולחן שלם ובכולם הציפוי מב' הצדדים יחד היה עב מהבשר), ויש מסעדות שיש בהם שניצל מיוחד שציפויו עב ביותר, יש לדון אי חשיב שאינו ראוי לאכילה. ובשיעורי הגריש"א (שם) בהע' נרגש בזה, וכתב שהוא פגם בתבשיל וכדברי האו"ש, (ג) אך בלשון האו"ש מדוייק דהוא רק אם אינו ראוי לאכילה. ואין לך בו אלא חידושו. וא"כ בנ"ד שהשניצל יהא ראוי לאכילה אולם רק פחות רוצה בכך, אף לאור שמח תהא ברכתו מזונות. וכן נרגש בשו"ת מחקרי ארץ (הכהן, ח"ג סי' ח אות יג).

(ד) ובעיקר ראיית האור שמח כבר עמדו כמה מהאחרונים, ויישבו באופן אחר, ונמצא שאין הכרח לדיוקו. א'. האבנ"ז (סי' לח אות ז) [ובד' התוס' כ' (שם אות ד-ו) כ' לבאר באופ"א, אולם כבר ביארתי שמהב"י הב"ח הגר"א המשנ"ב ועוד, מוכח דהתוס' לא פליג אד' הרמב"ם, וכן הוכחנו מדבריהם גבי ברכת השכר. ע"ש]. ובשו"ת ויען הכהן ח"א סי' יז אות ) כ' לדחות ראיית האור שמח, וגם אחיו בשו"ת מחקרי ארץ (הנ"ל) כתב לדחות ראיית האור שמח. ושכבר נרגש בזה הגר"א חנניה בקובץ מקבציאל גליון לח (עמ' רנה אות ד). וע"ע בשו"ת באר משה ח"ה (סי' נ ד"ה ולפי) שג"כ כ' ליישב קו' האור שמח בדרך אחרת.

זאת מלבד שמד' האחרונים לגבי ברכת הראחת חלאקום וברכת המלבין ועוד (עי' לעיל אות ד), ומהפרי תואר גבי דגים המטוגנים בקמח (עי' לקמן אות ט), משמע דלא ס"ל האי חילוק.



ומש"כ באות ז להסתמך על שו"ת שבט הוי, רבים כבר תמהו על השבט הלוי, דמה ענין אגוז המטוגן בדבש שאינו מין דגן לשניצל שמצופה בדגן.



ומש"כ שם להסתמך עמש"כ בשו"ת להורות נתן עפ"ד השל"ה, הנה המג"א שהביא שם פליג, וכן הסכימו הגר"ז והמשנ"ב, ובתורת חיים סופר, וכ"פ מרן בחזו"ע עמ' רצ. ע"ש. (ובתשובתי הקשיתי שהא"ר שהביא לד' השל"ה הנ"ל לכאו' סותר משנתו שכתב (שער האות' כלל ב' אות ו) גבי פת הבאה בכסנין "אף כי עיקר כוונתו הוא שיהא ממולא בבשר ודגים וכיוצ"ב". וכתבתי דואולי מכאן ראיה למש"כ המשנ"ב הנ"ל (סי' קסח ס"ק מה) דפשוט דדוקא דאפאם יחד אבל אם אחר אפיה נותן המרקחת ע"ג הרקיקין אין המרקחת נעשית טפילה וצריך לברך על שניהם והיינו דהשל"ה דרקיקין מיירי בלא אפאם יחד ולכן בטלים כשאין מכוין אליהם כלל, וכמש"כ הא"ר (אך זה דלא כהמשנ"ב דס"ל דמברך ב' ברכות וצ"ע), אבל כשאפאם יחד המין דגן עיקר וכמש"כ המג"א הכא. ולפי"ז בנ"ד שמטוגנים יחד אף השל"ה יודה דמברך מזונות).



ובמה שפירש בדעת הילקו"י, הנה בשו"ת הראש"ל ביאר משנתו דלא כמו שהבין בדעתו שם.

בברכה שימשיך להגדיל תורה ולהאדירה ולזכות את הרבים ולהוציא יקר מזולל

וירחיב גבולו בתלמידים, ויהא רעוא דתירום רישיה אכוליה כרכא



המוקירו כרום ערכו

יהודה בן דוד​

לא הבנתי. אתה בא להוכיח שברכת השניצל היא מזונות (בשונה ממרן הראש"ל שליט"א)?

 

[יהודה בן דוד - משנת יוסף]

לא הבנתי. אתה בא להוכיח שברכת השניצל היא מזונות (בשונה ממרן הראש"ל שליט"א)?

אכן, ולא בשונה ממרן שליט"א, אלא כמו שכתב מרן שליט"א בשו"ת הראש"ל, ובהערות לילקו"י כת"י.

 

[בנימין לוריא]

אכן, ולא בשונה ממרן שליט"א, אלא כמו שכתב מרן שליט"א בשו"ת הראש"ל, ובהערות לילקו"י כת"י.

אבל חזר בו. אז תכתוב (או תאמר) למרן שליט"א את טענותיך, ושמא יכתוב לברך מזונות. (או שישיב לך עליהם)
ואולי גם כדאי לדון בעניין עם הרב ראובן יוסף מיארה

 

[יהודה בן דוד - משנת יוסף]

אבל חזר בו. אז תכתוב (או תאמר) למרן שליט"א את טענותיך, ושמא יכתוב לברך מזונות. (או שישיב לך עליהם)
ואולי גם כדאי לדון בעניין עם הרב ראובן יוסף מיארה

הצגתי, וחלק ניכר מהנימוקים לברך מזונות בהערה הם ממה שהצגתי בפניו.
וגם דנתי עם הרב מיארה.
ולכן מרן שליט"א לא הכריע בסכינא חריפא לברך שהכל כמו הרב מיארה, אלא רק כתב ליישב את תשובת אביו מרן זיע"א בע"פ לברך שהכל.

 

[יוסף דהן]

הצגתי, וחלק ניכר מהנימוקים לברך מזונות בהערה הם ממה שהצגתי בפניו.
וגם דנתי עם הרב מיארה.
ולכן מרן שליט"א לא הכריע בסכינא חריפא לברך שהכל כמו הרב מיארה, אלא רק כתב ליישב את תשובת אביו מרן זיע"א בע"פ לברך שהכל.

גם אם נאמר שבא ליישב
שורה תחתונה בקובץ ב''י שיש תשובה עדכנית בחלק מ'ח הבא לשאול מורים לו לברך שהכל.
.

 

[שלמה טולידאנו]

הצגתי, וחלק ניכר מהנימוקים לברך מזונות בהערה הם ממה שהצגתי בפניו.
וגם דנתי עם הרב מיארה.
ולכן מרן שליט"א לא הכריע בסכינא חריפא לברך שהכל כמו הרב מיארה, אלא רק כתב ליישב את תשובת אביו מרן זיע"א בע"פ לברך שהכל.

אכן וכבר כתבתי במקום אחר שכן השיבני להדיא בע"פ מרן הראשל"צ שליט"א, ועוד חזון למועד להאריך בזה אי"ה.

 

[בנימין לוריא]

אין עניין לחזור על דיון זה, אחר שהדברים הובנו והובררו במקומות אחרים בפורום.
(כאן וכאן וכאן ובעוד אי אלו מקומות)

 

[יוסף דהן]

אכן וכבר כתבתי במקום אחר שכן השיבני להדיא בע"פ מרן הראשל"צ שליט"א, ועוד חזון למועד להאריך בזה אי"ה.

אולי כבודו יראה את מסקנת התשובה בקובץ ב''י

 

[יהודה בן דוד - משנת יוסף]

אכן וכבר כתבתי במקום אחר שכן השיבני להדיא בע"פ מרן הראשל"צ שליט"א, ועוד חזון למועד להאריך בזה אי"ה.

וגם לי.

 

[יהודה בן דוד - משנת יוסף]

אולי כבודו יראה את מסקנת התשובה בקובץ ב''י

אדרבה תעלה.