פותח הדיון
פותח הדיון
יוסף דהן
Well-known member
| יום ו׳, 10 בספט׳ 2021, 10:34 | |||
איתא בגמ' (ברכות לו:) חביץ קדרה, וכן דייסא. רב יהודה אמר, 'שהכל נהיה בדברו'. רב כהנא אמר, 'בורא מיני מזונות'. בדייסא גרידא כולי עלמא לא פליגי ד'בורא מיני מזונות'. כי פליגי בדייסא כעין חביץ קדרה, רב יהודה אמר 'שהכל', סבר דובשא עיקר. רב כהנא אמר, 'בורא מיני מזונות', סבר סמידא עיקר. אמר רב יוסף, כוותיה דרב כהנא מסתברא, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו. כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו 'בורא מיני מזונות', ע"כ. והנה מבואר הכא שכל שמערב בתבשיל קמח של אחד מחמשת מיני דגן, יש לו לברך 'בורא מיני מזונות'. וכל זה כאשר מערב לתת טעם, אבל המערב קמח מחמשת מיני דגן לדבק, הוא בטל ומברך על העיקר כמבואר בגמ' (שם לט.). אמר רב אשי, כי הוינן בי רב כהנא אמר לן, תבשילא דסלקא דלא מפשו בה קמחא, 'בורא פרי האדמה'. דלפתא, דמפשו בה קמחא טפי, 'בורא מיני מזונות'. והדר אמר, אידי ואידי 'בורא פרי האדמה', והאי דשדי בה קמחא טפי, לדבוקי בעלמא עבדי לה.
ויש לדון מהו גדר של לטעם. הרשב"א (שם) כתב דהגדר של לתת טעם הוא להכשירו ולהטעימו. גם בתוספות רבי יהודה (ברכות שם) כתב, אלא לדבק המינין כעין שאנו עושים שנותנים קמח כדי לקפות המאכל והירקות ולא ליתן טעם מברך עליה וכו', ע"כ. הרי מבואר שאם אין מטרת הקמח ליתן טעם אינו חשוב עיקר ואם מטרתו ליתן טעם יש לברך בורא מיני מזונות. וכ"כ תוס' רא"ש להקפות התבשיל ולדבקו לא חשיב עיקר, ע"ש. ומשמע אם בא ליתן טעם יש לברך 'בורא מיני מזונות'. גם הנימוקי יוסף כתב דגדר לדבק הוא להקפות המאכל ולהעבותו, ע"ש. הא אם בא ליתן טעם סגי בהכי ויש לברך עליו ברכת 'בורא מיני מזונות.
ואמנם בתוס' רבינו פרץ (שם) מבואר שקמח העשוי לסעוד את הלב חשיב עיקר, ואם לא, בטל, ע"ש. וא"כ פירורי לחם של שניצל שלא באים לסעוד את הלב, הם בטלים. ובמאירי (ברכות שם) מבואר דבעינן שעיקר התבשיל יהיה קרוי על שם אותו מין מחמשת המינין. אבל אם עיקר התבשיל מדברים אחרים ומכניס בו קמח הרבה למתק את הטעם או לעבות התבשיל כדרך שעושים בתבשיל של גריסים אין הקמח עיקר ואין הולכים אחריו, ע"ש. ולדבריו פשיטא שיש לברך על שניצל עם פירורי לחם 'שהכל' משום שבודאי אין קרוי השניצל על שם פירורי הלחם דהוא בגדר למתק הטעם. גם התוס' (לו: ד"ה כל) כתבו אם מטרתו לסעוד את הלב ברכתו 'מזונות' ואם לדבק וכו', ע"ש. ומוכח דהגדר הוא לסעוד את הלב.
והנה הן אמת שיש לפלפל ולומר שכוונת הראשונים הנ"ל בלסעוד את הלב, היינו שבא למטרת אכילה ואין הכוונה שבא לשובע, וא"כ הני פירורי לחם שבאים לאכילה שהרי עושים אותם טעימים ומשובחים, הם העיקר מכיון שאכן מטרתם היא לאכילה ולא להקפות התבשיל וכו', ושני נביאים נתנבאו בסגנון אחד, וליכא פלוגתא בין הני ראשונים. ואמנם נראה שלכאורה יש לדחות דא"כ הוי ליה להני ראשונים לאשמועינן חידוש טפי שסגי שמורגש הטעם ואין צורך בלסעוד את הלב שהרי יש הפרש ברור בין הרגשת טעם לבין גדר של 'לסעוד את הלב'. ומאידך יש לומר שגם להני ראשונים שכתבו שהגדר הוא לדבקו ולהקפותו, אפשר לומר שמכיון שעיקר דעת נותן פירורי הלחם הוא שיהוו מרקם טוב לשניצל ושלא ידבק למחב דא"כ הוי ליה חזה עוף ולא שניצל, נכנס הוא בגדר לדבקו ולהקפותו והוי ליה טפל.
והנה המ"א (סי' קסח ס"ק ל) כתב דאם מפרר מעט לחם דק דק לתוך השכר החם, כדי שיתן בו טעם, מברך 'שהכל' על השכר. וז"ל הרמב"ם וכו', והכא הלחם טפל דעיקר כוונתו לשתות השכר והלחם אין בו ממשות, ע"כ. ולכאורה אין להוכיח מדבריו לא להכא ולא להכא דשמא כוונתו שמכיון שהלחם הוא מעט בתבשיל ואין בו כ"כ ממשות א"כ מוכח דעיקר כוונתו על השכר ואין בלחם שום השבחת השכר ולכן הוא בטל. ושאני פירורי לחם בשניצל שבאים אכן להשביח את העוף ולתת לו מרקם אחר שהרי אדם חפץ בכך ולכן מטעים את הפירורי לחם עם טעמים שונים ותבלינים ולא הוי בגדר אין בו ממשות. ומצד שני יש לומר שכוונת המ"א דמכיון שעיקר כוונתו על השכר, אין במעט לחם טעם לעקור את עיקר מטרתו, וא"כ גם בפירורי לחם שעיקר כוונתו על השניצל, אין במעטה של פירורי הלחם להופכו לעיקר וא"כ הוא בטל.
וז"ל הרמב"ם (פ"ג מהל' ברכות ה"ד - ה) קמח של אחד מחמשת המינין שבשלו בקדרה, בין לבדו בין שעירבו עם דברים אחרים, כגון לביבות וכיוצא בהן, וכן הדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדרה, כגון הריפות וגרש הכרמל וכיוצא בהן וכל זה הוא הנקרא מעשה קדרה, וכן כל תבשיל שערב בו מחמשת המינין בין קמח בין פת, בתחילה מברך עליו בורא מיני מזונות. במה דברים אמורים כשהיה המין הזה חשוב אצלו ולא היה טפלה, אבל אם היה אחד מחמשת המינין שעירב טפלה אינו מברך אלא על העיקר ופוטר את הטפלה, וזה כלל בברכות כל שהוא עיקר ועימו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה בין שהיתה הטפלה מעורבת עם העיקר בין שלא היתה מעורבת, ע"כ. הרי שנתן גדר מעט חדש מהני ראשונים והוא שיהיה חשוב אצלו ולא היה טפלה. והכא יש לספוקי שהרי מחד הפירורי לחם טפלים הם לעוף בחשיבותן מכיון שעיקר מטרתו על העוף ומאידך מין זה חשוב אצלו שהרי סוף סוף רוצה וחפץ בו ומטעימו בכדי שיוכל להנות מהמרקם שלו. ומש"ע סי' רח ס"ב שכתב שגדר לדבק הוא לדבקו ולהקפותו. וראה מה שכתבנו לעיל להסביר הני ראשונים שכתבו גדר זה, קחנו ובואה.
ומצאנו עוד גדר בזה שכתב האור שמח (פ"ג מהל' ברכות ה"ו) דכל שאם ירבה עליו מיני דגן שיהיה רוב, עדיין חזי לאכילה הוי מיעוט חשוב ואינו מתבטל. אבל אם ע"י ריבוייו לא היה טוב לאכילה דהיה פוגם לתערובת
ואחרי כל הנ"ל לדעתי הספק בשניצל הוי כהספק שנסתפקו תוס' (ברכות לו: ד"ה כל) וכן פסק בש"ע (סי' רח ס"ג) בדין שקדים לחולה. וראה מ"ב (שם ס"ק יא). ואיכא לספוקי טובא גם הכא, האם בגדר לדבק או לטעם. ועוד איכא לספוקי האם מהני שיפרידם ויברך על הציפוי 'מזונות' ועל השניצל 'שהכל' דמחד לא הוי תערובת אלא כל אחד קאי בפני עצמו וא"כ שמא יהיה שרי להפרידם. או שמא מכיון שאם נחליט שהקמח הוא עיקר או להיפך הוי ברכה שאינה צריכה. ומד' הבא"ח (פ' פנחס ש"ר אות טו) מוכח דעדיף טפי להפרידם ולברך על כל אחד ואחד, דכל היכא דאיכא לספוקי מה העיקר ואינם בגדר תערובת, יכול להפרידם זה מזה. וזה היסוד שכתב שם לכל מעיין. ועוד יש לומר דהיכא דאיכא ספק ופלוגתא בראשונים, לא הוי ברכה שאינה צריכה וכדמוכח מד' הש"ע (סי' קעח ס"ז), ע"ש ודו"ק. וכן מוכח מדברי הילקוט יוסף (ברכות עמ' תלא) בדין בוטן אמרקאי שהתיר להפרידו ולברך על כל מין ומין. וכ"כ בשם הגרי"ש אלישיב בקובץ בית הלל (כב, עמ' יב). ואף שראיתי לכמה אחרונים שדיברו בזה לכאן ולכאן נראה שאם ינהג כך יצא ידי חובה לכל הדעות דאי לאו הכי יש פנים להכא ולהכא.
