בגדר ה"יחלוקו"
א. בהא דאיתא במתני' דבשנים אוחזין בטלית עבדינן יחלוקו, יש להסתפק בגדרו, דמתחילה היה מקום לומר [וכמדומהשכן נקט מתחילה הגר"ב ויסבקר] דמכיון דכ"א תפיס בחצי נמצא דעל השני מוטל להביא ראיה בכדי להוציא האי חצי, וא"כ כ"א זכי בחציו לאו מתורת בעלים ודאים דשלו הם, אלא דמכיון דהשני אינו יכול להוציאו נמצא דשלו הוא.
או דלמא דמה דזכי בהחצי הוא מתורת מוחזקות ודאית וסיבה עצמית דיהיה הדין יחלוקו [הן אמנם דמתורת ספק אך התורת ספק נתנה לכ"א מספק בעלות גמורה וודאית אחצי.
ב. ובאמת שאם היה דין החצי ככל דין המע"ה היה מהני בה רוב, דראיה מעלייתא היא, ומבואר להדיא בדברי התרה"ד דרוב לא מהני בשנא"ב,
ג. עוד יש להוכיח דאינו מדינא דהמע"ה מתוך הסוגייא עצמה דהתוס' מקשו מ"ש הכא מההוא ארבא וכל הרואה משתומם דאי אילו מתורת תפיסה ודינא דהמע"ה קאתינא עלה, הא שאני ושאני דהתם ל"ש למימר דהתופס – יזכה דאין תופס וקושיא מעיקרא ליתא.
ד. וכ"ת דהא גופא מיהת תירוץ התוס' אמר מו"ר בזה דאף זה ליתא דלשון התוס' הוא דחשיב דאיכא אנ"ס לכ"א וכו', ולפ"ז מה הצריכם לחדש כ"כ הא התירוץ הוא דהכא מוחזקים גרידא. [וכן משמע מדכתבו בתירוץ דחשיב כאילו כ"א יש לו בה בודאי החצי].
ה. והוא כמעט להדיא מהמשך דברי התוס' שכתבו דבכדי דיהיה הדין יחלוקו צריך שהחלוקה יכו"ל אמת [לאפוקי מנה ג'] ואי מתורת תפיסת המע"ה קאתינן עלה, אמאי, הא אפילו הכרעה אינו. כי אם דין שיביא ראיה.. ופשוט
[א].
[א]. בין תבין כי ממה דשייטי התוס' בסה"ד לפלוגתת רבנן וסומכוס אמור מעתה כי אי דין תפיסת המע"ה מה שייטי להכא הא הכא לאו תורת חלוקה איכא עלה. דהתוס' גופייהו ס"ל לקמן בכמה דוכתי דסברת סומכוס הוא משום דשניהםם מוחזקים ויש שביארו דהוא אף מטעמה גופיה משום תפיסת המע''ה.