זאת תורת העולה:
ראשית, יש לעורר ולהקשות בזה מן האמור בגמ' (מו"ק כז:) שבמות אדם ג' ימים לבכי ושבעה למספד. והר"מ (פי"ג מאבל הי"ב) פי', וז"ל: כל מיש אינו מתאבל כמו שצוו חכמים ה"ז אכזרי אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, ע"כ. ולפי"ז צ"ע מ"ט דמם אהרן במות בניו, ולא בכה ג' ימים כדרך שצריך לבכות אדם על מתו.
א. לכאורה הקושיא היא ע"ד רש"י, שכתב 'קבל שכר על שתיקתו', דיעוי' באונקלוס על אתר שתרגם: 'ושתק אהרן', הן אמת דעפ"י הביאורים הבאים יתכן לומר דל"פ.
ב. אולי י"ל, דהפסק בשו"ע הוא כשהאדם מבין שהוא רעה. ושמא אהרן חשב בדעתו שאין בכך רעה אלא רצון ה' הוא. והיא גופא השתיקה.
ג. עוד י"ל, דהתגובה הראשונית הטבעית היא להתרעם או להרהר ח"ו על מידותיו של הקב"ה ובשלב זה אהרן שתק וקיבל עליו את הדין בהכנעה. בנוסף אח"כ ודאי גם בירך על כך כדברי השו"ע.
ד. עוד י"ל, שעצם הברכה על הרעה נידונית כ'שתיקה'.
ה. ואולי י"ל עוד בנסו"א, אה"נ אהרן ברך, ויתכן שאף קיבל על כך שכר, אך כאן רש"י מונה את השכר על השתיקה בנפרד (שודאי שראויה לשכר בפני עצמה).
ו. לכאורה אין הכוונה ששתק מלברך וכו' רק שפסק מצער ואבילות וכלשון המדרש אגדה (בובר, ויקרא פרשת שמיני פרק י סימן ג): כיון שראה משה את אהרן עומד ותוהה, אמר אוי לי שכך היא עבירה בידי וביד בני, נכנס משה אצלו והיה מפייסו, אמר לו אחי זה מסיני נאמר לי שעתיד הקדוש ברוך הוא לקדש את הבית הזה, ובאדם גדול אני מקדשו, והייתי אומר או בי או בך הבית הזה מתקדש, ועכשיו נמצאו שני בניך גדולים ממני וממך, כיון ששמע אהרן מיד שתק, שנאמר וידום אהרן .וכן הוא בעוד מדרשים.
ז. אולי יש לומר עוד, המקור לסעיף הנ"ל בשו"ע זה הגמ' בברכות (ס:) דשם איתא, "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה – לקבולינהו בשמחה". ופירש"י שאהרן אכן בירך בלב ובשתיקה, בכך שקיבל את הדין באהבה ולא עירער על מידותיו של הקב"ה, וא"כ זוהי ה"דעת שלמה" הנדרשת.
ח. מי יימר לן שלא ברך לפני, והלוא הברכה היא בשעה שאדם מקבל את הבשורה, ובפשטות קיבלה לפני דבריו של משה, והדבר מוכח מהמדרש שאומר 'נכנס משה אצלו והיה מפייסו. אמר לו וכו'' רואים שאהרן כבר היה בעיצומה של האבילות כשמשה נכנס, ונראה שלזה יכוון הרמב"ן בדבריו: וטעם וידום אהרן שהיה בוכה בקול ואז שתק וכו'.
