שימו לב! ברכת מצה רטובה שאינה נכססת הוא -המוציא!-

הערת:
אמנם אחה"מ זה אינו, שהרי מבואר בראשונים שהסיבה שפת הבאה בכסנין ברכתה מזונות, זה לא גזירת הכתוב כיון שהיא נכססת וכד', אלא משום שאין הדרך לאכלה לקביעות סעודה אלא לתענוג. ולכן פת נכססת שאין הדרך לאכולה לקביעות ברכתה מזונות, ולכן גם אם ירטיבה ותהיה רכה, סוף סוף אין דרך לקבוע סעודה על פת זאת. וה"ה מצה שאין הדרך לאוכלה לקביעות סעודה מחמת שנכססת [מלבד פסח שאין לנו לחם אחר], אף אם ירטיבה ברכתה נשארת מזונות. ולכן מש"כ בהליכות מועד שהדרך לקבוע עליה סעודה אלא שברכתה מזונות מחמת שנכססת, אינו נכון, שהרי אם הדרך לקבוע עליה סעודה, ברכתה המוציא אפי' אם נכססת. א"ו כדאמרינן.
ואח"כ כתבת:
ה). אמנם ליבי מגמגם בעיקר ההוראה שברכת המצה מזונות במשך ימות השנה, שהרי הבית יוסף כתב בביאור דין פת הבאה בכסנין, דלאו במידי דמקרי לחם תליא מילתא, אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות, אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו, אבל כל שאין דרך בני אדם לקבוע עליו, לא תיקנו עליו המוציא. וא"כ מצה שאין הדרך לאוכלה דרך ארעי וקינוח, אלא הדרך לאוכלה בסעודה של קבע, וא"כ ברכתה המוציא וברכת המזון, וכמו שכתבנו במקו"א לגבי ברכת הלחמניות המתוקות. אלא שכבר נהגו העולם ע"פ גדולים לברך על המצות הנכססות מזונות במשך ימות השנה, ויש להם על מה שיסמוכו.
ולפי"ז לא מתחילה הערתך.
והאמת שזה תלוי בחקירה האם התנאים בפהב"כ הם סיבה או סימן, והאריך בזה בהליכו"ב, ואנן נקטי' דהוי סיבה, כדמוכח מדברי כמה מרבותינו הפוסקים הספרדים (זולת השד"ח). וא"כ לק"מ. עיין ודו"ק.

שו"ר שבהודעה אח"כ עמדת בזה, ולכן כדאי שתתקן את ההודעה הראשונה, ועכ"פ את הלשון, כפי שהעירו כאן לפנ"ז.

ומ"מ ייש"כ על הדברים המתוקים שכתבת.
 
לכאורה יש לעיין שהדין הוא שברכתה מזונות גם היא רטובה
שהרי דין מצה שהיא מזונות הוא בגלל שהיא נכססת פירוש ״נכסס״ מבואר בברכות ברש״י כמה וכמה פעמים דהיינו אכילה שלא כדרך [ולא כמשמעות המקובלת כיום] וא״כ גם היא רטובה כיון שבד״כ היא נכססת גם כשהיא רטובה היא נכססת.
 
וילקו"י יצא בשנת תשפ"ד...
מי שיעכוב אחריי פה יראה שאני דבק במרן שליט"א ולא באתי לקנטר, אבל, נראה שכמעט לראשונה אני רואה שמרן שליט"א נטה ממשנה אחרונה של מרן זיע"א.
מותר למרן שליט"א לפסוק גם אחרת ממרן, רק שזה מעולם לא קורה. ונכון שפה זה פסיקה בעצם של מרן זיע"א בעצמו, אבל בטבעת המלך לעומת החזו"ע שכתב מפורש בהלכה לכל העם הלומדים את ספרו הזה וכן היא משנה אחרונה. וקצת תימה היה לי שמרן שליט"א נמשך דוקא אחר טבעת המלך.
ועוד בעניין המצה רטובה, גם שם לא ברור לי דיו הדבר.
זה נראה, שבאמת אנחנו נמשכים לפתע אחרי ברכת המוציא במצה, ומבינים יותר ויותר את טעם שאנשים קובעים על זה סעודה, אבל קשה להכריע אחרת מהגדולים הספרדים הקודמים, אז בכל טעם ככל שיהיה אנחנו מצריכים לברך המוציא.
הבילבול מזה יכול לצאת גדול. בפרט לציבור בעלי הבתים.
לך תסביר לבעל בית שבגלל שהרטבת מצה זה יהפוך להמוציא. וכי אם ארכך בסקויט זה יהפך להמוציא? ודאי שלא. שנים הוא למד בשיעורים שפת הבאה בכיסנין, זה נכסס לפי פירוש אחד, ולא יעזור השינוי אחרי שנוצר כך. כמו שלא יעזור למרוח ריבה וסוכר על פיתה בכדי להחשיבה 'מתוק' לעניין ברכת מזונות...
רק אני רואה את הקושי פה במהלך הזה לגבי המצה? או שיש לי שותף?
 
לך תסביר לבעל בית שבגלל שהרטבת מצה זה יהפוך להמוציא. וכי אם ארכך בסקויט זה יהפך להמוציא? ודאי שלא. שנים הוא למד בשיעורים שפת הבאה בכיסנין, זה נכסס לפי פירוש אחד, ולא יעזור השינוי אחרי שנוצר כך. כמו שלא יעזור למרוח ריבה וסוכר על פיתה בכדי להחשיבה 'מתוק' לעניין ברכת מזונות...
אחרי שהסברת לו את הדו"ד האם מצה זה המוציא או מזונות, וכמה ההכרעה בזה לא חותכת, (ושלמעשה עדיף לאכול באמצע הסעודה), הוא בטח יבין גם את הפשרה הזו.
 
אחרי שהסברת לו את הדו"ד האם מצה זה המוציא או מזונות, וכמה ההכרעה בזה לא חותכת, (ושלמעשה עדיף לאכול באמצע הסעודה), הוא בטח יבין גם את הפשרה הזו.
אז אולי אחרי שנמשכת אחרי דעת הסוברים המוציא (ואולי בצדק) ואתה מחפש כל טעם לברך המוציא, אז גם סברתו של הגר"מ אליהו תהיה נכון עד פסח שני לברך המוציא.
וכבר ראינו מה מרן זיע"א כתב ע"ז בחזו"ע טו בשבת ברכות
 
חזור
חלק עליון