שכח רצה והחליצנו בסעודה שניה

[ליאור דהן]

@מנשה שאל שאלה חשובה על דברי מרן החזון עובדיה ובהיות שהפורום לא איפשר לי לענות ישירות לכן אני כותב דברי תשובתי שהעלתי בס"ד בעמודי הוראה חלק ג' סימן רע"ד בביאור הוראה (בסוף הספר) וזה לשון השאלה:

שלום לכבוד הרב שליט"א
ידוע לכבודו מה שכתב מרן בחזון עובדיה שבת שאם עשה בבוקר קידוש ואכל מזונות ולאחר מכן עשה סעודה על פת ושכח לומר רצה והחליצנו אינו חוזר כיון שיש דעה שיצא ידי חובת סעודה במה שאכל מזונות וזו נחשבת לסעודה שלישית
וקשה לי מאוד שהרי כל הטעם שאם שכח לומר רצה והחליצנו שחוזר הוא משום החיוב לאכול פת ולכן בסעודה שלישית שיש מחלוקת אם חייב פת אינו חוזר ואם חוששים לדעה שבסעודה שניה די במזונות אף בסתם סעודה שניה שלא אכל מזונות בבוקר ושכח רצה והחליצנו לא יחזור
תודה על התשובה

והנה העתק דברים שכתבתי בס"ד בעמודי הוראה:

כתב החזון עובדיה (שבת ח"ב עמ' שמו), "מי שאכל בשחרית של שבת פת כסנין לאחר קידושא רבה והסעודה של שבת העיקרית שהיא בפת ותבשיל של שבת עשאה אחר כמה שעות ובסעודה הזאת שכח להזכיר של שבת בברכת המזון אינו צריך לחזור ודינו כמו כל סעודה שלישית של שבת". עד כאן.

וטעמו מבואר בהערה שם על פי התוס' רי"ד בפסקיו (סוכה כז.) ושבולי הלקט (סי' צ"ג בשם תוס' רי"ד) וחי' הרשב"א (שבת קיז: בשם י"א) והר"ן (שם) והרב המגיד (שבת פרק ל' ה"ט) שכל שלשת הסעודות של שבת יכול לקיימן בפרפרת (עוגות) ובמיני תרגימא (פירות וקטניות) ואם כן לדבריהם חשיב עיקר סעודתו (1)כסעודה שלישית דקיימא לן (סי' קפ"ח סע' ח') שאם שכח בה רצה והחליצנו אינו חוזר לברך ואע"פ שלא קיימא לן כשיטתם אלא כדברי מרן השלחן ערוך כאן שאי אפשר לקיים סעודת הלילה וסעודת שחרית בלא פת מכל מקום במילי דברכות חיישינן ולכן בדיעבד ששכח 'רצה והחליצנו' אינו חוזר לברך דספק ברכות להקל.

-----------

(1)- ואפילו אכל הסעודה העיקרית קודם חצות אינו חוזר לברך אע"פ שסעודה שלישית אינו אלא אחר שש ומחצה דהכא אין צריך להיות ממש סעודה שלישית אלא שאינו מעיקרי חיוב סעודתיו וכדין סעודה שלישית שאין לו חיוב לעשותה עם פת ומה שכתב החזון עובדיה בהערה (עמ' שמז) "נמצאת הסעודה שאחר חצות היום היא סעודה שלישית" לאו דוקא הוא אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא אוכל עיקר הסעודה אחר חצות ומהני ליה בתורת סעודה שלישית לסברת הרי"ד ואין הכי נמי אף אם אכל קודם חצות אינו חוזר כנ"ל. ופשוט.

-------

ועיקר דברי החזון עובדיה לכאורה צריכים עיון דהא עיקר הטעם שאין חוזרים בסעודה שלישית מובא בסימן קפ"ח סע' ח' משום שדינה כראש חודש דהיינו שאע"פ שסעודת הלילה וסעודת שחרית בעי פת (אליבא דמרן השלחן ערוך) מכל מקום גבי סעודה שלישית יש אומרים שיוצא ידי חובתו במיני פרפרת או פירות כמבואר לקמן בסימן רצ"א סע' ה' וכל שאינו חייב בפת ממש אינו חוזר משום הזכרת מעין המאורע ולכן גבי סעודה שלישית דהוי ספק שמא חייב לעשותה בפת דוקא שמא אינו חייב אלא פרפרת או פירות יש להקל משום ספק ברכות להקל וכן ביאר המשנה ברורה (שם) והוא על פי הגמרא בברכות (דף מט: ובתוס' ד"ה אי בעי) והשתא לפי דעת החזון עובדיה דהאוכל מיני פרפרת בסעודה שניה צריכים לחוש לדעת פסקי הרי"ד וסייעתו דיצא בזה מידי חיוב סעודה שניה ואם שכח 'רצה' בסעודה שאחר כך אינו חוזר דחשיב כסעודה שלישית משום ספק ברכות להקל, לפי זה קשה טובא דהא גם בסעודה ראשונה ושניה ממש אמאי נקטינן למעשה דחוזר לראש ברכת המזון כמבואר בחזון עובדיה (כאן) דהא לדברי הרי"ד אי בעי מצי מקיים לה בפרפרת והוה ליה כסעודה שלישית שאינה צריכה פת ממש דהא אנן נמי חיישינן לסברת הרי"ד משום ספק ברכות להקל כמ"ש החזון עובדיה ולא גרע מסעודה שלישית דקיימא לן שאינו חוזר לברך משום ספק ברכות להקל.

ובאמת יותר יש לתמוה על מאי דנקיט בפשיטות החזון עובדיה אליבא דהרי"ד דלא בעי לחזור בסעודה שלישית דהא יסוד האי כללא דכל היכא דלא בעי פת ממש אינו חוזר בשכחתו לראש ברכת המזון נובע מסוגית הש"ס ברכות (דף מט:), "טעה ולא הזכיר של ראש חדש בתפלה מחזירין אותו בברכת המזון אין מחזירין אותו וכו' תפלה דחובה היא מחזירין אותו ברכת מזונא דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אין מחזירין אותו וכו' והכי נמי שבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל הדר לראש ברכת מזונא". ע"כ. והקשו התוספות (ד"ה אי בעי), ואם תאמר והא הוי ראש חדש מיומי דלא להתענות בהון במגילת תענית [ואפילו הכי אמרי' שאינו חוזר] ויש לומר דהכי פירושא אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל פת שחייבנו בברכת המזון. עד כאן. ומכאן ילפינן דכל היכא דלא בעינן פת ממש אע"פ שחייב באכילה אינו חוזר להזכיר מעין המאורע בברכת המזון.

אמנם אי איתא דהרי"ד סבירא ליה להאי כללא דכל היכא דלא בעי פת ממש אינו חוזר בשכחתו לראש ברכת המזון לפי זה יֵצא דבר תימה אליביה דלא בעי לחזור לראש ברכת המזון של שבת כלל וכלל דהא לא בעי פת ממש לקיים סעודות שבת ואטו יחלוק הרי"ד על דין מפורש בגמרא דבשל שבת חוזר לראש ברכת המזון אלא ודאי צריך לומר דסבירא ליה להרי"ד דאע"פ שיוצא בפרפרת ומיני תרגימא בכל סעודות שבת אפילו הכי חוזר ומברך בכל סעודות השבת דלא כמו שנראה בחזון עובדיה אליבא דהרי"ד דלא בעי לחזור. ודברי הש"ס ברכות הנ"ל אשר לכאורה ילפינן משם האי כללא אפשר ליישב שאין הכוונת הגמרא דבשבת לא סגיא דלא אכיל פת ממש אלא פירוש 'דלא סגי דלא אכיל' היינו דבעינן אכילה במידי דחשיב תורת קביעת סעודה משא"כ בראש חודש אף על פי שאסור להתענות יכול להעביר היום באכילת פירות בלא תורת סעודה ובלא ברכה אחרונה על המזון כלל (ע' פסקי רי"ד ברכות מט: ודו"ק; ומ"ש השער המלך פ"ו סוכה ה"ז ליישב על פי רבינו ירוחם נראה שלא היה כנגד עינו הבדולח דברי הרי"ד בזה) ולפי פירוש זה אף אם אינו חייב בפת כל שחייבוהו חכמים ז"ל לאכול בתורת סעודה גם חיוב הזכרת מעין המאורע דברכת המזון הוא לעיכובא ואם כן יוצא לפי הרי"ד שבכל סעודות השבת כולל סעודה שלישית אע"פ שמקיימם בפרפרת ומיני תרגימא מכל מקום היכא דאכיל פת ושכח להזכיר של שבת חייב לחזור לראש משום דלא סגי דלא אכיל תורת סעודה ואם כן על כרחך בין להרי"ד ובין לדידן צריך לחזור ולברך בנידון החזון עובדיה דלדידן אין פרפרת תורת סעודה כלל לגבי סעודה שניה ולהרי"ד בלאו הכי חייב לחזור ולברך על כל סעודות השבת כנזכר בגמרא (ברכות הנ"ל) אשר לדבריו אין חילוק בין סעודת הלילה והיום לבין סעודה שלישית וממילא אין מקום לדין החזון עובדיה להקל אף אליבא דהרי"ד. ע"ע בספר ויען שמואל (חי"ב עמ' רצט והלאה ובפרט עמ' דש) ואינו מחוור כלל.

ועיינתי במקור הדין המובא בכמה אחרונים (ע' כף החיים סי' קפ"ח סק"מ) והוא משו"ת דברי דוד (מילדולה סי' פ"ו) ובאמת התם לא הזכיר סברת הפסקי רי"ד שיכול לקיים כל סעודות שבת במיני תרגימא ואין להקשות עליו ככל הנזכר לעיל משום שנראה מדבריו דסבירא ליה דאפילו אליבא דמרן שכתב דאי אפשר לעשות סעודת הלילה וסעודת היום בלא פת היינו דוקא לכתחילה אבל היכא שאין לו אלא פת כסנין ואי אפשר בענין אחר יש לדון סעודת כסנין בשֵם סעודה בין בסעודת הלילה ובין בסעודות היום [כדמצינו גבי קידוש במקום סעודה] ולכן סובר שאם אכל פת כסנין בסעודת הבוקר שלא היה לו פת גמור ואחר כך בזמן סעודה שלישית השיגה ידו פת גמור ועשה אותה סעודה שלישית על הפת יש לדון סעודה זאת כסעודה שלישית דקיימא לן שאינו חוזר לברך ולא אמרינן דסעודה שניה כמאן דליתא והוה ליה הך דהכא סעודה שניה. כן נראה מתוכן דבריו עיין שם באורך.

והנה אם כי יש לדון בסברתו שכתב דלכולי עלמא בדיעבד מיהא מהני סעודה אף בלא פת ובפרט מה שהביא ראיה מדברי המגן אברהם כאן מכל מקום אף אם נניח כדבריו הרואה יראה שעכ"פ אינו ענין לנידון דידן דהתם שלא היתה לו ברירה אחרת עשה סעודה ב' על פת כסנין ואחר כך בזמן המנחה עשה סעודה בכוונת סעודה שלישית ממש ובזה דעתו שאינו חוזר ולא אמרינן דהך סעודה שלישית הוה כסעודה שניה אלא אמרינן סעודה שניה הלכה לה שנתקיימה עכ"פ בפת הכסנין דשֵם סעודה עלה ואם כן זאת הסעודה הוה סעודה שלישית ממש דקיימא לן שאינו חוזר ומברך [ובאמת לפי דבריו יש סברא לומר דאפילו דילג ממש סעודה שניה ועשה סעודה בזמן המנחה לשם סעודה שלישית דאינו חוזר דחשיב כדילג סעודה שניה והשתא הוה ליה סעודה שלישית אלא שסברא זאת אינה מוכרחת כיון דלא היה שם סעודה כלל משא"כ בשאכל פת כסנין בבוקר עכ"פ שֵם סעודה איכא] אבל בנידון החזון עובדיה בזמן הקידוש ואכילת הכסנין לא היה לו כוונה כלל לשם סעודה שניה דהא אדרבא רוצה לסעוד אחר כך סעודת שחרית ועוד אחר כך רצונו לסעוד סעודה שלישית והואיל ואי אפשר לסעודת היום אלא בפת [לדעת מרן השלחן ערוך] אע"פ שבדיעבד נתקיימה שֵם סעודה בלא פת מכל מקום הא לכתחילה ברור דבעי לחזור לקיים סעודה על הפת אף כשכבר אכל פת כסנין ולכן הכא שיש לפניו סעודת שחרית כדינו שפיר קיים דין סעודה לכתחילה בסעודת הפת ולא בסעודת הכסנין וממילא חשיב זאת הסעודה סעודה שניה ממש דבעי לחזור בה אליבא דמרן השלחן ערוך וכן כל דברי האחרונים שהקילו בזה לא דברו אלא כענין הדברי דוד ושפיר קא אמרי שאין להפוך סעודה שלישית לסעודה שניה אבל בנידון החזון עובדיה שרוצה לעשות מסעודה שניה סעודה שלישית זה לא מצינו לאחד מן הפוסקים שיכתבו קולא בזה וכנ"ל.

ובאמת יש מקום ליישב דברי החזון עובדיה דמה שכתב דלדעת הרי"ד וסיעתו נמצא בנידון דידן שהסעודה אחר חצות היום "היא סעודה שלישית" דפסק מרן השלחן ערוך שאינו חוזר יש לומר דלאו דוקא סעודה שלישית ממש דהא אליבא דהרי"ד אף סעודה שלישית לא סגיא דלא אכיל ובעי לחזור ולברך אלא הכוונה דסעודה זאת אליבא דהרי"ד הוה כסעודה שלישית לדידן והיינו דהואיל והוא עתיד לאכול ולצאת ידי חובת סעודה שלישית בסעודה אחרת [כפי מאי דקיימא לן כאן דאינו יוצא סעודה ב' במיני תרגימא וכדומה] אין צריך לחזור על ברכת המזון של סעודה זאת שאחר חצות אליבא דהרי"ד כיון שכבר נתקיים בידו סעודה שניה במיני תרגימא דקידוש שחרית והחיוב דסעודה שלישית דלא סגיא בלא תורת אכילה הרי עתיד לקיימה אחר כך [מכח סברת מרן ורוב הפוסקים דאי אפשר לסעודה שניה בלא פת] וממילא זאת סעודה שעשה על פת גמור הרי היא כסעודה רביעית דלא בעי אכיל כלל ואינו חוזר גם אליבא דהרי"ד (כמ"ש התוס' ברכות סוף ד"ה אי בעי) ולפי זה אין הכי נמי אם בדעתו לעשות שלא כהלכה ולדלג סעודה שלישית לגמרי כמנהג מקצת מדלת העם יצטרך ודאי לחזור לברך ברכת המזון ולהזכיר רצה והחליצנו על סעודה זאת כי ממה נפשך הוה בכלל לא סגיא דלא אכיל וחוזר להזכיר מעין המאורע בין לדידן ובין להרי"ד כנ"ל.

והנה עצם פסק החזון עובדיה הנ"ל יש ליישב גם בלא סברת הרי"ד משום דקבע הקידוש על פת כסנין והרי פת כסנית מבואר בסימן קס"ח סע' ז' שהוא מחלוקת הפוסקים ויש בו שלש שיטות (ע' ביאור הלכה סי' קס"ח ד"ה טעונים ברכה וע"ע שו"ת יביע אומר ח"ח סי' כ"ו אות ב') ולפי זה ברוב פת כסנין יש דיעות דסבירא להו לברך המוציא לחם מן הארץ ולדבריהם בודאי מקיים בה מצות סעודת שבת והסעודה העיקרית נחשבת לסעודה שלישית ואם כן בעינן לחוש לשיטתם בספק הזכרה בברכת המזון דקיימא לן ספק ברכות להקל ושפיר אמרינן שאינו חוזר לברך אלא שנפקא מינה באופן שהוא פת כסנין אליבא דכולי עלמא כגון בקלאווה וכיוצ"ב דאין הכי נמי אין טעם להחשיבו כסעודת פת היכא שלא קבע עלייהו סעודתו ויתחייב לחזור ולברך בסעודה העיקרית אליבא דלכולי עלמא [אלמלא משום דדעתו לאכול עוד סעודה אחרת כנ"ל]. וכן ראיתי בילקוט יוסף (מהדו"ב סי' צ"א עמ' תרצא) שכתב להקל ככל דברי החזון עובדיה וסיים, "ובפרט שברוב העוגות שלנו יש ספק דשמא ברכתם המוציא וברכת המזון ומה שאנו מברכים עליהם מזונות ועל המחיה הוא משום ספק ברכות להקל מלבד בעוגה שיש בה את ג' התנאים להיחשב כפת הבאה בכיסנין". עד כאן. ועל כל פנים לפי מה שכתבנו בס"ד לעיל נתיישבו דברי החזון עובדיה להלכה ולמעשה גם במיני מזונות שאינם ספק פת כלל והכל על מקומו יבוא בשלום.

 

[מנשה]

ובאמת יש מקום ליישב דברי החזון עובדיה דמה שכתב דלדעת הרי"ד וסיעתו נמצא בנידון דידן שהסעודה אחר חצות היום "היא סעודה שלישית" דפסק מרן השלחן ערוך שאינו חוזר יש לומר דלאו דוקא סעודה שלישית ממש דהא אליבא דהרי"ד אף סעודה שלישית לא סגיא דלא אכיל ובעי לחזור ולברך אלא הכוונה דסעודה זאת אליבא דהרי"ד הוה כסעודה שלישית לדידן והיינו דהואיל והוא עתיד לאכול ולצאת ידי חובת סעודה שלישית בסעודה אחרת [כפי מאי דקיימא לן כאן דאינו יוצא סעודה ב' במיני תרגימא וכדומה] אין צריך לחזור על ברכת המזון של סעודה זאת שאחר חצות אליבא דהרי"ד כיון שכבר נתקיים בידו סעודה שניה במיני תרגימא דקידוש שחרית והחיוב דסעודה שלישית דלא סגיא בלא תורת אכילה הרי עתיד לקיימה אחר כך [מכח סברת מרן ורוב הפוסקים דאי אפשר לסעודה שניה בלא פת] וממילא זאת סעודה שעשה על פת גמור הרי היא כסעודה רביעית דלא בעי אכיל כלל ואינו חוזר גם אליבא דהרי"ד (כמ"ש התוס' ברכות סוף ד"ה אי בעי) ולפי זה אין הכי נמי אם בדעתו לעשות שלא כהלכה ולדלג סעודה שלישית לגמרי כמנהג מקצת מדלת העם יצטרך ודאי לחזור לברך ברכת המזון ולהזכיר רצה והחליצנו על סעודה זאת כי ממה נפשך הוה בכלל לא סגיא דלא אכיל וחוזר להזכיר מעין המאורע בין לדידן ובין להרי"ד כנ"ל.

מחילה לא הבנתי את כבודו אם אפשר לפרש קצת יותר
@הרב שמעון ללוש השיב לי

השוכח 'רצה' בסעודות ראשונות האם חוזר, או שנחוש למתירים מזונות בכל הסעודות?

שאלה: ידוע שבר״ח אין חיוב לאכול פת, ולכן אדם ששכח יעלה ויבוא אינו חוזר. ועפ״ז פסק מרן בחזו״ע שבת ח״ב (עמי שמו) שאם עשה קידוש בבוקר על מזונות, ואח״כ בסעודה העיקרית על הפת שכח ׳רצה׳, אינו חוזר, כי חוששים לראשונים שמתירים מזונות בשבת בבוקר, ולשיטתם הפת שאכל כעת נחשבת סעודה שלישית, ובסעודה ג׳ אינו חוזר כי י״א שאפשר במזונות, וסב״ל. ורציתי להעיר, א״כ מדוע לא נחשוש לזה בעניין הסעודות הראשונות, שהרי לפי הראשונים הללו אין חובה לאכול פת בכל הסעודות אלא מספיק מזונות, וא"כ לא יהיה חיוב לחזור על רצה והחליצנו בכל הסעודות?

תשובה : יסוד הדין הוא בגמרא ברכות (מט:) ששם כתוב: "אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אר״נ אמר שמואל, טעה ולא הזכיר של ר״ח בתפלה מחזירין אותו, בברכת המזון אין מחזירין אותו. אמר ליה רב אבין לרב עמרם, מאי שנא תפלה ומאי שנא ברכת המזון, אמר ליה בשם רב נחמן, בא נראה אנחנו, תפלה שהיא חובה, מחזירין אותו, ברכת המזון שאם רצה אוכל אם רצה אינו אוכל, אין מחזירין אותו. אלא מעתה שבתות וימים טובים שאינו רשאי שלא לאכול, באמת גם בברכת המזון יחזירו אותו, אמר לו כן. ז״א יוצא מפה, שההבדל בין ר״ח שלא חוזר בברהמ״ז, לבין שבתות ויו״ט שחוזר בברהמ״ז, זה בגלל שבר״ח אין חיוב לאכול דבר שמחייב אותו ברהמ"ז, ואילו בשבתות וימים טובים יש חיוב לאכול דבר שמחייב ברהמ״ז. כך ביארו התוספות שם את הגמרא, והביאם מרן בב״י (סי׳ רצא). ולשיטתם כל ג׳ סעודות חייבים פת, ובכולם אם שכח רצה חוזר, אבל הביאו יש אומרים, שבסעודה שלישית לא חייב פת, ושלפ"ז אם שכח בה רצה אינו חוזר. ולהלכה פסק מרן שבסעודה ג׳ אינו חוזר, שסב״ל.

אבל צריך להבין לפ״ז, איך כתבו בפסקי ר׳ ישעיה (סוכה כז.) וסייעתיה שאת כל הסעודות אפשר לעשות בפרפרת ומיני תרגימא, (והוזכרו שם בחזו״ע), הרי בגמרא מבואר שחייב לאכול, ומשמע שחייב פת עם מעין המאורע, אלא על כורחנו לומר, שלשיטתם הביאור בגמרא הוא, שבשבתות ויו״ט מוכרחים עכ״פ לאכול דבר שמחייב ברכה אחרונה שיש בה מעיין המאורע. או אולי שבהם חייב לכל הפחות לאכול משהו שמחייב ברכה אחרונה, ואז תלוי, אם הברכה היא נפשות שאין שם מעיין המאורע, אין מה להחזיר אותו, אבל אם היא מעין ג׳ או ברהמ״ז, שיש מעיין המאורע, ושכח, צריך לחזור, בגלל שסוף סוף בחר לאכול פת. כך פחות או יותר צ״ל שהם יבארו את הגמרא. ומעתה מתבאר שגם לשיטתם בכל הג׳ סעודות בשבת אם שכח רצה, חוזר, ורק ליש אומרים שהביאו התוס׳, שבשתי סעודות חייב פת ובסעודה ג׳ מספיק מיני תרגימא, לשיטתם בלבד שייך לומר שאינו חוזר על רצה כששכח בסעודה ג׳.

לסיכום: דעת התוספות והשו״ע, שחייבים לאכול פת בכל שלושת הסעודות! ודעת ר׳ ישעיה וסייעתיה שבכל ג׳ סעודות מספיק מיני תרגימה, ולפי ב׳ השיטות הללו היה צריך להיות, שבכל הסעודות אם שכח מעיין המאורע עליו לחזור, כמבואר בגמרא, והרי לשיטתם אין חילוק בין הסעודות. אבל כיון שהתוספות הביאו שיש אומרים, שבשתי הסעודות חייב פת ובסעודה שלישית מועיל מיני תרגימא, ולשיטתם רק בשתי הסעודות חוזר ואילו בסעודה ג׳ אינו חוזר, לכן מרן הש״ע חושש לשיטתם, שבסעודה ג׳ בלבד אם שכח אינו חוזר. אבל בסעודה א׳ וב׳, שלכל הדעות חוזר, אין מה לחוש לסב״ל. ורק אם עשה קידוש בבוקר על מזונות ואח״כ סעד בפת ושכח מעין המאורע, בזה כיון שלדעת ר׳ ישעיה כבר קיים ב׳ סעודות וכעת היא סעודת הרשות, שהרי מתכוין לקיים אח״כ סעודה ג׳, לכן אינו חוזר. (וגם אם נחשיב זאת לסעודה ג׳, הרי לדעת הי״א אינו חוזר). וכן ביאר מרן שליט״א בתשובה.

וקשה לי מאוד אם משום כוונתו הרי גם בסעודה על המזונות לא נתכוון לצאת ידי חובה סעודה ורק בסעודה על הפת שיעשה לאחר מכן מתכוון לצאת וא"כ גם לדעת הרי"ד נחשבת הסעודה על המזונות לסעודת הרשות והסעודה על הפת נחשבת לסעודה שניה וחוזר
ואם לא נלך אחר כוונתו הרי על כרחך שדלעת הרי"ד שלא מצריך פת בכל הג' סעודות לא שייך לחלק בין סעודה שניה לשלישית וא"כ ממה נפשך הסעודה הזאת שאוכל עכשיו לדעת ר"ת הרי היא סעודה שניה וחוזר ולדעת הרי"ד הרי היא סעודה שלישית וחוזר וצ"ע

 

[ליאור דהן]

אני הקטן והרב ללוש שליט"א כיוונו לדבר אחד. ומה שאמר "שהרי מתכוין וכו'" לאו דוקא אלא דבמציאות יהיה בידו סעודה שלישית אחר כך וכיון שעתיד להעשות שלש סעודות בסעודה אחרת [דהיינו א' של לילה וא' של מזונות והשלישית עתיד לקיימה אחר הצהרים כהרגלו] ובה יזכיר של שבת לא קפדינן רבנן כולי האי שיצטרך לחזור בסעודת זאת שלמפרע היא כרשות כיון שעתיד להיות בידו ג' סעודות דחובה.

 

[מנשה]

אדרבה לדעת רי"ד המציאות שהסעודה שעשה על המזונות היא סעודה שניה וזו שעושה על הפת היא שלישית וזו שעושה שוב על הפת היא רביעית
הא ודאי שסעודה זו שעושה על הפת היא בדעתו סעודת החובה ולא זו שעושה על המזונות
וכי משום ששכח להזכיר בה רצה הפכה להיות סעודת רשות? לדבריך אפילו מי ששכח לומר רצה בראשונה יעשה עוד סעודה על פת והראשונה שעשה תחשב לרשות למפרע ולא יצטרך לחזור

 

[ליאור דהן]

אכן אם יעשה עוד סעודה בלילה [שזהו עיקר זמנה] ודאי שלא יצטרך לחזור על פי שיטת מרן הרב עובדיה זצ"ל ואף אם תמצא לומר דכי האי גוונא אינו מועיל אפילו הכי יש לחלק בין רגיל ללא רגיל ואין הכי נמי אם רגיל לעשות ב' סעודות בלילה ודאי שאין חסרון במה שחיסר בראשון והכי נמי לא שנא אליבא דהתוס' רי"ד.

 

[מנשה]

הנידון דומה למקרה שרגיל לעשות ב' סעודות בלילה ובדעתו שהסעודה הראשונה היא העיקרית ולא אמר בה רצה מנין לך לחדש ולומר שלא יצטרך לחזור?

 

[מנשה]

ראיה מדברי הרמב"ם שכתב בהלכות תפילת המנחה (רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פ"ג ה"ג)
נהגו אנשים הרבה להתפלל גדולה וקטנה והאחת רשות, והורו מקצת הגאונים שאין ראוי להתפלל רשות אלא הגדולה, וכן הדין נותן מפני שהיא כנגד דבר שאינו תדיר בכל יום, ואם התפלל הגדולה חובה לא יתפלל קטנה אלא רשות. עכ"ל
הרי שתלוי בדעתו (ולא אומרים למפרע וכדומה) וגם כאן כיון שבדעתו לעשות את הסעודה על הפת העיקרית אם לא אמר בה רצה יחזור

 

[ליאור דהן]

שאני תפילה דאיתא בנדבה והוה כקרבן דאזלינן בתר מחשבה.
ובעיקר דבריך "מנין לך וכו'" נראה כי לרוב הפוסקים מצות ג' סעודות עיקרם מדרבנן וכל שכן הזכרת מעין המאורע דהוה דרבנן לכולי עלמא ולכן שפיר שייך שכן יסבור מרן זצ"ל להקל כל שהיתה הזכרת כהוגן באחת מהם אע"פ שבדעתו היתה שסעודה ראשונה עיקר ואדרבא כבודו יבלחט"א בא להקשות על דברי מרן זצ"ל ומנין להחמיר דאזלינן בתר דעתו דוקא במידי דרבנן. ודמות ראיה לדבר מדין שינוי מקום בפת דדעת מרן דבעי ברכה למפרע וברכה לכתחילה ואנן קיימא לן דהוה ספק ברכה ממש (כסברת האחרונים) ולא ספק בברכה שאינה צריכה (דלא כאור לציון בזה) והיינו טעמא דברכת המזון בתרא עיקר וברכה ראשונה הוה ברכה לבטלה למפרע והכי נמי דמי להא בסעודה בתרא עיקר וכו'.

בברכה רבה! רואים שרב גובריך בתורה ה' יברך אותך!