עמנואל1984
Member
לא זכינו, למה?
שמן שטיגנו בו בשר כגון שניצלים ולאחר מכן טיגנו בו דבר פרווה כגון צ'יפס, האם האוכל את צ'יפס צריך להמתין 6 שעות כדין אוכל תבשיל בשרי?
- Thread starter עמנואל1984
- תאריך התחלה
- צופים 24
-
- תגיות
- בשר בחלב
עמנואל1984
Member
המעיין במאמרי יראה הרבה מהסברות, ולמה הדחיות שנכתבו כאן לא נכונות..
הרב יוסף חיים עדני
Member
תשובת מרן פוסק הדור הרב יצחק יוסף שליט"א
אור יעקב
Active member
כמו הילקו"י ברכות (וגם שם כתב "אם לא בהצטרף איזה ספק אמיתי")
מה תענה על זה שיש שומן ממש בתבשיל? הרי כשאתה אוכל הציפס אתה אוכל שומן של עוף ממש!
ספרא וסייפא
Member
נ"ט בר נ"ט באוכלין
היה אולי מקום להתיר צ'יפס שטוגן בשמן שטוגן בו שניצל, משום נ"ט בר נ"ט באוכלין (ראו הליכות עולם ח"ז עמ' ע"ט), וכאן זהו נ"ט בר נ"ט, שהבשר נותן טעם בשמן והשמן נותן טעם בצ'יפס.
אבל יש לדון בזה, וההיתר היותר מרווח לספרדים ע"פ דעת השו"ע הוא כדלהלן.
הבשר פוגם את השמן
הבשר פוגם את השמן (כאשר פסק הרמב"ם והשו"ע ביו"ד סי' ק"ג), דהיינו השניצל אינו נותן טעם טוב בשמן אלא טעם פגום, וממילא אינו הופך את השמן לבשרי, ומותר בשופי לטגן בו צ'יפס ולאכול אחריו דברי חלב.
והלכה כהשו"ע גם נגד אלף פוסקים, וראה גם בספר שלחן אברהם (סקי"ח), ובשו"ת בית דוד (חלק יורה דעה סימן מ"ה) התיר נודות של נבלה מצד הבשר לגבי שמן ודבש דהוי נותן טעם לפגם, וכן הרב מזבח אדמה (דף י' ע"ג), וכן החיד"א בספרו מחזיק ברכה (יורה דעה סי' פ"ז), והוסיף שכן הסכים הרב הגדול מהר"י הכהן, וכן מנהג קדום בירושלים לנהוג היתר בשמן הבא בנודות עור מצד בשר נבילה.
וממילא גם אין לחוש כנ"ל לשומן של בשר, דממה נפשך; אם ניתן לראות אותו - אפשר להוציא אותו מהשמן, ואם לא ניתן, הרי בטל לשמן (ודבר פגום אין צריך שישים לבטלו, אלא בטל ברוב).
והאשכנזים חוששים לש"ך שחולק וסובר שאין הבשר פוגם (וגם רוב המו"צים הספרדיים בדרך כלל מורים להמתין שש שעות, ונעלם מהם השו"ע הפשוט הנ"ל. וחלקם הולכים בעצימת עיניים אחר כף החיים שחשש שמא מדובר בשמן זית בלבד). אך הספרדים בניגוד לאשכנזים לא מחוייבים לאחד מהאחרונים, אלא לשו"ע בלבד. ודברי כה"ח צ"ע, כדלהלן.
ואין לומר שהשו"ע בסי' ק"ג שם דיבר רק על טעם איסור שנבלע בכלי הגוי ונפלט לשמן, אבל לא שמן שטוגן בו בשר. כי השו"ע איירי בקונה שמן מהגוי, והיהודי הקונה אינו יודע מה נעשה עם השמן הזה, אולי טיגנו בו שניצל, או נקניק, או בשר חזיר, או רק השתמשו בו בכלי שבלע איסור. ולמרות זאת כתב השו"ע שהשמן מותר, כי הבשר פוגם את השמן, והטעם שנמצא בו הוא טעם פגום. ולא הגביל את השימוש של הקונה (הרי הקונה לא ישתמש בו רק לנרות חנוכה, אלא ישתמש בשמן לבישול, יטעים בו את הסלט או יטגן בו צ'יפס) והתיר בשופי להשתמש בו לכל שימוש שיהיה, מטעם שהבשר פוגם את השמן.
וראו בש"ך שם: "הוא לשון הרמב"ם פי"ז מהמ"א, וכתב הכסף משנה שם דס"ל דסתם כלים של עובדי כוכבים הם בני יומן, וכ"כ בב"י לקמן סימן קכ"ב, וא"כ קשה כיון דפסק לקמן סימן קכ"ב ס"ו דסתם כלים של עובדי כוכבים אינן בני יומן א"כ הכא בלאו הכי מותר, וצ"ל דלא הביא כאן דברי הרמב"ם אלא ללמוד דבשר פוגם שמן ודבש וע"ל סי' קי"ד ס"ז" (ובשו"ע שם איתא: "שמן ודבש של עובדי כוכבים, מותרים, ואינם נאסרים משום בישולי עובדי כוכבים ולא משום גיעולי עובדי כוכבים").
וביאור דבריו, שלדעת השו"ע שסתם כלים אינם בני יומן, ממילא הקונה שמן מהגוי אינו צריך לחוש לטעם הבלוע בכלי, וא"כ הלכה זו מיותרת. אלא שהשו"ע בא לחדש שגם אם השמן עצמו בושל עם בשר איסור, אין לחוש, כי הבשר פוגם השמן. דהיינו שהשו"ע דיבר בממשות בשר בשמן, והתיר.
וכן גם כתב בשו"ת הרמ"א סימן נ"ג, לגבי שמן זית שמערבים בתוכו שומן חזיר כדי להעמידו בחביות העץ, שפשוט להתירו כי נותן טעם לפגם (שהבשר פוגם את השמן, והוא הדין לשומן בשר) והביא ראיה מן היורה שמושחין אותה בשומן חזיר, כדאיתא במרדכי.
ומסיים בסימן נ"ד, "גם ראיה דנותן טעם לפגם, מהא דאמרינן פרק אין מעמידין, האי משחא שליקא דארמאי אסור. א"ל רב ספרא למאי ניחוש לה, אי משום איערובי מיסרא סרי אי משום בישולי כותים נאכל כמות שהוא חי. ואי הוה לן למיחש לבשר חזיר מאי פריך רב ספרא למאי ניחוש. אלא משמע מיניה דנותן טעם לפגם הוא, וכדברי רב ספרא פסקו הפוסקים".
וכן ביאר הפמ"ג על אתר (סי' ק"ג ס"ק י"ג): "עיין ש"ך דבשר בעין פוגם נמי לדבש ושמן". דהש"ך בא לומר שהיתר השו"ע הוא לבשר בעין, ולא לטעם בשר הבלוע בכלי.
ומציין לשו"ת הרמ"א הנ"ל שהתיר שומן החזיר בחביות, "ולא חיישינן למה שאומרין שמושחין החביות בשומן חזיר, וכן לאקסי"ן לא חיישינן להו והטעם דבשר נותן טעם לפגם בשמן".
ומסיק: "אם נפל חזיר או שומן לתבשיל אוסר עד שישים, ובשמן שרי". ולא חשש לממשות שומן המעורב, אלא שרי ובטל ברוב משום שהוא טעם לפגם.
ואין להביא ראיה מהסעיף הקודם בסי' ק"ג, שאם הדבר הפגום משביח לבסוף, הרי הוא אוסר תערובתו (וצריך ביטול בשישים) וכך גם כאן שומן הבשר יכול להשביח את הצ'יפס. כי שם עסקינן בממשות בעין, שניתן להוציאה, וכך מפורש שם, ואינו דומה לנדון דידן באדם שטיגן שניצל, או גוי שטיגן חזיר, והקונה סינן את השמן, ואין ממשות בעין, רק אולי שומן שנימוח בתוך השמן, והוא טעם פגום ובטל ברוב.
וכן כתב בט"ז שם (סי' ק"ג סוף ס"ק ו'), "עוד כתוב באו"ה שם תבשיל שנפל שם איסור פגום ונפל אותו תבשיל לקדרה אחרת ובאותו תבשיל היה האיסור בעין [לשבח] א"צ אלא ששים בקדרה שניה נגד האיסור שבקדרה דלא שייך לומר הקדרה הראשונה נעשה נבילה דהא משרי שרי".
וכן רואים ע"פ המציאות, שטעם של שניצל בצ'יפס אינו משביח הצ'יפס, ואם היינו שואלים אדם במה היית מעדיף לטגן את הצ'יפס, שמן נקי או שמן שטוגן בו שניצל, בוודאי שהיה מעדיף שמן נקי.
המתנת שש שעות אחר טעם בשר
גם אם טעם השניצל בשמן היה טעם משובח ולא פגום כנ"ל, היה מקום להתיר אכילת מאכלי חלב אחר שעה מאכילת הצ'יפס, ע"פ דברי הגרב"צ אבא שאול בשו"ת אור לציון (חלק ה' על יורה דעה, פרק י"ט הלכה ח'), שאם אין ממשות של שומן במאכל, די בהמתנת שעה אע"פ שהתבשל עם בשר, ומנהג ישראל לחכות שש שעות אחר תבשיל. והביא דוגמא מביצה שבושלה בחמין.
אלא שהוא סבר שיש מציאות של ממשות שומן, וזה אינו וכנ"ל ש"ממשות" היא שומן בשר בעין שאפשר לסנן במסננת ונראה לעין, ולא טעם בשר שנכנס למאכלים (והרבה פעמים מבשלים מרק עוף ומוסיפים שמן לתבשיל, וטועים לחשוב שהשמן הוא שומן שהופרש מהעוף).
וראיה לזה כמש"כ לעיל ביורה שנמשחה בשומן חזיר והרמ"א מתייחס לזה כטעם פגום ולא ממשות, וכן לגבי שמן זית שמערבים בתוכו שומן חזיר, וכן בש"ך שביאר שהחידוש כאן הוא לא בגלל שמן שבושל בכלי גויים וסתם כלים אינם בני יומם, אלא החידוש הוא שאפילו אם שמן זה בושל עם בשר, עדיין הבשר פוגם את השמן ולא חיישינן ל"שומן הבשר" שמעורב בו כי אינו אלא טעם פגום, וכן בפמ"ג שבשר בעין פוגם את השמן, ומציין לרמ"א הנ"ל "ולא חיישינן למה שאומרין שמושחין החביות בשומן חזיר", ומסיק: "אם נפל חזיר או שומן לתבשיל אוסר עד שישים, ובשמן שרי". ולא חשש לממשות שומן המעורב.
האם מדובר בשמן זית דוקא?
כף החיים כתב שמדובר בשמן זית בלבד: "שמן הוא שמן זית דכל מקום שנזכר שמן סתם הוא שמן זית", והסיק בדרך אפשר: "והיינו שמן זית אבל בשאר שמנים אפשר דאינו פוגם". ודבריו צ"ע וכדלהלן.
וכן כתבו בשם החכמת אדם, אך הוא לא כתב שהבשר אינו פוגם בשאר שמנים, אלא רק הזכיר בספרו "שמן זית" ומזה הבין מי שהבין שכוונתו לשלול שאר שמנים, וזה אינו מוכרח (וזה לשונו: "שמן זית אם ידוע שנתבשל בכלי איסור בן יומו אסור דבשר ושמנונית בשמן נותן טעם לשבח בין שהוא חי בין שהוא מבושל ומכל מקום סתם שמן זית מותר דסתם כלי אינו בן יומו ולא חיישינן למה שאומרים שמערבין בו בשר חזיר דזה ודאי נותן בו טעם לפגם").
וכן כתבו בשם הפמ"ג, אך גם הוא לא כתב שהבשר אינו פוגם שאר שמנים, וגם בכל סימן ק"ג הנ"ל לא הזכיר כלל דאיירי בשמן זית דוקא, רק במקום אחר (באורח חיים סי' קנ"ד) כאשר דיבר על שמן שנפל לתוכו עכבר שאין להדליק בו בבית הכנסת, כתב "ולפי זה קשה מה שכתוב כאן "שמן" סתמא, משמע שמן זית, וביו"ד סי' ק"ד [סעיף ב] מבואר דשמן פוגם (כוונתו שהעכבר פוגם את השמן)", והיה מי שהבין מדבריו "שמן סתמא משמע שמן זית" שבכל מקום בעולם שמוזכר שמן פירושו שמן זית דוקא, ולא מוכרח.
וגם בין הראשונים היה מי שהסתפק בזה ואסר בשאר שמנים, הלא הוא הראב"ן (עבודה זרה סימן ש"ג), אבל גם הוא לא קבע מסמרות ששאר שמנים אינם פוגמים:
"שמן זית של גוים ר' יהודה הנשיא ובית דינו התירוהו לפי שלא פשט איסורו בכל ישראל כשגזרו עליו וכל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה אינה גזירה. גירסת ירושלמי [פ"ב ה"ט] שמואל אכל שמן זית של גוים מפני התרת הנשיא רב לא אכל א"ל שמואל אכול דאי לא כן כתיב עלך זקן ממרא ומסקנא אטרח עליה ואכל. ודוקא שמן זית אבל שמן אגוזים שעושין אותו במחבת שלהן זליפתו של כלי אסור אוסרו, דמאן לימא לן דנותן טעם לפגם הוא בשמן דילמא לשבח הוא".
אבל בירושלמי לפנינו לא מובא מה שגרס "שמן זית של גויים" אלא שמן סתם: "רבי ובית דינו התירו בשמן. אמר שמואל אכל רב לא קביל עליה מיכול אמר ליה שמואל אכול דלא כן אנא כתב עליך זקן ממרא", וכן בתוס' (ע"ז דף ל"ו) יש גרסה אחרת ואין זכר לשמן זית, וזה לשונו: "עוד כתוב שם בירושלמי... רבי ובית דינו התירו את השמן, שמואל קבל עליו ואכל, רב לא אכל, א"ל שמואל לרב: אכול או אנא כתיב עלך זקן ממרא". ועיין גם בערוך (ערך שמן), ובאור זרוע (ח"ד ע"ז סימן קפ"ט), וברדב"ז (מאכלות אסורות פרק י"ז הלכה כ"ב) שגרסו כך בירושלמי.
ולגרסת הראב"ן היה לגמ' לתרץ את קושיית שמואל על רב שלעולם דניאל גזר על שמן, ולא תקשי איך התירו ר"י ובית דינו, כי הם התירו בשמן זית דוקא, אבל דניאל היה בבבל ולהם אין אלא שמן שומשמין ולכן שפיר אסר משום שנותן טעם לשבח. אלא אדרבה מוכח מהגמ' שהיתר השמן הוא היתר עקרוני, ואין חילוק בין סוגי השמן.
ונגד הראב"ן עומדים שאר הפוסקים ראשונים ואחרונים שלא חילקו בין שמן לשמן, ובראשם הרמב"ם והשו"ע. ואם היה דעתם לחלק, בוודאי לא היו מטעים את הקורא בספר הלכות פסוקות וכותבים סתם שמן, ואין דרכם של הפוסקים לדבר ברמיזות (דסתם שמן הוא שמן פלוני) אלא מפרשים את ההלכה מה אסור ומה מותר.
ובפרט שהרמב"ם כתב בענין בלשון חריפה שאינה מצויה, והביאוהו הראשונים, ראה בארחות חיים: "השמן של גוים אסרוהו מתחלה ואח"כ נמנו עליו והתירוהו. כתב הר"ם במז"ל ומי שאוסרו עומד בחטא גדול לפי שהמרה על פי ב"ד לפיכך אין לפקפק בהיתרו ואפילו נתבשל השמן מותר שאין לאוסרו משום בשולי גוים שהרי נאכל כמות שהוא חי ולא משום גיעולי גוים שהבשר פוגם השמן ומסריחו".
וחיפשתי מקור לדבריו של כף החיים ומצאתי בספר מלאכת שלמה, לרבי שלמה חכים, מרבני איזמיר, שכתב כן על המשנה במסכת נדרים פרק ו, "הנודר מן היין מותר ביין תפוחים מן השמן מותר בשמן שומשמין". וכתב שם המלאכת שלמה, "מן היין מותר ביין תפוחים. דסתם יין דענבים וכן סתם שמן הוא שמן זית וכן סתם דבש הוא דבש דבורים".
אבל בגמ' שם (נדרים דף נ"ג) איתא, "תניא: הנודר מן השמן בארץ ישראל - מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית, ובבבל - אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית".
וכן בגמ' שבת (דף כ"ו): "רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד, עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין? ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים? ומה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות?"
והיינו שבארץ ישראל היה מצוי שמן זית ולכן בלשונם סתם שמן הוא שמן זית, אבל בבבל היה אך ורק שמן שומשמין, ובמדי היה רק שמן אגוזים, ובאלכסנדריה היה רק שמן צנונות, וממילא פשוט שחז"ל לא התכוונו דוקא לשמן זית, בפרט שמאמרם שהבשר פוגם את השמן הוא בתלמוד בבלי (עבודה זרה דף ל"ח: "אמר רב ששת: האי מישחא שליקא דארמאי - אסור. אמר רב ספרא: למאי ניחוש לה? אי משום איערובי - מיסרא סרי"), ודיברו על השמן המצוי במקומם שהוא שמן שומשמין, ובוודאי לא היו גורמים לכולם להיכשל ולטעות בשמן של איסור.
אין לחלק בין שמן לשמן
והמציאות היא שכל שמן נפגם ע"י טיגון בשר, ואף אחד לא משתמש בשמן הזה לטיבול הסלט אלא מיד זורק אותו. וכן כתב בשו"ת אבן יקרה להגאון רבי בנימין אריה הכהן וייס (ח"ב סימן י"ג, נדפס בשנת תרנ"ד) שדן אודות השמנים שיצא עליהם קול שמערבים בהם שומן בע"ח אם מותר לאכול השמן ההוא, וזה לשונו: "ואין לומר שלא התירו רק בשמן זית, שאולי היה ידוע להם שטבע השמן הזה שאינו מתערב בשומן אחר, אבל לא בשמן זרעונים, וכיון שבמדינותינו רוב השמן הוא מזרעונים אולי אין לסמוך ע"ז, דזה אינו, חדא דשם שמן כולל כל מיני השמנים, ואם לא היתה כונת הש"ס והפוסקים להתיר רק שמן זית, היה להם לפרושי, במה דברים אמורים, בשמן זית, אבל שאר שמנים של עכו"ם אסורים" (והביא עוד ראיות).
וכן בשו"ת מהרש"ג (ח"א חיו"ד סי' ס"ח), בדברי השואל שרצה להתיר שמן אגוזים דכמו דבשר ושומן פוגם בשמן זית כמבואר ביו"ד סי' קיד ס"ז הוא הדין דפוגם גם בשמן אגוזים. והרב המשיב הסכים עמו ולא דחה את מה שכתב, אלא מצד אחר (אמנם מה שציין לסימן קי"ד לא הוזכר שם שמן זית כלל, וזה לשון השו"ע: שמן ודבש של עובד כוכבים מותרים ואינם נאסרים משום בישולי עובד כוכבים ולא משום גיעולי עובד כוכבים. ואולי כוונתו לש"ך שם שכתב "ועיין בתשובת הרב סי' נ"ד מדין היתר שמן זית" אבל אינו אלא מראה מקום לתשובה בענין זה ולא בא לומר דאיירי בשמן זית דוקא).
וכן משמע גם משו"ת שואל ומשיב (מהדורא תליתאה ח"א סימן שע"ז) שדיבר שם על שמן "ריפסאייל" שמערבין בו שומן חזיר, והתיר מהטעם ששומן חזיר פוגם בשמן.
וכן בשו"ת חלקת יעקב (יורה דעה סימן כ"ח) דן ביהודים שרוצים לקנות גליצרין העשוי משמן צמחים, ובין דבריו צירף לסניף גם שבשר פוגם השמן, ועוד שם (יורה דעה סימן ל"ב) בענין שמן שיש בו חשש תערובות איסור, צירף זאת כסניף: "ועוד אפילו אם נחשוש דהני 2 פרוצענט הם דבר הבא מן החי, ודבר סודי מבעל החרושת בכדי להטעים וליפות השמן, גם כן יש להתיר, כמבואר בדברי חיים ב' יו"ד סי' נ' שדן להתיר שמן שיצא קול שמערבין בו שומן איסור, ודן להתיר מטעם ס"ס, דשמא אין נותנים כלל שומן איסור, ושמא כהפוסקים, הרמב"ם ושו"ע סימן ק"ג ותשובת הרמ"א, שבשר פוגם בשמן... ראיתי בארבעה מטיבי לכת ה"ה ד"ח ח"ב יו"ד סי' נ' נ"א, שו"מ מה"ג ח"א סימן שע"ז, מהרש"ם ח"ג סי' רט"ו, ומהר"ש ח"א סימן כ"ז, וסגנון השאלה על שמנים הבאים ממרחקים ויצא קול שמערבים שם בשר חזיר או שאר איסור, וכולם חתרו למצא היתר לשמנים הללו על ידי מבחן החעמיקער, כשאומר שאין שם תערובות שומן, וגם סמכו הרבה על הפוסקים שבשר בשמן פוגם".
וכן הדברי חיים שהזכיר בתשובתו, דן על שמן פרחים.
וכן הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן בשו"ת שמחת כהן (חלק יורה דעה א' סימן ק"ע), כתב אודות השמן שקונים מן העכו"ם שנמצא בו לפעמים חתיכה קטנה של בשר או שומן: "נראה פשוט להתיר ע"י שיסננו את השמן שלוקחים מן העכו"ם ועי"ז לא נשאר מקום לחוש רק משום פליטת הבשר או השומן שמא נכבש מעת לעת בשמן וכבוש הרי הוא כמבושל, ומצד זה יש להתיר חדא דבשר בשמן פוגם אותו ומסריחו והוי נותן טעם לפגם וכמ"ש מרן ביו"ד סי' ק"ג סעיף ד'. והגם שיש הרבה חולקים בזה עיין להש"ך והפר"ח והרב ערך השלחן שם, מ"מ אנן בתריה דמרן גרירי ובפרט בשעת הדחק. ועוד דאיכא כמה ספיקי להתיר".
ובשו"ת מהריט"ץ (סימן ס') ביאר "שהשמן והדבש הם מתוקים ובודאי שהבשר מסריחן ופוגמן... נמצא שהגויים עצמן נזהרים מלעשות דברים אלו בכלי שומן או בשר אמנם בדבש ושמן אינם נזהרים אלא שעכ"ז מותר מפני שהוא נותן טעם לפגם..." ומדבריו משמע שאין שום חילוק בין סוגי השמן, כי זה טבעו של השמן שהוא מתוק והבשר פוגמו.
נטל"פ בנדון דידן הוא לכתחילה ולא דיעבד
היה מקום לטעות ולחשוב שאין זה מותר לכתחילה, כי נותן טעם לפגם מותר רק בדיעבד (ויעויין בט"ז סי' ק"ח בשם התורת חטאת כלל ל"ה, "ומ"מ המנהג להקל לקנות מן העובדי כוכבים דברים המבושלים בכליהם שאין בהם משום בישול עובדי כוכבים דסתם כליהם אינן בני יומן ואף על פי דנ"ט לפגם אסור לכתחלה מ"מ לא חשבינן הקנייה לכתחלה).
אבל כל מה שהותר נטל"פ בדיעבד הוא בטעם של איסור, לא הכא שטעם הבשר הוא טעם של היתר ולא היה כאן טעם של איסור שנפגם.
והט"ז מדבר על כלים שהגוי בישל בהם איסור שנתן בהם טעם איסור, והוא נפגם לאחר 24 שעות, ובזה אמרינן דמותר רק בדיעבד (ובכל אופן לענין הנדון דידן החשיב הט"ז הקניה כדיעבד).
ולכן אפילו בשר שהוא טרף וטוגן בשמן, ולאחר מכן טוגן צ'יפס בשמן, לא שייך בו נדון הט"ז הנ"ל, כי לא היה כאן טעם איסור שנפגם, אלא מלכתחילה לא נכנס לשמן אלא טעם פגום שאינו אוסר אותו. ולפיכך התיר השו"ע לקנות שמן מהגוי, אע"פ שאולי טיגן בו חזיר.
וכן פסק הגר"ע יוסף בהליכות עולם חלק ו' עמוד רנ"ה:
"ומותר אף לכתחלה להניח אפר בקדרה ששולקים בה ביצים, שאם נמצא באחת מהן אפרוח, כל השאר מותרות, מפני שהאפר פוגם את הטעם הבלוע, ונמצא שלא בלעו הביצים אלא טעם פגום, והלכה רווחת נותן טעם לפגם מותר. ואף על פי שנותן טעם לפגם בקדרה שאינה בת יומא, אסור לכתחלה, ורק בדיעבד, אינו אוסר, זהו מפני שהקדרה מתחלה בלעה טעם לשבח, ורק אחר שנעשית שאינה בת יומא, נפגם הטעם שבה, אבל כאן שהביצים בלעו מעיקרא טעם פגום, מותר אף לכתחילה" (העתקתי את קיצור דבריו ממה שמצאתי, כי אין הספר תחת ידי כרגע, וכמדומה ששם הביא חילוק זה מהראשונים).
היה אולי מקום להתיר צ'יפס שטוגן בשמן שטוגן בו שניצל, משום נ"ט בר נ"ט באוכלין (ראו הליכות עולם ח"ז עמ' ע"ט), וכאן זהו נ"ט בר נ"ט, שהבשר נותן טעם בשמן והשמן נותן טעם בצ'יפס.
אבל יש לדון בזה, וההיתר היותר מרווח לספרדים ע"פ דעת השו"ע הוא כדלהלן.
הבשר פוגם את השמן
הבשר פוגם את השמן (כאשר פסק הרמב"ם והשו"ע ביו"ד סי' ק"ג), דהיינו השניצל אינו נותן טעם טוב בשמן אלא טעם פגום, וממילא אינו הופך את השמן לבשרי, ומותר בשופי לטגן בו צ'יפס ולאכול אחריו דברי חלב.
והלכה כהשו"ע גם נגד אלף פוסקים, וראה גם בספר שלחן אברהם (סקי"ח), ובשו"ת בית דוד (חלק יורה דעה סימן מ"ה) התיר נודות של נבלה מצד הבשר לגבי שמן ודבש דהוי נותן טעם לפגם, וכן הרב מזבח אדמה (דף י' ע"ג), וכן החיד"א בספרו מחזיק ברכה (יורה דעה סי' פ"ז), והוסיף שכן הסכים הרב הגדול מהר"י הכהן, וכן מנהג קדום בירושלים לנהוג היתר בשמן הבא בנודות עור מצד בשר נבילה.
וממילא גם אין לחוש כנ"ל לשומן של בשר, דממה נפשך; אם ניתן לראות אותו - אפשר להוציא אותו מהשמן, ואם לא ניתן, הרי בטל לשמן (ודבר פגום אין צריך שישים לבטלו, אלא בטל ברוב).
והאשכנזים חוששים לש"ך שחולק וסובר שאין הבשר פוגם (וגם רוב המו"צים הספרדיים בדרך כלל מורים להמתין שש שעות, ונעלם מהם השו"ע הפשוט הנ"ל. וחלקם הולכים בעצימת עיניים אחר כף החיים שחשש שמא מדובר בשמן זית בלבד). אך הספרדים בניגוד לאשכנזים לא מחוייבים לאחד מהאחרונים, אלא לשו"ע בלבד. ודברי כה"ח צ"ע, כדלהלן.
ואין לומר שהשו"ע בסי' ק"ג שם דיבר רק על טעם איסור שנבלע בכלי הגוי ונפלט לשמן, אבל לא שמן שטוגן בו בשר. כי השו"ע איירי בקונה שמן מהגוי, והיהודי הקונה אינו יודע מה נעשה עם השמן הזה, אולי טיגנו בו שניצל, או נקניק, או בשר חזיר, או רק השתמשו בו בכלי שבלע איסור. ולמרות זאת כתב השו"ע שהשמן מותר, כי הבשר פוגם את השמן, והטעם שנמצא בו הוא טעם פגום. ולא הגביל את השימוש של הקונה (הרי הקונה לא ישתמש בו רק לנרות חנוכה, אלא ישתמש בשמן לבישול, יטעים בו את הסלט או יטגן בו צ'יפס) והתיר בשופי להשתמש בו לכל שימוש שיהיה, מטעם שהבשר פוגם את השמן.
וראו בש"ך שם: "הוא לשון הרמב"ם פי"ז מהמ"א, וכתב הכסף משנה שם דס"ל דסתם כלים של עובדי כוכבים הם בני יומן, וכ"כ בב"י לקמן סימן קכ"ב, וא"כ קשה כיון דפסק לקמן סימן קכ"ב ס"ו דסתם כלים של עובדי כוכבים אינן בני יומן א"כ הכא בלאו הכי מותר, וצ"ל דלא הביא כאן דברי הרמב"ם אלא ללמוד דבשר פוגם שמן ודבש וע"ל סי' קי"ד ס"ז" (ובשו"ע שם איתא: "שמן ודבש של עובדי כוכבים, מותרים, ואינם נאסרים משום בישולי עובדי כוכבים ולא משום גיעולי עובדי כוכבים").
וביאור דבריו, שלדעת השו"ע שסתם כלים אינם בני יומן, ממילא הקונה שמן מהגוי אינו צריך לחוש לטעם הבלוע בכלי, וא"כ הלכה זו מיותרת. אלא שהשו"ע בא לחדש שגם אם השמן עצמו בושל עם בשר איסור, אין לחוש, כי הבשר פוגם השמן. דהיינו שהשו"ע דיבר בממשות בשר בשמן, והתיר.
וכן גם כתב בשו"ת הרמ"א סימן נ"ג, לגבי שמן זית שמערבים בתוכו שומן חזיר כדי להעמידו בחביות העץ, שפשוט להתירו כי נותן טעם לפגם (שהבשר פוגם את השמן, והוא הדין לשומן בשר) והביא ראיה מן היורה שמושחין אותה בשומן חזיר, כדאיתא במרדכי.
ומסיים בסימן נ"ד, "גם ראיה דנותן טעם לפגם, מהא דאמרינן פרק אין מעמידין, האי משחא שליקא דארמאי אסור. א"ל רב ספרא למאי ניחוש לה, אי משום איערובי מיסרא סרי אי משום בישולי כותים נאכל כמות שהוא חי. ואי הוה לן למיחש לבשר חזיר מאי פריך רב ספרא למאי ניחוש. אלא משמע מיניה דנותן טעם לפגם הוא, וכדברי רב ספרא פסקו הפוסקים".
וכן ביאר הפמ"ג על אתר (סי' ק"ג ס"ק י"ג): "עיין ש"ך דבשר בעין פוגם נמי לדבש ושמן". דהש"ך בא לומר שהיתר השו"ע הוא לבשר בעין, ולא לטעם בשר הבלוע בכלי.
ומציין לשו"ת הרמ"א הנ"ל שהתיר שומן החזיר בחביות, "ולא חיישינן למה שאומרין שמושחין החביות בשומן חזיר, וכן לאקסי"ן לא חיישינן להו והטעם דבשר נותן טעם לפגם בשמן".
ומסיק: "אם נפל חזיר או שומן לתבשיל אוסר עד שישים, ובשמן שרי". ולא חשש לממשות שומן המעורב, אלא שרי ובטל ברוב משום שהוא טעם לפגם.
ואין להביא ראיה מהסעיף הקודם בסי' ק"ג, שאם הדבר הפגום משביח לבסוף, הרי הוא אוסר תערובתו (וצריך ביטול בשישים) וכך גם כאן שומן הבשר יכול להשביח את הצ'יפס. כי שם עסקינן בממשות בעין, שניתן להוציאה, וכך מפורש שם, ואינו דומה לנדון דידן באדם שטיגן שניצל, או גוי שטיגן חזיר, והקונה סינן את השמן, ואין ממשות בעין, רק אולי שומן שנימוח בתוך השמן, והוא טעם פגום ובטל ברוב.
וכן כתב בט"ז שם (סי' ק"ג סוף ס"ק ו'), "עוד כתוב באו"ה שם תבשיל שנפל שם איסור פגום ונפל אותו תבשיל לקדרה אחרת ובאותו תבשיל היה האיסור בעין [לשבח] א"צ אלא ששים בקדרה שניה נגד האיסור שבקדרה דלא שייך לומר הקדרה הראשונה נעשה נבילה דהא משרי שרי".
וכן רואים ע"פ המציאות, שטעם של שניצל בצ'יפס אינו משביח הצ'יפס, ואם היינו שואלים אדם במה היית מעדיף לטגן את הצ'יפס, שמן נקי או שמן שטוגן בו שניצל, בוודאי שהיה מעדיף שמן נקי.
המתנת שש שעות אחר טעם בשר
גם אם טעם השניצל בשמן היה טעם משובח ולא פגום כנ"ל, היה מקום להתיר אכילת מאכלי חלב אחר שעה מאכילת הצ'יפס, ע"פ דברי הגרב"צ אבא שאול בשו"ת אור לציון (חלק ה' על יורה דעה, פרק י"ט הלכה ח'), שאם אין ממשות של שומן במאכל, די בהמתנת שעה אע"פ שהתבשל עם בשר, ומנהג ישראל לחכות שש שעות אחר תבשיל. והביא דוגמא מביצה שבושלה בחמין.
אלא שהוא סבר שיש מציאות של ממשות שומן, וזה אינו וכנ"ל ש"ממשות" היא שומן בשר בעין שאפשר לסנן במסננת ונראה לעין, ולא טעם בשר שנכנס למאכלים (והרבה פעמים מבשלים מרק עוף ומוסיפים שמן לתבשיל, וטועים לחשוב שהשמן הוא שומן שהופרש מהעוף).
וראיה לזה כמש"כ לעיל ביורה שנמשחה בשומן חזיר והרמ"א מתייחס לזה כטעם פגום ולא ממשות, וכן לגבי שמן זית שמערבים בתוכו שומן חזיר, וכן בש"ך שביאר שהחידוש כאן הוא לא בגלל שמן שבושל בכלי גויים וסתם כלים אינם בני יומם, אלא החידוש הוא שאפילו אם שמן זה בושל עם בשר, עדיין הבשר פוגם את השמן ולא חיישינן ל"שומן הבשר" שמעורב בו כי אינו אלא טעם פגום, וכן בפמ"ג שבשר בעין פוגם את השמן, ומציין לרמ"א הנ"ל "ולא חיישינן למה שאומרין שמושחין החביות בשומן חזיר", ומסיק: "אם נפל חזיר או שומן לתבשיל אוסר עד שישים, ובשמן שרי". ולא חשש לממשות שומן המעורב.
האם מדובר בשמן זית דוקא?
כף החיים כתב שמדובר בשמן זית בלבד: "שמן הוא שמן זית דכל מקום שנזכר שמן סתם הוא שמן זית", והסיק בדרך אפשר: "והיינו שמן זית אבל בשאר שמנים אפשר דאינו פוגם". ודבריו צ"ע וכדלהלן.
וכן כתבו בשם החכמת אדם, אך הוא לא כתב שהבשר אינו פוגם בשאר שמנים, אלא רק הזכיר בספרו "שמן זית" ומזה הבין מי שהבין שכוונתו לשלול שאר שמנים, וזה אינו מוכרח (וזה לשונו: "שמן זית אם ידוע שנתבשל בכלי איסור בן יומו אסור דבשר ושמנונית בשמן נותן טעם לשבח בין שהוא חי בין שהוא מבושל ומכל מקום סתם שמן זית מותר דסתם כלי אינו בן יומו ולא חיישינן למה שאומרים שמערבין בו בשר חזיר דזה ודאי נותן בו טעם לפגם").
וכן כתבו בשם הפמ"ג, אך גם הוא לא כתב שהבשר אינו פוגם שאר שמנים, וגם בכל סימן ק"ג הנ"ל לא הזכיר כלל דאיירי בשמן זית דוקא, רק במקום אחר (באורח חיים סי' קנ"ד) כאשר דיבר על שמן שנפל לתוכו עכבר שאין להדליק בו בבית הכנסת, כתב "ולפי זה קשה מה שכתוב כאן "שמן" סתמא, משמע שמן זית, וביו"ד סי' ק"ד [סעיף ב] מבואר דשמן פוגם (כוונתו שהעכבר פוגם את השמן)", והיה מי שהבין מדבריו "שמן סתמא משמע שמן זית" שבכל מקום בעולם שמוזכר שמן פירושו שמן זית דוקא, ולא מוכרח.
וגם בין הראשונים היה מי שהסתפק בזה ואסר בשאר שמנים, הלא הוא הראב"ן (עבודה זרה סימן ש"ג), אבל גם הוא לא קבע מסמרות ששאר שמנים אינם פוגמים:
"שמן זית של גוים ר' יהודה הנשיא ובית דינו התירוהו לפי שלא פשט איסורו בכל ישראל כשגזרו עליו וכל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה אינה גזירה. גירסת ירושלמי [פ"ב ה"ט] שמואל אכל שמן זית של גוים מפני התרת הנשיא רב לא אכל א"ל שמואל אכול דאי לא כן כתיב עלך זקן ממרא ומסקנא אטרח עליה ואכל. ודוקא שמן זית אבל שמן אגוזים שעושין אותו במחבת שלהן זליפתו של כלי אסור אוסרו, דמאן לימא לן דנותן טעם לפגם הוא בשמן דילמא לשבח הוא".
אבל בירושלמי לפנינו לא מובא מה שגרס "שמן זית של גויים" אלא שמן סתם: "רבי ובית דינו התירו בשמן. אמר שמואל אכל רב לא קביל עליה מיכול אמר ליה שמואל אכול דלא כן אנא כתב עליך זקן ממרא", וכן בתוס' (ע"ז דף ל"ו) יש גרסה אחרת ואין זכר לשמן זית, וזה לשונו: "עוד כתוב שם בירושלמי... רבי ובית דינו התירו את השמן, שמואל קבל עליו ואכל, רב לא אכל, א"ל שמואל לרב: אכול או אנא כתיב עלך זקן ממרא". ועיין גם בערוך (ערך שמן), ובאור זרוע (ח"ד ע"ז סימן קפ"ט), וברדב"ז (מאכלות אסורות פרק י"ז הלכה כ"ב) שגרסו כך בירושלמי.
ולגרסת הראב"ן היה לגמ' לתרץ את קושיית שמואל על רב שלעולם דניאל גזר על שמן, ולא תקשי איך התירו ר"י ובית דינו, כי הם התירו בשמן זית דוקא, אבל דניאל היה בבבל ולהם אין אלא שמן שומשמין ולכן שפיר אסר משום שנותן טעם לשבח. אלא אדרבה מוכח מהגמ' שהיתר השמן הוא היתר עקרוני, ואין חילוק בין סוגי השמן.
ונגד הראב"ן עומדים שאר הפוסקים ראשונים ואחרונים שלא חילקו בין שמן לשמן, ובראשם הרמב"ם והשו"ע. ואם היה דעתם לחלק, בוודאי לא היו מטעים את הקורא בספר הלכות פסוקות וכותבים סתם שמן, ואין דרכם של הפוסקים לדבר ברמיזות (דסתם שמן הוא שמן פלוני) אלא מפרשים את ההלכה מה אסור ומה מותר.
ובפרט שהרמב"ם כתב בענין בלשון חריפה שאינה מצויה, והביאוהו הראשונים, ראה בארחות חיים: "השמן של גוים אסרוהו מתחלה ואח"כ נמנו עליו והתירוהו. כתב הר"ם במז"ל ומי שאוסרו עומד בחטא גדול לפי שהמרה על פי ב"ד לפיכך אין לפקפק בהיתרו ואפילו נתבשל השמן מותר שאין לאוסרו משום בשולי גוים שהרי נאכל כמות שהוא חי ולא משום גיעולי גוים שהבשר פוגם השמן ומסריחו".
וחיפשתי מקור לדבריו של כף החיים ומצאתי בספר מלאכת שלמה, לרבי שלמה חכים, מרבני איזמיר, שכתב כן על המשנה במסכת נדרים פרק ו, "הנודר מן היין מותר ביין תפוחים מן השמן מותר בשמן שומשמין". וכתב שם המלאכת שלמה, "מן היין מותר ביין תפוחים. דסתם יין דענבים וכן סתם שמן הוא שמן זית וכן סתם דבש הוא דבש דבורים".
אבל בגמ' שם (נדרים דף נ"ג) איתא, "תניא: הנודר מן השמן בארץ ישראל - מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית, ובבבל - אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית".
וכן בגמ' שבת (דף כ"ו): "רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד, עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין? ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים? ומה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות?"
והיינו שבארץ ישראל היה מצוי שמן זית ולכן בלשונם סתם שמן הוא שמן זית, אבל בבבל היה אך ורק שמן שומשמין, ובמדי היה רק שמן אגוזים, ובאלכסנדריה היה רק שמן צנונות, וממילא פשוט שחז"ל לא התכוונו דוקא לשמן זית, בפרט שמאמרם שהבשר פוגם את השמן הוא בתלמוד בבלי (עבודה זרה דף ל"ח: "אמר רב ששת: האי מישחא שליקא דארמאי - אסור. אמר רב ספרא: למאי ניחוש לה? אי משום איערובי - מיסרא סרי"), ודיברו על השמן המצוי במקומם שהוא שמן שומשמין, ובוודאי לא היו גורמים לכולם להיכשל ולטעות בשמן של איסור.
אין לחלק בין שמן לשמן
והמציאות היא שכל שמן נפגם ע"י טיגון בשר, ואף אחד לא משתמש בשמן הזה לטיבול הסלט אלא מיד זורק אותו. וכן כתב בשו"ת אבן יקרה להגאון רבי בנימין אריה הכהן וייס (ח"ב סימן י"ג, נדפס בשנת תרנ"ד) שדן אודות השמנים שיצא עליהם קול שמערבים בהם שומן בע"ח אם מותר לאכול השמן ההוא, וזה לשונו: "ואין לומר שלא התירו רק בשמן זית, שאולי היה ידוע להם שטבע השמן הזה שאינו מתערב בשומן אחר, אבל לא בשמן זרעונים, וכיון שבמדינותינו רוב השמן הוא מזרעונים אולי אין לסמוך ע"ז, דזה אינו, חדא דשם שמן כולל כל מיני השמנים, ואם לא היתה כונת הש"ס והפוסקים להתיר רק שמן זית, היה להם לפרושי, במה דברים אמורים, בשמן זית, אבל שאר שמנים של עכו"ם אסורים" (והביא עוד ראיות).
וכן בשו"ת מהרש"ג (ח"א חיו"ד סי' ס"ח), בדברי השואל שרצה להתיר שמן אגוזים דכמו דבשר ושומן פוגם בשמן זית כמבואר ביו"ד סי' קיד ס"ז הוא הדין דפוגם גם בשמן אגוזים. והרב המשיב הסכים עמו ולא דחה את מה שכתב, אלא מצד אחר (אמנם מה שציין לסימן קי"ד לא הוזכר שם שמן זית כלל, וזה לשון השו"ע: שמן ודבש של עובד כוכבים מותרים ואינם נאסרים משום בישולי עובד כוכבים ולא משום גיעולי עובד כוכבים. ואולי כוונתו לש"ך שם שכתב "ועיין בתשובת הרב סי' נ"ד מדין היתר שמן זית" אבל אינו אלא מראה מקום לתשובה בענין זה ולא בא לומר דאיירי בשמן זית דוקא).
וכן משמע גם משו"ת שואל ומשיב (מהדורא תליתאה ח"א סימן שע"ז) שדיבר שם על שמן "ריפסאייל" שמערבין בו שומן חזיר, והתיר מהטעם ששומן חזיר פוגם בשמן.
וכן בשו"ת חלקת יעקב (יורה דעה סימן כ"ח) דן ביהודים שרוצים לקנות גליצרין העשוי משמן צמחים, ובין דבריו צירף לסניף גם שבשר פוגם השמן, ועוד שם (יורה דעה סימן ל"ב) בענין שמן שיש בו חשש תערובות איסור, צירף זאת כסניף: "ועוד אפילו אם נחשוש דהני 2 פרוצענט הם דבר הבא מן החי, ודבר סודי מבעל החרושת בכדי להטעים וליפות השמן, גם כן יש להתיר, כמבואר בדברי חיים ב' יו"ד סי' נ' שדן להתיר שמן שיצא קול שמערבין בו שומן איסור, ודן להתיר מטעם ס"ס, דשמא אין נותנים כלל שומן איסור, ושמא כהפוסקים, הרמב"ם ושו"ע סימן ק"ג ותשובת הרמ"א, שבשר פוגם בשמן... ראיתי בארבעה מטיבי לכת ה"ה ד"ח ח"ב יו"ד סי' נ' נ"א, שו"מ מה"ג ח"א סימן שע"ז, מהרש"ם ח"ג סי' רט"ו, ומהר"ש ח"א סימן כ"ז, וסגנון השאלה על שמנים הבאים ממרחקים ויצא קול שמערבים שם בשר חזיר או שאר איסור, וכולם חתרו למצא היתר לשמנים הללו על ידי מבחן החעמיקער, כשאומר שאין שם תערובות שומן, וגם סמכו הרבה על הפוסקים שבשר בשמן פוגם".
וכן הדברי חיים שהזכיר בתשובתו, דן על שמן פרחים.
וכן הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן בשו"ת שמחת כהן (חלק יורה דעה א' סימן ק"ע), כתב אודות השמן שקונים מן העכו"ם שנמצא בו לפעמים חתיכה קטנה של בשר או שומן: "נראה פשוט להתיר ע"י שיסננו את השמן שלוקחים מן העכו"ם ועי"ז לא נשאר מקום לחוש רק משום פליטת הבשר או השומן שמא נכבש מעת לעת בשמן וכבוש הרי הוא כמבושל, ומצד זה יש להתיר חדא דבשר בשמן פוגם אותו ומסריחו והוי נותן טעם לפגם וכמ"ש מרן ביו"ד סי' ק"ג סעיף ד'. והגם שיש הרבה חולקים בזה עיין להש"ך והפר"ח והרב ערך השלחן שם, מ"מ אנן בתריה דמרן גרירי ובפרט בשעת הדחק. ועוד דאיכא כמה ספיקי להתיר".
ובשו"ת מהריט"ץ (סימן ס') ביאר "שהשמן והדבש הם מתוקים ובודאי שהבשר מסריחן ופוגמן... נמצא שהגויים עצמן נזהרים מלעשות דברים אלו בכלי שומן או בשר אמנם בדבש ושמן אינם נזהרים אלא שעכ"ז מותר מפני שהוא נותן טעם לפגם..." ומדבריו משמע שאין שום חילוק בין סוגי השמן, כי זה טבעו של השמן שהוא מתוק והבשר פוגמו.
נטל"פ בנדון דידן הוא לכתחילה ולא דיעבד
היה מקום לטעות ולחשוב שאין זה מותר לכתחילה, כי נותן טעם לפגם מותר רק בדיעבד (ויעויין בט"ז סי' ק"ח בשם התורת חטאת כלל ל"ה, "ומ"מ המנהג להקל לקנות מן העובדי כוכבים דברים המבושלים בכליהם שאין בהם משום בישול עובדי כוכבים דסתם כליהם אינן בני יומן ואף על פי דנ"ט לפגם אסור לכתחלה מ"מ לא חשבינן הקנייה לכתחלה).
אבל כל מה שהותר נטל"פ בדיעבד הוא בטעם של איסור, לא הכא שטעם הבשר הוא טעם של היתר ולא היה כאן טעם של איסור שנפגם.
והט"ז מדבר על כלים שהגוי בישל בהם איסור שנתן בהם טעם איסור, והוא נפגם לאחר 24 שעות, ובזה אמרינן דמותר רק בדיעבד (ובכל אופן לענין הנדון דידן החשיב הט"ז הקניה כדיעבד).
ולכן אפילו בשר שהוא טרף וטוגן בשמן, ולאחר מכן טוגן צ'יפס בשמן, לא שייך בו נדון הט"ז הנ"ל, כי לא היה כאן טעם איסור שנפגם, אלא מלכתחילה לא נכנס לשמן אלא טעם פגום שאינו אוסר אותו. ולפיכך התיר השו"ע לקנות שמן מהגוי, אע"פ שאולי טיגן בו חזיר.
וכן פסק הגר"ע יוסף בהליכות עולם חלק ו' עמוד רנ"ה:
"ומותר אף לכתחלה להניח אפר בקדרה ששולקים בה ביצים, שאם נמצא באחת מהן אפרוח, כל השאר מותרות, מפני שהאפר פוגם את הטעם הבלוע, ונמצא שלא בלעו הביצים אלא טעם פגום, והלכה רווחת נותן טעם לפגם מותר. ואף על פי שנותן טעם לפגם בקדרה שאינה בת יומא, אסור לכתחלה, ורק בדיעבד, אינו אוסר, זהו מפני שהקדרה מתחלה בלעה טעם לשבח, ורק אחר שנעשית שאינה בת יומא, נפגם הטעם שבה, אבל כאן שהביצים בלעו מעיקרא טעם פגום, מותר אף לכתחילה" (העתקתי את קיצור דבריו ממה שמצאתי, כי אין הספר תחת ידי כרגע, וכמדומה ששם הביא חילוק זה מהראשונים).
ספרא וסייפא
Member
ממשות שומן פירושה שומן בעין, ולא טעם נימוח, וזה מוכרח מהמקורות הנ"ל (מלבד שבשניצל אין שומן כלל).
ספרא וסייפא
Member
אין כאן טעם בשר כלל, כי הטעם הבלוע בשמן הוא טעם פגום, ופשוט. וממילא לא שייך "נתינת טעם לשבח בצ'יפס".
כמו כן הוכחתי לעיל שאין דין זה דוקא בשמן זית, ומהגמ' משמע להיפך.
ולא רק בכלים אלא גם בבשר ושמן ממש, וכפי שהוכחתי לעיל שהשו"ע איירי בקונה שמן מהגוי, והיהודי הקונה אינו יודע מה נעשה עם השמן הזה, אולי טיגנו בו שניצל, או נקניק, או בשר חזיר, או רק השתמשו בו בכלי שבלע איסור. ולמרות זאת כתב השו"ע שהשמן מותר, כי הבשר פוגם את השמן, וכן בשו"ת הרמ"א דיבר על שמן זית שמערבים בתוכו שומן חזיר כדי להעמידו בחביות העץ, שפשוט להתירו כי נותן טעם לפגם (שהבשר פוגם את השמן, והוא הדין לשומן בשר) והביא ראיה מן היורה שמושחין אותה בשומן חזיר, כדאיתא במרדכי.