את התיאור הבא כתבתי בס"ד לפני קרוב לעשרים שנה בעלון "אור יצחק", כפי שסופר לי אז על ידי בעל המעשה ידי"נ הרה"ג שמעון ואנונו שליט"א, אני מביא את התיאור ככתבו וכלשונו ללא שום שינוי, אפילו ללא מחיקת התואר שליט"א, כאשר הלב נצבט מהזכרונות שהיו ואינם, כשההרגשה היא ממש כלשון הפסוק (ירמיה יג, יז-יח), בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִ"י דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה', אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְלַגְּבִירָה הַשְׁפִּילוּ שֵׁבוּ כִּי יָרַד מַרְאֲשׁוֹתֵיכֶם עֲטֶרֶת תִּפְאַרְתְּכֶם.
"אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה כָּל אֵלֶּה"!
מאז ומתמיד היו מילים אלו משמשות כ"מושג" מעבר למילים עצמן, "יום הכיפורים במחיצת מרן", מושג שאינו יכול להשאיר את שומעו אדיש, על אחת כמה וכמה כשהמדובר הוא במי שחוה בעצמו את מושג זה.
כך קרה גם עם אחד מיקירי האברכים בירושלים, ר' ש. ו. שליט"א, מעריץ של מרן בלב ובנפש באש ובמים, בערב יום הכיפורים האחרון [תשס"ג] הרגיש ר' ש. צמאון עז להעביר את יום הכיפורים במחיצתו של מרן, אך מלבד המרחק הגיאוגרפי לא היה שום דבר אחר שירתיע אותו מלקיים את מחשבתו, "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו", ובשעות האחרונות טרם פרוס יום הכיפורים מקבל ר' ש. טלפון מאחותו הגרה בהר נוף המזמינה אותו עם משפחתו לשבות אצלה ביום הכיפורים. לבו של ר' ש. התרונן בקרבו, ללא הרבה היסוסים הוא ארז את משפחתו על מטלטליהם ונסע לאחותו.
עם התקדש יום הכיפורים עלה ר' ש. אל ביתו של מרן בהחלטה שהוא נשאר שם ויהי מה, כבר בהיכנסו ניגש אליו אחד מבאי הבית והסביר לו כי אין לו מה לעשות בבית בעוד שהוא לא הבטיח את מקומו תמורת תשלום מלא, ר' ש. לא התרגש, די היה במבט אחד כדי להבהיר לאותו אחד שחבל על הדיבורים.
נכנס ר' ש. לביהכ"נ מצא מקום פנוי וללא הרבה היסוסים התיישב בו, עודו מתמקם במקומו ניגש אליו ר' משה יוסף ובעדינות הסביר לו כי מקום זה קנוי ועדיף לו למצוא את מקומו בבית כנסת אחר דבר שימנע ממנו קשיי נפש רבים, אך מתגובתו של ר' ש. היה נראה כי זהו הדבר האחרון שהוא מתכונן לעשות, בעל הכיסא הגיע ור' ש. פינה את מקומו ועבר לכיסא אחר, שם חזר המחזה על עצמו, ור' ש. פנה לחפש מקום אחר, וכך 15 פעם נאלץ ר' ש. לנדוד ממקום למקום.
מרן שישב בכל אותה העת במקומו קם לפתע ממקומו ובכאב שאל "מה אתם רוצים מהאברך הזה, תביאו לו כבר כסא ודי!" כמובן דבריו של מרן עשו פירות ותוך דקות מספר קיבל ר' ש. כיסא במקום שכל אחד היה מקנא בו - סמוך למרן.
זוהי רק הקדמה, אך עיקר הסיפור החל עם תחילת התפילה, ר' ש. לא הסיר את עיניו ממרן בכל משך התפילה, הוא חרט על לבו כל פסיק הכי קטן ממעשיו של מרן, כך שבסיום הצום היו בידו נקודות רבות מהנהגותיו של מרן, הנהגות שיש בכל אחד בפני עצמה הרבה יותר מעבר לתיאורינו הדל, הנהגות ששום תיאור לא יספיק למי שלא ראה וחוה אותן, אך כמובן גם תיאור חיור ככל שיהיה עדיף מכלום:
- * עוד לפני תחילת התפילה אימת הדין ניכרה על של מרן שליט"א, גופו היה שרוי בהכנעה גמורה כעבד העומד לפני רבו, פניו בערו כלפיד אש בלהבת קדושתו וקדושת היום, עד מוצאי היום הקדוש.
- * הקטע המרגש ביותר התרחש כשהגיעו לוידוי הגדול של רב נסים גאון, מרן שליט"א התפרץ בבכי תמרורים עז שסחף עמו את כל הקהל ללא יוצא מן הכלל, קולו נשנק מדמעות ובקושי רב יכלו להבין את מילות הוידוי היוצאות מפיו, בכיותיו של מרן התגברו בפרט כשהוא הגיע למילים "ביטלנו תורתך", שם השתפך קולו של מרן בבכי מחריד, באי הבית הגישו למרן עוד ועוד מטפחות לנגב את הדמעות שזרמו ללא מעצורים מעיניו של מרן שליט"א, אפשר היה לחשוב כמה תורה מבטל כבר מרן שליט"א, והדברים מחייבים רק אותנו! [עד נאמן סח כי עקב אחר מספר הפעמים שמרן חזר על המילים "ביטלנו תורתך ימים ולילות", ומצא כי מרן חזר על מילים אלו לא פחות מ-60 פעם בבכיה חסרת מעצורים].
- * ואם בבכיות עסקינן, כשהיה מרן מתפלל בביהכ"נ הגדול היה מבקר בתפילות גם ראש הממשלה דאז מר שמעון פרס, בכיותיו של מרן הפליאו אותו והורגש כי הם מעניינות אותו עוד יותר מהמחזור שלפניו, לא פעם הוא התבטא: "על מה יש למרן לבכות כ"כ"?
- * בעת תפילת הלחש לא פסקה בכייתו של מרן שליט"א, לכל אורך התפילה עיניו זלגו דמעות וכבן המתחטא לפני אביו פרש את כפיו לא פעם בתחינה לאבינו שבשמים מעומקא דליבא.
- * כשעה לאחר תפילת ערבית, בשעה 9 לערך פנה מרן שליט"א ועלה על יצועו לנום, מיד עם חצות התעורר מרן שליט"א והתגבר כארי לקום וללמוד עד התפילה בבוקר, ובכל זאת ניתן לומר שעירנותו של מרן עד סוף היום יכלה לבייש צעירים רבים שלא החזיקו מעמד וכרעו תחת עצמם מעייפות לא פעם, מרן שליט"א לא נימנם אפילו פעם אחת בכל משך היום!
- * עובדה מפליאה נוספת, מרן שליט"א הקפיד מאוד להתפלל את כל התפילה מתוך הסידור, כשאצבעו עוקבת אחר התפילה מתוך הסידור מילה במילה.
- * בכל משך היום הרעיף מרן שליט"א בכל הזדמנות את אהבתו וחיבתו לקהל המתפללים, בסיום התפילה בירך מרן שליט"א את המתפללים אחד אחד על אף הצום המעיק. בפרט לא חסך מרן שליט"א בהרעפת אהבה וחיבה על אחד משחקני וחקייני הבוהמה הישראלית [א. י.], מרן האציל עליו מברכותיו בכל הזדמנות, וזאת כפועל יוצא מאהבת ישראל הבוערת בלבו.
- * גם בעת מכירת העליות ניצל מרן את הזמן ושפתיו רחשו בכל משך אותו הזמן.
- * מרן הקפיד להשלים מאה ברכות, מידי פעם הוא דאג שיהיו לו בהישג יד בשמים וריחות טובים להריח בהם כדי שיוכל להשלים מאה ברכות.
- [מעניינת עדותו של מרן על עצמו ביום שלישי כ"ה תשרי התשס"ג בשיעורו הקבוע "מימי לא החסרתי מאה ברכות בשום יום, אם מרן כתב "חייב אדם להשלים" הרי זה דין גמור"!]
- * למרות התעלותו של מרן לגבהים ביום קדוש זה, הוא לא שכח את הילדים הקטנים, בבוקרו של יום ניגש מרן מילד לילד, שאלו לגילו ושלחו לאכול. [עובדה מעניינת התרחשה כשמרן שליט"א ניגש לאחד הילדים ושאלו לגילו, "בן 10" ענה הילד, "שקרן", הרים עליו מרן את קולו "אתה רק בן 8! מי זה אביך?" הילד הצביע על אביו ומרן שאלו לגיל ילדו, "בקרוב ימלאו לו 8 שנים" - ענה האב. חזר מרן אל הילד וגער בו "מדוע אמרת שאתה בן 10?", הילד ללא הרבה היסוסים ענה "אני לא רוצה ללכת לאכול עכשיו"...].
- * דבר מפליא נוסף ניכר אצל מרן, והוא ריכוזו וישוב דעתו לכל אורך התפילה, כל התפילה הייתה מסודרת אצלו דבר דבור על אופניו.
- * עם סיום תפילת ערבית בערבו של יום נותר זמן מועט עד לזמן רבינו תם, מרן חס על זמנו, נטל ספר חידושי הריטב"א ותוך שניות מועטות שקע בו כששמחה מאירה את פניו והוא שוכח מכל הסובב אותו, גם כשזמן ר"ת עבר היה צורך להזכיר למרן כי אפשר כבר לאכול!
- * כאן המקום גם להזכיר כי בשני הימים של ראש השנה בעת קריאת ההפטרה התפרץ מרן בבכי עז, בכי שלקח לו זמן לא מועט כדי להירגע ממנו.
"אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה נֹגַהּ חוּט כִּנְגוֹהִים. וְהַכָּבוֹד מְחוֹפֵף כְּנֶגֶד צָמִים וְצָהִים. וְהַכֹּהֵן נוֹאֵם סְלִיחַת שׁוֹכֵן גְּבוֹהִים. וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים": (מתוך סדר העבודה ליום הכיפורים).
