תשובת מרן

[יעקב מטבריה]

אפשר תשובת מרן ביביע אומר חלק ח' יו"ד סימן ל"א

 

[abc123]

שו"ת יביע אומר חלק ח - יורה דעה סימן לא
ב"ה. אדר תשל"ד. "הושיענו כי אליך עינינו" לפ"ק. נשאלתי אודות חייל צה"ל שנהרג במלחמת יום הכפורים בשנת תשל"ד, והניח אשתו מעוברת, ואח"כ ילדה בן בכור, האם רשאים בית דין לפדותו בברכה מדין זכין לו לאדם שלא בפניו.
א) הרמ"א בהגה יו"ד (סי' שה ס"י) כתב, "ואין האב יכול לפדות את בנו ע"י שליח, וגם בית דין אין פודים אותו בלי האב". ומקורו בשו"ת הריב"ש (סי' קלא) בדברי הרב השואל שם. והגאון בעל באר שבע בספרו צדה לדרך (פרשת בא) בד"ה וכל בכור בני אפדה, הביא דברי הרמ"א, והוסיף, וכן כתב מורי הגאון מהר"ם יפה בעל הלבושים, שצריך האב בעצמו לפדות את בנו הבכור, ולא על ידי שליח, ואפי' בית דין אינם יכולים לפדותו בלא האב, אלא אם לא פדאו האב צריך הבן הבכור בעצמו לפדות את עצמו. ומוכח דס"ל שאם לא פדאו האב צריכים להמתין עד שיגדיל, ואז הוא בעצמו צריך לפדות את עצמו. ותימה שהרי בנזיר (יב ב) איתא, שמצינו בכל התורה כולה ששלוחו של אדם כמותו, וכ' הרא"ש שם, דהיינו כדילפינן בר"פ האיש מקדש מקראי בגירושין וקידושין ותרומה וקדשים. ע"ש. וא"כ ה"ה בפדיון הבן, וכ"כ הר"ן פ"ק דפסחים (ז ב) גבי על ביעור חמץ, וז"ל, ויש מצוה אחרת שאע"פ שמוטלת עליו אפשר להפטר ממנה ע"י אחר, כגון ביעור חמץ ומילה ופדיון הבן וכו'. הא קמן להדיא שהר"ן משוה פדיון הבן לביעור חמץ ומילה, שאפשר לעשותם ע"י שליח. ואין ספק שאילו ראו הרמ"א והלבוש דברי הגמרא ודברי הר"ן הנ"ל היו חוזרים בהם. ומעתה י"ל שגם בית דין יכולים לפדות הבן הבכור אם מת האב, או אם אין האב רוצה לפדותו, ואף שבגמ' (קידושין כט א) אמרינן, דהיכא דלא מהליה האב מחייבי ב"ד לממהליה, דכתיב המול לכם כל זכר. ואילו גבי פדיון הבן אמרינן דהיכא דלא פרקיה אבוה מחייב איהו למפרקיה דכתיב פדה תפדה, ולא אמרו דמחייבי ב"ד למפרקיה, אלמא שאין ב"ד פודים אותו, אי משום הא לא איריא, דנהי דחיוב ליכא, מפני שלא רצתה התורה להטיל חיוב על ב"ד להוציא ממון ליתן לכהן ולפדותו וכו', אבל אם ב"ד רוצים לפדותו כשמת האב וכיו"ב, הרשות בידם דזכין לאדם שלא בפניו, ומצוה רבה נמי איכא וכו'. ועוד ראיה לזה מפ"ק דכתובות (יא א), גר קטן מטבילים אותו על דעת ב"ד, שזכות היא לו, וזכין לאדם שלא בפניו, וכ' התוס' שם, ואף על גב דזכיה הויא מטעם שליחות, ואין שליחות לקטן מה"ת, ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה, כגון להפריש תרומה, דשמא היה רוצה לפטור הכרי בחטה אחת, או שמא היה רוצה להעדיף, אבל הכא דהוי זכות גמור יש לו שליחות. ע"כ. ושמא תאמר דאף הכא בנ"ד הוי קצת חובה, שאם לא יפדוהו, יפדה הוא את עצמו כשיגדיל, דניח"ל לאיניש למעבד מצוה בגופיה וכו', הא ליתא, דגרסינן בנדרים (לו ב) איבעיא להו התורם משלו על של חבירו, צריך דעתו או לא, מי אמרינן כיון דזכות הוא לו, א"צ דעת, או דילמא מצוה דיליה היא וניחא ליה למיעבדה. ולא איפשיטא בעיא זו. ופסק הרמב"ם (בפ"ד מהל' תרומות ה"ב) והטור יו"ד (סי' שלא) שאין צריך דעתו, ותרומתו תרומה. אלמא דלא אמרינן מצוה דיליה היא וניח"ל למיעבדה, וה"נ יכולים ב"ד ושאר כל אדם לפדותו, שזכין לאדם שלא בפניו, כיון שאין הקטן יכול לפדות עצמו באותה שעה, ומי יודע מה ילד יום אם יוכל לפדות עצמו אח"כ כשיגדיל וכו'. עכת"ד. (והוסיף עוד, ששלח הפסק שלו להגאון מהר"ל מפראג, והסכים עמו, ושכן פסק והנהיג כמה פעמים). והט"ז (סי' שה ס"ק יא) כתב להשיב על דברי הרב צדה לדרך הנ"ל, שאין ראיה מההיא דנדרים (לו ב) גבי התורם משלו על של חבירו, דקי"ל שתרומתו תרומה, דשאני התם דמיירי באיש גדול שאפילו אם יש קצת חוב בדבר, כיון שיש יותר צד לזכות שפיר דמי, משא"כ לגבי קטן דבעינן שיהיה לו זכות גמור בלי שום חוב, ואפי' קצת חוב. הילכך אף שבכל זמן שהאב חי יכול לעשות שליח לפדות משלו במקומו, וכן אבי אביו הרי הוא כאביו לענין זה, אבל אם מת האב אין לפדותו כלל עד שיגדיל ויפדה את עצמו. והכי איתא במהרי"ל. ע"ש. +ראיתי בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' רצה) בד"ה והנה יש, שכתב, ואומר אני שמחוייבים אנו למשכוני נפשין בתר מהרי"ל אשר מפיו אנו חיים, ומה גם שאף הרב השואל בשו"ת הריב"ש (סי' קלא) פשיטא ליה שאין פדיון ע"י שליח ולא ע"י ב"ד, ומוכח להדיא בשו"ת הריב"ש שם שהוא מסכים עמו בזה, שהרי כתב, שלדעת הרמב"ם שהאב הפודה מברך "על פדיון הבן", והפודה עצמו מברך בלמ"ד "לפדות את הבכור", ה"ט לפי שבאב אפשר להעשות מצוה זו ע"י הבן כשיגדל, הילכך יש לברך בלשון על, אבל כשיגדל הבן אי אפשר להפדות אלא על ידי עצמו. (ע' הרא"ש פ"ק דפסחים סי' י בשם ריב"א). ש"מ דהריב"ש נמי פשיטא ליה דבין האב ובין הבן אינם יכולים לעשות שליח. (וראה עוד בחת"ס ר"ס רצג). ונ"ל דכללא הוא בכל מידי דשליחות, דכל מה דאיהו לאו בר חיובא לא מצי למהוי שליח בדבר, הנה כי כן נ"ל דאי לאו דכתוב בתורה בהדיא במצוה מילה המול לכם כל זכר, שתהיה המצוה מוטלת על כל ישראל למול זכריהם, לולא כן לא היו יכולים למול גדול מטעם שליחות, כיון שהמוהל אי אפשר לו להיות כמותו, שהרי הוא כבר מהול, ומה שהוא מצווה למול בניו של עצמו, זוהי מצוה אחרת וכו', וא"כ בפדיון הבן דלא גלי רחמנא שיש מצוה על הב"ד לפדותו, אין אדם יכול לעשות שליח, וכשם שאין שליחות בתפדה אינו גם בתפדה, ולכן גם האב אינו יכול לעשות שליח לפדות בנו במקומו. עכת"ד. ובמטו מיניה דמר נ"ל שגם במילה בלאו קרא אפשר היה למנות שליח, ומה שהוצרכה התורה לכתוב "המול לכם כל זכר", היינו כדי להטיל "חובה" על הב"ד למולו. ומה שהמוהל כבר מהול, אין בו משום מניעה דשליחות, וזכר לדבר, דקי"ל (ר"ה כט א) כל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את אחרים ידי חובתם, ומכל מקום אמרינן התם, כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא, ופי' רש"י, משום שכל ישראל ערבים זה בזה (שבועות לט א). (ומ"ש הטורי אבן שם דהיינו דוקא בברכות דרבנן, משא"כ בקידוש של שבת דהוי מדאורייתא, במחכ"ת לא זכר שר דברי השאלתות (סי' נד) ובה"ג (בהל' קידוש והבדלה) שכתבו כן גם לגבי קידוש של שבת, וכבר העיר עליו בזה הגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (סי' נד אות ד). וכן הסכימו האחרונים, וכמ"ש הפמ"ג (מש"ז סי' רעא סק"א) והגאון רעק"א בתשובה (סי' ז). ובספר מועדי ה' (דף צג רע"א). ובספר טוב עין (סי' יח, לסימן רע"א). ע"ש). והכא נמי אף שכבר מהול יכול להעשות שליח למול. וע' בע"ז (כז א) דדרשינן המול ימול, המל ימול, ושם, אשה כמאן דמהילא דמי. ושו"ר שכן הקשו להחת"ס, (ע' בסי' רצו ד"ה תו). וע"ש. (וע"ע בשו"ת חת"ס (סי' רצו) שאף כהנים ולוים ישנם בתורת שליחות לפדיון הבן. וכ"כ בחידושי מהרא"ך, דלא כהפני אריה). והנה בשו"ת יד אליהו (סי' נא דנ"ט ע"ג) כ' ללמוד דבר זה דכתיב תרי זימני בכור בניך תפדה, בפרשת בא ובפרשת כי תשא, ומשמע דדוקא "בניך" ולא שליח, וכיו"ב בנדרים (עב ב) אישה יקימנו ואישה יפרנו, לאפוקי שליח. וכ' התוס' ב"מ (צו א) דה"ט משום דכתיב תרי זימני "אישה", למעוטי שלוחו. ע"ש. וכיו"ב כתב הרב ערוך השלחן (סי' שה סק"ו). ע"ש. אבל בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' דש) בד"ה ומ"ש עוד, שדי בה נרגא שאין לנו לדרוש דרשות מדעתינו, ועוד דאצטריך חד לבניך ולא בנותיך, וחד למעט אחרים שלא מדעת בעלים וכו'. ע"ש. וראיתי בשו"ת ולאשר אמר (סי' מט סעיף ג) בנידון שהאב לא נמצא בעיר שבנו הבכור נמצא שם, שכתב, שהנכון לחוש לדברי הרמ"א שאין שליח לפדיון הבן, אלא יש לפדותו שלא בפני התינוק, שעכ"פ מצוה בו יותר מבשלוחו. ואף על פי שהדגול מרבבה (סי' שה) חושש בזה לענין הברכה, שכיון שאין לתינוק עדיין חזקת חיים, חיישינן שמא נפל הוא. הנה רבו החולקים עליו, וכמ"ש בפתחי תשובה ס"ק כא, וכן החת"ס (סי' רצד וס"ס רצה) השיג על הדגול מרבבה בזה, והעיד בגדלו שרבו הגאון מוהר"ר נתן אדלר הכהן עשה מעשה בהיותו בוינא ונפדה על ידו בברכה בן בכור, והתינוק לא היה אצלו וכו'. וכן במהרי"ל מביא מעשה רב שכן נעשה מעשה. ע"כ. והן אמת שבחידושי הרש"ש (מנחות סו א) כתב, ונ"ל שאם האב אינו בביתו ונמצא שלא במקום התינוק, והגיע יום ל"א, לא יפדנו במקום המצאו באשר הוא שם, משום דחיישינן שמא נפל הוא, ואף על גב דאיכא רובא דרוב נשים ולד מעליא ילדן, ואיכא נמי חזקת חי, מ"מ הא קי"ל דלא סמכינן אחזקה היכא דאפשר לברורי, והאיכא הכא חשש ברכה לבטלה. ע"ש. ונראה דאזיל לטעמיה דס"ל (שם) שאף אם אינו פודהו ביום ל"א והלאה אינו עובר בעשה בכל יום, וכדעת אחרונים רבים דס"ל הכי לדינא, וכמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ו (חיו"ד סי' כה אות ג' וד'). ע"ש. ומש"ה חשיב אפשר לברורי, וכ"ש בזמנינו שאפשר לברר ע"י מברק או פקס. וק"ק שלא זכר ד' הדג"מ. [וע"ע שו"ת נוב"ת (חיו"ד סי' קפז), ושם הוסיף שאף שהרוב אינם נפלים, אין הולכים בממון אחר הרוב. ויש להשיב ע"ז ע"פ דברי ההפלאה (ספ"ק דכתובות). ואכמ"ל. ושו"ר בשו"ת שבט סופר (חיו"ד ר"ס צח) שהעיר כן. ואכמ"ל]. ומ"מ לדינא העיקר כמ"ש החת"ס הנ"ל, דסמכינן על רוב נשים ולד מעליא ילדן, ויש לפדותו אפילו שלא בפניו. וכמ"ש כן בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' טו), שאם נודע לו כשהוא רחוק מביתו ומשער מקומו שנולד לו בן בכור חייב לפדותו מיד אחר שלשים, ואין לחוש שמא נפל היה, שהרי בכל התורה אזלינן בתר רובא, ורוב נשים ולד מעליא ילדן. וכמ"ש התוס' יבמות (לו ב), ולכן אין לו לעכב המצוה כלל. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרי"מ פדואה (סי' ב וסי' יג), שיש לפדותו בברכה אפי' שלא בפניו, משום דאזלינן בתר רובא. ע"ש. וכ"כ בשו"ת בית שמואל אחרון (סי' כט). ע"ש. וכן בשו"ת חתן סופר (סי' קיט אות ג) כתב לחזק דברי מר זקנו החת"ס הנ"ל. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' נג). ע"ש. ואף לדידן דחיישינן טובא לכללא דסב"ל, ובמקום מחלוקת פוסקים בברכות לא אזלינן בתר רובא, אלא חיישינן למיעוט הפוסקים משום חשש איסור ברכה לבטלה דחמיר טובא, וכמש"כ בשו"ת יביע אומר (ח"א, חאו"ח סי' יב אות טז, וח"ג חאו"ח סי' טז אות ו), יש לחלק בין הספק דפלוגתא דרבוותא לבין ספק במציאות. וכמש"כ בשו"ת יבי"א ח"ג שם, וביתר ביאור בחלק ו' (חיו"ד סי' יב) ובמילואים שם (עמוד שנח). ע"ש. אולם ראיתי להגר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (ח"ב סי' קכו) שפלפל בחכמה בדין זה, והעלה בזה"ל: לכך נראה שהעיקר לדינא שחייב בפדיון ובברכה ממש, "ומיהו כיון דברכות אין מעכבות, ומשום חומרת לא תשא, יש לברך בלא שם ומלכות", אבל גוף המצוה מחוייב לקיים לאלתר בזמנו, ואם אח"כ יוודע שמת הבן בתוך שלשים יחזיר לו הכהן מעות הפדיון. ואף על פי שהדגול מרבבה כ' שטוב יותר שהאב יעשה שליח לפדותו, לפע"ד נראה להיפך, שטוב יותר לפדותו בעצמו. כן נ"ל ברור. ושו"ר בחת"ס שפסק כן לדינא ושכן עשה מעשה רבו ז"ל, דלא כהדגול מרבבה, וכן עיקר. עכ"ד. ולפע"ד מ"ש שכיון דברכות אין מעכבות, יברך בלא שם ומלכות, אין זה מחוור, שהרי כתב הגאון תבואות שור יו"ד (סי' יט ס"ק יז וכז), שמוטב לגרום ברכה שאינה צריכה ממה שימנע מספק מלברך על עשיית מצוה, ואמנם עתה ראיתי להגר"ש קלוגר בשו"ת ובחרת בחיים (ס"ס נה) שכ' ע"ד הרב תבו"ש הנ"ל, "ולא נהירא". א"כ לטעמיה אזיל, מ"מ הגרי"ח בשו"ת רב פעלים (ח"א, חאו"ח ס"ס ח, וח"ב חאו"ח ס"ס ה, וסי' ז, ובחיו"ד סי' ב דמ"ד רע"ד, וח"ד חיו"ד סי' לו), סמך סמיכה בכל כחו ע"ד התבו"ש הנ"ל. וכן הגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (סי' כו אות ב) כתב שאסור לעשות המצוה בלי הברכה שעליה. ע"ש. והרי הגר"ש קלוגר מודה שהעיקר לדינא לפדות בברכה, לכן אין להפסיד הברכה בחנם. אלא ברוכי נמי מברך, וינוחו לו ברכות על ראשו. וע' בשו"ת עמודי אור (סי' לז). ובשו"ת שבט סופר (חיו"ד סי' צח). ובשו"ת בצל החכמה ח"ה (סי' קמז אות ו והלאה). ובשו"ת ימי יוסף ידיד (בתרא עמוד שפו). ואכמ"ל יותר. והנה השער המלך (סוף פ"ו מהל' אישות) כתב על מה שפסק הרמ"א שפדיון הבן אינו נעשה ע"י שליח, ודבריו מאיש לוקחו בתשובת הריב"ש (סי' קלא). וק"ל שאם כן לא מצא ידיו ורגליו בהא דאמרינן בקידושין (ו ב), הילך מנה על מנת שתחזירהו לי, באשה אינה מקודשת, בפדיון הבן אין בנו פדוי, ומסיק דבכולהו קני, משום דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ואם איתא תיפוק ליה שהתנאי בטל, משום דבעינן מעשה שאפשר לקיימו ע"י שליח, כדאיתא בכתובות (עד א), ורבא נמי היכי הוה בעי למימר מעיקרא שאין בנו פדוי. וצ"ע. והגאון רעק"א בחי' ליו"ד (סי' שה ס"י) כתב ע"ז דלק"מ, דהא ודאי דהא דס"ל להריב"ש שאי אפשר לפדות ע"י שליח, היינו שהשליח יעשה מעשה הפדיון, שיאמר לכהן במעות אלו יהיה הבן הבכור של פלוני פדוי, אבל פשיטא שיכול האב להקנות המעות לכהן ע"י שליח, והוא בעצמו יאמר במעות אלו שאני מקנה לך ע"י השליח יהיה בני פדוי, וא"כ במתנה ע"מ להחזיר, אין התנאי על הפדיון שאם לא יחזיר לא יהיה הבן פדוי, אלא התנאי על הקנאת המעות, שיקנה אותם ע"מ להחזיר, שאם לא יחזיר לא יקנה המעות, ובזה התנאי קיים, כי ההקנאה אפשר ע"י שליח, והאב אומר לכהן במעות שהקנתי לך ע"מ להחזיר יהיה הבן פדוי. ע"כ. וכיו"ב כתב מדנפשיה הגאון רבי שלמה איגר בגליון מהרש"א (סי' שה). וכ"כ החת"ס (בסי' רצז), דמ"ש הרמ"א שאין פודין ע"י שליח, היינו כשהשליח נותן מעות הפדיון משל עצמו, ואיננו מזכה המעות להאב, אלא הוא פודה הבן הבכור של פלוני בממון עצמו בשליחות האב, שע"י כך יהיה האב יוצא ידי חובת פדיון הבן מטעם שלוחו כמותו, בהא פשיטא ליה להריב"ש דלא מהני ע"י שליח, אבל ממון שנשלח מהאב לכהן ע"י שליח, אין זה פדיון ע"י שליח, אלא רק הגעת המעות לכהן נעשית ע"י שליח, ואין בכך כלום, ורבים שגו בזה. ע"כ. וכ"כ בשו"ת זכור לאברהם אביגדור (חיו"ד סי' יז). ע"ש. ולפ"ז ניחא מה שהקשה בדברי שאול ויוסף דעת (סי' שה ס"י) ע"ד הרמ"א שפסק שאין האב יכול לפדות על ידי שליח, והרי ש"ס מפורש (בבכורות נ א) רב אשי שדר ליה שיבסר זוזי לרב אחא בריה דרבינא בפדיון הבן וכו'. הא קמן דשדר ע"י שליח. וצ"ע. ע"כ. ולק"מ ע"פ האמור לעיל. ושו"ר בהפלאה כתובות (עד א) שגם הוא הקשה קושית השער המלך, וכ' דלק"מ, שבודאי שנתינת המעות לכהן יכול להיות ע"י שליח כדאיתא בבכורות (נ א) דרב אשי שדר ליה לרב אחא שיבסר זוזי בפדיון הבן, אלא שהאמירה של הפדיון צריכה להיות ע"י האב בעצמו, ובדיבור א"צ דיני התנאי. ע"כ. וע' בתשובת הגאון מליסא בשו"ת חמדת שלמה (חיו"ד סי' לב). ע"ש. ולכאורה חשבתי לומר דבלא"ה לק"מ, לפי מ"ש הרמב"ם (פ"ו מהל' אישות הל' יז) שהאומר מעכשיו א"צ לכפול תנאו ולא שאר משפטי התנאים, וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו. וכן פסק מרן בש"ע אה"ע (סי' לח ס"ג). ע"ש. והכא נמי מיירי במתנה "על מנת" להחזיר. ואף שיש לחלק בין משפטי התנאים לבין מעשה שאי אפשר לקיימו ע"י שליח, מ"מ מדברי הר"ן פרק מי שאחזו (ע"ה). בד"ה ת"ר הרי זה גיטך והניר שלי, משמע שאין חילוק בזה, שהקשה ע"ד הרמב"ם הנ"ל, דהא ר' יוחנן הוא דאמר (גיטין עד א) כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, ואיהו הוא דאמר ביבמות (קו א) שחליצה מוטעת כשרה, ואיזוהי חליצה מוטעת, כל שאומרים לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז, וה"ט דלא מהני תנאה, משום דהו"ל מעשה שא"א לקיימו ע"י שליח, ולא דמי למעשה דבני גד ובני ראובן, אלמא דאפילו בעל מנת בעינן כל דקדוקי התנאים. ע"ש. וכן הקשו בתשובת הרא"ש (כלל מו סי' א), ובחידושי הרמב"ן גיטין (עה א). ובחידושי הריטב"א גיטין (עה א). ע"ש. ולפ"ז לדידן דנקטינן כהרמב"ם והש"ע גם במעשה שא"א לקיימו ע"י שליח שפיר מהני תנאה כשאומר על מנת. ושו"ר להלחם משנה (פ"ו מהל' אישות הי"ז) שהביא קושית הר"ן הנ"ל, וכתב, ויש לתרץ שכיון שאין זה דבר השייך לחולשת התנאי, אפילו אם יהיה במעכשיו אין טעם לומר דבמעכשיו לא יהא צריך הא שאפשר לקיימו ע"י שליח. והבן. ע"כ. נמצא דאין הכי נמי שיש לחלק כאמור. ולכן עדיין אנו צריכים לתירוץ הגרע"א וההפלאה הנ"ל, וכדברי החתם סופר, שנראה שהולך בשיטת רבו ההפלאה. [אולם בשו"ת שבט סופר (ס"ס ק) ד"ה אלא, דייק מההפלאה שמפרש דבעינן שהאמירה והמעשה צריכים להיות ע"י האב עצמו בדוקא. וצ"ע]. אולם ראיתי בערוך השלחן (סי' שה סק"ח) שכתב ע"ד החת"ס, שלשון הרמ"א לא משמע כן, שלפ"ז אין זה שליחות בלבד, אלא שליחות עם ממון השליח, והיה לו להרמ"א לפרש, וכההיא דנדרים (לו ב) התורם משלו על של חבירו, ועוד דממה נפשך אם שליחות מועילה למה לא יועיל אף בכה"ג שפודהו בממונו וכו', אלא ודאי שפירוש דברי הרמ"א כמו שתפסו כל המפרשים. ואין להקשות מבכורות (נ א) דרב אשי שדר שיבסר זוזי לרב אחא בפדיון הבן, שיש לדחות דמיירי שזיכה לרב אחא הכהן ע"י אחר, או שאמר לו הריני פודה את בני בחמשה סלעים שאשלח לך, ושלח לו, דבכה"ג פשיטא דמהני לכ"ע. עכ"ד. וע' בשו"ת משפטי עוזיאל (חיו"ד סי' כה) שג"כ הביא דברי החת"ס, וכתב, שאין דבריו נהירים, דלמ"ד דמהני שליחות בפדיון הבן, נעשה דין הפדיון כדין קידושין וגיטין, דמהני אפילו בממונו של השליח וכו'. ע"ש. והן אמת דבקידושין מהני גם בממון השליח, כדמוכח להדיא בקידושין (ז א) הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני, דאע"ג דלא חסר מידי קני לה להך איתתא. וכן מוכח במרדכי (רפ"ג דקידושין). וכ"כ הריא"ז (רפ"ב דקידושין) הובא בשה"ג שם. וכן העלה בשו"ת קול אליהו ח"ב (סי' ה), ובשו"ת שערי רחמים (חאה"ע סי' ז), וע"ע בשו"ת משנת רבי אליעזר ח"ב (חאה"ע סי' כ). ע"ש. ומ"מ אין דברי המשפטי עוזיאל מוכרחים בנידון שלנו. ומ"ש שם להוכיח מבכורות (נ א) דרב אשי שדר זוזי לרב אחא בפדה"ב, כבר הבאנו דברי האחרונים מ"ש בזה. ומ"ש שם על דברי המשנה למלך, ע' בשו"ת מי נח (סי' לו) מ"ש בזה. וע' בשו"ת עמק יהושע (חאו"ח ס"ס ו) ע"ד התוס' דבכורות (יא א). וע"ע בשו"ת בית רידב"ז (סי' לג). ואכמ"ל. ודו"ק כי קצרתי.+ והש"ך (סי' שה ס"ק יא) הביא להלכה דברי הרב צדה לדרך, וכן בנקודות הכסף האריך לדחות דברי הט"ז, ולקיים דברי הרב צדה לדרך. ע"ש. אולם בשו"ת תפארת יוסף (חיו"ד סי' לא) הביא להלכה דברי הט"ז, וכתב, שאע"פ שהנקודות הכסף חולק על הט"ז, ועורר עליו בהרבה קושיות, לאחר שעיינתי היטב בדבר ראיתי כי דברי הט"ז ברורים, וכל קושיות הנקה"כ יפלו אחת לאחת כאשר אבאר וכו', ולכן נ"ל ברור לדינא כדברי הט"ז. עש"ב. וכן ראיתי עוד בספר קצות החשן (סי' רמג סק"ז) שהביא המחלוקת בין הט"ז והש"ך, והאריך למעניתו לדחות כל ראיות הש"ך. ע"ש. וכן העלה הגאון מפלאצק מהרא"ל בשו"ת משיבת נפש ח"ב (חיו"ד סי' מ) שהעיקר להלכה שאין הקטן שמת אביו נפדה על ידי בית דין, והכי נקטינן. ע"ש. ובשו"ת בית מאיר (סי' יח עמוד צח) בתשובה להגאון רעק"א, כתב, ואודיע למר, דעובדא אתא לידי בקטן שמת אביו, ונתתי לבי לעיין בדין זה שנחלקו בו הט"ז והש"ך, והכרעתי למעשה שבודאי יש לנהוג כדעת הט"ז, חדא דמה לנו לחייב עצמנו במקום שלא חייבה התורה, ועוד שדעת מהרי"ל שאינו נפדה ע"י בית דין, וכמ"ש הט"ז בשמו, ועוד שאיך יברכו ב"ד על הפדיון אשר קדשנו במצותיו וצונו בדבר שלא נצטוו לא מן התורה ולא מדברי סופרים, ואפילו בתורם משלו על של חבירו נ"ל שלא יברך, ולכן כתב הרמב"ם (בפ"ד מה' תרומות ה"ב) דין זה בלשון דיעבד, משום דלכתחלה אינו רשאי לעשות כן מפני העדר הברכה. ושוב נזכרתי במעשה שהיה מיד בבואי לק"ק ליסא, שבסעודת הבר מצוה של הבחור איסר וינר בנו של המנוח ישראל וינר, עמד הבר מצוה ופדה את עצמו, מפני שהיה יתום מאב, והיה זה בימי הגאון רבי מרדכי זצ"ל, ולא פדאוהו בית דין עד שהגדיל ופדה את עצמו. וא"כ אין ספק שכן יש לנהוג גם במקום הזה. ע"כ. ובשו"ת חמדת שלמה (חיו"ד סי' לא) האריך הרחיב ע"ד הש"ך, והעלה (באות טו), שיש לחלק בין תרומה לפדיון, שפדיון הבן עיקרו למצוה, וכל שאינו בר חיובא אי אפשר לב"ד לעשות המצוה בשבילו, משא"כ תרומה שבא רק לתקן הכרי שלא יהיה טבל וכו', הילכך נלע"ד שאין לעשות מעשה לפדותו ע"י ב"ד, ושב ואל תעשה עדיף וכו'. ע"ש. (וע"ע שם סי' לב בתשובת הגאון מליסא). וע' בפתחי תשובה (סי' שה ס"ק טז) שהביא בשם שו"ת יריעות האהל (סי' טו) שסתר כל דברי הנקודות הכסף, והעלה כדברי הט"ז שאין ב"ד יכולים לפדותו, עד שיגדיל ויפדה את עצמו. וכן הורה הלכה למעשה. ע"ש.
ב) ועינא דשפיר חזי להרב דברי חמודות (פ"ח דבכורות אות יז) שכתב, בכור יתום שאין לו אב, אם יכולים ב"ד לפדותו, לכאורה היה נראה שיכולים ב"ד לפדותו משלהם, דהא אשכחן דזכין לקטן מתורת אפטרופוסות (בקידושין מב א), אלא שנ"ל לחלק דהכא בפדיון הבן מצינו שאינו נפדה עד שלשים יום, ואם פדאו בתוך שלשים אינו פדוי, וה"נ באין לו אב כל השנים שהוא בקטנותו עד שיגדיל הוי דינו כמו בתוך שלשים, שהרי הטעם שאינו פדוי בתוך שלשים אינו משום שהוא עדיין לאו בר קיימא, אלא גזרת הכתוב היא, וכמ"ש התוס' ב"ק (יא ב) ד"ה בכור, וה"נ כיון שכל עוד הוא קטן, אינו בר חיובא, הוי כמו בתוך שלשים שאינו פדוי. ולפ"ז אם נפדה בקטנותו ע"י בית דין או אחרים ונתאכלו המעות קודם שיגדיל באנו למחלוקת רב ושמואל וכו', והעלתי לעיל להחמיר להצריכו פדיון אחר, ולכן אין לבית דין או לאיש אחר לפדות קטן יתום שאין לו אב עד שיגדיל ויפדה את עצמו. עכת"ד. והקצות החשן (סוף סימן רמג) כתב שנראה לו כדברי הרב דברי חמודות הנ"ל, שקטן אינו בר חיובא כלל אפילו בחוב הבא מחמת עצמו, לא מבעיא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אלא שפריעת בע"ח מצוה, וקטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו, אלא אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא נמי, אין השעבוד חל אלא במקום שיש חיוב הגוף, דנכסוהי אינון ערבין ליה, אבל קטן אינו בחיוב הגוף, שאפי' גנב וגזל פטור, ונכסוהי לאו ערבין ליה, ע"ש. אמנם הש"ך (סי' שה ס"ק יא) הביא דברי הרב דברי חמודות הנ"ל, וכתב: "ואין דבריו מוכרחים". ובשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' רצה) בד"ה והנה יש, כתב, שבאמת מכיון שנאמר מבן חודש תפדה, וקרינן ביה תיפדה, אין לנו לחלק בין הזמנים, אלא בודאי מיום שלשים ומעלה זמנו הוא, אלא ידא הוא דכאיב ליה, ואינו יכול לפדות עצמו משום דלית ליה יד, אבל אם ירצו ב"ד לפדותו לזכותו ולמהר המצוה מאן לימא לן דלא מהני, וזוהי כוונת הש"ך במ"ש "ואין דבריו מוכרחים". ע"כ. אבל בשו"ת שם אריה (חיו"ד סי' לו) הביא דברי הש"ך הנ"ל, וכתב, ולפע"ד נראים דברי הרב דברי חמודות בזה, שמכיון דקטן לאו בר מצות הוא, ואינו בר פדיון כלל, דמי שפיר לתוך שלשים שאינו בר פדיון כלל, ואם נתאכלו המעות אינו פדוי. ע"ש. ולכאורה י"ל עוד ע"פ הגמ' ר"ה (כח א), וכן פסק הרמב"ם (פ"ו מהל' מצה ה"ג), שהעושה מצוה בשעה שהיה פטור ממנה, ואח"כ נתחייב בה, חייב לעשות אותה שנית, ולכן אם אכל כזית מצה בעת שטותו, ואח"כ נתרפא, חייב לחזור ולאכול מצה לאחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות. וכן פסק מרן בש"ע (סי' תעה ס"ה). ומבואר בטורי אבן באבני מלואים (ר"ה כח א) שהוא הדין לקטן. וכ"כ המהר"ם בן חביב בקונטרס יום תרועה (ר"ה כח א). וכ"כ בספר ישועות מלכו (דף ב ע"ב). ע"ש. ולפ"ז גם אם פדאוהו ב"ד, ותחשב לו למצוה משום שזכות הוא לו, מ"מ כיון שבאותה שעה קטן הוא שפטור מכל המצות, אינו פדוי, וכשיגדיל חייב לחזור ולפדות את עצמו. וכן ראיתי להמנחת חינוך (מצוה שצב) שכ', ואני מסופק בבן בכור שלא פדאו האב, והוא פדה את עצמו בקטנותו, אם יצא י"ח, ואינו צריך לחזור ולפדות עצמו בגדלותו, כמו כל חוב שעל היתומים, שאין נפרעים מהם משום דלאו בני מיעבד מצוה נינהו, ומ"מ אם פרעו החוב בודאי שפטורים, כיון שנפקע מהם שעבוד הגוף ושעבוד הנכסים, או דילמא שאני הכא שהשעבוד הוא מחמת המצוה, וכיון דלאו בר מצוה הוא אינו חייב כלום, ולכן אפילו אם עשה המצוה בקטנותו לאו כלום הוא, וחייב לחזור ולפדות עצמו לכשיגדיל, כדקי"ל בר"ה (כח א) שאם אכל מצה כשהיה פטור, לא נפטר מהמצוה, וחייב לחזור ולאכול מצה לאחר שנתחייב. עכת"ד. וספק שלו הוא ודאי אצל הרב דברי חמודות דס"ל שלא יצא י"ח, והשוה דין זה לפודה בתוך שלשים. (אף שלא הזכיר להדיא הטעם שכתבנו). וע' להגאון רבי ברוך פרנקל בהגהות אמרי ברוך (סי' שה) שכ', דמ"ש הש"ך על הדברי חמודות שאין דבריו מוכרחים, הן אמת שאין להשוות דין זה לדין פדיון בתוך שלשים יום, שיש חילוק גדול בין הנושאים, אבל מ"מ י"ל דלא שייך זכיה בכה"ג כיון שעדיין לא חלה מצות פדיה על הקטן, ובכל מקום שמצינו זכין לקטן הוא באופן שהזכות לו הוא מיד, כגון גר קטן שנכנס מיד תחת כנפי השכינה ע"י הטבילה, כמו שהיו הקטנים במתן תורה וכו'. ע"ש. ובשו"ת זכרון יוסף (חיו"ד סי' כו), הביא מ"ש הרמב"ם (פי"א מה' בכורים ה"ב), שאם לא פדאו אביו חייב הוא לפדות את עצמו משיגדיל, וכ"פ הטוש"ע (סי' שה סט"ו), ומוכח דבעינן שיגדיל ממש ויהיה בר מצוה, ונשאל מחכם אחד מדקי"ל בחו"מ (סי' רלה ס"א) שהפעוטות מקחן מקח וממכרם ממכר ומתנתם מתנה, וא"כ למה לא יפדה עצמו כשהגיע לעונת הפעוטות, ותירץ דשאני מצות פדיון שאם יקיימנה עכשיו לא יוכל לקיימה שוב כשיגדיל, ולכן אין לו לפדות עצמו כשהוא קטן, שגדול המצווה ועושה. ע"ש. ולפי מש"כ י"ל דה"ט שגם אם יפדה את עצמו בקטנותו לא יצא י"ח, שהשעבוד שלו בא מחמת המצוה והוא אינו בר מצוה, ופטור מכל המצות, ויצטרך לחזור ולפדות עצמו כשיגדיל. וראיתי בשו"ת מהר"י אשכנזי (חיו"ד סי' מג דף צ ע"ב) שהביא דברי הרב דברי חמודות הנ"ל, וכתב, ולא זכיתי להבין דבריו, במה שמדמה קטן לתוך שלשים, דשאני תוך שלשים שגזרת הכתוב הוא ופדויו מבן חודש תפדה, אבל אחר שלשים היינו משום שאינו בר דעת, ולדבריו גם כשיגיע לכלל דעת, קודם שיהיה בר מצוה, לא יוכל לפדות את עצמו, והרי לא אשתמיט לשום פוסק שיכתוב כן, אלא רק שיפדה הוא את עצמו, וכל שהגיע לכלל דעת יכול לפדות עצמו. וזה א"צ לפנים. ע"כ. והמעיין ישר יחזו פנימו דלק"מ, שאדרבה לשון הרמב"ם והטוש"ע "שפודה את עצמו כשיגדיל", מוכח כמ"ש הרב דברי חמודות, דבעינן שיהיה גדול ממש. וכמ"ש ג"כ הרב שם אריה הנ"ל. וכ"כ האור זרוע ח"א (סי' תקיד) וז"ל: דכל היכא דמת האב בתוך שלשים, הבן חייב לפדות את עצמו לכשיגדל "ויהיה בר מצוה". עכ"ל. וע"ע בשו"ת חמדת משה (סי' פו) ובשו"ת בית דוד אשכנזי (סי' קסא). ובשו"ת דרכי שלום (סי' ח). ע"ש. והן עתה ראיתי בשו"ת היכלי שן ח"א (סימן ד) שהאריך ג"כ ע"ד הש"ך, וסיים, שבאמת יש לדון בדבר, שאם ב"ד פודים אותו, איך תחשב המצוה לבכור הקטן, שאפילו נאמר שיש זכייה לקטן מן התורה, כיון שדעת אחרת מקנה אותו, מ"מ מאי אהני לן קנין המעות שלו, כיון דלאו בר חיובא הוא במצות, ופטור הוא מעצם הפדיון, וכשיגדיל הרי נאכלו המעות, ולא תחול הפדייה, ואחרים אינם מצווים לפדותו, אלא או אביו או הוא עצמו כשיגדיל, וא"כ מאי אהני לן פדיון של בית הדין כשיפדו משלהם ע"י זיכוי, וההיא דתורם משלו על של חבירו, מיירי בגדול שהוא בר חיובא במצות התרומה, משא"כ כאן שאין שום בר חיובא במצות הפדיון בשעת הפדייה, וא"כ פשיטא דלאו כלום הוא. ושו"ר בדברי חמודות פ"ח דבכורות שכתב קרוב לזה כיון דנתאכלו המעות כשיגדיל. עכת"ד. וע' בשו"ת הר צבי (חיו"ד ס"ס רמב) שהביא הספק של המנחת חינוך, אם יכול לפדות עצמו קודם שיהיה בר מצוה. וע"ש. +וראיתי להגאון רבי יוסף חיים בספר רב ברכות (מערכת פדיון דף קכז ע"ב) שהביא השאלה בדין בכור יתום שמת אביו קודם שלשים יום ללידתו, אם רשאי לפדות את עצמו קודם שיגיע לי"ג שנה ויום אחד, ויועיל הפדיון גם לאחר שיהיה בר מצוה, או שמא אינו רשאי לפדות עצמו אלא אחר שיגדיל, ואם פדה את עצמו קודם שיהיה בר מצוה מחוייב לפדות את עצמו פעם שנית אחר שיגדיל, וכתב, שמורה אחד הביא ראיה דלא מהני הפדיון אלא עד שיגדיל ויתחייב מן התורה, ממ"ש מרן הכסף משנה ע"ד הרמב"ם (פ"ה מהל' קרבן פסח ה"ז), קטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני חייב בפסח שני, ואם שחטו עליו בראשון פטור. וכתב ע"ז מרן הכ"מ, איכא למידק אטו קטן בר חיובא הוא, ותירץ מהר"י קורקוס, דכיון דרחמנא רבייה לקטן שישחטו עליו וממנים אותו נפטר הוא בכך מן השני. ומוכח דבעלמא לא מהני מצוה שעושה בהיותו קטן לפוטרו לאחר שיגדיל. ונ"ל שאין מכאן ראיה, כי נידון הפדיון הוא ממונא דפתיך ביה איסורא, משא"כ קרבן פסח הוא איסור בלבד, ואין למדים זה מזה, וכמ"ש כלל זה בס' קהלת יעקב מע' א בענין איסור וממון. עכת"ד. ולפע"ד אין דחייתו מחוורת, שכבר כתב בשו"ת הלק"ט ח"ב (סי' רעח) דהיכא דמסתבר טעמא להשוות ממון לאיסור ילפינן ממונא מאיסורא. וה"נ טעמא דמסתבר הוא שאין מעשה המצוה שעשה בזמן שהיה פטור מוציאו י"ח לכשיגדיל. וע"ע בספר דברי מנחם (סי' תסח סק"ח) בשם הרב פחד יצחק שג"כ כתב דהיכא דמסתבר טעמא ילפינן ממונא מאיסורא. ע"ש. (וכיו"ב כתב הרב בית שמואל אה"ע (ס"ס ו) דאע"ג דאיסור מטומאה לא ילפינן היכא דאיכא סברא ילפינן. ע"ש. וכן משמע בתוס' חולין (סד רע"ב). וכ"כ בס' יד מלאכי (מע' א כלל מח). וכ"כ הגר"י מנשה באהל יעקב (מע' א אות ד). ע"ש. וע' בשד"ח (מע' א כלל רט). ודו"ק) ומה שהביא ראיה מהמרדכי (ספ"ב דמגילה) שאפי' למ"ד תוספת שבת מדרבנן יכולים לקדש מבעו"י ולצאת ידי חובת קידוש דאורייתא, יש לדחות כדאמרינן ביומא (כט ב) לילה אין מחוסר זמן, יום (שלם) מחוסר זמן, וה"נ קטן חשיב בודאי מחוסר זמן, ולא מהני מה שעושה בזמן פיטורו לכשיגדיל. וגם מ"ש המרדכי גבי סומא, יש לחלק בין סומא לקטן, כמ"ש התוס' מגילה (יט ב) סוף ד"ה ורבי יהודה. וכ"ש לשיטת רש"י ברכות (מח א) דקטן אין עליו שום חיוב אפי' מדרבנן, ורק על אביו מוטל לחנכו. וכ"כ הרמב"ן בחי' לקידושין (לא א), והריטב"א והמאירי (מגילה יט ב). וכן דעת הרמב"ם, וכמ"ש מרן הכסף משנה (פ"ו מהל' חמץ ומצה ה"י). וכ"כ בחקרי לב (חאו"ח סי' מה דף עח סע"ג) בשם הסמ"ג. ע"ש. והאחרונים כתבו כן בדעת המרדכי הנ"ל שהוא מחלק בזה בין קטן לסומא. וכמ"ש הישועות יעקב (סי' רעג סק"א). והמהר"ם שיק (חאו"ח סי' רסט). והחקרי לב (חאו"ח סי' מה דף עו ע"ב). והכתב סופר (חיו"ד סי' קעב). ועוד. וראיתי להגר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (חיו"ד ס"ס רסו) שכ', שבכור יתום שאין לו אב יכול לפדות את עצמו גם קודם שיגדיל, משיגיע לעונת הפעוטות. וע"ע שם (סי' רסה). [וע' בשו"ת בית שערים חיו"ד ס"ס שפה בד"ה ועוד נ"ל. וכן בהגהות אמרי ברוך (סי' שה). ודו"ק]. ע"ש. וכ"כ בשו"ת בית אב חמישאי (חיו"ד ס"ס שכב), דמ"ש הרב זכרון יוסף (חיו"ד סי' כו) שבכור יתום שאין לו אב לא יפדה את עצמו בקטנותו, שע"י כך לא יוכל לקיים המצוה בברכה בגודלו, הנה נראה שכל שהגיע לחינוך שמחוייב מדרבנן מיהא, מה בכך שלא יוכל לקיים המצוה בגדלותו, הרי עכ"פ הוא מחוייב מדרבנן ואין להקדש אלא מקומו ושעתו, ולכן הוא חייב לעשות המצוה תיכף כשהגיע לחינוך, ולא יחמיץ המצוה, ורשאי ג"כ לברך על הפדיון, וכ"כ מהר"י אשכנזי בתשובה, ודלא כהזכרון יוסף. ע"ש. ובמחכ"ת אין דבריו מחוורים, ובפרט לדעת כל הני אשלי רברבי דס"ל שאין שום חיוב על הקטן אפי' מדרבנן, אלא מצות חינוך שהיא מדרבנן מוטלת על אביו דוקא. ולכן העיקר כמ"ש בשו"ת זכרון יוסף שיש לו להמתין עד שיהיה בר מצוה ויפדה את עצמו, וכמו שהעיד הגאון בית מאיר בתשובה הנ"ל. וכן ראיתי בשו"ת פני מבין (חיו"ד סי' רכו), שכתב, שבאמת נראה שמצות פדיון הבן היא ככל המצות שאינן חלות רק מבן י"ג שנה ואילך, ולכן הקטן שקודם י"ג שנה פדה את עצמו בממון שיש לו מן התורה בירושה וכיו"ב י"ל שאינו מועיל לו, כיון שעשאו בעת שהיה פטור, וכמ"ש הרמב"ם (בפ"ו מה' מצה) שאם אכל מצה בעת שהיה שוטה ונתרפא חייב לחזור ולאכול מצה וכו', ואף כאן חייב לחזור ולפדות את עצמו כשיגדיל ויהיה בר מצוה וכו'. ע"ש. וכ"כ בספר תורה תמימה (פרשת קורח, יח, טו. אות נ), שאין הקטן יכול לפדות עצמו, שאין הקטן יכול לזכות לאחרים, ואף על פי שהפעוטות מקחם מקח וממכרם ממכר, הרי אין זה אלא מתקנת חכמים משום כדי חייו, אבל במצוה דאורייתא בודאי דלא אהנו מעשיו, אלא יפדה עצמו לכשיגדיל. ע"ש. וכן עיקר.+ וראיתי להגאון רבי אברהם אשכנזי בשו"ת מעשה אברהם (חיו"ד סי' נב) שכתב, והואיל וראינו לרבוותא רבים ועצומים דס"ל שאין לב"ד לפדות קטן יתום, והם, הרב דברי חמודות והט"ז, וכן המהרי"ל והרמ"א ומהריק"ש, בודאי דהכי נקטינן שאין לב"ד לפדותו. והעידו לפני מגידי אמת שזה כמה שנים שבא מעשה לפני מורנו ורבינו עט"ר הגאון רבי יצחק מאיו זצ"ל, בבכור שמת אביו קודם שנפדה, ודן את הדין שהוא יפדה את עצמו כשיגדל, ומעתה מאחר שכן פסקו גדולי האחרונים הנ"ל, וגם יש לנו מעשה רב של מורנו הרב מרן מלכא מרי דאתרין כאמור, יש לצוות שלא יפדוהו כלל, ואפילו אבי אביו לא יפדנו אלא הוא בעצמו יפדה את עצמו אחר שיגדל. וכמ"ש במעדני יום טוב, במעשה שהיה שמת האב בתוך שלשים, ופדה אותו אבי אביו משל עצמו, וציוה לעשות לו טס כסף ולחקוק עליו "ספק נפדה" כדי שיחזור לפדות את עצמו כשיגדל בלי ברכה וכו'. עכת"ד. והסכים עמו (בדף קיז ע"א) מר אביו הגאון רבי רפאל אשכנזי, ושגם הוא עשה מעשה כן. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד ס"ס שי), דלכאורה כיון דקי"ל (יבמות סב א) בני בנים הרי הם כבנים, רשאי אבי אביו לפדותו והחיוב של הפסוק דבכור בניך תפדה חל גם עליו. ומיהו מדאצטריך קרא (בקידושין ל א) שאבי אביו חייב ללמדו תורה, דכתיב והודעתם לבניך ולבני בניך, שמע מינה שבשאר מצות הבן על האב, אין דין בן הבן כבנו, והוי כשאר כל אדם. וכן מתבאר בשו"ת רעק"א (סי' מג) לגבי מילה. ע"ש.
ג) וכן בקדש חזיתיה להרב פרי האדמה ח"א (דף קלט ע"ב) שכתב, מעשה שהיה פעה"ק ירושלים תובב"א בשנת תק"ו לפ"ק בחרש שאינו שומע ואינו מדבר שנולד לו בן בכור פטר רחם, ושאלו, אם אין אביו חייב לפדותו, אם יכול אבי אביו לפדותו. והנה ודאי שאביו החרש פטור לפדותו כיון שהוא פטור מכל המצות, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהל' חגיגה ה"ד). ומ"מ בודאי שהבן חייב לפדות עצמו כשיגדל וכו', ובסיום דבריו, הביא דברי מהרי"ל שאין לפדות שום בכור קטן שאין לו אב, ואם פדאו אבי אביו צריך לתלות עליו טס שהוא ספק פדוי. וכתב, שכל דבריו בזה כראי מוצק. ומהריק"ש בהגהותיו כתב ג"כ כד' הרמ"א שאפי' ב"ד אינם יכולים לפדותו וכו'. ומכיון שלדעת הריב"ש ומהרי"ל והרמ"א והלבוש והריק"ש אפי' האב אינו יכול לפדות ע"י שליח, ואפי' לד' הר"ן דמהני לפדותו ע"י שליח, י"ל שמודה שאפי' ב"ד אינם יכולים לפדות קטן יתום. והואיל ורבו המחמירים לכן היותר נכון לתלות עליו טס של כסף, שידעו שאינו פדוי, ולכשיגדל יפדה את עצמו. והסכים עמו הגאון רבי נסים חיים משה מזרחי (מחבר הספר אדמת קודש), וכתב בין השאר, כי זה שנים רבות שכתבתי בענין זה כאשר הורוני מן השמים, והעלתי שאין רשות לשום אדם לפדות הבכור שאין לו אב, או שהוא חרש שאינו שומע ואינו מדבר, עד אשר יגדל והוא יפדה את עצמו, כסברת הני אשלי רברבי שחולקים על הרב צדה לדרך, וכאשר העלה הרב הפוסק (מחבר ספר פרי האדמה). וכן הסכימו עמנו הרבנים המורים הלומדים בבית מדרשו של שם, הנקרא "בית יעקב". וכן נעשה מעשה ע"פ הסכמת כולנו יחד. ע"כ. והגאון יש"א ברכה בשו"ת בני בנימין ח"א (סי' ה), נשאל ג"כ בדין יתום בכור שנולד אחר מות אביו, ואחר שהביא להקת הפוסקים שדנו בזה, שוב מצא מה שהעלה הרב פרי האדמה הנ"ל, אשר הסכימו על ידו הגאון בעל אדמת קודש, וכל הרבנים המורים אשר בבית מדרשו של שם, וסיים בזה"ל: ובכן בהגלות נגלות דברי הרב פרי האדמה והרב אדמת קודש, ושכן הסכימו כל הרבנים הגאונים תקיפי דארעא דישראל, מי יערב אל לבו לעשות מעשה ח"ו היפך דבריהם ודעתם ז"ל, אחר שראינו שכל דבריהם נכוחים וישרים למוצאי דעת, ולכן אין לב"ד לעשות שום מעשה נגד הסכמתם, ועלתה הסכמתינו לעשות טס של כסף, ולחקוק בו שם היתום יצחק מאגריסו שאינו פדוי עד שיגדל ויפדה את עצמו, ותלינו הטס על צואר התינוק, וכמ"ש מהרי"ל, וכתבנו שם התינוק כי חששנו שמא יפול הטס ממנו והמוצאו לא ידע למי יחזיר. וכן עשינו מעשה בהסכמת הגאון הראש"ל וכל ב"ד הצדק פעה"ק. עכת"ד. גם הרה"ג רבי יצחק פלאג'י בספר יפה ללב ח"ג (יו"ד סי' שה סק"ד) הביא מ"ש מהרי"ל והט"ז, שאם מת האב בתוך שלשים, אין ב"ד יכולים לפדותו, אלא לכשיגדל יפדה את עצמו. ותמה על הרב בית עובד שכתב שבית דין פודים אותו. וסיים, ומצאתי בכתבי הקדש של הרב מר דודי כמהר"ר יצחק חזן זצ"ל, שכתב, בכור שמת אביו בתוך שלשים ללידתו, הסכימו רבני ירושלים שלא לפדותו לא ע"י בית דין, ולא ע"י אבי אביו, כי אם דוקא עד שיגדיל ויפדה את עצמו, וכן עשינו הלכה למעשה בחודש חשון תקצ"ח לפ"ק בעיר אזמיר, יחד עם הרה"ג מהר"ש חכים והרה"ג מהרי"ט אליקים מעה"ק חברון, וכהוראת מהרי"ל והט"ז. וכבר הורה כן הלכה למעשה מורנו הגאון רבינו יצחק מאיו, וכן הורה רבינו רפאל אשכנזי, זצ"ל. ע"כ. וכן ראיתי עוד להגאון רבי יוסף חיים הכהן בספר מנחת כהן (מערכת פ' כלל ב, דף קיז ע"א), במעשה שבא לפניו בבן בכור פטר רחם שנולד לאב חרש שאינו שומע ואינו מדבר, שהביא דברי הרב פרי האדמה הנ"ל שהעלה שלא יפדוהו ב"ד עד שיגדל ויפדה את עצמו, והסכימו עמו הגאון בעל אדמת קודש, וכל הרבנים שבדורו, וכתב, וכן עשיתי הלכה למעשה בהסכמת שני גדולי הדור גאוני ירושלים, הגאון רבי שמואל סלאנט והגאון הראש"ל יש"א ברכה זצ"ל. וכן הורתי בנ"ד הלכה למעשה, וראיתי למי שהיה רוצה לפדותו ע"י ב"ד, ושוב שאלו להגאון מהר"ש סלאנט והורה להם כאמור, וכבר פשטה ההוראה כמ"ש הרמ"א (סעיף טו), שתולין עליו טס של כסף וכותבים עליו, בכור שאינו פדוי, וכשיגדל יפדה את עצמו. עכת"ד. וכן העלה הגאון רבינו משולם יששכר איש הורוויץ בשו"ת בר ליואי מה"ת (חיו"ד סי' כד), שבכור שמת אביו בתוך שלשים יום ללידתו, אין ב"ד יכולים לפדותו, אלא יש להמתין עד שיגדל ויפדה את עצמו. ע"ש. וכן כתב הגאון רבי רפאל אנקאוה בשו"ת תועפות ראם (סי' לח), שמאחר שהרמ"א בהגה פסיק ותני שאין ב"ד יכולים לפדות בכור, וכ"כ הרב הלבוש, והמהריק"ש, וכן דעת מהרי"ל והט"ז שבכור יתום שאין לו אב אין ב"ד יכולים לפדותו, וכן פסק הרב דברי חמודות, אף על פי שהרב צדה לדרך והש"ך חולקים וס"ל שבית דין יכולים לפדותו, עם כל זה אין לנו לעשות מעשה היפך דברי הרמ"א והאחרונים הנ"ל, ואפילו אם לא היה הרמ"א מגלה דעתו בזה, הסברא נותנת בלי שום פקפוק שלא לפדותו ע"י בית דין, וכדברי מהרי"ל ודברי חמודות והט"ז וסיעתם, הילכך יש להורות להמתין עד שיגדיל ויפדה את עצמו, שהואיל והדבר שנוי במחלוקת בודאי שיש לו להמתין עד שיגדיל, ולא יפדוהו ב"ד, שאיך יניח עצמו בספק פדוי, וכ"ש עתה שגם הרמ"א דקי"ל כוותיה כשאין דבריו היפך דעת מרן, ס"ל נמי שאין ב"ד פודים אותו, בודאי דהכי נקטינן. ע"ש. וכן כתב בשו"ת פני מבין (חיו"ד סי' רפו), שמכיון שהקטן בעצמו אם פדה את עצמו בממון שיש לו מן התורה, כגון בירושה, קודם שיגדיל ויהיה בר מצוה, אינו מועיל, כיון שהיה הפדיון בשעה שהוא פטור מכל המצות, וחייב לחזור ולפדות את עצמו לכשיגדיל, בודאי שאם פדו ב"ד בכור יתום שאין לו אב, לא מהני מדין זכיה, כי מה זכות הוא לו, ומה שליחות יש כאן, כיון שהוא עצמו לא מצי עביד וכו', וחייב לפדות את עצמו לכשיגדיל. ע"ש. וכן הורה הלכה למעשה בשו"ת ישמח לבב (חיו"ד סי' מג), ע"פ הוראת הרב פרי האדמה ושאר גאוני ירושלים. ע"ש.
ד) איברא דחזי הוית להגאון מהר"ש ויטאל בשו"ת באר מים חיים (סי' מו) שנשאל בנ"ד, וכתב להוכיח ממ"ש הרמב"ם (בפ"ד מהל' תרומות ה"ב) שהתורם משלו על של אחרים הרי זו תרומה, ותיקן פירותיהם. וכן פסקו הטור ומרן הש"ע (ביו"ד סי' שלא סעיף ל), א"כ הוא הדין בפדיון בכור דאמרינן בודאי דניחא ליה שיפדוהו קודם שיגדיל, וזכין לאדם שלא בפניו, דשמא כשיגדיל לא ימצא מעות לפדיונו וכו', וסיים, הילכך אם מת האב קודם מלאת שלשים יום לבן הבכור, אבי אביו קודם לפדותו, שבני בנים הרי הם כבנים. ואם אין אבי אביו שם כל הקודם לפדותו זכה, ומ"מ אין מברכים על פדיונו, ואפילו אבי אביו אינו יכול לברך, שאפשר שמאחר דלאו עליה רמיא מצוה זו, כיצד יברך אשר קדשנו במצותיו "וצונו", והרי לא נזכרה מצות פדיון הבכור אלא על אביו בלבד, או לעצמו כשיגדיל, ולא דמי למילה שגם בית דין נצטוו עליה שנאמר המול לכם כל זכר. משא"כ בפדיון בכור. ומצאתי לי חבר הוא הרב הגדול בעל צדה לדרך שפסק כדברי, וטובים השנים מן האחד, ושלא כמקצת בעלי תורה שאומרים שהמצוה אינה אלא על האב או עליו לכשיגדיל וכו'. עכת"ד. גם בספר פחד יצחק (מע' מעשה שנולד, דף קעה ע"ג) העלה כדברי הרב צדה לדרך, וכתב שאפשר שגם הט"ז יודה שאבי אביו יכול לפדותו. ואף שהרב דברי חמודות כתב שאם פדאו אבי אביו הוי ספק פדוי, אין ספקו מוציא מידי ודאי של הרב צדה לדרך שהורה הלכה למעשה לפדותו ע"י ב"ד, וכ"ש ע"י אבי אביו דשפיר דמי, וכן פסק הש"ך וכו'. ע"ש. (וכן הובא בקצרה בספר עקרי הד"ט סי' לג אות ה). וע' בספר מחנה אפרים (הל' זכיה ומתנה סי' ז) שהביא מ"ש הט"ז דבכור שמת אביו אין ב"ד יכולים לפדותו, וכתב לדחות ראיתו, וסיים, ובר מן דין יראה שאין אנו צריכים לכל זה, ואפילו אם האב גילה דעתו דלא ניח"ל בפדיון בנו ע"י אחר, הרי זה פדוי, ואין צורך בזה לא לשליחות ולא לזכיה, ודמי לפורע חובו של חבירו דמה שעשה עשוי, וה"נ הרי זה פורע לכהן מה שחייב לו חבירו בשביל פדיון בנו, וכההיא דבכורות (יא א) הפודה פטר חמור של חבירו הרי זה פדוי, ומשמע דאיירי אפי' שלא מדעת, וכמ"ש התוס' שם. וכן מוכח מד' הר"ן פסחים (ז ב) דבפדיון בכור יכול אחר לפדותו שלא מדעתו וא"צ שליחות. אלא שי"ל דהתם מיירי בדיעבד, אבל לכתחלה צריך דעת האב. ע"כ. ואני תמה שאיך דימה פדיון בכור לפרעון חובו של חבירו, התם שאני דמצי למימר נמי הריני כאילו התקבלתי, משא"כ בפדיון הבכור שאין הכהן יכול למחול ולומר הריני כאילו התקבלתי, וע' בש"ע (סי' שה ס"ה) שאם נתן לכהן כלי שאינו שוה בשוק חמשה שקלים, והכהן קיבלו בחמשה שקלים, אם הוא שוה חמשה שקלים לשום אדם, בנו פדוי, ואם לאו אינו פדוי. ע"ש. ומעתה אין לדמות דין פדיון ע"י אחר לדין פורע חובו של חבירו. ושו"ר בשו"ת אמרי בינה (יו"ד, דיני פדיון הבן סי' ג, דף ס"ד ע"א) שהשיג כן ע"ד המחנה אפרים הנ"ל. וע"ש. (וע"ע בחזון איש יו"ד סי' קפה והר צבי יו"ד סי' רמב על דברי הגר"א בזה). ובשו"ת דעת סופר (חיו"ד סי' קז) הביא דברי המחנה אפרים הנ"ל, וכתב, אבל באמת לא פסקינן הכי, וכמ"ש כל האחרונים, כיון דכתיב בכור "בניך" תפדה, משמע דדוקא אב יכול לפדות. ע"ש. (וע' בשו"ת משפטי עוזיאל ח"א חיו"ד סי' כה. וי"ל ע"ד. ודו"ק) ובשו"ת הגיד מרדכי אשיאו (חיו"ד סי' יד) נשאל בדין בכור שנולד מישראלית שנתעברה מגוי, והביא דברי המחנה אפרים הנ"ל וכו', והעלה שבנידונו יש להורות לב"ד שיפדוהו, משום ספק ספיקא, שמא הלכה כהרב צדה לדרך והש"ך שיכולים ב"ד לפדותו, וכ"פ בשו"ת בית דוד (חיו"ד סי' קנב), ואת"ל שהלכה כהט"ז וסיעתו דס"ל שאין ב"ד יכולים לפדותו, שמא זהו דוקא בבכור שנולד לאב ישראל ומת שיכול להיות כשיגדיל יפדה את עצמו, אבל בכור זה שבא מגוי, והפרוץ מרובה על העומד, קרוב לודאי שלא יפדה את עצמו כשיגדיל, והטס של כסף לא יועיל בזה כלום וכו'. ע"ש. ובשו"ת מהר"י אשכנזי (חיו"ד סי' מג) כתב כעין דברי המחנה אפרים, ושוב מצא כדבריו בשו"ת מחנה אפרים, והנאהו. וע"ע בשו"ת שערי צדק (חיו"ד סי' קעח) שכתב, והאמת יורה דרכו שע"י הפדיון שפודים את היתום שאין לו אב, גורמים לתת לו חיות, וכמ"ש בספר חסידים (סי' שלד) באותו חולה שהיה צועק פדאוני וכו'. וכן מבואר טעם הפדיון בפרשת בא, שכל בכורי מצרים מתו, ובכורי ישראל ניצולו, ומדת הדין היתה צווחת מה נשתנו אלו מאלו, רק בחוזק יד עשה ה' ככה, וכפה את מדת הדין להציל בכורי ישראל, ולכן צריכים הבכורים פדיון, לבל תחול עליהם הגזרה של בכורי מצרים ח"ו. ומכיון שנותנים לו חיות אין לך זכות גדולה מזו, הילכך אף על פי שב"ד פטורים מלפדותו מממונם, מ"מ אם אחד רוצה ליתן ממעותיו לפדות הקטן, מצוה מוטלת על בית הדין להשתדל בזה, לתת חיות לקטן, ואבי אביו או אבי אמו קודמים במצוה זו, וצריכים ב"ד לטפל בזה וכו'. ע"ש. וכ"כ בספר ערך שי (סי' שה ס"י) ד"ה וגם, ע"פ דברי הזוהר בהקדמה (דף יד א), "למעבד פורקנא לבריה לקשרא ליה בחיין, דתרין ממונין הויין, חד דחיין וחד דמותא, וקיימין עליה דבר נש, וכד מפריק ב"נ לבריה, מידא דההוא מותא פריק ליה, דלא יוכל לשלטאה עליה, ובההוא פורקנא אתקיים דא לחיים, דבפורקנא דא קני ליה חיים, וההוא סיטרא בישא שביק ליה ולא אחיד ביה". וע' בתוס' ב"ק (פ סע"א), לבי ישוע הבן, פרש"י והערוך פדיון הבן, וקשה דלא שייך בזה לשון ישועה. ע"ש. ולפי האמור ניחא. וא"כ זכות הוא לקטן שפודים אותו. ע"ש. (והנה בשו"ת בית דוד (חיו"ד סי' קנב) הנ"ל כתב, שהפודה בן בכור יתום שאין לו אב, יברך "על פדיון בכור", ולא "על פדיון הבן", כי לא שייך להזכיר "בן" אלא כשהאב פודה את בנו, ושכן אמר הגאון מהר"ר יוסף קובו ז"ל, אולם הגאון מהר"א [בעל פרח מטה אהרן, כ"כ בברכי יוסף סי' שה ס"ק יג, ובשו"ת לב חיים ח"א דקכ"א ע"ב]. אמר שלעולם י"ל "על פדיון הבן" וכו'. ע"ש. וק"ק מאי דפשיט"ל שיש לברך על פדיון בכור יתום, שאיך יאמר בברכה אשר קדשנו במצותיו "וצונו", וכמו שהעיר לנכון הגאון מהר"ש ויטאל הנ"ל. וכן כתב בשו"ת יד הלוי (חיו"ד סי' קצ), שאין לנו ראיה שלא יועיל הפדיון לבכור יתום ע"י ב"ד, ולכן יש לבחור ב"ד של שלשה בני תורה, ויזכו מעות הפדיון לבן תורה אחר שיזכה בהן הקטן על דעת לפדותו וליתנם לכהן, ואח"כ יתנו הב"ד המעות לכהן בתורת פדיון כדת, "אבל לא יברכו שום ברכה", ויודיעו לאם הילד ולקרובי המשפחה שאין הפדיון הזה מועיל בודאי, אלא מצד ספק, וכשיגדל הבן יהיה מחוייב לחזור ולפדות את עצמו "בלא ברכה". ע"כ. וכ"כ בשו"ת שם אריה (חיו"ד סי' לו) בד"ה והנה אף וכו', שיש בזה משום ספק ברכה לבטלה אם יברכו הפודים אותו בקטנותו. ע"ש. וכ"כ הגר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (ח"ב סי' קכה). וכן צידד בשו"ת שערי צדק (חיו"ד סי' קעח) ד"ה ומעתה. ע"ש. וכן נראה דעת החתם סופר (חיו"ד סי' רצה) שכ' לברך בלי שם ומלכות. ע"ש. ודו"ק). וע"ע בשו"ת עמק המלך (סי' לא - לב) שהביא דברי האחרונים והמחנה אפרים, אלא שכתב, שהמתיק סוד עם הרב הגדול זקן ונשוא פנים רבי מרדכי נסים, ושאל אם יש מנהג קבוע בעיר בזה, והשיב שלא נזכר כלל שבית דין פדו יתום מאב כלל, אבל נזכר שיתום אחד כשהגדיל פדה את עצמו, כי לא נפדה מבית דין משום דלא רמיא חיובא עלייהו, ושוב הביא אח"כ דברי הרה"ג שד"ר רבי מרדכי אשיאו (מח"ס הגיד מרדכי הנ"ל). ע"ש. גם בשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' שפה) העלה שבית דין יכולים לפדות בכור יתום שאין לו אב בממון של היתום או שיזכו לו מעות הפדיון. ע"ש. וכן העלה בשו"ת ויען אברהם ריוח (חיו"ד סי' ד), ושכ"כ בשו"ת שופריה דיעקב (חיו"ד סי' ט), ושכן עשה מעשה בכיו"ב. ע"ש. וכ"כ עוד בשו"ת פרחי כהונה (חיו"ד סי' ל). ע"ש. וע"ע בברכי יוסף (סי' שה ס"ק יג) ובשיו"ב שם (סק"ג). ע"ש. ומכל מקום נראה לי שלמעשה העיקר כדברי גאוני ירושלים שפסקו שיש להמתין עד שיגדיל ויפדה את עצמו, כדברי להקת הפוסקים דס"ל כהט"ז והדברי חמודות ומהרי"ל. וכ"כ הגאון חזון איש (חיו"ד סי' קפה) שהכרעת האחרונים היא שביתום בכור לא שייך זכין שלא בפניו, מאחר שאין כאן מי שמחוייב בדבר, ואפשר שיותר זכות לו שיעשה המצוה בעצמו כשיגדיל, וממעות הקטן ודאי שאי אפשר לפדותו, כיון שאינו חייב עתה. ע"ש. גם הגאון מטשעבין בשו"ת דובב מישרים ח"ג (סי' טו) השיב להגאון רבי מנחם צבי אייכנשטיין, ומה שכת"ר רוצה להכריע כהט"ז, שדוקא גבי גירות מטבילין אותו על דעת ב"ד, דחשיב זכות גמור, ולא שייך לומר שיש כאן צד חוב משום דניחא ליה להתגייר בעצמו, כמ"ש הש"ך, שהרי אינו יכול לעשות הגיור בעצמו בלי ב"ד, אבל בפדיון הבן אם לא יפדוהו עכשיו לא איבד מצותו, שהרי עדיין הוא יכול לפדות את עצמו כשיגדיל, ויעשה בעצמו המצוה. ובעצם אין מצוה מיוחדת לפדותו ביום שלשים דוקא, אלא הוא רק משום זריזות וכו'. הנה סברת כת"ר נכונה, ומכבר אמרתי גם אני כעין סברתו, ומצאתי אח"כ שכבר קדמוני בזה, והוא, שי"ל דשאני גר קטן דקי"ל הגדילו יכולים למחות, א"כ בזה שאינו מוחה בגדלותו וממשיך לקיים המצות הוי כקיבל עליו הגירות אז, וא"כ אין לוקחים המצוה ממנו וכו'. עכת"ד. ומבואר דס"ל לדינא כהט"ז. ויש להוסיף דניח"ל לקטן להקדים גיורו על דעת ב"ד, כדי שיתחנך לאט לאט בעשיית המצות, מלשהות עד שיהא גדול כדי שיעשה המצוה בעצמו, וכל המצות יפלו עליו בבת אחת למעמסה. ושו"ר כן בספר בית דוד ביסטריץ (יו"ד סי' שה עמוד רעח) בד"ה הט"ז. ע"ש. ובשו"ת שם אריה (חיו"ד סי' לח) בד"ה ועוד נ"ל דיש לחלק, כתב, דלא דמי פדיון הבן לתרומה, דמצות תרומה היא מצוה תדירה ורגילה תמיד בכל שעה, ולהכי שפיר אמרינן דניחא ליה כשחבירו תורם משלו על פירותיו, משא"כ מצות פדיון הבן שאינה מצויה תדיר, והיא פעם אחת בחייו, דמה"ט מברכים עליה שהחיינו, י"ל דבמצוה כיוצא בזו לא ניחא ליה שאחר יעשנה משלו משום דחביבא ליה ורוצה לקיימה משלו בעצמו וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת משנה הלכות חלק ז (סי' קצט) בד"ה ולפענ"ד. ובשו"ת קנין תורה ח"ג (סי' סא אות ב). ע"ש. גם הגאון רבי צבי פסח פראנק בשו"ת הר צבי (חיו"ד סי' רמב) העלה, שאין לב"ד לפדות יתום בכור, שהרי להש"ך הפדיון הוא מטעם שליחות, ומכח דין שליחות אמרינן דחשיב כאילו הוא פודה את עצמו, וא"כ אם הוא יתום שאין לו אב, איך יוכלו לפדותו ע"י ב"ד או איש אחר, הרי בההיא שעתא לאו בר חיובא הוא, ואיך יפטר לכשיגדל ויהיה בר חיובא, במה שעשה בשעת פיטור, וכמ"ש כיו"ב המנחת חינוך (סי' שצב) וכו'. ע"ש. (וע' לעיל בהערה באות ב'). וכן בשו"ת מלמד להועיל (חיו"ד סי' צח) הביא תשובת הגאון מהר"ר מענדל קארגויא ז"ל שהעלה שהעיקר לדינא כדעת הט"ז, שאין ב"ד יכולים לפדות בכור יתום שאין לו אב, וכ"כ הרהמ"ח שם (בסי' צט). ע"ש.
ה) ובהיותי בזה חזות קשה הוגד לי בראותי בשו"ת יד אליהו מלובלין (סי' נא) שכתב להביא ראיה למ"ש הרמ"א דלא מהני שליח לפדות את בנו, מהא דאמרינן בקידושין (כט ב), ת"ר לפדות את בנו ולעלות לרגל, פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל, שנאמר כל בכור בניך תפדה ואח"כ ולא יראו פני ריקם, ר' יהודה אומר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו, שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת. ואם איתא שיכול לפדות את בנו ע"י שליח פשיטא שמקיים את שניהם, יעלה לרגל ואת בנו יפדה ע"י שליח, אלא ודאי שאי אפשר לפדות ע"י שליח, והניח בקושיא על האחרונים דס"ל דמהני שליח לפדות את בנו. ותמוה מאד, דהתם לא משום חוסר זמן לעשות שניהם, אלא דמיירי שאין לו ממון לעשות שניהם, שאם יפדה את בנו לא ישאר לו להוצאות עלייתו לרגל. וזה פשוט. ובחפשי בספרי האחרונים ראיתי שכבר השיגוהו בזה הרב פרי האדמה ח"א (דף קמ ע"ג), והגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים (ח"א סי' צא דף קכא ע"ב), והגאון מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (חיו"ד סי' רסה) בד"ה ובגוף, ובספר שלחנו של אברהם ביו"ד (סי' שה סק"א), ובשו"ת שבט סופר (חיו"ד סי' ק), ובשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד ר"ס דש), ובספר ערך שי (סי' שה דף קכ ע"א), ובספר בית דוד ביסטריץ יו"ד (סי' שה עמוד רעז) ד"ה בשו"ת. ע"ש. וכן מתבאר בסוגית הש"ס שם לפני ברייתא זו דמיירי בחסרון כיס, והוא דבר הלמד מענינו. וכן לשון הרמב"ם (פי"א מהל' בכורים ה"ד): "היה לו בן לפדות והגיע עת לעלות לרגל, ואין לו כדי לזה ולזה, פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל". וכן בתוס' ר"י הזקן (קידושין שם) כ' בזה"ל: "לפדות ולעלות, כלומר, ואין בידו כדי לזה ולזה, ששתי מצות אלו צריכות הוצאה, לפדות צריך חמשה סלעים לכהן, ולעלות לרגל צריך מעות להוצאות הדרך, לר' יהודה עולה לרגל במעות שבידו, וכשתמצא ידו יפדה את בנו מפני שהיא מצוה שאינה עוברת. והלכה כרבנן". וכ"כ המאירי שם. וזה ברור. וע"ע בערוך השלחן (סי' שה סוף סק"ז). ע"ש. והנה ראיתי בספר זכור לאברהם ח"ג (מע' פדיון) שכתב: בן בכור שמת אביו קודם שלשים, פסק הט"ז שאין לב"ד לפדותו, אלא כשיגדיל יפדה את עצמו, ויישב קושית הנקודות הכסף שחלק עליו. בית יהודה סי' טו. והרב פחד יצחק (מע' מעשה) הביא תשובה מאת הרב עפר יעקב שכ' שיש לפדותו ע"י ב"ד, ושכן הסכימו שני גאוני הדור שהובאו בספר צדה לדרך. וכן פסק הש"ך. כן כתב בעקרי הד"ט (סי' לג אות ה). ע"כ. וחפשתי בשו"ת בית יהודה ולא מצאתי הדברים שכתב בשמו, ופניתי לראות בעקרי הד"ט, וראיתי שכתב: "שם סימן טו". ולפני זה כתב וז"ל: "עמד וימודד אר"ש מהר"ש פרימו בדין הפרשת תרומות ומעשרות בשבת. בית יהודה סי' צב". ומיד הרגשתי בס"ד שהוא ט"ס, כי נזכרתי שדבר זה הובא בשו"ת יוסף אומץ (סי' צב), וא"כ אין מקום כאן לשו"ת בית יהודה. וגם בדין שאחר זה הוא ענין פדיון הבן הנ"ל, אין לו קשר עם שו"ת בית יהודה. ואמרתי שצ"ל "יריעות האהל סי' טו", והוא הנזכר בפתחי תשובה שהעלה כהט"ז וסתר כל ראיות הש"ך. (והזכור לאברהם לא דק בזה שהעתיק מעקרי הד"ט עם הטעות הנ"ל). [אגב יש להעיר על מ"ש החתם סופר (סי' רצז) סוף ד"ה לקחתי, שאם אין אב לפדות הבן הבכור, פודים אותו בית דין מממון הציבור, והיא מצות עשה בפני עצמה. ע"כ. ותימה, דהא בקידושין (כט א) איתא, והיכא דלא מהליה אבוה מחייבי בית דין לממהליה, דכתיב המול לכם כל זכר. ואילו לגבי פדיון הבן לא אמרינן הכי, אלא רק "היכא דלא פרקיה אבוה מחייב איהו למפרק נפשיה, דכתיב פדה תפדה", אלמא שאין ב"ד מצווים לפדותו כלל. והחת"ס עצמו (בסי' רצה) כתב דגבי פדיון הבן לא גלי קרא שבית דין יפדוהו וכו', וא"כ מה טיבה של מצות עשה זו, ואיפה נאמרה, ושו"ר שכבר השיג עליו בזה בספר ערך שי (סי' שה, דף קכ רע"ב). וכן תמה על זה בשו"ת שבט סופר (חיו"ד סי' צח) בד"ה ומה. ע"ש. וע' להגאון מליסא בשו"ת נחלת יעקב (סי' ד) שכתב, שמצות פדיון הבן לא שייכא כלל אלא רק כשנותן האב משלו מעות הפדיון, אבל באופן אחר אין הבן פדוי כלל, כיון שהתורה הקפידה בדמי הפדיון, שאין פודים בשטרות וקרקעות, ולכן זו היא המצוה שיתן האב חמשה סלעים לכהן, או הבן כשיגדיל, ואם איש אחר נתן בעדם דמי הפדיון אינו כלום. ע"ש. ומכאן תשובה למ"ש הגרא"י קוק בשו"ת דעת כהן (סי' קפו). ע"ש. ושו"ר בשו"ת אמרי יושר ח"א (סי' קפו) שכ' לתמוה על הגאון מליסא בזה. ע"ש. (וע"ע בתשובת הגאון מליסא בשו"ת חמדת שלמה סי' לב). וע' בחתם סופר (ס"ס רצה), ובמ"ש עליו הערוך השלחן (סי' שה ס"ק יג - יד). וע' בשו"ת ערוגת הבושם (חיו"ד סי' רמ). ובשו"ת צמח צדק (חיו"ד סי' רכב). ובספר שבילי דוד יו"ד (סי' שה סק"ה). ובשו"ת צל"ח החדש (סי' קכג). ובשו"ת משפטי עוזיאל ח"א (חיו"ד סי' כה). וי"ל ע"ד. והלום ראיתי בשו"ת זבחי צדק ח"ג (סי' מ) שכתב, שאף שהט"ז והש"ך חולקים על הרמ"א, וס"ל שאפשר לפדות ע"י שליח, וכ"כ בשו"ת דבר שמואל (סי' רסז). ועוד. מ"מ כתבו אחרוני זמנינו שכיון שהרב מהריק"ש והרב הלבוש הסכימו לדעת הרמ"א, שאין לפדות ע"י שליח, וגם אין ב"ד יכולים לפדותו בלא האב, אין לעשות מעשה נגד דעת הרמ"א, ומה גם שלפי דעת הלבוש אף בדיעבד אינו פדוי, לכן אין לפדותו ע"י שליח, ואם אביו במדינה אחרת ימתינו עד שיבא אביו ויפדה אותו. וכמו שכתבו הרב דבר משה ח"א (חיו"ד סי' סד), והרב פרי האדמה ח"א (דק"מ ע"ד). וכן נעשה מעשה בירושלים, בבכור שאביו היה במדינה אחרת ופדאתו אמו, והסכימו כל הרבנים שיחזור אביו לפדותו פעם אחרת בלא ברכה. וכן עיקר. ואם ירצה אביו יכול לפדותו בעיר שהוא נמצא שם שלא בפני התינוק. וכמ"ש מרן הב"י בשם הגהות סמ"ק. ובזה אין מי שחולק כלל ועיקר וכו'. עכת"ד. וע' מש"כ לעיל (עמוד שמ"ה) בהערה, בד"ה וראיתי. ודו"ק]
ו) המורם מכל האמור שהעיקר להלכה ולמעשה כהסכמת גאוני ירושלים וסיעתם, שאין לבית דין לפדות יתום בכור שאין לו אב, ולא הוי בכלל זכין לאדם שלא בפניו, דניחא ליה טפי לקיים מצות הפדיון בעצמו כשיגדיל, ולכן יש לתלות על צוארו טס של כסף שחקוק בו: "בכור שאינו פדוי", וכמ"ש הרמ"א בהגה (סעיף טו), וכשיגדל ויהיה בר מצוה יפדה את עצמו ויברך על פדיון הבכור. ואם אין לו ממון לפדות את עצמו, מצוה לזכות לו חמשה סלעים שיוכל לקיים המצוה בעצמו. ואם נפדה ע"י אחרים בעודו קטן, יחזור ויפדה את עצמו כשיגדל ויהיה בר מצוה, אבל לא יברך על הפדיון, שאין ברכות מעכבות, וספק ברכות להקל. והנלע"ד כתבתי.