• ניתן לשלוח יישובים בתורת מרן רבינו עובדיה יוסף זלה"ה, שיודפסו בע"ה בקובץ בית יוסף מהדורת תשפ"ה למייל: office@moreshet-maran.com בקובץ וורד, עד לחג השבועות תשפ"ד, אין התחייבות לפרסום, והרשות נתונה לערוך את הדברים לפני הפרסום.

ניסיך שבכל עת חרבות ברזל

אחר שראיתי את השמים במוצ"ש איני מאמין לדו"צ ובעיני הוא כקול הרעם מקהיר...
מה שראית את השמים כיון שהיה יירוטים, ומערכות החץ גודלם עצום, והם כמובן נורים מתוך שטח ישראל אל מחוץ לאטמוספרה [אני לא יכול לפרט יותר.. מטעמי ביטחון... :cool: ...] לכן ראית את השמים ככה. גם אני ראיתי בשמי גוש דן טילים... בגלל שזה מערכת חץ והיא גדולה מאוד, וכן היא רחוקה בהתאם, לכן ראו את הטילילם מהרבה אזורים בארץ, כולל גושדן והמרכז...
 
מה שראית את השמים כיון שהיה יירוטים, ומערכות החץ גודלם עצום, והם כמובן נורים מתוך שטח ישראל אל מחוץ לאטמוספרה [אני לא יכול לפרט יותר.. מטעמי ביטחון... :cool: ...] לכן ראית את השמים ככה. גם אני ראיתי בשמי גוש דן טילים... בגלל שזה מערכת חץ והיא גדולה מאוד, וכן היא רחוקה בהתאם, לכן ראו את הטילילם מהרבה אזורים בארץ, כולל גושדן והמרכז...
החץ היה בגובה עצום כמין טבעות.
מה שאני מדבר היה בגובה נמוך מעל ראשינו.
 
נערך לאחרונה:
מנ"ל? וכי כבודו בקי בסוגי הטילים?
אא"כ היכן שהובא התמונה היה כתוב שזה יירוט. כצ"ל.
חשבתי קצת לאחר שכתבתי את השורה הראשונה, ועלה בלבי לדון לכף זכות, ולכן הוספתי את השורה השניה. ללמדנו כמה חשוב לדון לכף זכות ולחשוב חיובי יותר עלינו ועל הסובב אותנו. ובאמת ב"ה ראיתי שכיוונתי לדעתו הגדולה של ידידי האברך החשוב @רבינו @בנימין לוריא
 
אכן גם אנחנו ראינו [עוד לפני שהיו אזעקות!].
לפי מה שהבנתי היו כמה כלי לייזר מיוחדים שהשתתפו בירוטים ויש ע"ז צא"פ. אז לא אאריך.
אבל לכל הדעות והשיטות היו ניסים אדירים. ואין בעל הנס מכיר בניסו.
וכימי צאתך מארץ מצרים הראנו נפלאות!
 
אכן גם אנחנו ראינו [עוד לפני שהיו אזעקות!].
אמת
לפי מה שהבנתי היו כמה כלי לייזר מיוחדים שהשתתפו בירוטים ויש ע"ז צא"פ. אז לא אאריך.
אין לי עסק בנסתרות...
אבל לכל הדעות והשיטות היו ניסים אדירים. ואין בעל הנס מכיר בניסו.
ישתבח שמו.
וכימי צאתך מארץ מצרים הראנו נפלאות!
אכי"ר
 
מה שראית את השמים כיון שהיה יירוטים, ומערכות החץ גודלם עצום, והם כמובן נורים מתוך שטח ישראל אל מחוץ לאטמוספרה [אני לא יכול לפרט יותר.. מטעמי ביטחון... :cool: ...] לכן ראית את השמים ככה. גם אני ראיתי בשמי גוש דן טילים... בגלל שזה מערכת חץ והיא גדולה מאוד, וכן היא רחוקה בהתאם, לכן ראו את הטילילם מהרבה אזורים בארץ, כולל גושדן והמרכז...
אצלינו ראו מלט"ים טסים בגובה יחסית נמוך עם רעש אחיד כזה, ופתאום הם נעלמים/מושמדים בתוך עצמם בלי טיל שרודף אחריהם, ולכאורה או שזה נס גמור או לייזר.
 
בשורות טובות !!
🙏🏼🤲🏼🙏🏼

אימו של יצהר מנחם בן צורית (שמופיע ברשימת הפצועים קשים) מעדכנת:

"ב"ה יצהר שלנו הבריא וכבר הספיק לחזור ללחימה.. אז אפשר להוריד אותו מרשימת הפצועים. תודה רבה , תזכו למצוות. ❤️

1. יהונתן חיים בן תמר מרים התחיל לצאת לשבתות הביתה לפני שבועיים. עבר ניתוח להצלת התנועתיות בכף יד. זקוק לשיקום ולתפילות.
2. דניאל בן טטיאנה החלים. מסירה מהרשימה.
4. אמא של אביעד בן חנה מוסרת שהוא הולך ומשתפר ב"ה
5. משה בן לאה נחמה הבריא וחגג סעודת הודיה ב"ה.
6. יונתן צבי בן חגית לאה חסדי ה' ממש משתפר.ממשיך בשיקום יום בתל בשומר. תודה עצומה על התפילות.

7. רחמים אביחי בן בתיה - היה במצב קשה עבר לשיקום
8. ליאב אברהם בן בתיה- החלים
9. אמא של אלון בן טל מוסרת שהוא יצא השבת בפעם הראשונה הביתה ומסתובב ללא הפסקה עם הקביים בבית! ב״ה ניסים!
10. אור בן ג׳ניה- החלים בשעה טובה
11. ערן רפאל בן אלקה שנפצע קשה מאד, והיה מעל ארבעה חודשים מורדם ומונשם, התעורר, מתקשר, מתחיל להרגיש את הגפיים. יצא לשיקום נשימתי ללמוד לנשום מחדש ובעז"ה ייצא בהמשך לשיקום. ניסי ניסים. עדיין זקוק לתפילות מרובות
12. עדן בן רונית- יצא לשיקום יום
13. אחותו של רפאל שבתי בן עדינה מוסרת שהוא מחלים ושניתן להסיר אותו מהרשימה בשמחה.
14. משה צבי בן עירית עשה סעודת הודיה. החלים בחסדי שמיים ממש.
15 יונתן בן אלון שנפצע מתחילת המלחמה, נמצא בשיקום, במצב רוח טוב. מבקש עדיין תפילות על הכאבים…


נמשיך להתפלל לרפואת פצועי צה"ל.
 
הפעם החוברת הגיעה כקובץ פתוח, אני מדביק הכל כאן בלי לבדוק אם יש כפילויות וכדו'
ניסי מלחמת "חרבות ברזל" – שבוע 30


"טוב להודות להשם ולזמר לשמך עליון"


יחד עם כל האובדן והצער שעם ישראל ספג, אנחנו שומעים גם אינספור סיפורי גבורה, הצלה וניסים. בקובץ זה נאספו ב”ה סיפורים כאלו הן מאנשים פרטיים ששיתפו בחוויותיהם האישיות והן מראיונות וסיפורים שהופצו ברשתות.

אתם מוזמנים לקרוא, להיוודע לניסי השם במלחמה ולשתף הלאה​



  • "יש לי יקב במושב אביבים שבגליל. אני מבקר שם פעם בכמה ימים, וכשאפשר אני גם מוציא סחורה. באחד הימים הייתי ביקב, חיכיתי ליינן ופתאום שמעתי שלושה פיצוצים אחד אחרי השני. פצצת מרגמה שנורתה מלבנון פגעה ביקב והמקום התחיל לעלות באש. צוות הכיבוי הגיעו למקום אך הצבא לא אפשר לו להיכנס מפני שזה נחשב אזור מאוים הנמצא מטרים ספורים מהגדר – פשוט מטורף. הנזק הוא טוטאלוס, מעל 20 מיליון ש"ח. אני ניצלתי בנס".
(מאיר ביטון, מתוך כתבה בערוץ 14)

  • "אנחנו היינו בטנק הראשון שנכנס לעזה. היו לנו שלושה שבועות של הכנות קדחתניות קודם הכניסה. היינו מלאים במוטיבציה ותחושת שליחות. כשסוף סוף אמרו לנו שנכנסים ושאנחנו מובילים את האוגדה, ההתרגשות התערבבה בחשש - כי הטנק הראשון חוטף את כל האש. אני זוכר שחצינו את הגבול, והחשש שהרגשתי קודם לכן הפך לפחד, אבל מהסוג הטוב, כזה שמחדד את החושים וממקד אותם. עוצמת האש הייתה גבוהה וכולם פעלו יחד - כוחות חי"ר, חיל האוויר, חיל הים ותותחנים. זה היה פסיכי. הנס הכי גדול שקרה לנו היה בערב שבת. אמרו לנו שאנחנו צריכים לחדול אש כי יש הרבה כוחות שלנו באזור, אז החלטתי לעשות סעודת שבת בצריח של הטנק. בזמן שכולנו שרים שירי שבת יחד, אני מזהה פיצוץ מצד שמאל. שאלו בקשר מה איתי ואמרתי להם שהכול טוב חוץ מסעודת השבת שלי, שנהרסה לגמרי. כשבדקתי אם כולם בסדר, הטען אמר שהוא ראה אור בצריח. הבנו שמשהו חדר לטנק, אז הדלקנו את האורות בחיפוש אחר מקור הפיצוץ. החיפושים הובילו אותנו אל חור בדופן הטנק, שנפער מפגיעת נ"ט. יצא עשן מהחור, אבל לא ראינו רשף או רסיסים, שבדרך כלל מגיעים יחד עם פגיעה כזו. מאוחר יותר, הגיעו מומחים לבדוק את הטנק. הם היו המומים ולא הבינו איך לא נפגענו קשה יותר...".
(רס"ן גיא, מתוך את"צ)

  • "הגענו לשכונת ג'באליה, לאזור שאף כוח של צה"ל עוד לא עבר שם לפנינו. הלחימה שם הייתה יותר קשה בגלל הימצאות אוכלוסייה אזרחית רבה ובתוכה מחבלים. היינו צריכים לבצע את המשימה בשקט ולא לעורר את השכונה כדי שלא ידעו שאנחנו נמצאים שם. נכנסנו לתוך המבנה ולא הצלחנו לראות כלום. הכל היה מלא באבק וחבלים היו מתוחים מצד לצד - דבר שעורר את חשדנו. לאחר שביצענו סריקה שקטה בקומה הראשונה, עלינו לקומה השנייה. ניסיתי לפתוח את הדלת והרגשתי מעין התנגדות קלה. זיהיתי חבית שמקשה על פתיחת הדלת ויוצרת התנגדות. ביקשתי מהמפק"צ אישור לבצע ירי בגלל שהמשימה הייתה אמורה להיות חשאית. התחלתי לירות צרורות לתוך החדר ומייד לאחר כמה שניות ירו עלינו בחזרה. הכדורים פגעו ממש לידנו והיו מלא ניצוצות והבזקים של אור. החייל שהיה איתי נפצע ובזמן שחיפו עלינו, התחלנו לחלץ את עצמנו לאחור. הגענו לסמטה צרה מחוץ למבנה ואז החלו מטחים רציניים של אש לעברנו. הנשק שלי חטף כדור ולא הצלחתי לירות. בנקודה הזאת ירו לי ברגל ונפלתי לרצפה. בזמן שכל החיילים בצוות רצו לתפוס מחסה, אני נתקעתי לבד באמצע הסמטה כשהמחבלים ממשיכים לירות לעברי. צעקתי שנפצעתי. אבל הבנתי שהמקום שאני נמצא בו מסכן אחרים והם לא יכולים להגיע אליי. התחלתי לזחול בעצמי אחורה כדי להיחלץ בזמן ששאר החברים מחפים עליי. לאחר שהצלחתי לחלץ את עצמי פוניתי במסוק ישירות אל בית החולים הדסה עין כרם. הייתי בהכרה במסוק כל הזמן. הרגשתי כאב מטורף ברגל וחשבתי שאני אאבד אותה. כשהגעתי לבית החולים עברתי ניתוח חירום. התברר שקליע חדר לברך ימין וריסק את העצמות. לאחר ניתוח לשחזור הברך, כבר התחלתי באימוני פיזיותרפיה. חשבתי שאני עלול לאבד את הרגל אבל למזלי המצב אחרת לגמרי. זה מטורף לחשוב שיכולתי להישאר בלי ברך או עם עצם מרוסקת".
(שילה שגב, מתוך ראיון באתר mynet ירושלים)

"הקרב שלנו ב-7 באוקטובר התרחש בקיבוץ כיסופים. שמענו הרבה ירי מתוך אחד הבתים בקיבוץ וזה חידד לנו את ההשערה שיש שם אזרחים שמוחזקים כבני ערובה ע"י מחבלים. המחבלים התבצרו בקומה העליונה. באותו זמן החלו מדרגות הבית לעלות באש ונתיבי הגישה פנימה נפגעו. הבנו שאין לנו איך להגיע למחבלים, אבל ידענו שאנחנו חייבים להגיע לחלץ את האזרחים בכל מחיר. בחשיבה מהירה מצאתי סולם בצד הדרך, עליתי עליו וביצעתי ירי מתוך החלון בקומה השנייה. בעודי נשען על הסולם ויורה מהחלון, החלו המחבלים לירות עליי חזרה. במהלך קרב היריות נפגעתי והסמל שלי לקח פיקוד על הצוות והמשיך להילחם יחד עם שאר הלוחמים. הם ירו לתוך הבית מטולים נפיצים, חיסלו אותם וחילצו את האזרח שהיה בתוך המבנה! אני נפצעתי בפנים ובכתפיים. חשבתי שאני מת. פוניתי לאחור בהאמר ואז במסוק לבית החולים. כל הפנים שלי היו מלאות בדם, היה לי חור כניסה של כדור מהאף ומהפה ובסיטי גילו שיש לי קליע מתחת לעין שנעצר ממש לפני הגולגולת. אחרי הניתוח שעשו לי הבנתי שניצלתי בנס".

(סגן ש', מתוך כתבה בערוץ 12)

  • "אני לוחם בחטיבת הנח"ל. באותה שבת יצאתי בשעות הבוקר המוקדמות לסיור ממוצב סופה בו שירתי. בזמן שהייתי עם צוות הלוחמים בשטח, החל מטר ממושך של פצמ"רים לכיוון שטח ישראל. הירי היה בלתי פוסק. החלטנו לחזור למוצב. נסענו במהירות כשטילים נופלים לידנו לאורך כל הדרך. הרכב שנהגתי בו רעד. במהלך אותה נסיעה, הבנו שבנוסף לירי הטילים, יש חדירות מהגדר ואז כבר הבנו שאנחנו במלחמה. לאחר נסיעה תחת אש, הגענו בחזרה למוצב סופה כשבאותו הזמן גם המחבלים הגיעו לאזור במטרה לחדור אל הבסיס. הם עמדו ברכבים ואופנועים מולנו והיו רבים מאיתנו. החלטנו להסתובב, לתפוס מחסה ולהילחם בהם משם. בזמן שהסתובבנו כדי למצוא מיקום טוב יותר להילחם, ראינו טיל אר פי ג'י שמופנה אלינו מאזור השיחים. הטיל פגע ברכב שלנו, אבל אחרי ההדף מהפגיעה, הצלחנו שלושתנו לצאת מהרכב והתחלנו לירות לעבר המחבלים. בעודי ממשיך להילחם קיבלתי כדור ברגל ימין, ניסיתי להמשיך לדרוך עליה אבל לא הצלחתי. קפצתי על רגל אחת עד שהגעתי לשיחים והתחבאתי שם. עשיתי לעצמי חוסם עורקים עד שהדימום נעצר. תוך כדי לחימה, אספו אותי מספר לוחמים אל תוך רכב וחובש צבאי טיפל בי כשהשאר מחפים עלינו וממשיכים בלחימה. לאחר שמונה שעות של המתנה עם חוסם עורקים ברגל, פוניתי במסוק אל בית החולים הדסה עין כרם. הגעתי לשם עם פגיעה רב מערכתית ופגיעה משמעותית ברגל ימין. כשהורידו את חוסם העורקים ראו שהשריר במצב לא טוב, שוחררו הרבה חומרים רעילים לגוף והייתי ממש בסכנת חיים. עברתי 12 ניתוחים ואחרי כחודשיים של טיפולים אני יכול להגיד שהחיים שלי ניצלו. קיבלתי את חיי בחזרה".
(רוני, מתוך כתבה באתר סרוגים)

  • "ב-7 באוקטובר, הייתי בבסיס אורים. בשעות הבוקר שמענו ירי של נשקים ושל קלצ'ניקובים והבנו שיש פשיטה על הבסיס של פיקוד העורף שנמצא צמוד אלינו. כל מה שמפריד בינינו לבינם זה גדר ברזל פשוטה. זה בסיס של חיילים שהם לא לוחמים וקיבלתי החלטה ששוברים את הגדר ונכנסים להגן עליהם. נכנסתי יחד עם הלוחמים והתחלנו להתקדם לעבר המחבלים. התפתח קרב יריות שבמהלכו נפגעתי בצד הימני של הגוף. לא ייחסתי לכך חשיבות והמשכנו להילחם. תוך כדי שאנחנו מחסלים החלטנו לסרוק את הבסיס ולחפש אחר חיילים שהתחבאו כדי לפנות אותם. שברנו את החלונות בחדרים הנעולים וקיווינו לשמוע קול המעיד על נפש חיה. באחד החדרים נשמעה תנועה ולאחר שיח, הבנו שמדובר בשתי חיילות ולא במחבלים. נכנסנו לחדר וראינו שתי חיילות, כאשר אחת מהן פצועה בבטן מירי. פינינו אותה לאחור והמשכנו לסרוק עד שהבנו שכל המחבלים חוסלו ושהחיילים הפצועים פונו. כשהגעתי לסורוקה וביצעתי צילום סיטי התברר כי מדובר ברסיס תקוע בין עצב לעורק ושכל צד ימין של הגוף שלי נפגע. בזמן שאני מחכה למועד לניתוח, מישהי ראתה אותי ושאלה אם אני מגדוד 414. השבתי שכן והיא אמרה שהיא החיילת שנפצעה בבטן ושהצלנו את חייה...".
(סגן איתי, מתוך ראיון בערוץ 12)

  • "הייתי בטיול בחו"ל במשך שנה וחצי. חודש וחצי לפני שחזרתי, רכשתי כרטיס למסיבת הנובה. אמרתי לעצמי 'יאללה נחזור הביתה, כבר הרבה זמן לא היית עם המשפחה, לא ראית את סבא וסבתא, הדודים וחברים טובים כבר הרבה זמן' ובאמת חזרתי. יומיים לפני המסיבה הצלחתי להפתיע את ההורים, האחים וכמה חברים שלי. ביום שישי אחרי ארוחת שישי בשתיים לפנות בוקר, נסעתי לבד עם הרכב לכיוון הפסטיבל. באתי בידיעה שאשים את הרכב מחוץ לפסטיבל באחד מהיישובים ושחברים יאספו אותי, בסוף החלטתי לקחת אותו אל החנייה הגדולה של הפסטיבל וזה מה שהציל את חיי. בזכותו הצלחתי לברוח מהר. בשעה 6 וחצי הפסיקו את המוזיקה ואז התחלנו לשמוע כולנו 'צבע אדום', 'צבע אדום'. אנשים התחילו לצאת ובמקביל ביקשו מכולם להתפנות בהקדם. כמו כולם קלטתי שצריך להתפנות בהקדם, טילים זה משהו שלא בשליטתי והם יכולים ליפול בכל מקום ובכל רגע. התחלתי להתקפל, עזרתי למי שאפשר ועדיין נשארנו באנרגיה טובה ובאווירה טובה. הלכתי לקפל את הציוד לרכב ולזוז במהירות. הספקתי אפילו לדחוף איזה סנדוויץ' מהבית. פתאום, אחרי 20 דקות לערך, אני קולט מאתיים אנשים רצים לכיוון שלי ממרחק של 150 מטרים וצועקים "מחבלים. לברוח". אני מתחיל לשמוע כדורי הירי מעל הראש שלי ואז הבנתי שזה לא רק פצצות וטילים אלא עשרות מחבלים. במצב כזה לא חושבים. פועלים. נכנסתי לרכב ואנשים התחילו להתחנן שאכניס אותם. הרכב שלי היה מלא ציוד ויכולתי להכניס רק שלושה אנשים, אבל הכנסתי בכל זאת חמישה ונסענו לכיוון השני בתוך השטח, היכן שאנשים ברחו בלי לדעת לאן. אחרי חמש דקות הגעתי לכביש. רשמתי בוויז מיתר, פניתי ימינה ואז אני רואה שהכל חסום, לא מצליח לזוז כי יש המוני רכבים. עשיתי פרסה ועדיין ראיתי שאי אפשר לזוז, הרבה רכבים מקדימה שמהם חלק בורחים למטעים, כי הבינו שאין מוצא... החניתי את הרכב בצד ופשוט אמרתי לכולם שמתחילים לרוץ למטעים. הכל היה מהיר. זה היה עניין של שניות. ראיתי את הרכבים עומדים ולא זזים, בחלקם אנשים ובחלקם לא. אנשים ברחו לכל כיוון, אבל בעיקר לאזור המטעים כי זה היה הכיוון הנגדי של הפסטיבל. הבנתי את הסיטואציה ושיש שניות ספורות עד שהמחבלים יגיעו לכאן. אני חייב לומר שבתור לוחם הכרתי הרבה טקטיקות בלחימה במטעים ובשטח פתוח, אבל באותו רגע הרגשתי ערום, בלי נשק ובלי כלום. רק לברוח, ומהר. במהלך הבריחה עפו לי כדורים מעל הראש וחלקם פגעו לי סנטימטרים מהרגל! המשכנו לרוץ קדימה וכששמענו יריות התכופפנו. מאחורינו היה כאוס אחד עצום אבל אנחנו המשכנו קדימה. הייתי קר רוח וזה עזר לי להיות מפוקס בסיטואציה הזאת. רצנו 16 ק"מ עד שהגענו למושב פטיש, מקום מבטחים. ברגע הראשון שיכולתי התקשרתי להורים. אנשי המושב ארגנו לנו הסעה לב"ש. בדרך הורידו אותי בצומת גילת ומשם אבא שלי הגיע לאסוף אותי. אני אומר כל יום תודה ושמח ברוך השם. אני מאמין ויודע שמה שצריך לקרות קורה. זו השגחה עליונה".
(בן שדה, מתוך ראיון באתר באר שבע נט)
 
חזור
חלק עליון