מעלה מהרב איתן כהן
היתר פתיחת בקבוקים בשבת בפקקים החדשים שבזמננו
הנה מה שגמרתי בלבי לכתוב על עניין זה, לאחר שהגיע לידי שיעורו של הגאון רבי אופיר מלכא שליט"א שחידש שהיות והשתנה צורת ייצור הפקקים מבעבר על כן נראה שגם לדעת מרן הראש"ל הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל נראה שיודה שצריך להחמיר ולא לפתוח פקק מתכת של בקבוקי יין וכדומה. ועל כן אזרתי חלצי לברר וללבן ולהעמיד מקחו של צדיק שמשנה לא זזה ממקומה, ואדרבה לפי מציאות ייצור הפקקים שנתחדש עתה הם קילי טפי לפותחם מבעבר.
ישנן שלושה סוגי פקקים, פקק פלסטיק של רוב ככל סוגי בקבוקי השתיה הקלה. הסוג השני, פקקי מתכת שהם בדרך כלל מיועדים לבקבוקי גפן. והסוג השלישי, הם פקקי כתר המצויים על בקבוקי בירה. אך היות וכל הדיון הוא על הפקקי מתכת מחמת שנשתנה תהליך ייצורם על כן נתמקד רק עליהם, ותחילה נקדים את תיאור ייצור הפקקים בעבר ובהווה.
תיאור יצור פקקי מתכת ודינם להלכה
בשו"ת אור לציון (פרק כ"ז תשובה ח) כתב שבבקבוקי יין מצויים שני סוגים של פקקי הברגה עם טבעת, האחד, שהפקק מגיע מוכן בצורתו למפעל ולאחר הברגת הפקק על הבקבוק מצמידים אל הפקק טבעת, ובשיטת ביקבוק זו קודם חיבור הפקק לטבעת היה על הפקק שם כלי.
והסוג השני, הפקק נוצר על הבקבוק יחד עם הטבעת, מכיון שהפקק מגיע כטס נחושת שטוח, והמכונה מצמידה אותו בכח על הבקבוק, וכך הוא מקבל את צורת הפקק רק בעודו על הפקק ולא לפני, וביחד עמו נוצר הפקק עם הטבעת, והמכונה לוחצת חזק את הטבעת לצוואר הבקבוק.
וכתב האור לציון דבסוג הפקק הראשון היות והיה עליו שם פקק עוד לפני חיבורו, הטבעת לא מבטלת ממנו שם כלי ומותר לפתחו בשבת, ואף לסוג השני שהפקק והטבעת נעשים בבת אחת, מותר לפתחו מכיון שיצירת הפקק נעשית מראש הבקבוק כלפי מטה, הרי שלעולם נעשה הפקק רגע אחד לפני הטבעת, ולו יצוייר שהמכונה תפסיק את פעולתה באמצע הייצור, היינו רואים פקק בלא טבעת, נמצא שגם הוא נעשה כלי רגע אחד לפני חיבור הטבעת, ולכן מותר לפתחו בשבת.
אלא שראיתי בגליון "הלכה למעשה" (גליון מס' ) של הגאון הרב אופיר מלכא שליט"א שכתב, שביקר במפעל יקבי ירושלים וראה שהיום צורת הפקקים שונה מבעבר, כיום הפקקים מגיעים מוכנים כצורת פקק עם טבעת חרוצה בתחתיתו, אך אין חריצי הברגה בפקק אלא הוא כולו חלק מבפנים, הבקבוק המלא נוסע במסוע עד שמגיע לשרוול מלא בפקקים ושם המכונה תוחבת בו פקק אשר כעת הוא כיסוי בעלמא, [דאם נהפוך את הבקבוק יפול הפקק וכל תכולת הבקבוק משום שבפקק אין חריצי הברגה], לאחר מכן מגיע הבקבוק עם הפקק למכונה עגולה עם חור המתאים לגודל פיית הבקבוק, מסביב לעיגול המכונה יש ארבעה דיסקים, שתיים מול שתיים, אותה מכונה יורדת בצורה סיבובית על פיית הבקבוק, שתי דיסקים אחד מול השני נצמדים לפקק ותוך כדי הסיבוב חורצים לתוכו את חריצי ההברגה הנמצאים על הבקבוק, ושתי הדיסקים האחרים הקטנים יותר, מהדקים את הטבעת לבקבוק עד הורדתה מתחת לבליטה הנמצאת בתחתית חריצי ההברגה כך שברגע שפותח את הפקק הטבעת אינה יכולה להתרומם כיון שנמצאת מתחת לאותה בליטה, ולכך הפקק מתנתק מהטבעת, והטבעת והחריצים נעשים בו זמנית, ואמר לי עוד שכך היא צורת עשיית הפקקי מתכת בכל היקבים
[1].
וכתב, שלפי מציאות זו נמצא שהפקק מעולם לא היה לו שם פקק, דקודם נתינתו על הבקבוק הוא היה מכסה ולא פקק משום שלא היו בו חריצי הברגה וכשנעשו בו חריצי ההברגה, באותו רגע כבר מחובר הוא לטבעת, וממילא נמצא שרק בניתוקו מהטבעת מקבל לראשונה שם פקק הראוי לסגירה ופתיחה. ומכח מציאות זו כתב שגם לדעת החזו"ע שצריך להחמיר היום בפתיחת הבקבוקים מכיון שקודם נתינתו על הבקבוק הוא היה מכסה ולא פקק מכיון שלא היה לו חריצי הברגה, וכשנעשו בו חריצי הברגה באותו רגע הוא מחובר לטבעת, וממילא רק בניתוקו מהטבעת מקבל לראשונה שם פקק הראוי לסגירה ופתיחה.
היתר פתיחת הפקקים לפי מציאות זו
ראשית נקדים שכל בעיית פתיחת הבקבוקים בשבת היא דיון על הפקק ולא על הבקבוק, היינו שבעת שפותח את הפקק בפעם הראשונה הוא הופך את הפקק לכלי, אך על הבקבוק יש עליו שם כלי עוד לפני הפתיחה וגם בעודו סגור לא מתבטל ממנו שם כלי, בשונה מקופסאות שימורים שאף שיש בתוכה אוכל אינה מוגדרת ככלי משום שהיא גוף אטום והפתיחה היא שבירת גוף הכלי
[2], אך בקבוק הפקק אינו יכול לבטל שם כלי ממנו משום שהחיבור הוא חיצוני ולא מגוף הכלי, ועל כן אינו מבטל שם כלי מהבקבוק וכל הדיון הוא על עשיית הפקק לכלי
[3].
נמצא שכל הבעיה היא רק הטבעת, ולכן הרוצים להחמיר בפתיחת הפקקים אינם צריכים לפתוח את הפקק לגמרי מערב שבת, ולשתות קולה בלי גזים, אלא רק אם יפריד מערב שבת את הטבעת מהפקק על ידי סכין וכדומה, אפילו שלא פתח את הפקק, הפקק נעשה כלי ומותר לפתחו בשבת
[4].
ולדיוק הדברים יש להוסיף פרט חשוב, הגרש"ז אויערבך דן בעוד פרט אחר, שאף אם יש על הפקק שם של כלי, מכל מקום כיון שעל ידי חיבורו לטבעת אינו פקק דאי אפשר לפותחו ולסוגרו, ולכך כל זמן שהוא מחובר לטבעת הוא מוגדר כמכסה ולא כפקק, אם כן בניתוקו מהטבעת הופכו מכיסוי בעלמא לפקק, והוא אסור מדאורייתא משום עשיית כלי.
אך המעיין היטב בדרבי מרן הגר"ע יוסף בכל תשובותיו בזה (יחוה דעת ח"ז סי' נ"ט, הליכות עולם ח"ד, חזו"ע ח"ה ע"מ שע"א) ובפרט שבתשובה ביחוה דעת ששם הוא חלופת מכתבים עם הגרש"ז אויערבך בעניין הפקקים, כתב שם במפורש שלא חשש לעניין הזה שעד עתה היה מכסה ועתה נהפך לפקק, וזו לשונו שם "ולפי עניות דעתי מלבד מה שיש לומר שגם אילו היה לפנינו בצורה כזאת היה אפשר לכסות בו פי בקבוק יותק קטן,
ואפילו אם איננו בדרך הברגה, כל שעודנו ראוי לצור על פי צלוחית שלא יכנס לתוכה אבק וכדומה, לא פקע שם כלי ממנו". עיי"ש.
וכל הדיון אם היה כלי או לא, וביותר מכך המעיין בכל תשובות של מרן הגרע"י שדיבר בעניין הפקקים מעולם לא הזכיר את תהליך יצור הפקקים כי לדבריו כלל לא משנה מה קדם למה ההברגה לטבעת או ההיפך כי בכל אופן שם כיסוי עליו וממילא כלי הוא. וכן המעיין בדברי האור לציון (ח"ב פרק כ"ז תשובה ח) יראה שכלל לא הזכיר פרט זה של הפיכתו מכיסוי לפקק, אלא כל הדיון הוא רק על אם היה כלי או לא ואינו מעלה או מוריד אם עתה נעשה לפקק, וכן הוא בתשובת אבן ישראל (ח"ב הלכות שחיטה סוף פרק י"ד)
[5].
ועל כן לא זכיתי להבין את דברי הרב אופיר מלכא שליט"א שכתב שבפקקים של זמנינו גם מרן הגרע"י צריך להחמיר בפתיחתם, והרי הגרע"י והאור לציון דנו רק עם היה כלי לפני או לאו, וכלל לא חששו שנעשה לפקק כפי שהזכרנו לעיל את לשונו מרן הגרע"י "
ואפילו אם אינו בדרך הברגה כל שראוי לצור על פי צלוחית שלא יכנס לתוכו אבק וכדומה לא פקע שם כלי ממנו" ואם כן אדרבה לפי מציאות זו נמצא שכיום ההיתר הוא יותר מרווח, שאם הפקקים מגיעים מוכנים יש עליהם שם כלי שניתנים לכיסוי כלים קודם פתיחתם ולכן מותר לפותחן בשבת.
ועתה נביא התרים נוספים לפתיחת הבקבוק בשבת, תנן בשבת (קמו.) שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות ובלבד שלא יתכון לעשות כלי והטעם דאין בנין וסתירה בכלים.
והתוס' (שם ד"ה שובר) וברא"ש (ערובין פ"ג ס"ה) כתבו שמדובר ב"מוסתקי" היינו חבית שנשברה והדביקו את שבריה בזפת, שהיא כלי גרוע ואין דרך לדבק שבריה פעם שניה.
נמצא לפי זה שאם היא חבית רגילה שאינה מוסתקי אסור לשוברה כדי לקחת את האוכל מתוכה.
והרי"ף והרמב"ם תרצו שחבית קטנה [שהיא פחות מארבעים סאה] מותר לשוברה, אך בחבית גדולה אסור לשוברה כדי ליקח את האוכל שבתוכה.
ובשו"ע (שי"ד ס"א) פסק כתרוץ התוס' והרא"ש וז"ל אין בנין וסתירה בכלים, והני מילי שאינו בנין ממש כגון חבית שנשברה ודיבק שבריה בזפת, יכול לשוברה לקח מה שבתוכה, ובלבד שלא יתכוון לנוקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דאם כן הוי לה מתקן מנא, אבל אם היא שלמה אסור לשברה אפילו בענין שאינו עושה כלי".
העולה מדברי השו"ע שפסק כשיטת התוס' והרא"ש שכל ההיתר הוא רק במוסתקי אך אם היא חבית שחלה אסור, ובחזו"ע (ח"ה ע"מ רצ"ז בהערות) פסק שנקטינן כדעת הרי"ף והרמב"ם, ומסתבר שאם השו"ע היה רואה את דבריהם היה פוסק כמותם, [ובאמת שכך נראה בברור שהשו"ע לא ראה את דבריהם שהמעיין בבית יוסף יראה שהשו"ע כלל לא הזכיר את שיטת הרי"ף והרמב"ם, ואם היה רואה את דבריהם היה לכל הפחות מזכירם ונושא ונותן בדבריהם כדרכו תמיד, ועל כן נראה שלא ראה את דבריהם.
ולפי זה אף אי נימא שהטבעת ביטלה מהפקק את שם הכלי, מכל מקום אין איסור בפתיחת הפקק שכלי קטן הוא.
היתר נוסף הובא בשמירת שבת כהלכתה (פרק ט הלכה י"ח הערה ס"ו) בשם מרן הגש"ז אוירבך זצ"ל, על פי הגמ' בסוכה (לג:) שהדס שענביו [כמין פירות קטנים הגדלים על ענפי ההדס] מרובים מעליו הוא פסול לארבעת המינים, ואם מיעט את ענבי ההדס כשר, ובגמ' שם אמרינן שמותר למעט את הענבים גם ביום טוב, ובגמ' פריך והא מתקן מנא הוא, שהרי היה פסול ועכשיו מכשירו, ומתרצת הגמ' "דאית ליה הושענא אחריתי" היינו שיש לו הדס אחר למצווה, ולכן לא הוי תיקון מנא אף על גב שהוא פסיק רישיה, שאינו צריך את התיקון.
ואם כן במקום שיש לו פקק נוסף בבית [וכן אם יזרוק את הפקק מיד] הרי הוא כדין ההדס שהותר להסיר את ענביו, ואין זה חשיב כמתקן.
וכך אני הנהגתי בביתי ושמרתי בארון את סוגי הפקקים המצויים, ועדכנתי את בני הבית שידעו שיש פקקים, ואנו לא צריכים כלל את הפקקים שנפתחו עתה.
היתר נוסף שהוזכר בדברי מרן הגר"ע יוסף (יחוה דעת ח"ז סימן נ"ט הליכות עולם ח"ד חזו"ע ח"ה ע"מ ) ובשו"ת אבן ישראל לגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל (ח"ב הלכות שחיטה סוף פרק י"ד) על פי דברי המגיד משנה ברמב"ם (פרק י"ב מהלכות שבת הלכה י"ב) שכתב "המכבה כל שהוא חייב, אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ, אבל המכבה גחלת של מתכת פטור ואם נתכוון לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עושים, מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה".
וביאור הדברים, שהמכבה הוא איסור רק היכא שמכבה לצורך עשיית פחמים, וכידוע שהרמב"ם פוסק כרבי יהודה שמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה ועל כן פסק הרמב"ם שהמכבה כל שהוא חייב אף אם רוצה לכבות גחלת של עץ כדי שלא ינזקו בה רבים ולא בשביל הגחלים, אך המכבה גחלת של מתכת היות ואינו נעשה גחלת כתב הרבמ"ם שהכל תלוי בכוונתו, אם מתכוון לצרף חייב, ואם אין מתכוון לצרף אינו אסור, וכתב המגיד משנה "נראה שכל שאינו מתכוון אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליתחיב, מפני שכשהוא מתכוון הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוון אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי". היינו שבדין תיקון כלי כל שאינו מתכוון אין לאוסרו משום פסיק רישיה שכל שנשעה בלא כוונה אין כאן משום מתקן כלי.
והביא המגיד משנה ראיה מקטימת קיסם מענף תלוש בשבת (פי"א ה"ז) שכל שאינו קוטמו לחצות בו שיניו אע"פ בקטימתו נוצר קיסם, הדבר מותר אף שפסיק רישיה שיעשה קיסם בחיתוכו, כיון שאינו מכוין לזה.
[6].
וא"כ הכא נמי שהיות ובפתיחת הפקק אינו מתכוון כלל לעשיית כלי אלא לפתוח את הבקבוק להגיע למשקה שבתוכו ואף שהוא פסיק רישיה שיעשה כלי, מ"מ פסיק רישיה בעשיית כלי שרי אף בניחא ליה.
וסברת המגיד משנה הנ"ל הובאה להלכה בבית יוסף (סימן שי"ח) ובמגן אברהם (שם ס"ק ל"ו) ובעוד פוסקים, ועיין עוד שו"ת שואל ומשיב ( ח"ג סימן ג ד"ה עוד נראה לי) שאפשר על דבריו שם להוסיף אף את יסודו של הרשב"א בסוגיית צידת צבי דאם נעשה דבר היתר עם מעשה אחר עיי"ש ואכמ"ל.
אלא שהגרש"ז אויערבך תמה על היתר זה, דדברי המגיד משנה לא שייכי להכא, דאדם שפותח פקק ודאי שדעתו גם על המשקה וגם על הפקק כדי שיהיה לו במה לסגור את הבקבוק, ואינו דומה כלל לחיתוך בשמים דשם אינו חושב כלל על הקיסם וכלשון המגיד משנה "שהרי אין רצונו לעשיית כלי" משא"כ בפתיחת פקק ודאי שדעתו ורצונו על שני הדברים, דלו יצוייר שיאמרו לו שאם יפתח את הבקבוק בשבת לא יהיה לו פקק ויצטרך להניח את הבקבוק זמן רב, ודאי שלא ירצה לפותחו.
ולא זכיתי להבין את קושייתו, דהרי הרמב"ם מיירי שמכבה גחלת מכל סיבה שהיא, ואם לא התכוון לצרף שרי, ועל אף שבמציאות נח לו בצירוף הכלי שנעשה הכלי מחוסם, מ"מ היות ועיקר כוונתו לא היתה לכך שרי, ואף בפקקים אף אם יש לו טיבותא במה שנעשה לפקק מ"מ וודאי שעיקר כוונתו בפתיחת הבקבוק היא לשתיה ולא לשם הכלי ולכן שרי, והם ממש כדברי המגיד משנה.
ואם תקשי, דהלא הלחם משנה (שם ה"א) ביאר בדעת המגיד משנה דמיירי רק בגחלת של מתכת שאין כאן תיקון כלל ולכך שרי, וכן במגן אברהם (שם ס"ק ל"ו) שהביא את דברי המגיד משנה ביארו הפרי מגדים ובמחצית השקל דמיירי בגחלת ולא בכלי של מתכת שיש בו תיקון, אך המעיין בדברי הבית יוסף (סימן שי"ח סעי' י"ב) דמוכח מדבריו שהבין את דברי המגיד משנה דמיירי גם בכלי ממש ולא רק בגחלת, והמחצית השקל כתב כן להדיא שכל דבריו דמיירי בגחלת ולא בכלי זה לא כדעת הבית יוסף והב"ח
[7] שלמדו בדברי הרב המגיד שנאמרו גם על כלי, ואם כן אנן בתר שיפוליה דמרן הבית יוסף אזלינן, ולכן חידושו של הרב המגיש שייך גם על פקק.
ויש להביא עוד ראיה להיתר מהא דאיתא בשו"ע (שי"ד ס"ו) שכתב מותר להתיז ראש החבית בסייף דלאו לפתח מכוון כיון שמסיר ראשה. היינו שבראש החבית היה מגופה שהוא ככסוי העשוי מטיט, והוא דבוק לחבית, והכא השו"ע מיירי שמתיז בסייף לא רק את המגופה אלא גם חלק מגוף החבית עצמה, ועושה כן כדי להרחיב מוצא פיה שיוכל בנקל לקחת מה שבתוכה, או שעושה כן להראות נדבת לבו.
והמשנה ברורה (ס"ק כ"ג) כתב שכל ההיתר של השו"ע לשבור את ראש החבית מיירי בחבית גרועה "מוסתקי" כפי שפסק השו"ע בסעיף א', אך בחבית שלמה אסור והוסיף המשנ"ב שאם ירצה להסיר רק את ראש המגופה לבד [הכיסוי מהטיט] מבלי לשבור חלק מהחבית מותר גם בחבית שלמה מכיון שאינה נחשב לחיבור.
אומנם דעת הרבה אחרונים אינה כן, שהכא שמתיז את ראש החבית מותר אף כשהחבית שלמה והיא לא מוסתקי, כן כתבו המטה יהודה החיד"א במחזיק ברכה (אות ה) ר' חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (דף צ ע"ג) הכף החיים (אות ל"ז), וכן הדעת נוטה לבאר כן בשו"ע, דהכא השו"ע סתם ולא ביאר דמיירי במוסתקי, משמע שבכל ענין שרי להתיז ראשה אפילו בחבית שלמה.
וביאר הכף החיים שהחילוק הוא שלעיל (סעיף א') ששובר את כל הכלי הוי סתירה גמורה יש בנין וסתירה בכלים שלמים לכן שרי רק במוסתקי, אך הכא (סעיף ו') בהתזת הראש בלבד דדעתו להניח גוף הכלי בשלמותו, אין זו סתירה גמורה, ולכן גם בכלי שאנו מוסתקי שרי.
נמצא דהיכא ששוברת את המגופה בלבד שרי לכו"ע גם בחבית שלמה ואינו חשיב חיבור ולכך לא מתבטל מהחבית שם כלי אף שהמגופה דבוקה לחבית אם כן אף בפקק היות והיה כלי החיבור של הטבעת אין בכחה לבטל שם כלי מהפקק אף כשהיא מחוברת אליה. (עיין אור לציון שם)
וביותר מכך שאף אם מתיז את ראש החבית ששם ודאי היא חלק ממש מהחבית שרי אף שנוצר כלי שנעשה מכסה לחבית וכפי שהבאנו חבל אחרונים דשרו אף בחבית שלמה דקיל טפי מסעיף א ששם כל החבית נשברת, וא"כ גם בפקק אף אי נימא שהחיבור הטבעת מבטלו יהיה מותר לפותחו כדין מתיז ראש החבית.
העולה לדינא: מותר לפתוח בקבוקים בשבת הן פקקי פלסטיק והן פקקי מתכת ובפרט לפי מציאות עשיית פקקי המתכת כיום שהפקקים כבר מגיעים מוכנים בצורתם רק ללא חריצי ההברגה, והיות ויש עליהם שם כלי קודם פתיחתם שראויים לכיסוי הבקבוק להצילו מנפילת לכלוך לתוכו.
[1] ובדרך אגב יש לציין ששאלתי וביררתי אצל אנשים שעבדו ביקב במחלקת הביקבוק, ואמרו לי במפורש שכך היו נעשים הפקקים עוד לפני ארבעים שנה, ואין זה דבר חדש כלל.
[2] ועל כן מי שאוסר לפתוח קופסת שימורים בשבת לשיטתו קופסת שימורים היא נעשית מוקצה שהרי עתה אין עליה שם כלי ולא יכול לפותחה בשבת להגיע לאוכל בפנים.
[3] הן אמת שמצינו שהגר"נ קרליץ בחוט שני (ח"ב פרק ל"ז ע"מ רע"ד) דן שבפתיחת בקבוק איכא גם איסורא שהבקבוק נעשה כלי. עיי"ש.
[4] ובעבר חברת "טמפו" השקיעה למעלה ממליון שקל לייצר "פקק של שבת", שהפקק היה ללא טבעת, וכדי שידעו אם הבקבוק נפתח כבר פעם אחת, היה מוצמד ניילון על הפקק, שכדי לפתוח את הפקק בפעם הראשונה חייבים תחילה לקרוע את הניילון, אך לאחר תקופה קצרה ביטלו זאת והחזירו את הפקקים הרגילים.
[5] והוכרחתי להאריך ולכתוב את לשונו מחמת שראיתי לגאון הרב אופיר מלכא שליט"א שהעלה לדינא שכיום לפי צורת ייצור הפקקים גם החזו"ע יודה שצריך להחמיר בפתיחת בקבוקים, ועיין לקמן שנרחיב בכל זה.
[6] ויש להבין דעדיין קשיא מאי שנא תחילת דברי הרמב"ם דאסר מסיפא שהתיר, היינו אמאי ברישא לגבי כיבוי גחלת של עץ אסר, אמאי לא נימא גם שאם כיבה לצורך אחר שרי כפי שהתיר בגחלת של מתכת.
וי"ל שבגחלת של עץ מציאות היא שנעשה לדבר אחר לפחם לכן אינו יכול לומר שלא מתכוון לכך, אך בגחלת של עץ וכן בקוטם ענף שאין ניכר במעשהו כלום שהגחלת לא הופכת לפחם והענף אינו ניכר תיקונו שנעשה לחצוץ בו שיניים, לכן רק בכה"ג שייך לומר שאינו מתכוון.
[7] וכן יש אחרונים שהבינו כך גם במגן אברהם, דהמחצית השקל והפרי מגדים הסבירו בדברי המגן אברהם דבהכרח מיירי רק בגחלת ולא בכלי אומנם המעיין בדברי הגהות רבי עקיבא איגר שם שהקשה על המגן אברהם מוכח שהבין שהמגן אברהם עצמו למד שהרב המגיד מיירי בכלי ולא רק בגחלת ודו"ק.
