מענין מה יצא על הפלאפון יש תשובה גם @הרב שמעון ללוש בענין
מצר"ב:
בס"ד
סימן ב
גדר מוקצה מחמת חסרון כיס
שאלה:
תמונה יקרה שתולים על הכותל וכן פמוט יקר שאינו אלא לנוי, מכשיר טלפון, טלפון נייד, האם נחשבים כמוקצה מחמת חסרון כיס שאסורים לטלטלן כלל, או לא.
תשובה:
הנה בכל כיוצא באלו הדינים, כבר דנו רבותינו האחרונים אשר מפיהם ומפי כתבם אנחנו חיים וקיימים, והרחיבו לנו הידיעה כיד ה' הטובה עליהם. (עי' בילקו"י שבת ב' ר"ס שח', ושם בריש דיני מומח"כ בהרחבה). ולכן תקצר היריעה מהכיל כל מה שיש לישא וליתן בדבריהם הנאמרים באמת, וראיתי לפרוס העניין משורשו מה שנוגע לעיקר דינא, ולסקל עיקרי הקושיות שעליו, ויהי הקצר אמיץ בס"ד.
א.) בגמרא שבת (קנז.) איתא, דמוקצה מחמת חסרון כיס אפילו רבי שמעון מודה שאסור, דתנן (קכג:) כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה. ע"כ. ופרש"י: חוץ מן המסר הגדול. מגירה שהיא לאומנין לקוץ בה עצים, ומוקצה מחמת חסרון כיס הוא, שלא ישתברו חריצים שהוא עשוי כסכין מלא פגימות: ויתד של מחרישה. החופר את הקרקע, קולטר"א בלעז: ע"כ. ואמתניתין גופה (קכג:) פרש"י: מסר הגדול. מגירה גדולה שעשויה לקצוץ קורות: ויתד של מחרישה. הוא כלי גדול העשוי כסכין שבו עושין חריץ של תלם המענה, קולטר"א בלעז, דהנך קפיד עלייהו, ומייחד להם מקום, דלא חזו למלאכה אחרת: ע"כ. וכפי הנראה דמ"ש ומייחד להם מקום, לאו דוקא, ולשנא דהש"ס לעיל מיניה (קכג.) נקט. דקאמר התם, אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב, הכל מודים בסיכי זיירי ומזורי, דכיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום. ע"כ. ופרש"י: דקפיד עלייהו. האומן, שלא יתלכלכו ושלא יתעקמו: מייחד להם מקום. מקצה להן בידים: ע"כ. ומ"ש מקצה להן בידים, (דמשמע מקצה בשבילם מקום בידים,) כפי הנראה דט"ס הוא וצ"ל מקצה להו בידים, ור"ל מקצה אותם בידים. (וכ"ה בפרש"י המודפס על הרי"ף.) ונראה שבא לפרש בזה דמ"ש בגמ' מייחד להם מקום, לאו משום יחוד מקום קאתי עליה, אלא העיקר הוא דמחמת קפידתו חשיב כמקצה אותם בידים, שבזה אף לרבי שמעון דלית ליה מוקצה מודה, כיון דדחי להו בידים. רק שההוכחה לדבר שמקצה אותם בידים היא, שהרי מייחד להם מקום, אולם אף בלא יחוד מקום כל דקפיד עליה ומחמת כן מקצה להו בידים נראה דאה"נ יש לאסור. וכן פירש להלן את דברי הגמרא (קכג:) אמתניתין הנ"ל. דאיתא התם, אמר רב נחמן, האי אוכלא דקצרי, כיתד של מחרישה דמיא. אמר אביי חרבא דאושכפי, וסכינא דאשכבתא, וחצינא דנגרי, כיתד של מחרישה דמי. ע"כ. ופרש"י, כל הני קפדי עלייהו משום דמפגמי, ומקצי להו בידים. ע"כ. ומשמע שהעיקר הוא, דע"י שמקפיד "בדוקא שלא להשתמש בו", חשיב דחי להו בידים, שבזה גם רבי שמעון מודה שע"י כן נעשה מוקצה. (וכדחזינן בכ"ד, כגון גבי גרוגרות וצימוקים, נר גדול, מוקצה מחמת מצוה, מחובר, ועוד.) וכן משמע מפירוש רבנו חננאל (קכג.), שבתחילה כתב ומודו רבנן במדוכה ובעלי דכיון דקפיד עליה מכין עליה מקום וגמר בדעתו שלא לטלטלן מאותו מקום, לפיכך אסור לטלטלן מן המקום המוכן להם. ע"כ. ולכאורה משמע דיחוד מקום דוקא הוא, אלא שמהמשך דבריו שכתב, ודין אלו כדין סיכי זיירי ומזורי וכו' ואלו כולן קפיד עליהן שלא יתעוותו או יפגמו, שאם יפגמו יקרעו הבגדים והמשי, "לפיכך מסיח דעתו מטלטולן ונעשו מוקצים, ולכן אסור לטלטלן", ע"כ. משמע נמי דלאו דוקא ע"י שמייחד מקום ממש, אלא העיקר שמקפיד על תשמישן ועי"ז מסיח דעתו כאילו "בידים" ר"ל "בקום עשה" שבדוקא לא לטלטל. ושמא י"ל עוד דמ"ש בגמ' מייחד להם מקום, היינו ליתן טעם מדוע אסור לטלטלו אף לצורך מקומו. דהניחא לצורך גופו הקצה מדעתו מחשש שמא יפגם אבל לצורך מקומו אמאי אסור, אלא דמשום דקפיד עלייהו אינו חושב לטלטלן ממקומן. ודו"ק. ועכ"פ אסיקנא מיהא דמשמע דלאו דווקא מייחד להם מקום בפועל, אלא העיקר שמקפיד מלהשתמש בהם.
ב.) וע"פ האמור יש לדקדק מאי שנא סתם כלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, מכלי שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס שאסור לטלטלו לשום צורך, והרי בשניהם האדם דוחה את טלטולם בידים, ע"י שחושב להדיא שלא להשתמש בהם, זה מחמת שעיקרו למלאכת איסור, וזה מחמת קפידתו שלא יפגם. אולם טעמו של דבר מתבאר כמין חומר ע"פ האמור לעיל. דעד כאן לא החשיב רבי שמעון את הכלי למוקצה אלא היכא דדחי ליה בידים מכל תשמיש השייך בו, משא"כ אם דחה בידים תשמישו רק מחמת שעיקרו למלאכת איסור, עדיין לא דחהו מכל תשמיש, שהרי לענין גופו ומקומו בסתמא דעתו עליו לטלטלו אם ירצה. (ועדיין לעניין מחמה לצל, כיון שבסתמא הוי לצורך עיקר התשמיש שבכלי, נטפל הוא למאי דאקצי ליה מחמת עיקרו, ודו"ק. ועי' לבעל ההשלמה שבת קכג: והבן.) ולכן, כלי שמלאכתו לאיסור, כיון שאינו מקפיד מלהשתמש בו תשמיש עראי שאין עיקרו של כלי אליו, א"כ לא הסיח דעתו מטלטול מכל וכל, שהרי בסתמא דעתו שבשעת הצורך יטלטלו בשבת ע"מ להשתמש בו איזה תשמיש עראי, ולכן לא נאסר בטלטול לצורך גופו ומקומו. משא"כ כלי שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, שמקפיד מלהשתמש בו כל תשמיש שאין עיקרו של כלי אליו, א"כ מסיח דעתו להדיא מלטלטלו כל עיקר, ולכן נאסר בטלטול מכל וכל. (וכן משמע מדברי רש"י הנ"ל אמתניתין בדף קכג: ביחס למ"ש בדף קכב סוף ע"ב בד"ה קורנס של אגוזים, ואילך. ודו"ק.)
ג.) ומכאן תשובה מוצאת למה שדנו הפוסקים בעיקר דין מוקצה מחמת חסרון כיס, אם הוא שייך דוקא בכלי שמלאכתו לאיסור, או אפילו בכלי שמלאכתו להיתר כל שמקפיד מלהשתמש בו למלאכה אחרת שאין עיקרו של הכלי אליה. דלפי המתבאר עד כאן פשיטא שדוקא בכלי שמל"א שייך דין זה. דהגע עצמך, ומה אם כשדחה בידים את עיקר תשמישו של כלי מחמת שעיקרו למלאכת איסור, ואעפ"כ שרינן ליה לטלטולי לצורך גופו ומקומו מכיון שלא היתה דחייתו בידים מכל תשמיש, שעדיין לענין להשתמש בו תשמיש עראי לא דחי, ולהכי לא נאסר, דלטלטלו ע"מ להשתמש בו תשמיש שהוא מותר שרי. (ורק לענין מה ששייך לעיקר תשמישו נאסר, וכגון מחמה לצל, שלא יגנב, וכיו"ב שמשמר הכלי בעיקר ע"מ להשתמש בו לעיקר תשמישו לאחר השבת.) א"כ באופן שעיקרו של כלי למלאכת היתר, שאת עיקר תשמישו לא דחה, ורק מקפיד עליו שלא להשתמש בו תשמישים אחרים שמא יפגם, לא כל שכן שיהא מותר. דכיון שלא דחה עיקר תשמישו, כיון שהוא מותר בשבת, א"כ מה לי שדחהו מתשמישים אחרים, והרי את עיקרו לא דחה. ולפע"ד זהו ק"ו שאין עליו תשובה.
ד.) וראיתי באחרונים שדקדקו כן מדברי הראשונים והרמב"ם ומרן בשו"ע, מדלא נקטי בדין מוקצה מחמת חסרון כיס אלא דוגמאות של כלי שמל"א, ובכאן נתבאר יסודו של דבר בס"ד ומלתא בטעמא. ושוב מצאתי בתשובת הרא"ש (כלל כב' סי' ח'), והעתיק דבריו רבנו ירוחם (ני"ב חי"ג), שכתב במפורש כדברים האלה. שאחר שכתב שבענין המוקצה יש ארבעה דינין. המין הראשון דבר המוקצה מחמת גופו, כאבנים ועצים ומעות וכיוצא בהם, שאין להם תורת כלי. המין השני דבר המוקצה מחמת איסורו, כגון נר שהדליקו בה באותה שבת וכו'. המין השלישי דבר המוקצה מחמת מצותו, כעצי סוכה ונוייה. המין הרביעי דבר המוקצה מחמת מלאכתו, כלומר, שיש עליו מלאכת איסור, כקורנס הנפחים וכיוצא בהם. ע"כ. ושוב פירט דיני שני המינים הראשונים, ואח"כ דיני השלישי, ואח"כ דיני הרביעי, כתב כהמשך לפרטי דיני המין הרביעי, שהוא מוקצה מחמת מלאכתו, דהיינו כלי שמלאכתו לאיסור, בזה"ל: ויש דבר מוקצה מחמת מלאכתו והוא כמוקצה מחמת גופו, והוא מחמת חסרון כיס, כקורנס הזהבים ובשמים שאסור לטלטל אפילו לצורך גופו, ומסר הגדול ויתד של מחרישה וסיכי זיירי ומזורי וכן ארזי ואשוחי, (שמותר) [שאסור] להסיקן בי"ט. ואחרי שביארנו דיני המוקצה וכו'. עכ"ל. הנה כי כן מפורש בדבריו, שמוקצה מחמת חסרון כיס אינו מין מוקצה בפ"ע, אלא רק תוספת דין במין מוקצה מחמת מלאכתו, דהיינו כלי שמלאכתו לאיסור. שסתם מוקצה מחמת מלאכתו אינו דחוי אלא לענין תשמישו העיקרי, מחמת שהוא מלאכת איסור, אבל לענין תשמישי עראי של היתר לא דחהו. ורק אם בנוסף לדיחוי זה שדחה את עיקרו, מקפיד הוא אף מלהשתמש בו תשמישי עראי של היתר, באופן זה הקצהו לגמרי מתשמיש, ולכן נאסר אף לצורך גופו ומקומו כדין מוקצה מחמת גופו. (ושו"ר בספר תהילה לדוד (ר"ס שח') שהזכיר מתשובת הרא"ש הלזו עי' עליו, והבי"ד בילקו"י שבת ב' עמ' שלא'.)
ה.) ואם לחשך אדם לומר, דהא כתב הרמב"ם להדיא, כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו, "כגון כלים המוקצים לסחורה", וכלים היקרים ביותר, שמקפיד עליהן שמא יפסדו, אסור לטלטלן בשבת, וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס וכו'. ע"כ. וכ' מרן בב"י (ר"ס שח') הכריח בדעתו שכלים העומדים לסחורה, היינו נמי דוקא אם מקפיד עליהם, ע"ש. הרי שכלל הרמב"ם כל כלים העומדים לסחורה בדין מוקצה מחמת ח"כ, ומשמע אף שמלאכתן להיתר, ואיך יכון זה עם מה שנאמר לעיל. אף אתה אמור לו דלק"מ, שהרי סחורה אסורה בשבת, וא"כ גבי דידיה חשיבי מלאכתן לאיסור, כלומר שכל עיקרן אצלו אינן אלא לסחורה, שהיא מלאכת איסור, ולכן אם בנוסף מקפיד עליהם מלהשתמש בהם תשמישי עראי שמא יפסדו, הוו מוקצין מחמת ח"כ. (ולהאמור א"ש נמי שכפל הרמב"ם כלי לסחורה וגם יקרים, דאפשר סחורה היינו אם מלאכתן להיתר, ויקרים היינו במלאכתן לאיסר.)
ו.) אלא דאם באנו לדון, כך יש לנו לדון. דשמא אף כלי שמלאכתו להיתר, כל שאין תשמישו העיקרי ע"י טלטול, ובנוסף לכך מקפיד הוא על שאר תשמישי עראי שבו, כגון תמונה יקרה התלויה על קיר, וכן פמוט יקר שאינו אלא מונח לנוי, חשיב כאילו דחה בידים כל טלטולו, דלכאורה דומה ממש לכלי שמל"א. שהרי כל הטעם שנתייחד כלי שמל"א הוא משום שעיקרו דחוי מחמת איסורו, וע"ג זה נוסף שמקפיד גם על תשמישי עראי שבו, וא"כ ה"נ ממש כלי זה, שאומנם מלאכתו להיתר, אבל תשמישו העיקרי אינו ע"י טלטול, ושמא נחשב לו שעיקרו דחוי, וא"כ כל שבנוסף לכך מקפיד על תשמישי עראי שבו הרי שכולו דחוי, וחשיב שפיר מוקצה מחמת חסרון כיס. אלא שמאידך יש לומר, דלא נחשב דיחוי אלא כשדוחהו מטלטול להדיא בקום עשה, דהיינו שאנו אומדים בדעתו בערב שבת שמתכוון במפורש שלא לטלטלו, וכגון דחייה שבאה מחמת שתשמישו אסור בשבת, א"נ מחמת שמקפיד עליו שלא ייפגם, וכל כיו"ב. אבל דחייה שבאה ממילא, דהיינו שעיקר תשמיש הכלי אינו ע"י טלטול כמו הכלים הנ"ל, אלא עשוי להיות עומד בעיקר במקום אחד וזהו עיקר תשמישו, כה"ג לאו שמיה דחייה, אלא הסיח דעת בשב ואל תעשה גרידא שאינו אוסר, דעכ"פ יש דרך לטלטלו לעיתים רחוקות למטרות סדר, נקיון, תועלתו מן הכלי, וכיו"ב, ולעניין זה אינו מקצהו. ולכאורה כך מסתבר יותר, שהרי דבר ידוע הוא דכל שהוא כלי או מאכל (אדם או בהמה), הרי זה מן המוכן, [פשוט הוא. וזכר לדבר, כלי, מגלימי (קכה. תוד"ה אם זרקה). ומאכל, מגמי לח (קיב.).], ומותר כל שלא הקצהו. וא"כ ה"נ מתוך שכלי הוא, מוכן הוא, וכל שלא דחאו בידים אינו מוקצה אליבא דרבי שמעון.
ז.) אולם לכאורה יש להביא ראיה דלא בעינן דחייה להדיא בכה"ג שאין דרכו לטלטל הכלי, מהא דפסק הרמב"ם (פכ"ה מהל' שבת ה"ו), דלתות הבית "אע"פ שהן כלים לא הוכנו לטלטל" לפיכך אם נתפרקו אפילו בשבת אין מטלטלין אותן, ע"כ. ומשמע דאף כלי גמור בעינן שיהא דרכו בטלטול. אלא שזה קשה מאוד ממה שכתב לעיל מיניה באותה הלכה בסמוך וז"ל: אבן גדולה או קורה גדולה, אף על פי שהיא ניטלת בעשרה בני אדם "אם יש תורת כלי עליה" מטלטלים אותה, ע"כ. וכ"פ מרן בשו"ע (סי' שח' ס"ב), דכל כלי, אפי' הוא גדול וכבד הרבה, לא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גדלו ולא מפני כבדו. ע"כ. ומבואר בב"י (שם) בשם הרב המגיד (פכ"ה ה"ו), שכן דעת הרי"ף והרמב"ם, ודסבירא להו דאין לחלק בין אם דרכו בטלטול או אין דרכו בטלטול, ודלא כהתוספות, ע"כ. ולכאורה זה ממש סותר למה שפסק הרמב"ם באותה הלכה בדין דלתות הבית וכנ"ל. אלא שהמדקדק בלשון הרמב"ם ימצא הדברים מבוארים באר היטב, שדלתות הבית טעם מיוחד יש בהם, והוא שלא "הוכנו" לטלטול. כלומר דכל מה שכלי מותר בטלטול, היינו משום דסתם כלי, עניינו "שעומד לתשמיש", וסתם דבר שעומד לתשמיש ממילא מוכן הוא לטלטול כלומר עשוי הוא להיות מיטלטל לפעמים. וכיון שכן, כל שלא נדחה טלטולו בידים הרי שהכנתו מועילה לעניין שבת. משא"כ דלתות הבית יצאו מכלל זה, דאע"פ שהם כלים, כיון שתחילת עשייתן היתה להיותן קבועות בכתלי הבית, דסתמן אין דרך לטלטלן כלל ועיקר, הלכך מעולם לא "הוכנו" לטלטול, ולכן אסורות בטלטול אף דלא דחי להו, שהרי אינן מן המוכן
[1]. אמנם כל זה אינו אלא לעניין דלתות הבית, שעשויות להיות קבועות לעולם ללא שום שינוי, משא"כ סתם כלים ואפילו גדולים ואפילו אין דרכם ליטלטל, מ"מ כיון שעומדים הם לתשמיש, ואינם עשויים להיות קבועים במקום אחד עולמית, בכה"ג סתמן שפעמים מטלטלים אותם, וכגון ממקום למקום ע"מ לשנות צורת פני הבית, וכן פעמים מעבירים אותם להשתמש בהם במקום אחר לזמן מה או בקביעות, וכן לנקותם, או תחתיהם, ועוד יש כיו"ב (ושו"ר סברא זו בילקו"י שבת ב' עמ' שמ' הע' כב') וששתי, ולכן שפיר חשיב "שסתמן" גם לטלטול, ושפיר קרי ביה "מוכנים" לטלטול. ומינה לנידון הכלים הללו שהם של היתר, ועיקר תשמישן להיות עומדים במקומן, ומקפיד עליהם שלא לעשות בהם תשמישים אחרים, דמ"מ גבי עיקר תשמישן, וממילא הכנתן, לא חשיבי דחויין מטלטול. והלכך לא יהו אלא ככלי כבד שאין דרך לטלטלו, דחשיב כלי שמלאכתו להיתר גמור. ודו"ק.
ח.) ועוד נראה להביא ראיה לדבר דכל שלא דחי להדיא מטלטול לא חשיבא דחייה בשב ואל תעשה, ממה שהביא מרן בב"י (סו"ס שח') וז"ל: בסוף פרק במה מדליקין (לו.) אמרינן, דלרבי יהודה דאית ליה מוקצה מטלטלין את השופר אבל לא את החצוצרות. ומשמע התם, דטעמא משום דשופר חזי לגמע בו מים לתינוק מה שאין כן בחצוצרות. וכל זה על פי מה שקדם, דכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו שרי. עכ"ל. ומשמע דלדידן דכרבי שמעון סבירא לן, אף את החצוצרות מותר לטלטל. וכ"כ המגן אברהם (סי' שח' ס"ק יב') בשם התוס' (שם), ודלא כהעולת שבת משם האו"ז דאסר. (ומ"ש המ"א שנראה דהאו"ז אליבא דר"י קאמר, הנה לפנינו באו"ז ח"ב סי' פו' כתב כן אף אליבא דר"ש. ומיהו צ"ע מהגמ' דלהלן.) ואע"פ שבשבת אינם ראויים לכלום, כיון דעכ"פ לא דחי להו בידים. וכן מבואר בגמ' (שם לה:), דקאמר התם, לפי שאין מטלטלין לא את השופר ולא את החצוצרות. והתניא שופר מיטלטל וחצוצרות אינם מיטלטלין וכו', ותו הא דתניא כשם שמטלטלין את השופר כך מטלטלין את חצוצרות מני, אלא לא קשיא, הא רבי יהודה, הא רבי שמעון, הא רבי נחמיה. ופירש רש"י: והתניא שופר מיטלטל. לפי שכפוף ראשו וראוי לשאוב בו מים ולשתות התינוק: חצוצרות. פשוטה ואינה ראויה אלא לתקוע, והוי דבר שמלאכתו לאיסור, ואסור משום מוקצה: הא ר' יהודה. שופר מיטלטל וחצוצרות אינן מיטלטלין, דמוקצה הוא, אבל שופר תורת כלי עליו, כדאמרן לעיל: הא. דקתני תרוייהו מטלטלין, ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה: הא. דקתני אף שופר אין מטלטלין, ר' נחמיה, דאמר אפילו תרווד אפילו טלית אין ניטלין אלא לצורך תשמישו המיוחד, ועיקר שופר לאו לגמוע מים קאי: ע"כ. ומבואר דלרבי שמעון אפילו חצוצרות שרו כשופר, והיינו כדין כלי שמלאכתו לאיסור. ולמדנו מכאן, דאע"ג דבשבת לא חזו למידי וממילא יש כאן הסיח דעת, מ"מ כיון דלא הוה קפיד מלהשתמש בו לעניין אחר אם היה אפשר, ורק לעניין עיקר תשמישו הקצהו מחמת איסורו, הלכך אין כאן הקצאה גמורה להדיא והוה כלי שמל"א גרידא, לפי שדחייה ממילא לאו שמיה דחייה. (ונראה משום שאיננה דחייה גמורה כמו אם קפיד, דכשקפיד מקצה מכל וכל, משא"כ בסתמא, אכתי דעתיה עליה אם בכ"ז יבא איזה צורך, וכן למקומו.) וכן משמע מסוגיא דחלות כוורת (שבת מג:), דלר"י מוקצות הן משא"כ לר"ש. ואף להתוס' ישנים שם אינו אלא משום דקפיד להדיא מלאוכלם מחמת הפסד הכוורת. ע"ש ודו"ק. וממוצא דבר אתה למד לעניין כלי שמלאכתו להיתר שאין דרכו ליטלטל וגם קפיד מלהשתמש בו תשמיש אחר, דגבי עיקר תשמישו לא הקצהו מטלטול להדיא אלא שכך סתמו שלא לטלטלו, שהדין נותן ע"פ האמור, דכיון שלא הקצהו להדיא מטלטול אין כאן דחייה ושרי, שעדיין דעתו עליו אם יצטרך לטלטלו לאיזה עניין שיש דרך פעמים לטלטלו, וכמשנ"ת לעיל. כאן עמד קנה במקומו, ועוד חזון למועד בס"ד. וע"ע מה שאכתוב בזה בעזה"י בדין מצה המיוחדת לליל פסח וצרף לכאן.
ולעניין הלכה:
ט.) גבי תמונה שעל הכותל, פמוט שעומד לנוי, וכל כיו"ב, כיון שהם כלי שעיקר תשמישו לדבר המותר, חשיבי כלי שמלאכתו להיתר, שמותר לטלטלם אפילו מחמה לצל, וכ"ש לצורך גופו ומקומו. ואף אם הוא מקפיד עליהם מלהשתמש בהם תשמיש אחר שמא יפגמו, כבר נתבאר שלא נאסרו בשביל כך כלל, לפי שלא דחאן מעיקר תשמישם, וממילא ממה שהוכנו לטלטול. (ושו"ר מ"ש בזה בילקו"י (הנ"ל באות ז') משם מורנו מופה"ד יצ"ו והן עימו הגרי"ש אלישיב שליט"א, וברוך שכיוונתי.)
ולענין טלפון וטלפון נייד, כיון שעיקר מלאכתן ע"י הפעלת חשמל, וזה אסור בשבת, הא ודאי דהוו כלי שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלן מחמה לצל. ולטלטלם לצורך גופו או מקומו הדבר תלוי, אם אינו מקפיד במיוחד על פגימתם, והרי הם אצלו כשאר כלים שמלאכתן לאיסור שאינו "מקפיד במיוחד" על פגימתן רק שומר עליהם מתוך אחריות סבירה שלא יבואו לידי היזק, בכה"ג נשאר עליהם דין כלי שמלאכתו לאיסור בלבד, ומותר לטלטלם לצורך גופו ומקומו של כלי. ואף באופן שאין בהם אפשרות לשימוש נוסף של היתר (וכגון שלא נראה בהם מורה שעות אם לא ע"י פעולה האסורה), וכדין חצוצרות אליבא דר"ש דמלאכתן לאיסור ואין בהם תשמיש היתר ומותרים לצו"ג (לעיל אות ז). אבל אם "מקפיד" מלהשתמש בהם לדבר המותר, וכגון שיקרים הם אצלו, או שמשמשים לדבר החשוב אצלו באופן שנזהר עליהם במיוחד, יותר ממה שנזהר על סתם כלים שמלאכתם לאיסור, אסור לטלטלם אפילו לצורך גופו ומקומו של כלי, וכדין מוקצה מחמת חסרון כיס. הנלע"ד כתבתי, וה' ית' יאיר עיננו באור תורתו, אמן.
שמעון ללוש. ס"ט
[1] ומ"ש הרמב"ם (פכ"ו ה"ז) סולם של עליה אסור לטלטלו שאין עליו תורת כלי, צ"ל דלא דמי לדלתות הבית, דסולם של עליה הרי הוא מדרגות קבועות שהולכים עליהם (כעין מדרגות ברזל שאנו מכירים), דחשיבי מקרקע הבית גופיה ולא כלי המשמש את הבית, משא"כ דלתות חלונות וכיו"ב אינם באים כקרקע או כותל הבית, רק לשמש את הבית הבנוי כבר בכמה תועליות, (מפני הצינה, הגנבים, ועוד כיו"ב), והוו "כלי" שמשמש את הבית. ואה"נ דלת שנתנה כהשלמה לכותל הבית עצמו נראה שחיבורה משוי לה שם כותל ותורת בית עליה, ושוב איננה כלי. ולאור האמור, מנורת חשמל שנתפרקה בשבת הויא כלי המשמש את הבית, ואם היא פשוטה, שאינה עשויה להתפרק לעולם, הרי היא כדלתות הבית, שמעולם לא הוכנה לטלטול. אבל אם היא חשובה ומיוחדת, שעשויה גם להיטלטל מדירה זו לאחרת, א"נ לשנות מקומה לעתים רחוקות, הרי שהיא כלי העשוי לעצמו, ע"מ שישתמשו בו היכן שיחפצו, ומוכן הוא להיטלטל לפי החפץ, ואינו עשוי להיות קבוע במקום אחד עולמית, ולכן יהא מותר לטלטלה לצורך גו"מ כדין כלי שמל"א. (ולאכפ"ל שאף דלת או מנורה פשוטה פעמים שמעתיקים אותה ממקומה למקום אחר, דעכ"פ אינה "עשויה" לכך, משא"כ דבר יקר ומיוחד עשוי הוא לכך.) וראיתי בספר מנוחת אהבה ח"א (עמ' רפז-ח) שהשווה מ"ש הרמב"ם בדלתות למ"ש בסולם, ופירש דברי הרמב"ם, שדלתות הבית אע"פ שכלים הם מ"מ אין עליהם "תורת" כלי מחמת שלא הוכנו להיטלטל רק לתשמיש מחובר, והסתייע מדברי המאירי שכתב להדיא כיו"ב. ולפי"ז כתב שם דהרמב"ם כרש"י (ר"פ כל הכלים) ס"ל שדלתות הבית אינן כלי, וסיים ודלא כהמ"מ שכתב שהם חולקים. ובמחכ"ת כל דבריו בזה אינם מחוורים, שהמעיין ישר יחזו פנימו, שדברי המאירי שכ' אע"פ שכלים הם חיבורם לקרקע מפקיע מתורת כלי, והיינו כרש"י דאינם כלי, הם בדווקא להסביר כרש"י ולאפוקי מהטעם שכתב הרמב"ם דאע"פ שכלים הם לא הוכנו לטלטול, שזהו כדברי ר"ח (ר"פ כל הכלים), דלהרמב"ם ור"ח כלי גמור הוא רק שאינו מוכן לטלטול. (דאלת"ה עיקר הטעם חסר בלשון הרמב"ם, והרי לא בא שם אלא "לפרש" הטעם. ודו"ק.) שהרי פירוש "תורת כלי" היינו שהוא עומד לתשמיש, אע"פ שמצד תבנית גופו אינו כלי (וכאבן וקורה גדולה שם). ופירוש "כלי" היינו שמצד גופו כלי הוא (וככוס וקערה שם). וסתם כלי לעולם מוכן הוא, וסתם דבר שאינו כלי אינו מוכן עד שייחדנו לתשמיש, שעי"ז קיבל "תורת כלי" (ועי' ב"י סי' שח' בסוגיא דחריות מ"ש מהרשב"א והר"ן גבי יחוד אבן ודו"ק). ואדרבא מהמאירי מתחזקים דברי המ"מ דהרמב"ם ורש"י פליגי אהדדי. ושוב מצאתי בס"ד שכן משמע להדיא מדברי הרמב"ם בפה"מ ר"פ כל הכלים, שכתב "ואינן דומין לדלתות הבית וכו' לפי שאין הכונה בהן לטלטלן ולהעבירן ממקום למקום ולא נעשו לכך (ת' הר' קפאח. ובתרגום שלפננו "לפי שלא חשב לטלטלן ולהניען ולא נעשו לזה"), וזה הוא ענין אמרו לפי שאינן מן המוכן". ע"כ. והחילוק בין דלתות לסולם אפשר כמשנ"ת בס"ד, והוא מלתא דמסתברא, ודו"ק.
