איך יתכן שלאדם מסויים יהיה מותר [ויהיה צריך] לעשות פעולה מסויימת בשעה 2 בצהריים (לדוגמא), ולאחר מכן בשעה 4 הוא מגיע, ואע"פ שלא נשתנה שום דבר אנו אוסרים עליו לעשות את אותה הפעולה, אלא אם כן יעשה אותה עם אדם נוסף.
המוצא תפילין בשבת אם ילך ויחזור כמה פעמים ויספיק להכניסן לעיר קודם שתצא שבת ילך ויחזור כמה פעמים, ואם לאו יחשיך עליהן.
ואם חברו גם יוליך יספיקו להכניסן לעיר קודם שתצא שבת יטלטלו כל אחד.
כמובן שאין קשר לדין "שניים שעשאוה פטורים" שכן בהתחלה מותר לו (וצריך) לעשות את זה לבד, וכן אח"כ מותר לו לכתחילה אם יעשה את זה עם עוד מישהו או אפי' עם כמה.
באמת?
כשפורים י"ד באדר בששי "צריך" לקרוא מבעו"י, ובשבת "יכול" (כמשמעות לשון החידה)
ומצד מוקצה, כתבי הקודש אינם מוקצה, ורק כ' האחרונים שבשבת ט"ו באדר תהיה מוקצה, אבל כבר פסק בילקו"י שזה רק למוקפין.
שכחתי לציין בשאלה שהמקרה אירע ביום שבת עצמו. (אמנם משמע כן מזה שהזכרתי "שניים שעשאוה פטורים" וכן מוקצה, אבל לא כתבתי להדיא).
בעיקרון התשובה נחמדה. עכ"פ היא לא מדוייקת לחידה ולמה שאני מתכוון.
איך יתכן שלאדם מסויים יהיה מותר [ויהיה צריך] לעשות פעולה מסויימת בשעה 2 בצהריים (לדוגמא), ולאחר מכן בשעה 4 הוא מגיע, ואע"פ שלא נשתנה שום דבר אנו אוסרים עליו לעשות את אותה הפעולה, אלא אם כן יעשה אותה עם אדם נוסף.