שימו לב! ברכת מצה רטובה שאינה נכססת הוא -המוציא!-

[אמונה ובטחון]

כפי שנתבאר בשו"ת הראש"ל וכן באגרות הראש"ל ח"ג
וע"ע כאן

 

[בשורות טובות]

כפי שנתבאר בשו"ת הראש"ל וכן באגרות הראש"ל ח"ג

כ"כ הרב אפיר מלכה
ויעשו כולם אגודה אחת

 

[בנימין לוריא]

כפי שנתבאר בשו"ת הראש"ל וכן באגרות הראש"ל ח"ג
וע"ע כאן

וכ"כ בילקו"י ברכות הנדפ"מ חלק א' עמ' תק"פ (ע"פ המבואר בשו"ת הראשון לציון ח"ב סי' כ"א, ובילקו"י פסח כרך ב' עמ' רנה).

 

[אברך מבני ברק]

וכן מצה רכה
ועוד אם חלק רטוב יברך על החלק המוציא ויפטור את היבש
ושיעור קביעות סעודה הוא ג' ביצים = 162 גר'

 

[אמונה ובטחון]

וכן מצה רכה
ועוד אם חלק רטוב יברך על החלק המוציא ויפטור את היבש
ושיעור קביעות סעודה הוא ג' ביצים = 162 גר'

צריך שהמצה תהיה רכה עד שהיא לא נכססת, ואז ברכתו המוציא.
אולם מעט רטיבות במצה, והיא עדיין נכססת, ברכתה מזונות.

 

[abc123]

למה אנחנו מסתכלים כאן על ג' ביצים ולא ד'?

 

[אברך מבני ברק]

צריך שהמצה תהיה רכה עד שהיא לא נכססת, ואז ברכתו המוציא.
אולם מעט רטיבות במצה, והיא עדיין נכססת, ברכתה מזונות.

וודאי זיל בתר טעמא

 

[אמונה ובטחון]

וודאי זיל בתר טעמא

היה חשוב להדגיש זאת, כי אנשים (שאינם ת"ח) עלולים לטעות ולחשוב שאם ישימו מעט מים זה כבר נהיה המוציא. וזו טעות. ולכן כתבתי את מה שכתבתי.
אבל לת"ח כמוך ודאי שזה פשוט.

 

[אברך מבני ברק]

למה אנחנו מסתכלים כאן על ג' ביצים ולא ד'?

עי' ילקו"י ברכות

 

[איש ישראלי]

תשובה שכתבתי בנידון, אשמח להערות והארות.
ברכה על מצה רטובה במשך ימות השנה

א). הנה ידוע בשערים המצוינים בהלכה, מה שנחלקו הפוסקים אודות ברכת המצה במשך ימות השנה, אם ברכתה המוציא או מזונות (כיון שנכססת), אלא שכתבו האחרונים שהמנהג לברך עליה מזונות, וירא שמים לא יאכל מצה אא"כ אוכלה בתוך סעודת פת, או שקובע עליה סעודה [שיעור ג' ביצים, אע"ג דיש אומרים דבעינן לקביעות שיעור ד' ביצים, והכי קיי"ל בעלמא משום סב"ל. הכא שאני דאיכא ספק ספיקא, שמא קביעות הוי בג' ביצים, ושמא כהפוסקים שברכת המצה המוציא. ואכמ"ל]. והבאנו דבריהם בסימן הקודם. ע"ש וצרף לכאן.

ב). וכעת ראיתי בשו"ת הראשון לציון ח"ב (סי' כא) שכתב, שמצה רגילה שהרטיבו אותה באופן שכבר אינה נכססת כלל, ונעשית כמצה רכה, גם בזה נראה שיברך המוציא, מאחר ואינה נכססת בשיניו. ע"כ. וכ"כ בהליכות מועד (עמ' כה הערה לד) וז"ל, דהנה במשנ"ב (סי' קסח ס"ק כז) ביאר, שמה שכתב הט"ז בבצק הממולא בפירות ונלקחו הפירות אחר האפיה שברכתו מזונות, היות והולכים בתר שעת האפיה, היינו טעמא לפי שאין דרך לקבוע סעודה על כזו פת, וכנראה משום שיש בבצק מטעם הפירות. רואים שזה לא גזירת הכתוב שמה שבעת האפיה הוא מזונות, ימשיך הלאה להיות מזונות, אלא משום שאין דרך לקבוע עליו, לפי זה במצות שהדרך לקבוע עליהם סעודה, וכל מה שנהגו לברך מזונות הוא משום שנכססות, א"כ כיון שכעת לא נכססות, ברכתם המוציא. ע"כ.

אמנם אחה"מ זה אינו, שהרי מבואר בראשונים שהסיבה שפת הבאה בכסנין ברכתה מזונות, זה לא גזירת הכתוב כיון שהיא נכססת וכד', אלא משום שאין הדרך לאכלה לקביעות סעודה אלא לתענוג. ולכן פת נכססת שאין הדרך לאכולה לקביעות ברכתה מזונות, ולכן גם אם ירטיבה ותהיה רכה, סוף סוף אין דרך לקבוע סעודה על פת זאת. וה"ה מצה שאין הדרך לאוכלה לקביעות סעודה מחמת שנכססת [מלבד פסח שאין לנו לחם אחר], אף אם ירטיבה ברכתה נשארת מזונות. ולכן מש"כ בהליכות מועד שהדרך לקבוע עליה סעודה אלא שברכתה מזונות מחמת שנכססת, אינו נכון, שהרי אם הדרך לקבוע עליה סעודה, ברכתה המוציא אפי' אם נכססת. א"ו כדאמרינן.

ג). ומכאן תשובה מוצאת למש"כ בשו"ת אבא בם ח"ד (סי' א אות ח) שכתב, שנראה פשוט שאם מרטיבים את המצות ברכתם המוציא. וכאשר פרסמנו פסק זה תמהו הרבים הרי כבר חל עליהם ברכת מזונות ולא פקע ברכתן. ותימ'ה לסברא זו דהא ראינו לעיל שכל סברת הסוברים שמברכים על המצות המוציא, הוא משום שחל עליהן ברכת המוציא בימי הפסח בשעת עשייתן, וכל סברת החולקים והסוברים שמברכין עליהן מזונות, היא משום דלא אזלינן בתר עשייתן, וכל מה שקובע הוא שלאחר הפסח אוכלין אותן לתענוג. וא"כ כל תולדת סברא זו היא בעקירת סברת לא פקע, וא"כ היאך נומר סברא הפוכה זו למ"ד שמברכין על המצות מזונות. אתמהה. ע"ש.

ולפי דרכנו לק"מ, דהא ביארנו (סימן א' אות ג), דלכו"ע הולכים אחר שעת האפייה, אלא שנחלקו האם בשעת האפייה כוונתו לפסח לשם קביעות, וכן דעת הבית דוד. והחולקים סוברים שאף שהכין ע"ד פסח, אבל זה לא חשיב לשם קביעות, כיון שזה לא לחם הראוי לקביעות אלא לעראי (מחמת יובשו), ומה שקובעים עליו בפסח מחמת שאין לנו לחם אחר [כן ביאר בשו"ת תפילה למשה ח"ב סימן יד]. וכן מבואר בשדי חמד (אס"ד מערכת ברכות סי' א אות י) דאזלינן בתר האפייה. ע"ש. וא"כ גם אם ירטיב את המצה זה לא יגרע מברכתה.

ד). זאת ועוד דכל הפוסקים שכתבו שברכת המצה מזונות, לא כתבו חידוש זה שאם מרטיבים את המצה ברכתה מזונות (והרי כן דרך העולם), ואי איתא, לא הוה משתמיט שום פוסק לומר חידוש זה, וכמו שכתב כיו"ב הרמב"ן בחולין (ק. לענין חנ"ן במשהו). וכן השתמשו בכלל זה הרבה מגדולי הפוסקים, והובאו בשדי חמד (כללי הפוסקים סימן טז אות כט והלאה). הו"ד ביחוה דעת ח"ג (עמ' קמא בהערה). ולא יהיה אלא ספק, הרי קיי"ל סב"ל, ויש לברך מזונות ועל המחיה. וכ"פ בשו"ת ברכת יהודה ח"ח (סי' כט). ודלא כמ"ש בספר ויזבח אלקנה ח"ה (סי' יב).

ה). אמנם ליבי מגמגם בעיקר ההוראה שברכת המצה מזונות במשך ימות השנה, שהרי הבית יוסף כתב בביאור דין פת הבאה בכסנין, דלאו במידי דמקרי לחם תליא מילתא, אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות, אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו, אבל כל שאין דרך בני אדם לקבוע עליו, לא תיקנו עליו המוציא. וא"כ מצה שאין הדרך לאוכלה דרך ארעי וקינוח, אלא הדרך לאוכלה בסעודה של קבע, וא"כ ברכתה המוציא וברכת המזון, וכמו שכתבנו במקו"א לגבי ברכת הלחמניות המתוקות. אלא שכבר נהגו העולם ע"פ גדולים לברך על המצות הנכססות מזונות במשך ימות השנה, ויש להם על מה שיסמוכו. אבל ירא"ש לא יאכל מצות במשך השנה אלא בתוך הסעודה, או שיאכל עליהם סעודה, ויברך המוציא בלא חשש. ושו"ר שכ"כ בשו"ת או"ל ח"ב (פי"ב ה"ג), וכן הביא מר בריה דרבינא הגר"א אבא שאול זצ"ל, שמר אביו היה רגיל לעורר בזה, וכמ"ש בשו"ת אור אליהו (הל' פסח עמ' נג).

וזאת תורת העולה: מנהג העולם לברך על המצה מזונות במשך ימות השנה כדין פת הבאה בכסנין, וירא שמים לא יאכל מצה אא"כ אוכלה בתוך סעודת פת, או שקובע עליה סעודה. ואין הבדל אם אוכל את המצה יבשה, או שהרטיבה במים ונעשית רכה, לעולם ברכתה מזונות מעיקר הדין. הנלעד"כ והיעב"א.

 

[איש ישראלי]

למה אנחנו מסתכלים כאן על ג' ביצים ולא ד'?

מבואר במה שכתבתי באות א', בסוגריים המרובעות.

 

[אמונה ובטחון]

ב). וכעת ראיתי בשו"ת הראשון לציון ח"ב (סי' כא) שכתב, שמצה רגילה שהרטיבו אותה באופן שכבר אינה נכססת כלל, ונעשית כמצה רכה, גם בזה נראה שיברך המוציא, מאחר ואינה נכססת בשיניו. ע"כ. וכ"כ בהליכות מועד (עמ' כה הערה לד) וז"ל, דהנה במשנ"ב (סי' קסח ס"ק כז) ביאר, שמה שכתב הט"ז בבצק הממולא בפירות ונלקחו הפירות אחר האפיה שברכתו מזונות, היות והולכים בתר שעת האפיה, היינו טעמא לפי שאין דרך לקבוע סעודה על כזו פת, וכנראה משום שיש בבצק מטעם הפירות. רואים שזה לא גזירת הכתוב שמה שבעת האפיה הוא מזונות, ימשיך הלאה להיות מזונות, אלא משום שאין דרך לקבוע עליו, לפי זה במצות שהדרך לקבוע עליהם סעודה, וכל מה שנהגו לברך מזונות הוא משום שנכססות, א"כ כיון שכעת לא נכססות, ברכתם המוציא. ע"כ.

אמנם אחה"מ זה אינו, שהרי מבואר בראשונים שהסיבה שפת הבאה בכסנין ברכתה מזונות, זה לא גזירת הכתוב כיון שהיא נכססת וכד', אלא משום שאין הדרך לאכלה לקביעות סעודה אלא לתענוג. ולכן פת נכססת שאין הדרך לאכולה לקביעות ברכתה מזונות, ולכן גם אם ירטיבה ותהיה רכה, סוף סוף אין דרך לקבוע סעודה על פת זאת. וה"ה מצה שאין הדרך לאוכלה לקביעות סעודה מחמת שנכססת [מלבד פסח שאין לנו לחם אחר], אף אם ירטיבה ברכתה נשארת מזונות. ולכן מש"כ בהליכות מועד שהדרך לקבוע עליה סעודה אלא שברכתה מזונות מחמת שנכססת, אינו נכון, שהרי אם הדרך לקבוע עליה סעודה, ברכתה המוציא אפי' אם נכססת. א"ו כדאמרינן.

תעיין באגרות הראש"ל ח"ג שם הוא ביאר יותר
ואולי גם בילקו"י ברכות החדש ביאר יותר.

 

[יוסף כהן]

עי' ילקו"י ברכות

אשמח להסבר בקצרה אין לי לעיין כעת

 

[yosefasher]

בברכה נאמנה כתב בשם הראשון לציון זי"ע שמצה מעיקר הדין המוציא לא? (רק המנהג מזונות) והרוצה לברך המוציא רשאי
אז וודאי שגם רטובה.

 

[איש ישראלי]

בתשובה שהבאתי לעיל ציינתי (באות ג) לעיין בסימן הקודם שביארתי אם אזלינן בתר אפייה. וזה הלשון:
ג). אמנם ראה ראיתי למרן החיד"א במחזיק ברכה (סי' קנח אות ה) שלאחר שהביא דברי הבית דוד, כתב על טעמו הראשון, שיבשות לבד מיקרי כסנין מתרגום יהונתן בן עוזיאל שתרגם "יבש היה נקודים" כסנין, והרי התם כתיב זה לחמנו חם וכו', ומוכח דמפני היובש לבד נקרא כסנין, ולפ"ז המצות יש מקום לומר שהם כסנין. והטעם האחר שהיה פת בחג הפסח יש לדחות דאימא תמיד נעשה על דעת כסנין ובפסח קובע סעודה ומברך המוציא וברכת המזון כדין פהב"כ דכשקובע עליו דינו כפת גמור, ומה גם דרוב המון העם קודם הפסח אוכלין מצה ומברכין במ"מ ומעין ג', וכן נוהגין אחר הפסח ג"כ להחשיבה כבעכין יבשים. אמנם אחר השקפה היטב יש לקיים דברי הרב בית דוד כאשר יראה המעיין. ומיהו ירא"ש מהיות טוב לא יאכל מצה אחר הפסח כי אם כשקובע עליה. ע"כ. ובספר בית מנוחה (דיני נט"י אות ד) כתב ע"ד מרן החיד"א: ולי נראה שאפילו ירא שמים רשאי לכתחילה לברך על המצה בורא מיני מזונות, ואין צריך לקבוע עליה. ע"כ. הובאו דבריו בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סי' יב), ע"ש שאסף איש טהור דברי האחרונים שברכת המצה מזונות, והכי עמא דבר[1].

וכיו"ב מצאנו לגינת ורדים (גן המלך סי' סד) שכתב, בפת שטגנוה לא הפסידה ברכותיה, דאכתי אית לה תוריתא דנהמא, אבל מצה שעושין בפסח, מדינא היה ראוי לדונה כפת כסנין לברך עליה בורא מיני מזונות כיון שהיא יבשה נקודים וכוססין, אמנם להיות מצה זו לחמו של חג הפסח מברכין עליה המוציא, ומ"מ אם טגנוה בשמן, מברך עליה בורא מיני מזונות, משום דהוו דלא להוסיף עליה. ע"ש. וחזינן שהבין בפשטות דדין המצה כברכת פת הבאה בכסנין. אמנם על עצם חידושו שאם טיגנה ברכתה מזונות, עי' במאמר מרדכי (סי' תסא אות ו), וכה"ח (שם אות נה), דלא ס"ל כוותיה, והכי נקטינן.

ונראה דלכו"ע הזמן הקובע אם דינו כפת רגילה או כפת כסנין הוא שעת האפייה, אלא שנחלקו בענין המצות האם בשעת האפייה כוונתו לפסח לשם קביעות, וכן דעת הבית דוד. והחולקים סוברים שבאמת הכין את המצות לשם עראי, היות ואין זה לחם הראוי לקביעות סעודה (מחמת יובשו), ומה שקובעים עליו בפסח הוא מחמת שאין לנו לחם אחר, ולכן קובעים עליו סעודה, וכן ביאר החיד"א הנ"ל [וכן ביאר בשו"ת תפילה למשה ח"ב (סימן יד), ולכן כתב שגם בפסח האוכל מצה פחות מכביצה מברך מזונות, שהרי לא אכל שיעור קביעות סעודה. ואכמ"ל]. וכן מבואר בשדי חמד (אס"ד מערכת ברכות סי' א אות י) דאזלינן בתר האפייה. ע"ש.

​

---

[1] ואף שידוע שמרן הגר"ע יוסף זצ"ל היה מברך על המצה במשך ימות השנה ברכת המוציא, זהו מחמת שהיה אוכל מצות בקביעות, עקב מצבו הבריאותי. וכן השיב לי בנו הגר"א יוסף שליט"א. וכ"כ בספר ארחות מרן (פי"ג ה"ח) ששאל את מר אביו כמה חודשים לפני פטירתו, שהאם זה נכון השמועה שמר חזר ממה שהורה בספריו, והשיב שמעולם לא חזר בו מהוראה זו. ע"ש. הו"ד בשו"ת ברכי"ה ח"ח סי' כט, וע"ש.
ואע"פ שהשו"ע (סי' קסח ס"ו) כתב לגבי פת הבאה בכסנין, דאם אכל שיעור שאחרים קובעים עליו, אע"פ שהוא קובע עליו אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, דבטלה דעתו אצל כל אדם. ע"כ. מ"מ כתב בביאור הלכה (שם) שנראה ברור דאם הוא זקן או נער שאכילתן מועט בטבע, חייבין בהמוציא וברכת המזון אם אכלו שיעור שדרכן תמיד לקבוע על זה, כיון דכל בני מינם מסתפקין בשיעור אכילה כזו, ע"כ. וכ"פ איהו גופיה בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סי' יב), ובחזו"ע ברכות (עמוד סה). ודלא כהאור לציון ח"ב (פי"ב ה"ג).​

 

[איש ישראלי]

בברכה נאמנה כתב בשם הראשון לציון זי"ע שמצה מעיקר הדין המוציא לא? (רק המנהג מזונות) והרוצה לברך המוציא רשאי
אז וודאי שגם רטובה.

בהערה שציינתי בהודעה הקודמת, לא משמע שכן דעת מרן זצ"ל.
וגם קשה לי החילוק של הראש"ל שליט"א, 'שמעיקר הדין המוציא, והמנהג מזונות, ולכן דיינו שהיא יבשה, אבל אם הרטיבה ברכתה המוציא', וקשה ממאי נפשך אם המנהג טעות, אז שיכתוב שהברכה המוציא, ואם המנהג נכון - כמו שמשמע מספרי מרן זצ"ל, אז הולכים אחרי האפייה, ומה משנה שהרטיבה.

 

[אד יעלה]

קשה להבין הענין שמברכים מזונות על מצה
הלא כל הענין בנכסס שזה אכילת עראי אבל מצה היא אכילת קבע
ובייחוד אם אוכל בתור ארוחת בוקר
אפילו אם אין שיעור קביעות סעודה יש לדון
וקראתי שהרב זצ''ל היה אוכל מצות כל השנה ומברך המוציא כיון שאכלם בתור ארוחת בוקר ואולי אכל שיעור קביעות סעודה

 

[אמונה ובטחון]

קשה להבין הענין שמברכים מזונות על מצה
הלא כל הענין בנכסס שזה אכילת עראי אבל מצה היא אכילת קבע
ובייחוד אם אוכל בתור ארוחת בוקר
אפילךו אם אין שיעור קביעות סעודה יש לדון
וקראתי שהרב זצ''ל היה אוכל מצות כל השנה ומברך שהחינו כיון שאכלם בתור ארוחת בוקר ואולי אכל שיעור קביעות סעודה

גם אם קובע סעודה צריך שיעור קביעות סעודה! כך זכורני. ואת זה הרבה לא יודעים.

 

[איש ישראלי]

קשה להבין הענין שמברכים מזונות על מצה
הלא כל הענין בנכסס שזה אכילת עראי אבל מצה היא אכילת קבע
ובייחוד אם אוכל בתור ארוחת בוקר
אפילךו אם אין שיעור קביעות סעודה יש לדון

ידועה מחלוקתם של מרן זצ"ל והברכת ה' בענין ברכת הלחמניות מתוקות, שלדעת הרב משה ברכתם המוציא, כיון שהדרך לאכלם לקביעות סעודה, והוי כלחם ממש, ולדעת הרב עובדיה, כיון שמורגש בהם טעם מתיקות -הוי כפת הבאה בכסנין. ולפ"ד הרב עובדיה משמע שאם יש גדר של פת הבאה בכסנין, לא חוששים שאוכלים אותו בקבע, ולכן פשוט שמצה ברכתה מזונות, כיון שהיא נכססת.
אלא שלדעת הרב משה יש להקשות, ויש לחלק שלחמניות מתוקות אדם קונה אותם במיוחד לסעודות, ובפרט באירועים וכד', ולכן זה ממש כמו לחם, אבל מצות לא קונים לסעודות נורמליות, לאחר הפסח, אא"כ אדם שיש לו צורך בריאותי לכך, או אדם שנשאר לו מצות מפסח, וחבל לו לזרוק אותם, ולכן זה לא הפת הלכתחילה אלא בלית ברירה, ופת לא הוי אלא שהדרך לקבוע עליה בשופי. וכעין זה כתב הרב משאש לדחות את הרב משה לוי לענין לחמניות מתוקות (הובא ביבי"א): שבאמת אין דרך לקבוע סעודה על לחמניות מתוקות, וכל מה שמביאים אותם לאירועים, זה אדרבה בגלל שאנשים רוצים לא לקבוע אלא ללכת זריז, ולכן מביאים להם לחמניות 'מזוננות'. ע"ש. ואף שיש להתווכח בזה, דסוף סוף אנשים קובעים על זה סעודה, וקנו את זה במיוחד לסעודות של קבע, והוי לחם כדעת הרב משה, ואין שום שינוי בקבע בסעודה ורק בברכה, ומ"מ לפי דבריו מצאנו מנוח לענין המצה, שברכתה מזונות, כיון שאין דרך לקבוע עליה סעודה אלא בלית ברירה, וכנ"ל.
ובאמת לעיל בתשובה שהבאתי באות ה', גם אני גמגמתי בזה שמצה ברכתה מזונות, אבל לאחר העיון כך נראה לי. אשמח להערות מחכימות.​

 

[יואל בן מנשה]

אמנם אחה"מ זה אינו,

כך לא כותבים על גדול הפוסקים, אחה"מ.