הרב אליהו בחבוט שליט"א כתב:
ובחור מבני עדות המזרח שחפץ למען צדקו “להחמיר” להדליק בעצמו בלא ברכה, מסתברא לפקצ”ד דלאו שפיר עביד אפילו שלא מברך, דישנם תשע סיבות לומר דמגרע גרע בזה (ולחלק מהסיבות, אין להחמיר אפילו להשתתף בפריטי עם בחור אחר שמדליק), וזה החלי בקצרה:
א) בביאור הלכה סי’ תרע”ה סע’ ג’ ד”ה אשה, עמד על הדבר מדוע רב זירא (כשהיה אכסנאי) סמך על הדלקת אשתו בביתו, ולא הדליק בעצמו באכסניא לקיים את המצוה בגופו. ותירץ וז”ל: “מפני שלא היה אז בביתו ועיקר החיוב מונח על הבית”. עכ”ל. וביאור דבריו כתב בספר ברכת רפאל רובינשטיין על חנוכה סי’ לג’, דכאשר יכול לצאת י”ח בהדלקת אשתו (ואנא עבדא אוסיף: והוא הדין והוא הטעם כאשר יוצא בהדלקת הוריו, לדידן), היינו משום דשם היא עיקר ביתו ושם עיקר מקום חיוב הנחת הנרות, וא”כ אם ידליק בעצמו במקום שהוא מתארח, מגרע גרע כיון שיוצא י”ח שלא במקום עיקר ההנחה (והיינו דאמנם יצא ידי חובתו, מ”מ יצא בדיעבד ולא כעיקר תקנת חכמים). וכתב שם לבאר כן דברות הרש”ל בדרך זו, עיי”ש. וכ”כ בספר ימי האורים קצבורג סי’ ה’ ענף ד’ אות יג’ לבאר בדברי הביאור הלכה. עיי”ש. ומן האר”ש הזאת יצאנו למדין, דגם בחור ישיבה שמדליק בעצמו בישיבה, איננו “מחמיר” עי”ז כי אם מיקל, כי אם אכן יועילו מעשיו לצאת ידי חובה, נמצא שיוצא י”ח בבית האכסניא ומפסיד מעלת ההדלקה בביתו הוא. [ולפ”ז אפי’ להשתתף בישיבה לאו שפיר דמי, דהרי גם בזה יוצא בהדלקה שבישיבה, וכך מצינו לר’ זירא דכאשר היו מדליקין עליו בביתו לא מבעיא דלא היה מדליק בעצמו אלא דאפי’ לא היה משתתף בפריטי]. ומיהו י”ל דאם עכ”פ יאחר הדלקתו עד אחר הזמן שבטוח בלבו שהוריו כבר הדליקו, יתכן שיוכל להדליק אז, כי ממה נפשך אם כבר יצא י”ח בהדלקת הוריו, יצא כעיקר תקנת חכמים, ואם לא יצא, אז יוצא כעת (א”נ ידליק מיד אך יתנה תנאי שמכוין לצאת בהדלקה זו רק אם כלפי שמיא גליא שלא יוצא בהדלקת הוריו, אלא דבזה איכא פלוגתא אי מהני תנאי בכה”ג ואכמ”ל). אלא דלפקצ”ד זו כבר חומרא מתוחכמת מדי ובלתי מקובלת, ואין זו דרכה של תורה. וגם הנסיון מוכיח באותות ובמופתים שסופן של התחכמויות אלו שהבחורים יתחילו להדליק ללא קיום התנאים הנ”ל, ואם לא הם בעצמם, חבריהם, ועיין נא בספרי הקטן שושנת העמקים ח”ד (דיני כתובות כרך ב’) עמ’ שמט’ ד”ה ואף ועמ’ שצב’ ד”ה ואחר.
ב) ועל זה הדרך י”ל יתירה מזו. הנה לעיל ענף א’ פרק ו’ הרחבנו בדבר שהדלקת נ”ח הוא דין בבית, וגם אם הוא דין בגברא מ”מ נאמר בו דין “בית” שצריך דוקא מקום שהוא בית וכמבואר בתוס’ וככל שהבאנו לעיל. והוסיף הגאון בעל גליא מסכת [בתשובה שהיא ל”ו נדפס”ה בספר באר אברהם פסוולר בחלק השו”ת סי’ טז’ ד”ה וכבר חקרתי] להוכיח באותות ובמופתים, דלא סגי בדין “בית” אלא בעינן “ביתו” [“ביתו” לא במובן של בעלות קניינית, אלא “ביתו” לפי ההגדרות של “נר איש וביתו”], ולכן אכסנאי משתתף בפריטי ולא מדליק בעצמו, משום שלא יועיל להדליק בעצמו מאחר ואין דין הדלקה בבית שאינו שלו (ולפ”ז אתי שפיר הא דר’ זירא כאשר היה אכסנאי ללמוד תורה לא היה מדליק בעצמו לקיים מצוה בגופו, אלא לפני נישואיו היה משתתף ואח”כ היה יוצא בהדלקת אשתו). [וכ”כ בספר אלה הם מועדי חנוכה סי’ סט’ ד”ה וראה שם, וכעי”ז כתב בשו”ת ברית אברהם דניאל ח”ג סי’ ח”י, וקרוב לזה כתב בהבלעה בשו”ת אדרת תפארת ח”ב סי’ לב’ עמ’ קלב’ ד”ה אולם]. ונמצא לפי דעתו של הרב גליא מסכת, דבחור ישיבה ש”החמיר” להדליק בעצמו, יצא קרח מכאן ומכאן, דכיון שהדליק מתוך כוונה לצאת בהדלקתו האישית, לא יצא בהדלקת הוריו (לפי הרמ”א והט”ז וסייעתו הסוברים דאם מכוין שלא לצאת בהדלקת אשתו דמהניא כוונתו, ועיין לעיל ענף א’ פרק ו’ דאפשר דגם מרן הב”י מודה לענין דמועילה כוונתו שלא לצאת), וכאמור הדלקתו בישיבה לא מועילה משום דאין זה “ביתו”, ונמצא שהפסיד את המצוה גם בביתו וגם בישיבה (אלא א”כ יתחכם לאחר את זמן הדלקתו או שיכוין להדליק “על תנאי”, על דרך שכתבנו לעיל בסמוך). וגם להשתתף בפריטי הוא לגריעותא לפ”ז, דהרי ההשתתפות היא עם נרות שמדליקין שלא בביתו.
ג) ועוד על זה הדרך, הרי קיי”ל דכשם שאסור לאכול בלא ברכה, כך אסור לעשות מצוה בלא ברכה, וכדתנן בפ”ק דתרומות מ”ו: “האילם והערום לא יתרמו, ואם תרמו תרומתן תרומה”, ומפרשינן ליה בירושלמי פ”א ה”א דהוא משום הברכה עיי”ש, ונפסק בשו”ע יו”ד סי’ שלא’ סע’ לב’ (וע”ע בהערה
[קפב]). ומעתה יאמר נא ישראל, דבודאי עדיף לצאת י”ח במה שאביו מדליק (שאז יוצא ידי חובתו כתקנת חכמים, דההדלקה נעשית בברכותיה גם אם הוא עצמו לא שמע את הברכות, וכרב זירא שהיה יוצא בהדלקת אשתו אפי’ לכתחילה), או לכל היותר להשתתף, אבל בודאי לא להדליק בעצמו, כי אז יוצא י”ח בלא ברכה (אלא א”כ מתחכם להמתין עד שהוריו ידליקו בודאי, או שמדליק “על תנאי”, וככל הנ”ל). וגם אם ירצה לשמוע את הברכה מפי בחורים מאחינו בני אשכנז שמדליקים ולענות אמן ואח”כ להדליק בעצמו – הרי זה בא להחמיר ונמצא מיקל, שמכניס את עצמו לחשש נוסף, כדין עניית “אמן” על ברכת ההלל בראש חודש (עיין שו”ת יחוה דעת ח”ד סי’ לא’ בסופו, ובשו”ת יביע אומר ח”א חאו”ח סוף סי’ כט’, וכיו”ב במאור ישראל לברכות דף ד’ ע”ב בתוד”ה דאריו”ח, ולהבדיל בין הקודש ובין החול ראה נא בעניינו בספרי הדל ללקוט שושנים ח”ג עמ’ רכד’ ורכה’, ומשם באר”ה בעזר ממרום), דהרי כבר הרחבנו לעיל ענף א’ פרק ד’ דמה שנהגו אחינו בני אשכנז לברך על הדלקת ההידור הוא מנהג מחודש מאוד, ובראשונים ז”ל לא מצינו מקור למנהג זה זולתי בתרומת הדשן אשר איהו גופיה כחו מהמנהג ותו לא, וק”ל. וכבר האריך למעניתו ברוח מבינתו בספר דברי שמואל הכהן על המועדים עמ’ ריב’-ריג’ להבהיר דבני עדות המזרח אין להם לענות אמן על ברכות הדלקת נרות חנוכה שמדליקים אחינו בשרנו בני אשכנז כאשר מדליקים מחמת דין הידור, עיי”ש. [ובנידון דנן לכאו’ יש פתרון לשמוע את הברכות בהדלקה שבבית המדרש ותיכף ללכת לפנימיה להדליק בחדרו ללא הפסק, אלא דזוהי הנהגה מחודשת ועסק גדול, וחומרות זרות כאלו אין רוח חכמים נוחה מהן].
ד) והוסיף הרה”ג ר’ אליהו ברכה שליט”א (מבחירי בית מדרשנו, ומח”ס תולדות נח ועוד), דלפי המור וקציעה סוס”י תרע”ב (הבאתיו בעניי בללקוט שושנים ח”ד עמ’ רטז’) שכתב דהברכה מעכבת בנרות חנוכה (משום דהברכות הם הקובעות את הפירסומי ניסא שבהדלקה), א”כ אם ידליק בעצמו בלא ברכה לא עשה בזה ולא כלום, ומעתה בודאי שעדיף לצאת י”ח בהדלקת הוריו כיון שהם מברכים וכפי שכבר כתבנו בסמוך, אם מדליק בישיבה מתוך כוונה לצאת בעצמו, י”ל דהועילו מעשיו לענין שלא לצאת בהדלקת הוריו, ולהנ”ל גם לא יצא בהדלקת עצמו משום דחסר בברכה וכנ”ל. [וקרוב אצלי לומר דלענין חששו של המור וקציעה, לא יועיל לשמוע את הברכה מפי אחרים ואח”כ להדליק, דהרי לא יהיה היכר דפירסומי ניסא על הדלקה זו, כיון שהברכות היו על הדלקה אחרת, וי”ל].
ה) הגאון מהרש”ק זלה”ה בספר החיים סי’ תרע”ז סע’ א’, כתב דגם היכא דבעלמא יש הידור להדליק בעצמו ולא לסמוך על הדלקת בני ביתו, מ”מ היכא דיצא מביתו כדי ללמוד תורה, אין לו להחמיר כלל, דהוא פטור לגמרי ואם מחמיר נקרא הדיוט, ודייק כן מדברי רש”י במעשה דר’ זירא שכתב רש”י שהיה אכסנאי “ללמוד תורה”, עיי”ש. [ואולם נימוק זה יש לדחות, דשאני בחורי הישיבות די”ל דאינו ברור שיוצאים בהדלקת אביהם, עפ”י השאילתות וכו’, ולכן יש מקום לחומרא לכאו’. ומיהו מאידך כתבנו שובע סמכו”ת לומר דפטור, דשמא יוצא בהדלקת בית המדרש וכו’, וא”כ מסתברא דכיון שיושב ועוסק בתלמוד תורה כנגד כולם, אינו מן הנכון להפסיק משנתו כדי להחמיר בחומרא רחוקה זו].
ו) בשו”ת אגרות משה חיו”ד ח”ג סי’ יד’ כתב דהדלקת הנרות בפנימיה היא סכנה של ממש ולכן חובה רמיא על הבחורים להפיל פור הוא הגורל בין הבחורים מי יעמוד ליד הנר לשמרם היום ומי מחר כל הימים. וכמובן עצה זו כרוכה בביטול תורה רב ואיננה מעשית [ובשו”ת מחקרי ארץ ח”ב סי’ פח’ כתב על עצתו של האגרות משה: “ודבר זה קשה במציאות כמובן מטעמים שאין צורך לפרט.” עכ”ל]. וכן בספר אמת ליעקב קמנצקי סי’ תרעז’ הערה תקצא’ כתב דאין לבחורי ישיבה להדליק בפנימיה, דיש בזה חשש סכנת נפשות מפני הדליקה.
ז) לעיל ענף א’ פרק ד’ הזכרנו דעת מרן השו”ע דלאו שפיר עביד שילדקו יותר מחנוכיה אחת בכל בית מחשש לקלקול ההיכר של מספר הנרות, והזכרנו דבשו”ת רעק”א מדייק מדברי הטור (וכן מדוייק מדברי מרן השו”ע) דלא מועיל עצת הרמ”א “שיתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד” (והבאנו ביאורים שונים מדוע לא מהני). ומייתינא נמי דברות הגאון בנש”ק מוהר”ר משה צדקה שליט”א שהחמיר בזה מאוד וכתב שיש למנוע ביד האורח מלהדליק בנוסף להדלקתו של בעה”ב. וכלל העולה לפ”ז, דאם בישיבה כבר ישנו בחור אחר שמדליק, אם ירצה הוא להדליק בעצמו, יגרע מהיכר הנרות. וא”כ כל שכן שאין לו לכווין שלא לצאת בהדלקת הוריו כפי שרצו להציע כמה אחרוני זמנינו, דאדרבא עדיף שייצא בהדלקה של הוריו ששם מדליקים רק חנוכיה אחת כדעת מרן, מאשר לצאת בהדלקת עצמו במקום ששם אחרים מדליקים והויא הדלקתו בניגוד לדעת השו”ע. ואם כי יש לדחות כל זה, מ”מ מכאן ועד לומר שיש “חומרא” להדליק בעצמו, זה אינו.
ח) הנה איכא מאן דסבר דשייך דין “לא תוסיף” במצוות דרבנן, ואפי’ כשעושה כן לצאת ידי ספק, וכדמצינו להמרדכי מגילה רמז תשע”ה שכתב דמחמת איסור בל תוסיף אין קוראים את המגילה ב’ ימים בחו”ל משום ספק דיומא. ומן הדא י”ל, דלפי שיטת מרן השו”ע שלא תיקנו “מהדרין” שכל אחד מבני הבית מדליק חנוכיה לעצמו, אם יחמירו להדליק חנוכיה נוספת שלא כתקנת חז”ל, עובר משום “בל תוסיף” (ואפי’ לדברי התוס’ דהחוזר על מצוה ב’ פעמים לא עובר על בל תוסיף, הכא דמדליקים שתי חנוכיות באותו זמן ובאותו מקום י”ל דהוי כנוטל שני לולבים ולא כנוטל לולב ב’ פעמים). ואע”ג דלענין דינא בודאי דאין בזה בל תוסיף, מכמה וכמה טעמי (וצאינה וראינה מה שכתב הרב פרמ”ג בפתיחה הכוללת ח”א סי’ מ’ לענין “בל תוסיף” בנרות חנוכה, וע”ע בשו”ת שואל ומשיב תליתאה ח”ג סוס”י נו’, בקו’ אלה המצות קויפמן כלל ה’ סי’ ב’, ובשו”ת מטעמי יצחק ח”א או”ח סי’ לה’, ובשו”ת דברי יציב או”ח סי’ רפז’, ובשו”ת משכן בצלאל ח”ב סי’ ז’, ובספר אור חדש בלומנפלד חנוכה פרק ו’, ובספר מרפא לנפש זילבר ח”ד סי’ סב’ אות י’, ובספר חוט השני הוכמן על חנוכה עמ’ שג’ ד”ה להדליק, ובספר צרור המור רוטלוי סי’ כה’, ובקו’ כל המוסיף פ”א סע’ ה’ ופ”ח סע’ ח’, ובשו”ת שבט הקהתי ח”א סי’ רב’ וח”ו סי’ רלה’, ושאר ספרן של צדיקים כי רבו, וכעת אמור יאמר העבד לא אצא לחופש”י), מ”מ מי שבלא”ה מחפש חומרות והידורים רחוקים (ולכן רוצה להדליק בישיבה), הרי יכול להדר לחוש לבל תוסיף.
ט) וכעת עלה על משב”ח הדפוס קובץ “בתורתו” (כסלו תשע”ד) מאת אברכי בית מדרשנו “ברכת אברהם” הי”ו, ושם בעמ’ דש”ם הבהיר הרה”ג ר’ דוד כהן שליט”א דעפ”י סודם של דברים הדלקת נרות חנוכה עדיף שתעשה דוקא ע”י אדם נשוי, ולכן כתב שבחורי הישיבות צריכים בדוקא לסמוך על הדלקת הוריהם ולא להשתתף לפני שההורים מדליקים, ואם ירצו להחמיר להשתתף אז שיעשו כן רק אחרי שכבר משערים שההורים הדליקו, שאז לשיטת מרן הגרע”י זלה”ה כבר יצאו ידי חובתם בהדלקת ההורים, עיי”ש. ודפח”ח.
וצא ולמד בספר מעשה איש (פסקי החזו”א) ח”א עמ’ קלט’ וח”ד עמ’ קלב’, שכתב שהחזו”א זצ”ל הורה זקן לבחורי הישיבות מאחינו בני אשכנז, שאחד ידליק (ודעתו שההדלקה היא בחדר האוכל ולא בחדרים) וכולם ישתתפו עמו. וכבר דייק מכאן בשו”ת ברית אברהם דניאל ח”ג סי’ כ’ אות יא’, דמשמע דדעת החזו”א דבדוקא אין להם להדליק כל אחד לעצמו מדין מהדרין, אלא להשתתף בפריטי ותו לא. דהרי אילו היה דין “מהדרין” שכל אחד ידליק לעצמו, בודאי לא היה נמנע מלהורות להם לעשות כן. [ובברית אברהם נשאר בצ”ע בביאור טעמו, דהרי אי משום דס”ל דאכסנאי לא מדליק רק משתתף, א”כ גם הבחור שמדליק לא היה לו להדליק, עיי”ש].
ואברך חשוב מאוד שליט”א בקובץ “בתורתו” כסלו תשע”ד עמ’ פר”ח, כתב “ברם זה כמה פעמים באה זעקת בני הישיבות ונפשם בשאלתם שרוצים לצאת ידי כל הדעות וכו'”, ולכן השית עצות בנפשו כיצד ובאיזה אופן ניתן יהיה למצוא פתח פתוח להתיר להדליק בברכה אף לדעת מרן הגרע”י זלה”ה, עיי”ש נפלאות מתורתו. ונועם מידותיו של האברך החשוב נר”ו הן המה שעמדו לו ללמד זכות על אותם הבחורים הזועקים להחמיר, אך לדידי בעניותין נראה דלא תמיד סיבת הזעקה גדולה ומרה הנ”ל הינה מתוך רצון כנה להחמיר, אלא זימנין ונובעת מתוך רגשי נחיתות לבל יהיו שונים מאחיהם בני אשכנז שמדליקים בעצמם. והנה אף אנא עניא כד הוינא טליא למדתי באותה ישיבה שלמד האברך החשוב נר”ו, וזכורני היטב שסמוך ליומי דחנוכה היו תולים מודעה בחדר-האוכל (לא מטעם הנהלת הישיבה, אלא מיוזמת כמה בחורים) שגם הבחורים הספרדים חייבים להדליק נרות חנוכה בברכה, ואנא עבדא להסיר מכשול מדרך עמי עשיתי מעשה לתלות מודעה שדעת הגרב”צ אבא שאול (בזמנו “שליט”א”) והגרש”ז אוייערבאך (כנ”ל) דאין חיוב להדליק וא”כ לדעתם הוי ברכה לבטלה, ואחר רגע כמימריה הורידו את מודעתי, או אז בערב שבת סמוך לחשיכה הדבקתי שוב ולאו אדעתייהו, ובליל שבת רעשו וגעשו ולא יכלו לעשות מאומה, ובמוצאי שבת מיד הורידוה. וא”כ מובן איפוא שלא תמיד המניע להדליק בברכה הוא “רצון לצאת ידי כל הדעות” גרידא ולא אהבת האמת, אלא יש כאן מהלך השקפתי-פוליטי לאפוקי מהוראות מרן הגרע”י זלה”ה, ולפקצ”ד היות והפכו את הדבר לבזיון התורה מן הראוי בדוקא שלא להדליק כלל (גם שלא בברכה) כדי להראות שאין לפסול גדולי ישראל ח”ו.
ונסיים בדברי שו”ת מהרש”ל סי’ פה’, דאיכא קפידא שאכסנאי יעשה טפי מר’ זירא להדליק בעצמו בבית האכסניא, וז”ל: “ומה שהאידנא הבחורים מחמירים על עצמם שלא להשתתף בפריטי [אלא להדליק בעצמם,] ועדיפי לדעתייהו מרבי זירא, זהו מנהג אשכנז שמגביהין הטפל ומניחין העיקר והלואי שלא יקילו במצות החמורות.” עכ”ל. וכ”כ הפרמ”ג סי’ תרע”ז מ”ז סק”א: “מרבי זירא משמע דאין רשאי, וכי לא היה בכלל המהדרין” עכ”ל.
האם בני הישיבות חייבים להדליק נרות חנוכה בברכה בהיותם בישיבה? מידע מקיף על כל השיטות וביאור דעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל. כנסו ותחכימו..
meshiv.co.il
