אונן שמסר מתו לחברא קדישא

[פשוט]

ומהיכן נולדה המעילה בזה?

מהגמרא בברכות.

בתורה יש חיוב קרבן מעילה על זה?

לא. אבל הגמ' נקטה דייקא לשון כה חמורה, כדי שנזהר בברכות.
ועוד אשאלך, מי שנהנה מקדשי שמים שווה פרוטה במזיד, יש על זה חיוב קרבן מעילה?

 

[מרפסן איגרי]

לצערי לא זכיתי להבין, הרב בניזרי כבר ענה על כל הראיות האלה. וז"ל הש"ע ביו"ד סימן שמא סעיף א': ופטור מכל מצות האמורות בתורה, ואפילו אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת, כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו. וי"א שאפילו אם ירצה להחמיר על עצמו לברך או לענות אמן אחר המברכין, אינו רשאי. ע"ש. ובזה כתבו כמה פוסקים להחמיר.

ובסעיף ג' כתב: מקום שנוהגים שכתפים מיוחדים להוציא המת, ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרוהו להם והם יקברוהו, משמסרוהו להם, מותרים הקרובים בבשר ויין, אפי' קודם שהוציאוהו מהבית, ששוב אינו מוטל עליהם.
ועל זה אין מחלוקת.

שמחתי שגם הגר"ד יוסף בהלכה ברורה כ"כ. רק הדגיש שרק אם סיים להכין את כל צרכי הקבורה ומסר את המת לחברה קדישא, רשאי לקיים מצוות. ע"ש.

 

[ע"ה ס"ט]

בספר אבלות וטעמיה של הרב שלמה בניזרי כתב תשובה ארוכה (מעמ' 472 והלאה) להוכיח שאם האבל מסר את המת לחברא קדישא לכ"ע מותר לו לקיים מצוות. ורק אם יש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה, על זה יש מחלוקת. שכ"כ בראשונים ובש"ע וברבים מהאחרונים. וכך כתב בחזו"ע ח"א בהרבה הלכות. וכתב שם תשובה על הערת מרן הרשל"צ
אחר העיון בדבריו נראה שהוא צודק

האם הרב יצחק הסכים לו להלכה?

תראה בהסכמת מרן שליט"א לספרו שהשיב על דבריו.

 

[ע"ה ס"ט]

שמחתי שגם הגר"ד יוסף בהלכה ברורה כ"כ. רק הדגיש שרק אם סיים להכין את כל צרכי הקבורה ומסר את המת לחברה קדישא, רשאי לקיים מצוות. ע"ש.

למציאות זו לא ראיתי התייחסות מפורשת בדברי מרן שליט"א.
אם כי מן המעשה רב שהביא ניתן להבין דמסתמא היה באופן כזה.

 

[מרפסן איגרי]

תראה בהסכמת מרן שליט"א לספרו שהשיב על דבריו.

אני מדבר על זה גופא
כל מה שהרב חלק עליו כבר השיב לו הרב בניזרי בסוף הספר
כפי שכתבתי למעלה, אם יש כתפים כמעט שאין בזה מחלוקת או מנהג להחמיר, כל מי שכתב להחמיר זה רק אם נתן את מתו למי שישתדלו לקבור את מתו, כלומר שאינם מיוחדים לכך. אבל כתפים (חברה קדישא) הם מיוחדים לכך ורשאי לקיים מצוות
ועוד הביא הרב בניזרי ראיות מחזו"ע
לפני שמגיבים תראו את כל התשובה

 

[ע"ה ס"ט]

אני מדבר על זה גופא
כל מה שהרב חלק עליו כבר השיב לו הרב בניזרי בסוף הספר
כפי שכתבתי למעלה, אם יש כתפים כמעט שאין בזה מחלוקת או מנהג להחמיר, כל מי שכתב להחמיר זה רק אם נתן את מתו למי שישתדלו לקבור את מתו, כלומר שאינם מיוחדים לכך. אבל כתפים (חברה קדישא) הם מיוחדים לכך ורשאי לקיים מצוות
ועוד הביא הרב בניזרי ראיות מחזו"ע
לפני שמגיבים תראו את כל התשובה

בעיון בציטוטים שהביא (כמות שהביא אותם) מבואר כמעט בכולם שמרן זיע"א רק צירף זאת לסניף ובאף אחד מהם לא כתב שכך ההלכה, ומזה גופא שכתב לצרף זאת כסניף, חזי' שלא סבר שדין זה מוחלט לכל המצוות.

ובאופן כללי כדאי לקרוא את המכתב של הרב בניזרי שם, לראות איך הוא מודה על האמת.

 

[מרפסן איגרי]

מבואר כמעט בכולם שמרן זיע"א רק צירף זאת לסניף ובאף אחד מהם לא כתב שכך ההלכה

גם אני חשבתי בהתחלה כדבריך אבל זה לא נכון למעשה.

ראה בב"י (יו"ד סימן שמא) בסעיף א', שהביא שדעת הרא"ש גם כשיש אחרים שמתעסקים בשבילו, מ"מ פטור ואף אסור לקיים מצוות. וכ"כ הטור שם.
וברא"ש (ברכות ג' ג') איתא שאם נמסר לכתפים מותר לשתות יין ולאכול בשר. וכן פסק הטור.
ובב"י בסעיף ג' הביא כן מהרמב"ן. וכך פסק בש"ע.

וכתב בערך לחם למהריק"ש שמותר בבשר ויין. ובשאר דיני אנינות, זולת עידונין ושמחה. ע"ש. והסכים עמו החיד"א בברכ"י (שמא, כ) שפסקה האנינות. ובמאמ"ר (או"ח סימן עא סס"ק א) כתב (בעניין אחר) שכל הפוסקים, פסקו את הירושלמי שבנמסר לכתפים מתבטל ממנו דיני אנינות, אף הרא"ש והטור והש"ע. וכן פסק הכה"ח (סימן עא ס"ק ה) כתב בשם החיד"א ועוד, שמותר להתפלל.
עוד רבים מהראשונים והאחרונים כ"כ שאם מסר לכתפים רשאי להתפלל, כמו שהביא את כולם בספר האבלות וטעמיה

ואף שהפתחי תשובה (ס"ק כא) הביא מהנודע ביהודה שאם הקרובים הולכים אחר מיטת המת עדיין חייבים במצוות. כבר ביביע אומר (ח"ד יו"ד סימן כח אות ב) הביא שדעת רב האחרונים דלא הנוב"י. כש"כ שם: ומכ"ש לפ"ד האחרו' שחולקים על הנוב"י הנ"ל וס"ל שאפילו דעתם ללוותו ס"ל להש"ע שכל שנמסר לכתפים מותרים בבשר ויין וכמ"ש חכמת אדם (במצבת משה אות ג) והשדי חמד (מע' אנינות סי' כ). ע"ש. וכ"כ בחזו"ע עמוד שנב מכמה פוסקים, שאף אם הולכים אחר מיטת כל שנמסר לכתפים פסקה אנינותם.

בחזו"ע ח"א עמוד קלו פסק שאונן אינו מצטרף לעשרה. ובכל זאת אם מסר לחברה קדישא כן מצטרף. ובהערה כתב למסקנה שכשמסר לח"ק רשאי לקרוא ק"ש ולהתפלל.
חזו"ע עמ' קמ בתחילת הפיסקא, שכיום שיש חברה קדישא רשאי האונן להחמיר על עצמו ולהתפלל.
ובעמוד קעו (בסוף העמוד) כתב שיכול לברך על הסוכה ועל ארבעת המינים!
ובעמוד קפ שרשאי לבדוק חמץ. ולא כתב שיבדוק בלי ברכה, אלא משמע שבודק כרגיל עם ברכה.
עמוד שמז, שרשאי לומר קדיש אם מסר לח"ק.
עמוד ער' שמותר לכתוב הספד. ושוב כתב, שכל שמסר לחברה קדישא אם ירצה האונן להחמיר על עצמו (לקיים מצוות) רשאי. ע"ש שמשמע כדברינו.

אחרי כל הראיות הללו והאחרונים שכ"כ בצורה ברורה, א"א לומר שזה ספק וקשה להכריע. אלא שלהלכה הוא רשאי לקיים מצוות. וכן מצאתי בשו"ת דבר דוד (טהרני ח"א יו"ד סימן סה) שחייב בכל המצוות. (כאמור, מרן זיע"א נקט בלשון רשאי ולא חייב). וכן בספר חיי עולם של הרה"ג אהרן זכאי (סימן ז' הלכה טו) פסק כן בפשיטות.

 

[ע"ה ס"ט]

גם אני חשבתי בהתחלה כדבריך אבל זה לא נכון למעשה.

ראה בב"י (יו"ד סימן שמא) בסעיף א', שהביא שדעת הרא"ש גם כשיש אחרים שמתעסקים בשבילו, מ"מ פטור ואף אסור לקיים מצוות. וכ"כ הטור שם.
וברא"ש (ברכות ג' ג') איתא שאם נמסר לכתפים מותר לשתות יין ולאכול בשר. וכן פסק הטור.
ובב"י בסעיף ג' הביא כן מהרמב"ן. וכך פסק בש"ע.

וכתב בערך לחם למהריק"ש שמותר בבשר ויין. ובשאר דיני אנינות, זולת עידונין ושמחה. ע"ש. והסכים עמו החיד"א בברכ"י (שמא, כ) שפסקה האנינות. ובמאמ"ר (או"ח סימן עא סס"ק א) כתב (בעניין אחר) שכל הפוסקים, פסקו את הירושלמי שבנמסר לכתפים מתבטל ממנו דיני אנינות, אף הרא"ש והטור והש"ע. וכן פסק הכה"ח (סימן עא ס"ק ה) כתב בשם החיד"א ועוד, שמותר להתפלל.
עוד רבים מהראשונים והאחרונים כ"כ שאם מסר לכתפים רשאי להתפלל, כמו שהביא את כולם בספר האבלות וטעמיה

ואף שהפתחי תשובה (ס"ק כא) הביא מהנודע ביהודה שאם הקרובים הולכים אחר מיטת המת עדיין חייבים במצוות. כבר ביביע אומר (ח"ד יו"ד סימן כח אות ב) הביא שדעת רב האחרונים דלא הנוב"י. כש"כ שם: ומכ"ש לפ"ד האחרו' שחולקים על הנוב"י הנ"ל וס"ל שאפילו דעתם ללוותו ס"ל להש"ע שכל שנמסר לכתפים מותרים בבשר ויין וכמ"ש חכמת אדם (במצבת משה אות ג) והשדי חמד (מע' אנינות סי' כ). ע"ש. וכ"כ בחזו"ע עמוד שנב מכמה פוסקים, שאף אם הולכים אחר מיטת כל שנמסר לכתפים פסקה אנינותם.

בחזו"ע ח"א עמוד קלו פסק שאונן אינו מצטרף לעשרה. ובכל זאת אם מסר לחברה קדישא כן מצטרף. ובהערה כתב למסקנה שכשמסר לח"ק רשאי לקרוא ק"ש ולהתפלל.
חזו"ע עמ' קמ בתחילת הפיסקא, שכיום שיש חברה קדישא רשאי האונן להחמיר על עצמו ולהתפלל.
ובעמוד קעו (בסוף העמוד) כתב שיכול לברך על הסוכה ועל ארבעת המינים!
ובעמוד קפ שרשאי לבדוק חמץ. ולא כתב שיבדוק בלי ברכה, אלא משמע שבודק כרגיל עם ברכה.
עמוד שמז, שרשאי לומר קדיש אם מסר לח"ק.
עמוד ער' שמותר לכתוב הספד. ושוב כתב, שכל שמסר לחברה קדישא אם ירצה האונן להחמיר על עצמו (לקיים מצוות) רשאי. ע"ש שמשמע כדברינו.

אחרי כל הראיות הללו והאחרונים שכ"כ בצורה ברורה, א"א לומר שזה ספק וקשה להכריע. אלא שלהלכה הוא רשאי לקיים מצוות. וכן מצאתי בשו"ת דבר דוד (טהרני ח"א יו"ד סימן סה) שחייב בכל המצוות. (כאמור, מרן זיע"א נקט בלשון רשאי ולא חייב). וכן בספר חיי עולם של הרה"ג אהרן זכאי (סימן ז' הלכה טו) פסק כן בפשיטות.

עיין ברוב המקומות הנ"ל ותראה שכתב זאת בצירוף לצדדים שכתב לפנ"ז, ולא כטעם בפנ"ע. וכאמור.

 

[מרפסן איגרי]

אני חושב שהדברים ברורים לכל מעיין

 

[אריאל שמואל]

בשיעור כתוב "דיין ממחנה יהודה". אין הכוונה לרב בניזרי, אולי הכוונה לרב שמואל פנחסי (כמדומני שיש לו ספר על אבלות)?

 

[מרפסן איגרי]

כנראה

 

[מאן דהו]

נמסר לי מאמר זה מת"ח אחד, מי שיש לו הערות מוזמן לדון בדברים, וז"ל:

האם מותר לאונן לברך ולקיים מצוות
ומה הדין כשנמסר לחברא קדישא

​

בירור בדברי הראשונים שנראה מדבריהם 'שמותר' לאונן לקיים מצוות אם ירצה​

במשנה בברכות ריש פ"ג [י"ז ע"ב] איתא מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה. ופרש"י לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והויא דומיא דחתן דפטור משום טירדא דמצוה ע"כ. וכטעם זה כתב הרמב"ם בפ"ד מק"ש ה"ג שכתב מפני שאין דעתו פנויה לקרות ע"כ. וכ"ה במדרש רבה ריש פרשת וילך: הלכה אדם מישראל שמתו מוטל לפניו מהו שיהא מותר לו להתפלל, כך שנו חכמים מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ולמה למדונו רבותינו כן כיון שרואה צרתו לפניו דעתו מובלגת ע"כ.

וכתב הרמב"ם בפ"ד ה"ז: כל מי שהוא פטור מלקרות קריאת שמע אם רצה להחמיר על עצמו לקרות קורא, והוא שתהא דעתו פנויה עליו, אבל אם היה זה הפטור מלקרות מבוהל אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו עליו ע"כ. וכתב הב"י בסי' ע' בשם מהר"י אבוהב שדברי הרמב"ם אלו הם גם על אונן שאם רצה להחמיר לקרות יכול, דומיא דחתן עי"ש.

בירור דעת רש"י​

ובגמ' בברכות שם הובאה בריתא שמי שמתו מוטל בפניו וכו' ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין ואין מזמנין עליו ופטור מק"ש וכו' ומכל מצוות האמורות בתורה עי"ש. ופירש"י אינו 'צריך' לברך ברכת המוציא, אינו 'צריך' לברך בהמ"ז עי"ש. וכן העתיקו הר"י מלוניל, ההשלמה, המאורות והמאירי עי"ש. ודייקו התוס' והרא"ש ועוד ראשונים מדברי רש"י [והראשונים הנ"ל] שאם רוצה לברך יכול. אולם הקשו עליו מדברי הירושלמי דאיתא שם להדיא תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו. ועיין בפנ"י שם מה שכתב בדרך פלפול שרש"י כתב כן להו"א, אבל למסקנא יתכן ומודה שאינו רשאי לברך עי"ש.

אולם נראה שמעיקרא אין דיוקם של התוס' וסיעתם בדעת רש"י מוכרח, דמצאנו לשון 'אין צריך' שמשמעו שכיון שאין צריך אז אסור, וכפי שהביא בשו"ת יבי"א ח"ח סי' נ"ו אות ב' מדברי הערך השולחן סי' ר"י אות ו' גבי מטעמת 'אין צריכה' ברכה שכתב: הב"ח הגיה בטור שצ"ל אין לברך, ואין צריך להגיה, כי הטור והש"ע כתבו בכמה מקומות שא"צ לברך, ורצונם לומר שכיון שאינו צריך לברך אם יברך הו"ל ברכה לבטלה. וכ"כ הרא"ש (ברכות כ"א ע"א) בשם השאלתות דכל ברכות דרבנן א"צ לחזור ולאומרם מספק, והא ודאי שאסור לחזור לברך מספק, משום ספק לא תשא ע"כ. ועוד הוסיף היבי"א מדברי השדי חמד (מערכת א' כלל פ"ג) שהביא קושית הח"א בנשמת אדם (כלל ה' סי' א') ע"ד השאלתות הנ"ל, שהרי מדברי השאלתות עצמו (פרשת יתרו) מוכח שאסור לברך מספק, וכתב השדי חמד שמכאן מוכח שלשון 'אין צריך' בעניני ברכות - איסורא נמי איכא, דהו"ל ברכה שאינה צריכה, והביא שם מכמה מקומות כיוצא בזה עי"ש. ואף כאן י"ל דמ"ש רש"י א"צ לברך, היינו דהוי בכלל ברכה שאינה צריכה. וראיה לדברים אלו מדברי המאירי שהעתיק את דברי רש"י וכנ"ל, אולם בדף י"ח ע"א הביא להלכה את דברי הירושלמי שאינו רשאי להחמיר על עצמו עי"ש. וא"כ כונת רש"י וסיעתו זה רק לפרש שהוא 'פטור' מברכת המוציא, אולם לא מיירו אם רוצה להחמיר על עצמו אם רשאי או לא, דזה הירושלמי הוסיף מדיליה ואין ראיה שרש"י לא סבירא ליה כן וכנ"ל.

ועוד דהשה"ל בהלכות שמחות סי' ה' כתב בשם רש"י עוד הוספה שבו כתוב להדיא שאין להחמיר, וז"ל ועוד נראה בעיני טעם אחר דמשום הכי לא יחמיר על עצמו לפי שאין דעתו מיושבת עליו מחמת אבלותו, ותנן אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד הראש כו', משום דתפלה בעי כוונה ואנן סהדי דלא יכול לכווני דעתיה, וה"ה לק"ש ולשאר המצות לא יחמיר. ועוד מפני שאינו נראה כאבל. וגם רבינו שלמה ז"ל פי' בפרק מי שמתו שלפיכך פטור לפי שאין דעתו מיושבת עליו ונראה כברכה לבטלה. ועוד דאם בא לברך נראה כמי ששכח צערו והוה ליה כלועג לרש. כל זה פירש רבינו שלמה זצ"ל ע"כ [וכ"כ גם בסי' ו' בשם רש"י]. וכן הביא בספר הנר בברכות י"ז ע"ב בשם רש"י עי"ש. ובתוס' ר"י שירליאון מהדורת זק"ש על ברכות י"ז ע"ב הערה 29 הביא שכ"ה ברש"י כת"י בר"מ ופרמא עי"ש. ומפורש ברש"י לגירסא זו שאסור לו לקיים מצוות, וכפי שכתב שה"ל בהביאו את דברי רש"י הנ"ל להוכיח כן מדבריו. וא"כ יש לנו עוד צד לומר שאין לומר שרש"י סובר שמותר לאונן להחמיר על עצמו לקיים מצוות ולברך.

בירור דעת הרמב"ם​

הזכרנו לעיל שמדברי הרמב"ם בהלכות ק"ש מבואר שמותר לאונן לקרוא ק"ש אם דעתו מיושבת עליו. והב"י באו"ח סי' ע"א וביו"ד סי' שמ"א השוה את דברי הרמב"ם הנ"ל לדברי רש"י [להבנת התוס' וסיעתם] דס"ל שיכול גם לברך ברכות וכדומה כשהוא אונן עי"ש.

אולם הרדב"ז בהלכות אבל פ"ד ה"ו כתב על דברי הרמב"ם בזה"ל: ואינו מברך וכו'. ואם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו מפני כבודו של מת ואם אחרים מברכין לפניו לא יענה אמן הכי איתא בירושלמי ע"כ. הרי דס"ל שלדעת הרמב"ם אינו רשאי לברך, וכדעת הירושלמי. וכ"כ האבן האזל שם, וכתב לחלק בין ק"ש לבין ברכות וז"ל: ואינו מברך. משמע דהרמב"ם מחלק בין ברכה לק"ש, דברכה אינו רשאי לברך כמש"כ התוס' בברכות דף י"ז ע"ב, אבל ק"ש אם יכול לכוין רשאי כמו שכתב הרמב"ם להדיא בפ"ד מהל' ק"ש הלכה ז', ולכן שינה דגבי ברכה כתב ואינו מברך ובק"ש כתב ופטור מק"ש ע"כ. ויתכן שרק בק"ש שיש בה קבלת עול מלכות שמים התירו לו לקרוא אם רוצה, אבל בשאר המצוות לא. וכבר נזכרה סברא זו וחילוק זה בדברי המאמ"ר בסי' ע"א סוף סק"ד עי"ש.

וא"כ מה שכתב הב"י שם שלרש"י והרמב"ם רשאי להחמיר על עצמו [גם לענין שאר הברכות והמצוות], וכן נקטו האחרונים בפשיטות, וצירפו שיטתם בכמה ענינים – לפי הנ"ל אין שום הכרח בדעתם דהכי סבירא להו, ואדרבה יש מקום גדול בדבריהם לומר דס"ל שאין להחמיר לגבי שאר המצוות והברכות וכנ"ל.

בירור דעת הר"ש, הארח"ח והריצ"ג​

הר"ש בדמאי פ"א מ"ד האריך לפרש את הבריתא הנ"ל 'אינו מברך' וכו', ואעתיק את הלשון שכתבו הראשונים בדעתו משום שיש מקום לדון בדעתו האם ס"ל ש'מותר' לו לברך או ש'חייב' לברך; הריבב"ן [רבו של שה"ל] בברכות י"ז ע"ב כתב: וה"ר שמשון פירש אינו מברך ואינו מזמן – להוציא אחרים ידי חובתן, מדלא קתני פטור כדקתני בק"ש ובתפילה ע"כ. ולא ביאר האם לעצמו חייב או מותר. ובמו"ק כ"ג ע"ב כתב: אינו מברך ואינו מזמן לפטור אחרים, אבל 'מברך ומזמן לעצמו', ואין אחרים מברכין ומזמנין בעבורו. והא דאמרינן בירושלמי אם רצה להחמיר אין שומעין לו מפני כבודו של מת – לא מיירי אלא בק"ש ותפלה ותפלין, וכן בתלמוד שלנו דאפילו חוץ לד"א דמת אסור – בק"ש ותפלה ותפילין איירי. כל זה פירש ה"ר שמשון ז"ל ע"כ. ומהלשון 'מברך ומזמן' לא ברור האם 'חייב' או 'רשאי'. אולם שה"ל בהלכות שמחות סי' ו' כתב: והר' שמשון ז"ל פי' אינו מברך ואינו מזמן לפטור אחרים אבל לעצמו 'צריך' לברך עי"ש. וכ"כ בהגהות יד אפרים על השו"ע או"ח סי' קצ"ט שדעת הר"ש שיש לו 'חיוב' לברך, ורק בק"ש ותפילין 'פטור' עי"ש. ופירוש זה צ"ע, שהרי מפורש בגמ' שם שהעתיקה הר"ש גופיה שפטור מק"ש ותפילין 'ומכל מצות האמורות בתורה'. אלא שדברי הר"ש נאמרו על הירושלמי שאם בא 'להחמיר' אין שומעין לו, וע"ז כתב שזה רק בק"ש ותפילין, אבל בשאר המצוות 'מותר' להחמיר על עצמו, וברכות בכלל זה, ודוק היטב שם. ועכ"פ דעתו ודאי שבשאר המצוות והברכות 'מותר' לו להחמיר ולקיימם [וזה ההיפך מדברי הרמב"ם לפירוש האבן האזל הנ"ל].

והארח"ח הלכות אבל אות י"א כתב בזה"ל ואינו מברך פי' שאינו צריך לברך ברכת המוציא. ולי נראה שמברך מפני שאסור לו לאכל בלא ברכה כך כתב הבעל הלכות ז"ל ע"כ. ולפ"ז ע"כ שמפרש 'אינו מברך' כפירוש הר"ש הנ"ל, וכדברי שה"ל הנ"ל ש'חייב' לברך.

והריצ"ג הלכות אבל עמ' מ"ז פירש את הירושלמי רק לענין תפילין, וז"ל בירושלמי אבל אסור להניח תפילין שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בהם בחיים ולא ימים שאתה עוסק בהם במתים. תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין ע"כ. וכ"ה בעיטור הלכות תפילין דף ס"א ע"ג כלשון הריצ"ג.

והנה בהמשך הירושלמי שם איתא: למה מפני כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משאו, ושם בהמשך מבואר דמיירי גם בלולב ושופר וכו', ולפי הראשונים הנ"ל צ"ע שהרי מותר להחמיר במצוות אלו. וצ"ל שענין זה הוא נושא חדש ולא קאי על 'אם בא להחמיר', אלא על עיקר המשנה ש'פטור' מכל המצוות, וע"ז מקשה מה הטעם והנ"מ לענין לולב ושופר וכו'. אולם מותר להחמיר בשאר המצוות לדעתם.

אולם במסכת שמחות פ"י ה"א איתא להדיא שלא כדבריהם, וז"ל: אבל כל זמן שמתו מוטל עליו, פטור מקרית שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומן כל מצות האמורות בתורה, ואם רצה להחמיר על עצמו הרי זה לא יחמיר מפני כבוד המת ע"כ. ובפי"ג ה"א איתא שם: המלקט עצמות והמשמר עצמות פטור מקרית שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה, ואם רצה להחמיר על עצמו לא יחמיר, מפני כבוד עצמות ע"כ. הרי להדיא שהטעם של כבוד המת [וה"ה שאין לו מי שישא משאו האמור בירושלמי] נאמר לא רק על 'הפטור' משאר המצוות, אלא גם על זה 'שאין להחמיר' גם בשאר המצוות. וצריך לומר שהראשונים הנ"ל לא ראו את דברי מסכת שמחות הנ"ל, אולם אנן דחזינן לה, וגם עוד הרבה ראשונים הביאו ראיה ממסכת זו לנידון דידן, וכפי שנביא לקמן, יש לנו להכריע כמותה שלא כדברי הראשונים הנ"ל.

וע"כ נראה שהעיקר הוא כדברי הירושלמי ומסכת שמחות המפורשים שאונן שבא להחמיר על עצמו אינו רשאי, בין בק"ש ובין בשאר המצוות, ואין לצרף את דעת רש"י והרמב"ם מאחר ולא ברורה דעתם להתיר בשאר המצוות, וגם לא את הר"ש וסיעתו מאחר ובמסכת שמחות מפורש שלא כדבריהם.

האם הטעם העיקרי הוא משום כבוד המת או שאין מי שישא משאו​

אלא שיש לדון מהו הטעם העיקרי שהאונן פטור ואסור לקיים מצוות;

בירושלמי ברכות פ"ג ה"א איתא: תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו. למה מפני כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משואו. מה נפיק מביניהן היה לו מי שישא משואו, ואין תימר מפני כבודו של מת אסור, ואם תאמר מפני שאין לו מי שישא משואו הרי יש לו מי שישא משואו. והתני פטור מנטילת לולב תיפתר בחול. והתני פטור מתקיעת שופר אית לך מימר בחול, לא ביום טוב? א"ר חנינא מכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין כיי דתנינן תמן מחשיכין על התחום לפקח על עיסקי הכלה ועל עיסקי המת להביא לו ארון ותכריכין חלילים ומקוננות כמי שהוא נושא משאו ע"כ. הרי שהירושלמי לא פשט את הספק מה טעם אסור לקיים מצוות.

מנהג קצת קהלות בצרפת ואשכנז שהאונן מקיים מצוות​

ובמקצת קהלות אשכנז וצרפת נהגו להקל שהאונן מקיים מצוות, ונדחקו הראשונים שבמקומם בזה; ראבי"ה בסי' נ"ח הביא את ספק הירושלמי בטעם איסור אונן, וכתב: ופליאה שנהגו העם אף בחול הולך לבית הכנסת ומתפלל בעוד שלא נקבר מתו. ונ"ל שהכא כולי עלמא מודו, אע"ג דגבי חתן פליגי רבנן ורשב"ג באם רצה לקרות, הכא אין שומעין לו מפני כבוד המת. ושמא כיון דלא איפשטא - היכא שיש לו מי שישא המשא הנהיגו שמתפללים כיון שיש קרובין שיעסקו בו ע"כ. הרי שביאר שנהגו כדעה שהאיסור הוא משום שאין לו מי שישא, וכשיש לו הקלו בזה. ובאו"ז סוסי' תי"ז מבואר שמנהג זה הוא מנהג שפירא שלאחר שהאריך [עפ"י תוס' ר"י שירליאון בברכות י"ז ע"ב] שהעיקר הוא הטעם של כבוד המת ואסור אפילו שיש מי שישא את המת כתב: מיהו בשפירא נוהגים שהולך אונן בבית הכנסת ומתפלל ע"כ. והאגודה סי' נ"א פסק למעשה כראבי"ה וז"ל וכתב רבינו אבי"ה כשיש עוסקין ומשמרין הולכין הקרובין לפני בית הכנסת ומתפללין ע"כ. וגם הר"י שירליאון בתחלת דבריו שם כתב: ותימה שעתה נוהגים לברך ברכת המוציא, ושם האריך שהעיקר שאפילו שיש לו מי שיקבור אסור משום שהעיקר הוא משום כבודו של מת עי"ש. ובתשובות מהר"ם מרוטנבורג וחבריו סי' קי"ז הובאה תשובת ר' אליעזר בר אברהם שכתב: אחינו נדיבי טרוייש, מדוע עשיתם הדבר הזה להעביר אונן לפני התיבה בראש השנה וכו' עי"ש [ולקמן נעתיק את המשך תשובתו].

והב"י בסי' ע"א סמך על דברי ראבי"ה הנ"ל, וז"ל ולענין הלכה נראה דכיון דבירושלמי מספקא להו היכא דיש מי שישא משאו אם רשאי להחמיר על עצמו, וספיקא במידי דרבנן הוא, דהא מדאורייתא ליכא איסורא במילתא - הרוצה להחמיר על עצמו היכא שיש לו מי שישא משאו אין מוחים בידו, וזה טעם דברי ראבי"ה. וכ"ש דלהרמב"ם ורש"י ז"ל רשאי להחמיר על עצמו, וכדאי הם לסמוך עליהם שלא למחות ביד הרוצה להחמיר על עצמו היכא שיש לו מי שישא משאו מיהת ע"כ.

הראשונים שפסקו שהטעם משום כבודו של מת ושכן הוא במסכת שמחות​

אולם במסכת שמחות פ"י ה"א איתא להדיא שהטעם הוא משום כבודו של מת, וז"ל ואם רצה להחמיר על עצמו הרי זה לא יחמיר מפני כבוד המת ע"כ. והובא ברבים מהראשונים ומהם ברמב"ן בתוה"א בתחלת ענין מי שמתו מוטל לפניו, בפירוש רבינו מיוחס פרשת חיי שרה, בספר הנר על ברכות י"ז ע"ב [בשם הירושלמי], בריבב"ן ברכות י"ז ע"ב וז"ל ירושלמי תני אם רצה להחמיר על עצמו לקרות את שמע אין שומעין לו מפני כבודו של מת הואיל וכן נראה כמברך לבטלה ע"כ, וכן בשה"ל הלכות שמחות סי' ה' [ושם הוסיף עוד טעמים וכפי שהעתקנו לעיל].

ובתוס' ר"י שירליאון בסוף דף י"ז ע"ב לאחר שהביא את ספקו של הירושלמי סיים: וכן במסכת שמחות יש ברייתא שנויה כן שאם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי מפני כבודו של מת ע"כ. והעתיקו האו"ז בסי' תי"ז עי"ש. הרי שפשטו את ספק הירושלמי עפ"י מסכת שמחות. וכ"כ יותר במפורש הרשב"א בברכות י"ז ע"ב וז"ל ומ"מ נראה כמאן דאמר משום כבודו של מת מדקתני בבריתא וכו'. ובהדיא קתני במסכת שמחות שאסור משום כבודו של מת עי"ש. וכ"כ המאירי בדף י"ח ע"א לאחר שהביא את ספק הירושלמי וז"ל: ובאבל רבתי פרשוה בהדיא מכבוד המת, ונסח דבריהם אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומתפלה ותפלין ומכל מצות האמורות בתורה ואם רצה להחמיר על עצמו לא יחמיר מפני כבוד המת. ושמא תאמר אם מפני כבוד לבד אף בשבת יהא אסור, הואיל ואין כאן שום טירדא על עסקיו של מת אין כאן כבוד עי"ש. וכ"כ ר' אליעזר בר אברהם המובא בספר בתשובות מהר"ם מרוטנבורג וחבריו סי' קי"ז שהאריך שאין העיקר כדברי רש"י, וסיים: וכיון שהטעם הוא מפני כבודו של מת לפי מסכת שמחות ולפי הירושלמי, משמע שהיה אסור למלכיות ושופרות וזכרונות עי"ש. ובפירוש ר' ידידיה על מו"ק כ"ג ע"ב לאחר שהאריך בזה כתב: ובמסכת שמחות אשכחנא בריתא כי ההוא לישנא דתני שאם רצה להחמיר על עצמו אין רשאי מפני כבודו של מת עי"ש. וכן הרשב"ץ בברכות העתיק כדרכו את דברי הרשב"א עפ"י המסכת שמחות הנ"ל עי"ש. וכ"ד הרא"ה שם וז"ל: היה האבל בבית האסורין אף על פי שאין בידו להתעסק בקבורתו כיון שהמת עומד ליקבר וזה ראוי להתעסק בקבורתו זה כבודו של מת שלא יסיח מי שחייב באבילתו דעתו ממנו לענין אחר כלל ודינו כמתו מוטל לפניו ואסור לאכול בשר ולשתות יין ע"כ. וכ"כ ספר הבתים קריאת שמע שער ו' אות ז': יש מי שכתב שאם אין מוטל עליו לקברו כגון אחותו הנשואה ואין המת לפניו חייב לקרות. ויש מי שפסק אפי' יש לו מי שיתעסק בצרכי המת בשבילו פטור מפני כבודו של מת ועוד שהוא טרוד על המת עד שיקבר וכן נראה ע"כ. וכן מתבאר מסתימת דברי הטור וכפי שכתב הב"י עי"ש.

וכ"כ הפר"ח בסי' ע"א לפשוט את ספק הירושלמי ממסכת שמחות הנ"ל וז"ל דאע"ג דדבר זה מתורת הירושלמי לא למדנו דהתם לא איפשיטא הך מילתא, מכל מקום מתורת מסכת שמחות למדנו וכו' עי"ש. וכן הסכים הכסא אליהו עי"ש. וכן נראה הסכמת הר"י נג'אר בספרו שמחת יהודה על מסכת שמחות פ"י ה"א שהביא בשתיקה את דברי הפר"ח עי"ש. וכ"ז דלא כמ"ש בשו"ת מכתם לדוד קל"ו ע"א שכדי שלא יקשה על רש"י והרמב"ם מדברי הירושלמי האריך לפלפל ולומר שהבבלי חולק על הירושלמי עי"ש, אולם לפי האמור אדרבה גם רש"י והרמב"ם לא חלקו על הירושלמי, ולא מצאנו אף אחד שחלק על הירושלמי ומסכת שמחות בכדי.

הנראה לדינא בענין זה​

לפי האמור במאמר זה נראה ברור שהעיקר לדינא הוא שאין לאונן לקיים מצוות ולברך ברכות, וכפי שכתוב בירושלמי להדיא, וכפי שפסקו כל הראשונים הנ"ל, משום שגם בדעת רש"י והרמב"ם אין הדבר פשוט שסוברים שמותר לו לקיים מצוות וכנ"ל. ואף שיש לו מי שישא משואו אין לו לקיים מצוות, וכמפורש במסכת שמחות שפסקוה כל מי שראה אותה, וראבי"ה לא ראה את מסכת שמחות הנ"ל, ולכן אין דבריו מכריעים ואף לא מצטרפים לספק כנגד רוב המוחלט של הראשונים שפסקו לדינא כמסכת שמחות.

האם המסירה לחברא קדישא מפקיעה שם אונן לענין פטור ממצוות​

בירושלמי ברכות פ"ג ה"א איתא: נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין. נמסר לכתפים כמי שנמסר לרבים ע"כ. והעתיקוהו ראשונים רבים להלכה. וגם הרדב"ז בפ"ד מהלכות אבל ה"ו העתיקו, ותמה על הרמב"ם שהשמיטו עי"ש. ויש בירושלמי זה ב' נידונים; האחד, האם דין זה הוא רק לענין אכילת בשר ושתיית יין או גם לענין קיום המצוות. השני, מה הכונה נמסר לכתפים.

האם נמסר לרבים ולכתפים זה רק לענין בשר ויין או גם לענין חיוב במצוות​

הנה המשנ"ב סי' ע"א סק"ד והכה"ח שם אות ה' הביאו את דברי האחרונים דפשיטא להו דהיינו הך, וחייב במצוות כשנמסר לכתפים. אולם מצאנו בזה מחלוקת ראשונים;

הרשב"א בברכות י"ז ע"ב לאחר שכתב שהטעם העיקרי הוא כבוד המת, ואפילו יש לו מי שישא משאו פטור מכל המצוות, כתב בזה"ל ומיהו באכילת בשר ושתיית יין נראה שאם יש לו מי שישא משואו שהוא מותר, שאינו אלא כדי שלא ימשך אחרי אכילתו ושתייתו ולא יתעסק בקבורת מתו. וכן העידו על רבינו תם ז"ל כשמתה אחותו והודיעוהו בעיר אחרת ואכל בשר ושתה יין כי אמר מאחר שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין ע"כ. ולדבריו נראה ברור שה"ה בנמסר לכתפים שאמר הירושלמי שמותר 'בבשר ויין' – דבדוקא קאמר, אבל לגבי מצוות עדיין יש לו דין אונן. וכ"כ להדיא הנימוק"י שם לשיטה זו, שכתב בסתמא את דברי הרשב"א עד המילים 'בקבורת מתו', והמשיך: והכי אמרינן בירושלמי דמשנמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין, נמסר לכתפים כמי שנמסר לרבים דמי. וכשיש חבורות ממונות על זה הוי כנמסר לכתפים ע"כ. הרי שכתב להדיא שגם בנמסר לכתפים יש חילוק בין בשר ויין למצוות, וזה עפ"י דברי הרשב"א הנ"ל[1].

אולם הרשב"ץ בברכות שם כתב על דברי הרשב"א בזה"ל: ודבריו תמוהין לי, חיי שעה התרת לו חיי עולם לא כל שכן. ואין לי ספק שר"ת ז"ל היה מחייב עצמו במצות. הלכך אי איתיה בעיר אפילו באחותו נשואה או ליתיה בעיר במתים דמוטלת עליו קבורתם אסור בבשר ויין ופטור מן המצות. ואי ליתיה בעיר ומוטל מתו על אחרים שחייבין בקבורתם אוכל בשר ושותה יין כר"ת ז"ל וה"ה דחייב במצות כנ"ל ע"כ. וכ"כ עוד בהמשך שם וז"ל ונראה לי דאע"ג דכתיבנא לעיל דמי שיש לו מי שישא משואו אפילו הכי אסור בבשר ויין ופטור מן המצות משום כבודו של מת זה, אפילו הכי אחר שנעשית כל ההוצאה המוטלת על הקרובים ונמסר לכתפים או לרבים שרי בבשר ויין וחייב בכל המצות, דכיון דרבים הם מתעסקין בו תו ליכא למיחש לכבודו של מת ע"כ. וכ"ד הרא"ה שם וז"ל הילכך אפילו בשאין המת מוטל עליו לקברו כלל כגון אחותו נשואה שהיא מוטלת על בעלה אף זה פטור, שזהו כבודו של מת שכל שהוא חייב באבילותו, ואפילו מדרבנן כגון אחותו נשואה שהיא מוטלת על בעלה אף זה לא יסיח דעתו לענין אחר כלל עד שיהא נקבר. מיהו נמסר לאחרים או לכתפים אמרינן בירושלמי 'דחייב', דנמסר שאני ע"כ. וכ"ה באלאשבילי שם כדרכו.

האם במסירה לכתפים האבלים היו הולכים עמם או לא​

נחלקו האחרונים האם במסירה לכתפים מיירי שהאבלים היו הולכים עמם ואעפ"כ אין דינם כאוננים, או מיירי כשלא הולכים עמם; דהמ"ב בסי' ע"א סק"ד בשם החכמת אדם כתב שאף בחברא קדישא דידן שהאבלים הולכים עמם לקבור אין דינם כאוננים, וכ"כ עוד אחרונים. אולם עי' בפסקי תשובות סי' ע"א הערה 7 שהביא את דברי הנו"ב ועוד אחרונים דס"ל לא כך, אלא שאם האבלים הולכים עם החברא קדישא דינם כאוננים לכל דבר עי"ש. ובאמת שנחלקו בזה הראשונים;

המאירי בברכות י"ח ע"א כתב: ומקצת אחרונים הפליגו בהוראה זו לומר 'שאחר שאין מנהגנו שיהא האבל עכשיו מתעסק בצרכי קבורה שאין הדין לאסרו בכל אלו', והביאו ראיה מתלמוד המערב שאמרו שם נמסר לרבים או לכתפים אוכל בשר ושותה יין. כד דמך ר' יהודא קביל ר' חייא בר אבא אבלויי ואייכלון בשרא ואשקיתון חמר. והם מפרשים אבלים שעליהם היתה קבורת המת מוטלת והן נמסר לרבים לקברו. ומ"מ אפשר לפרש לדעתי נמסר לרבים 'והחזירו פניהם' והתחילו למנות מאותה שעה על הדרך שיתבאר במקומו [מו"ק כ"ב ע"א] ע"כ. הרי שהדעה שהביא המאירי סוברת שבחברא קדישא דידן כבר אין דיני אנינות ואינם אסורים בכל המצוות, והמאירי פליג, דרק אם החזירו פניהם דזה הוי ממש תחלת אבילות הדין כן, ואינו דין מיוחד באוננים. וכפירוש זה כן פירש הרש"ס על הירושלמי וז"ל נמסר לרבים. חבורות בעיר ממונים על הקבורה, וכשהשלים האבל צורכי הוצאת המת מוסרין אותו לאותן חבורות להוליכו לבית הקברות [זהו לשון הרמב"ן בתורת האדם], וכיון דמסרוהו להם ולא אזלי קרובים בתר ערסא חל עליהן אבילות ההיא שעתא כי ההיא דאמרינן [כ"ב ע"א] וכו'. נמסר לכתפים. כגון דלא תני והיה בור ואין חוששין לכבודו ומוסרין אותו לכתפים. כמי שנמסר לרבים. וחלה אבלות עלייהו ושרי לאכול בשר ולשתות יין ע"כ. וכ"פ החרדים בביאורו לירושלמי וז"ל נמסר לרבים וכו'. נמסר לכתפים וכו'. ה"נ אמר בבבלי פרק אלו מגלחין כשמוליכין המת לעיר אחרת כשמחזירין האבלים פניהם מהמת חלה אבילות ופסקה אנינות כמו שנסתם הגולל ושרי לאכול בשר ולשתות יין ע"כ.

וכן נראה מדברי הרמב"ן בתורת האדם בב' מקומות דמיירי שאין האבלים הולכים עמם ורק בזה אין דינם כאוננים, שכתב [בענין מי שמתו מוטל לפניו] פי' נמסר לרבים ולכתפים שהיו חבורות בעיר ממונין על הקבורה, וכשהשלים האבל צרכי הוצאתו מוסרים המת לאותן חבורות על מנת שיוציאוהו לבית הקברות 'כשירצו', ומשעה שנמסר להם המת אינו מוטל על האבל אלא על אותן הכתפים, הילכך אוכל בבית אחר ואוכל בשר ושותה יין מעתה אף על פי שהמת בביתו ע"כ. ומהלשון 'כשירצו' נראה שהאבלים הסתלקו כלל ואינו תלוי בהם, ומתי שירצו הח"ק יקברוהו, אולם אין זה המציאות בזמננו. ובסוף ענין ההתחלה כתב: והא דאמר להו רבא לבני מחוזא כגון אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו ומנו, נראה לי שלא נאמרו הדברים אלא במוליכין אותו מעיר לעיר, דכיון שמסרוהו לאלו שמוליכין אותו והחזירו פניהם כבר נתיאשו ממנו, ויאוש כסתימת גולל, אבל בקוברין אותו בבית הקברות סמוך לעיר והן חוזרין מיד בו ביום, אין נוהגין עליו אבילות עד שיחזרו הקוברין ויאמרו להם כבר נקבר, שהרי דעתם עליו וכמונח לפניהם דמי, אינו אלא 'שנמסר'[2] לכתפים ומותרים לאכול בשר כדאמרן ע"כ. ומפורש שנמסר לכתפים היינו שמסרוהו ואינם הולכים עמם. וכבר הבאנו את דברי הרש"ס שנראה ג"כ שהבין כן ברמב"ן.

וכ"כ בספר עלי תמר על הירושלמי ברכות פ"ג ה"א, שאע"פ שדברי הנו"ב בראייתו מדברי ראבי"ה תמוהים, וכפי שהקשו כמה אחרונים על דבריו מ"מ נ"ל דיש לקיים דברי הנוב"י מסברא, ודברי הראשונים נאמרו רק כשמוסרים המת לח"ק שיטפלו בהוצאתו והקרובים נשארים בבית ואינם מלוים המת וכן מטין לשונם עי"ש, והכי משמע לישנא דהירושלמי 'נמסר' לרבים, 'נמסר' לכתפים, שענינו הוא שהקרובים סלקו עצמם ומסרוהו לרבים או לכתפים כמו שהוא משמעות 'מסירה' בכל מקום, וא"כ מנהגנו נכון וישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם עי"ש עוד.

ויש לציין עוד לדברי הראב"ן בשו"ת בתחלת הספר סי' ק"ח שכתב דבירושלמי איתא משנמסר לרבים 'חל עליהם אבילות', וה"פ משנמסר המת לרבים להוליכו לקבורה חל על האבילים אבילות כר' אליעזר דאמר [מו"ק כ"ז ע"א] משיצא מפתח ביתו עי"ש. ונראה מדבריו שאין זה להלכה, דאנן קי"ל כר' יהושע שם דאמר משיסתם הגולל, וא"כ ליתא כלל לדין זה.

וא"כ במסירה לחברא קדישא דידן יש לנו ב' טעמים למה עדיין דיני אונן עליו; חדא דלדעת הרשב"א והנימוק"י דין נמסר לכתפים הוא רק מתיר בבשר ויין ולא מחייב או מתיר עשיית מצוות. וגם לדעת שא"ר שהיינו הך – מ"מ לדעת הרבה מהמפרשים מסירה לכתפים מיירי שהאבלים אינם הולכים עם הכתפים, אבל בהולכים עמהם כל דיני אנינות עליהם, גם לענין בשר ויין.

וא"כ נראה פשוט שאין לאוננים לקיים מצוות גם לאחר שמסרו את המת לחברא קדישא כל עוד הם מלווים אותו כנהוג, וכפי שכתבו האחרונים שהובאו בפסקי תשובות הנ"ל שכך המנהג.

ובספר חזו"ע ח"א פסק להתיר לאונן שנמסר מתו לחברא קדישא לקיים מצוות שונות; בעמ' קל"ו פסק שהאונן מצטרף לעשרה כשנמסר המת לחברא קדישא. ובעמ' קע"ו פסק שהאונן שמסר מתו לחברא קדישא יכול ליטול לולב 'בברכה', וכן לאכול בסוכה 'בברכה עי"ש. ובעמ' ק"פ פסק שבזה"ז שיש חברא קדישא ובצירוף דעת רש"י והרמב"ם שרשאי לקיים מצוות – יש לאונן לקרוא את המגלה של היום עם הצבור בבוקר ואח"כ יקבור את מתו עי"ש. אולם להאמור אין לנהוג כן כלל, לא בקיום המצוות, וכ"ש לא לברך עליהם, שזוהי ברכה לבטלה לפי דעת רוב הראשונים.

סיכום​

בירושלמי ובמסכת שמחות מפורש שהאונן לא רשאי להחמיר לקיים מצוות. הירושלמי הסתפק האם הטעם הוא משום כבוד המת או משום שאין מי שישא משאו. אולם במסכת שמחות מפורש שהטעם הוא משום כבוד המת. הראשונים שראו את מסכת שמחות הכריעו להלכה שזהו הטעם העיקרי. והראשונים שהכריעו מחמת ספק שהטעם הוא משום שאין מי שישא משאו – לא ראו את מסכת שמחות הנ"ל. ולכן הדבר פשוט שההלכה היא כמסכת שמחות ורוב הראשונים שהטעם הוא משום כבוד המת, ואף שיש מי שישא משאו עדיין דין אונן עליו.

הב"י ושאר האחרונים נקטו בדעת רש"י והרמב"ם דסבירא להו שרשאי להחמיר על עצמו, וצירפו דעתם. אולם אין הדברים מוכרחים בדבריהם, ואדרבה יש מקום לומר דסבירא להו שאסור להחמיר בשאר המצוות מלבד בק"ש, ולכן אין מקום לצרף את דעתם להיתרא.

נמסר לכתפים שמותר בבשר ויין זה רק אם האבלים לא הולכים אחרי המיטה, אבל אם הולכים אחריה כנהוג דין אונן להם לכל דבר.

גם אם לא הולכים אחרי הכתפים נחלקו הראשונים האם חייב במצוות או שרק מותר בבשר ויין, ולהלכה אם רוצה להחמיר יכול אבל לא יברך.

---

[1] ובחזו"ע אבלות ח"א עמ' ק"כ כתב: וכבר כתב נימוק"י שלפי מש"כ בירושלמי שאם נמסר לכתפים 'חייב בק"ש ותפלה' – כעת שיש חבורות הממונות על כך הוי כנמסר לכתפים עי"ש. וכ"כ עוד בעמ' קנ"ח עי"ש. ולפי האמור דבריו אינם מדוייקים, דאדרבה כל דבריו של הנימוק"י הם לחלק בין 'חיוב במצוות' לבין 'אכילת בשר ושתית יין'.
[2] כ"ה הנוסח גם בספר אהל מועד משפיל גאים שער ג'. וכ"ה גם בכת"י איטלקי של תורת האדם משנת ה' מ"ה [זה מה שבדקתי]. והרא"ש בפ"ג ממו"ק סי' ל"ט בהביאו את דברי הרמב"ן כתב 'כמי' שנמסר. ותלמיד הרשב"א בדף כ"ב ע"א כתב 'כנמסר'.

 

[יוסף דהן]

כי אתה לא בשבוע הנכון. הוא אמר את זה במוצ"ש שמות. זה כתוב בעלון של וארא.
הצג קובץ מצורף 6951
הצג קובץ מצורף 6953

אף על פי שמעיקר הדין הילקוי אומר שמותר לכתחילה לאונן לאכול בלא ברכה
בספר קיצוש''ע חזו''ע אבלות בפרק ה הביאו בהערת שולים שמרן היה מורה שהמחמיר תע''ב
אין הספר לפני אז מחילה אם חסר בדיוק

 

[מרפסן איגרי]

וכן נראה מדברי הרמב"ן בתורת האדם בב' מקומות דמיירי שאין האבלים הולכים עמם ורק בזה אין דינם כאוננים

אין קשר בין הרמב"ן לבין מה שדנו האחרונים שאם הבנים הולכים אחר המטה האם בטלה האבלות או לא (שבזה פסק בחזו"ע שבטלה), שדברי הרמב"ן הם כמו כש"כ בשם הלכה ברורה, שרק אחר שהאבלים סיימו לעשות מה שמוטל עליהם בענייני הקבורה (כמו הוצאת המת מביה"ח, פרסום מודעות וכו') וכשמסרו את המת לפני ח"ק, כבר אין הטיפול במת מוטל על הקרובים. וזה קיים גם היום.

 

[מאן דהו]

אין קשר בין הרמב"ן לבין מה שדנו האחרונים שאם הבנים הולכים אחר המטה האם בטלה האבלות או לא (שבזה פסק בחזו"ע שבטלה), שדברי הרמב"ן הם כמו כש"כ בשם הלכה ברורה, שרק אחר שהאבלים סיימו לעשות מה שמוטל עליהם בענייני הקבורה (כמו הוצאת המת מביה"ח, פרסום מודעות וכו') וכשמסרו את המת לפני ח"ק, כבר אין הטיפול במת מוטל על הקרובים. וזה קיים גם היום.

נא לעיין היטב לפני שמעירים.
בדברי הרמב"ן במאמר שכתב הת"ח הנ"ל מבואר שאפילו שיש 'חברא קדישא' - אם האבלים הולכים עמם אין זה מפקיע שם אונן, והביא שכן מתבאר מדברי הרש"ס.
ולכן כיום אין שם 'אונן' מתבטל ע"י המסירה לחברא קדישא עד לאחר הקבורה ממש, כיון שהאבלים 'מלוים' את החברא קדישא.

 

[מרפסן איגרי]

לא מיהרתי להשיג
הרמב"ן השני שציטט אינו קשור לסוגיא של נמסר לכתפים. הרמב"ן הנ"ל נפסק בש"ע יו"ד סימן שעה סעיף, ואיירי דוקא מתי שדרכם לקבור את המת בעיר אחרת. רק שם יש תנאי שברגע שיחזירו פניהם מללוות מתחילים למנות שבעה.

וכ"כ מרן ביביע אומר (חלק ד יורה דעה סימן כח אות ב'): לא אמרינן שתועיל החזרת פניהם מן המת שתחול עליהם אבלות מיד, הואיל והם בעיר אחת עם המת. וכבר כ' הרמב"ן דלא אמרו שתועיל החזרת פנים מן המת אלא במוליכין אותו לקוברו בעיר אחרת משא"כ בעיר אחת. עכ"ל.

אמנם במאירי משמע כן, אך ראה עוד בהלכה ברורה (סימן עא עמוד תעג) שכתב שיש בזה ג' ספיקות לקיים מצוות. ע"ש עוד.

 

[מאן דהו]

לא מיהרתי להשיג
הרמב"ן השני שציטט אינו קשור לסוגיא של נמסר לכתפים. הרמב"ן הנ"ל נפסק בש"ע יו"ד סימן שעה סעיף, ואיירי דוקא מתי שדרכם לקבור את המת בעיר אחרת. רק שם יש תנאי שברגע שיחזירו פניהם מללוות מתחילים למנות שבעה.

וכ"כ מרן ביביע אומר (חלק ד יורה דעה סימן כח אות ב'): לא אמרינן שתועיל החזרת פניהם מן המת שתחול עליהם אבלות מיד, הואיל והם בעיר אחת עם המת. וכבר כ' הרמב"ן דלא אמרו שתועיל החזרת פנים מן המת אלא במוליכין אותו לקוברו בעיר אחרת משא"כ בעיר אחת. עכ"ל.

אמנם במאירי משמע כן, אך ראה עוד בהלכה ברורה (סימן עא עמוד תעג) שכתב שיש בזה ג' ספיקות לקיים מצוות. ע"ש עוד.

ברמב"ן השני כתוב, ואף הת"ח הנ"ל הדגיש את זה ב'מרכאות':
אבל בקוברין אותו בבית הקברות סמוך לעיר והן חוזרין מיד בו ביום, אין נוהגין עליו אבילות עד שיחזרו הקוברין ויאמרו להם כבר נקבר, שהרי דעתם עליו וכמונח לפניהם דמי, אינו אלא 'שנמסר'[1] לכתפים ומותרים לאכול בשר כדאמרן ע"כ. ומפורש שנמסר לכתפים היינו שמסרוהו ואינם הולכים עמם ע"כ.
מפורש בדבריו שכשהם 'לא הולכים' עמו הוא הוא 'נמסר' לכתפים, אבל בהולכים עמו לא שמענו.

---

[1] כ"ה הנוסח גם בספר אהל מועד משפיל גאים שער ג'. וכ"ה גם בכת"י איטלקי של תורת האדם משנת ה' מ"ה [זה מה שבדקתי]. והרא"ש בפ"ג ממו"ק סי' ל"ט בהביאו את דברי הרמב"ן כתב 'כמי' שנמסר. ותלמיד הרשב"א בדף כ"ב ע"א כתב 'כנמסר'.

 

[מרפסן איגרי]

כלומר, אם קוברים מחוץ לעיר, אבל חוזרים בו ביום, רק כשחוזרים מתחילים דיני אבילות. שאחרי שחזרו הוי כמי שנמסר לכתפים שמותרים בבשר ויין.

הדימוי הוא בין הקוברים מחוץ לעיר לכתפים, ולא כתפים לקוברים מחוץ לעיר