~ א ~
איך אפשר ללמוד ולקחת ממרן זצ"ל,
הרי הוא היה כזה ענק?
שאלה: מה אנחנו כאנשים רגילים, יכולים באמת ללמוד ממרן זצ"ל ולעשות כמוהו, הרי לעולם לא נגיע לרמה שלו, הוא היה מיוחד בכל המובנים, אז איך אפשר ללמוד מדרכיו והנהגותיו, הרי זה לעולם אפילו לא יהיה קרוב לאותם מטרות ויעדים שזה הביא אותו? הרי אם נשאף להיות כמוהו לעולם לא נגיע?
האם שייך לנסות להיות כמו מרן?
תשובה: מרן זצ"ל היה שליח לדורו ולדורות הבאים אחריו, כחוליא בשרשרת הדורות. מי שלא 'נשלח' למטרה כללית כזו, לא יוכל להיות כמוהו, כי הוא לא נשלח לזה.
מרן עשה סדר בעולם היהדות בכלל, בעולם התורה בפרט, ועוד יותר בפרט בעולם הפסיקה, בעולם הדיינות, ובתחום הוראת ההלכה למעשה.
לפני שבא מרן לא היה סדר, היה אמנם הרבה תורה, אבל היו דעות רבות, מגוונות, ושונות זו מזו, מנהגים שונים, הרבה פרטים. איך הגמ' בחגיגה אומרת, הללו אוסרים הללו מתירים הללו מטמאים הללו מטהרים, הללו פוסלים הללו מכשירים, שמא יאמר היאך אני לומד תורה מעתה?! (חגיגה ג.). ככה היתה המציאות פחות או יותר לפני שהגיע מרן זצ"ל, יש כ"כ הרבה פירושים בסוגיא, שיטות בהלכה, מחלוקות בכללי הפסיקה, היאך אפשר ללמוד ככה, וכ"ש לפסוק הלכה, מי אמר שאחתור נכון למצא מה שצריך, וכ"ש מי אמר שאכריע נכון, מהי הדרך להכריע בתוך כל השיטות והדעות הללו. לכן הרבנים, הדיינים, ומורי ההוראה, היו משתדלים לעיין מה שאפשר, אבל עדין לא היתה דרך בהירה ומזוקקת, ולא היה שום ביטחון שהפסיקה וההוראה מכוונת לאמיתה של תורה, (כמובן הכל מדובר כאן באופן יחסי), אז היו מכריעים ע"פ מה שהצליחו להגיע, בבחינת אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
עד שהקב"ה שלח את מרן שליח משמים, עם כשרונות ברוכים, וע"י ששקד על התורה בעמל ויגיעה משחר נעוריו, מתוך אש יוקדת להתעלות בתורה ולהקיף את כולה ולעשות סדר לשעה ולדורות, זכה להקיף את כל התורה שבכתב ובעל פה עם כל דברי רבותינו שבכל הדורות, ולפרוס את היריעה לפני שוחרי תושיא, לעשות סדר מופתי בכל עולם הפסיקה וההלכה, ליתן בים דרך, ובמים עזים נתיבה, להניח יסודות מוצקים ולסלול נתיבים ישרים, ועל ידו נתקיים בעם ישראל, וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן להנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם, ללכת יומם ולילה. לדעת את הדרך ילכו בה, במשקל ההכרעה ובדרכי הפסיקה, ואת המעשה אשר יעשון בהוראת ההלכה למעשה.
ולכן, בודאי שלא שייך לנסות להתחקות אחר מרן זצ"ל, ולנסות לעשות מה שהוא עשה, ולצפות שנגיע לאותם תוצאות וכדומה. כי מי שנשלח לכך, ומיצה כוחותיו על מנת לממש שליחותו, זכה. אבל מי שלא נשלח לכך, לעשות סדר כללי בעולם, מה שייך שינסה בכל זאת.
מה כן מוטל עלינו כתלמידיו ובני דורו של מרן?
אבל מה שכן שייך אלינו ומוטל עלינו כתלמידיו, ובכלל "בני דורו" של מרן זצ"ל, מה מוטל עלינו בני דורו, שזכינו להיות מ'צאן מרעיתו'?
התשובה הכללית בזה היא, עלינו מוטל להיות 'הממשיכים' את הדרך שהתווה לנו, על גבי היסודות שהניח עבורנו, ובנתיבות בעצמם שסלל לפנינו.
התפקיד שלנו, זה לשמר את הסדר שהוא עשה, בהנהגה, בהלכה, לנטוש ולסור מכל מי שמבלבל או מטשטש את הסדר בהנהגה, או בהלכה, לא לשתף אתו פעולה, לא לחזק, לא להשתתף, מי שבלבל, מטשטש, מהסדר שמרן עשה, הסדר שנוצר בעולם מאז שמרן פעל ועשה, הסדר שנוצר, מי שבא לבלבל או לטשטש אותו, אנחנו לא אתו, אנחנו לא מחזקים אותו, ומצד שני כן מוטל עלינו לחזק כמה שאפשר, את כל מי שממשיך, ומחזק את הסדר, שנעשה ע"י שמרן בא לעולם. ובפרט לחזק את מי שהולך באורחותיו בכל ענייני הנהגת הציבור והוראת ההלכה, כי אז אנחנו מחזקים את ההמשכיות של עם ישראל, בשרשרת הדורות, את מה שהקב"ה חפץ ועשה בעולמו, הסדר שהקב"ה בחר בו.
זה תפקיד כללי מה שאמרנו עד עכשיו, כל אחד צריך לקחת בחשבון שהוא ממשיך את הסדר, מנחיל את אותו סדר שמרן עשה, מנחיל אותו אחריו, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, כל אחד התפקיד שלו, להנחיל לילדים שלו, לתלמידים שלו, לשומעי לקחו, לסובבים אותו, את הדרך של הסדר שמרן עשה בעולם, ללכת באותה הדרך, לחזק את מי שהולך בדרך הזאת. זה מה שכן מוטל עלינו, ואז אנחנו בעצם 'מחזקים' את הסדר הזה בעולם, הסדר בעולם זה נקרא 'לתקן עולם במלכות שדי'. מלכותו של הקב"ה, הכבוד של מלכותו, תיקון מלכותו, זה שהכל מתנהל כרצונו יתברך, ע"פ כללים מסודרים, ע"פ הוראה ברורה, הלכה מסודרת, שזה נעשה בצורה שיש סדר, בהירות, הכל בצורה טובה, זה נקרא לתקן עולם במלכות שדי. מי שמסייע לזה, מחזק את זה, ממשיך את זה, הוא ההמשכיות של מרן, מרן רואה אותו כממשיך שלו, כשגריר שלו, כרגלים שלו. כתוב שאדם מסתלק לגנזי מרומים, זרעו כאן למטה ברא כרעא דאבוה, שם א"א ללכת, רק לעמוד, אבל כאן למטה אפשר ללכת, להתקדם. אבל כשאדם השאיר כאן אחריו וכאן עושים פעולות, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, שיש לו כאן תלמידים, שממשיכים את דרכו, מחזקים ומרחיבים אותה, ביתר שאת ויתר עוז, אדם כזה הוא זוכה והוא חלק מהמורשת של מרן, הוא חלק ממרן בעצמו. עד כאן זה באופן כללי, ששיך לכל אחד.
אבל מה התפקיד שלנו בני התורה בפרט, התשובה היא להמשיך את מורשתו 'התורנית', הן מבחינת שיהיה 'הלימוד' באיכות מירבית, כמו שהוא דרש מעצמו, וכמו שהוא השתדל בכל הכח והמרץ ללמד אותנו, לעיין יפה, לחתור אחר הבנה בהירה בדבריהם של המפרשים והפוסקים, לא לראות אותם בשטחיות, וכ"ש לא לראות רק חלקי דברים שלהם, להבין דבריהם על בורין, ורק אח"כ להתקדם עם זה כיצד יש להכריע ביניהם, וגם אז לחתור אחר סברות ושיטות היותר ישרות ומקובלות בדברי רוב בנין ורוב מנין של המפרשים והפוסקים, לילך בדרך המלך, הן בהבנת הדברים, והן בהכרעות העולות מהם.
והן מבחינת שתהיה 'הכתיבה' באיכות המירבית, אחרי שמעיינים יפה, לא כאשר יעלה המזלג, עלה לי קושיא אני כותב, תירוץ אני כותב, לא כך, עלה לך איזה ביאור או ישוב, אדרבא תבחן אותו בהתבוננות, לימוד, יסודיות, ואז, אחרי כל זה, כותבים כמו שמרן היה אומר 'סולת נקיה'. ואח"כ גם את זה, משמרים את זה לא מיד מוציאים החוצה, אחרי זמן, אחרי שנים, יש לאדם עוד ועוד חומר הוא מסתכל, פתאום הוא רואה מה שכתבתי לפני עשר שנים, אה זה לא מתאים, לא מדויק מספיק, לא מעוגן מספיק. אחרי זה שכבר רגיל, אחרי עשר עשרים שנה שלומד הרבה ויודע הרבה, עכשיו מה שיכתוב הוא יכתוב ויוכל גם להדפיס, אבל מה שכותב בתחילת לימודו, אפילו שהיה נראה לו באיכות, אבל אחרי עשר שנים הוא יראה את זה אחרת.
אז לסיכום, ליתן את הדעת גם על דרכי הלימוד באיכות, וגם על הכתיבה באיכות. שכידוע שבשני הדברים הללו, מרן זצ"ל השקיע את כל המרץ שלו, ללמד את בני התורה לעיין טוב, וכן לכתוב בצורה טובה, ולקיים בעצמם את דברי הזוה"ק (הובא בהקדמה לשב שמעתתא) על הפסוק, שתה מים מבורך, ונוזלים מתוך בארך, יפוצו מעיינותיך חוצה ברחובות פלגי מים, להגדיל תורה ולהאדירה, ולזכות את הרבים.
'שתה מים מבורך' אומר הזוה"ק הקדוש, בהתחלה האדם הוא כמו בור, מה שאתה שם בו מים יש בו, מה שלא שמת אין בו, המים הם לא של הבור, הם משהו ששמו בו. אבל אח"כ זה נהפך להיות 'ונוזלים מתוך בארך', באר מים חיים, יש לו נביעה עצמית, בהתחלה זה 'תורת השם', אח"כ זה 'תורתו', כמו שאומרת הגמרא (ע"ז יט.), נביעה עצמית, כי זה כבר נהיה חלק ממנו. אח"כ זה כ"כ הולך ורבה, עד ש'יפוצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים', כל מי שמסביבך נהנה ממך, עצה ותושיא, נהנה ממך חכמה, דברי תורה, בטוב טעם ודעת, לא שצריך לחפש להוציא, מה שנקרא בכח ומאמץ, זה אמור להיות באופן טבעי שאדם מתעלה ומתעלה וזה נשפך החוצה, רק הוא צריך לא להתקמצן, אלא לפעול ולעשות כמו שמרן היה עושה, אבל שזה באמת נובע ממנו והולך ומתעלה בו, אז יפוצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים. כל עוד שאדם לא התמלא מספיק, לא נהיה נביעה עצמית ולא אח"כ הלך והתעלה עוד יותר, אז לבא ולהתחיל להיות 'מזכה הרבים', מה עם קודם כל להיות 'ונוזלים מתוך באריך', קודם כל שאתה תהיה מחובר באמת ללימוד, זה יבא על חשבון, זה ג"כ מרן לימד אותנו, שהדברים יהיו אצלך בצורה יסודית, אמור לחכמה אחותי את, אח"כ מזה יפוצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים, ואז זוכה בזה להגדיל תורה ולהאדירה ולזכות את הרבים.
למסקנא: להיות כמו מרן אף אחד לא מתיימר, כי הוא נשלח לעשות סדר בעולם, אנחנו לא נשלחנו לזה, אבל מה אנחנו כן צריכים, להמשיך את השליחות של מרן, את הסדר שהוא עשה, לתקן עולם במלכות שדי, להיות ההמשכיות שלו, הרגליים שלו כאן בעולם הזה, לחזק ולשכלל ולהרחיב את כל הסדר שהוא חתר ועשה בעולם היהדות ועולם התורה, ובפרט בעולם ההלכה והדיינות, ביתר שאת וביתר עוז, (ובכך רוחנו נכללת ומתאחדת ברוחו הגדולה, ואנו שותפים מלאים בתיקון העולם). וכן ללכת בדרכי הלימוד והכתיבה באותה אחריות ויסודיות שהלך בהם הוא בעצמו ושחינך אותנו אליהם.
~ ב ~
מה היחודיות של מרן זצ"ל בלימודו וכתיבתו שנוכל ללמוד ממנו?
שאלה: מה היחודיות של מרן זצ"ל בלימוד שלו, ובכתיבה שלו, שאנחנו יכולים להשתדל ללמוד ממנו ולרכוש בעצמנו?
תשובה: נבאר בזה תשובה נקודתית, ואח"כ תשובה כללית.
תשובה נקודתית
אחד המאפיינים בלימוד של מרן זצ"ל, שהיה מאד יסודי בלימוד שלו, ככה גם רואים בכתיבה שלו. איך אנחנו נעשים יסודיים בלימוד, כשמשקיעים איך ללמוד מסודר ונכון, מיסודות הסוגיא שבגמרא, ובראשונים, אח"כ יש לנו את הב"י, והש"ע עם הנו"כ, והאחרונים, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אם לומדים בצורה מסודרת, אז הלימוד הוא יסודי, והכתיבה אח"כ היא ג"כ נעשית בצורה יסודית.
אבל בשביל שיהיה לימוד מסודר ויסודי, בשביל לדעת איך לא להתפזר בין הפלפול בשיטות השונות בסוגיא, בין המפרשים הרבים על הש"ס, בין כל האפשרויות על מה לעיין ועל מה לא, כמה להשקיע, בשביל זה מרן מה היה עושה, היה חותר אחרי קוים ברורים, שהם יהיו מנחים אותו במה להשקיע את הלימוד היסודי הזה, וכן במה להשקיע אחר כך את הכתיבה. כי אם יש לך קוים ברורים, שהם מנחים אותך במה להשקיע, אז כשאתה לומד אתה זונח את מה שלא משתייך לקוים המנחים האלו, ואתה משקיע רק במה שמשתייך, רק באותם שיטות שמשתייכים לקוים המנחים האלו. אבל אם אין לך קוים מנחים, אז אתה רואה סוגיא, עם הרבה פרטים, הרבה אפשרויות, הרבה שיטות, ובכל דבר אתה יכול להשקיע בו ולעמול בו, לנסות להבין כל קושיא, כל הוה אמינא כל מסקנא, של כל ראשון, וכל שיטה, גם שיטה צדדית, זניחה יחסית לענין של אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. אבל אם יש קוים ברורים ומנחים, אז אתה נתפס על העיקר, אתה משקיע את כל כחך ומרצך להבין את השיטות ואת חלקי המשא ומתן העיקריים והמהותיים למטרה הנרצית מכל הלימוד, דהיינו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
איזה דוגמאות שמרן עשה לעצמו קוים מנחים שאנחנו מכירים אותם שהיו לו למרן זצ"ל, לדוגמא הקו הברור שחידד לנו קבלת הוראות מרן, או הקוים שהנחו את מרן בב"י, שלימד אותנו בהקדמה שלו לב"י. וכן שאר כללים וכללי כללים, שמרן זצ"ל היה חותר אחריהם בכל עוז, וכל הספרים שלו מלאים מכללים וכללי כללים, והכרעות בין המחלוקות שבין בעלי הכללים, וכן ע"ז הדרך, ובכך שהוא חותר אחרי קוים מנחים, אחרי כללים, אז יש לו קוים ברורים, ואז החתירה בלימוד היסודי, היא ממוקדת על השיטות העיקריות שבסוגיא, שבהם תלויה ההלכה למעשה, וזה נקרא שלומד, שמעיין, "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא". זה מעיין וזה מעיין, אבל זה מעיין בלי קוים ברורים, וזה מעיין עם קוים ברורים. זה שבלי קוים ברורים, זה לא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, הוא מעיין, אבל יתכן שעכשיו יש לזה השלכה מעשית ויתכן שלא, אין לעיון שלו קו מנחה, עם מטרה. אבל זה שמעיין עם קוים ברורים, שהמטרה שלהם בסופו של דבר זה מה שביקשו מאתנו רבותינו שמגמת הלימוד תהיה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אז אם מברר לעצמו מהם הקוים המובילים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ממילא הוא לומד ומעיין הכל לפי זה, אז הוא משקיע את כל העמל והיגיעה שלו בסוגיא, בשיטות הנדרשות לענין הכרעת ההלכה, להבין אותם על בורים, להבין אם מדובר כאן על דאורייתא או דרבנן, אם יש כאן חזקת איסור או אין כאן, וכן עומד תוך כדי הלימוד, על כל השיקולים ההלכתיים שיכולים להיות נצרכים להתברר באותה סוגיא, ובעיקר לפי השיטות שעל פיהם יהיה תלוי משקל ההכרעה, וזה נקרא שלומד ומעיין לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. (זה בולט בעיקר שבתחילת לימודו הוא לא נמשך לעיין ולהשקיע את זמנו ומרצו בנקודות או שיטות צדדיות, שההשלכה שלהם להלכה רחוקה. אמנם מאוחר יותר, אחרי שכבר אדם מתרחב בלימודו, הכל כבר נעשה אצלו אליבא דהלכתא, אמנם בהשלכות יותר רחוקות, אבל זה לא המקום כאן לעסוק בזה).
תשובה כללית
אבל באופן כללי, תשובה כללית לשאלה מהי היחודיות בתורתו של מרן ומה אנחנו יכולים לקחת, צריך לדעת, שעל מנת לעמוד כראוי על דרכו היחודית של מרן זצ"ל, ועל דעתו ורוחו כדבעי, ולפרטים, הדרך הנכונה היא לשקוד על תורתו ימים ולילות, במתינות וסבלנות, אבל במיוחד כדאי וחשוב מאד, להשקיע בעיקר בהתחלה, וכן אח"כ מידי פעם, בהקדמות שמרן זצ"ל כתב, כמו בפתיחה ליביע אומר ח"א, ובעוד הקדמות שמדבר על דרכי הלימוד, על דרכי הכתיבה, על דרכי ההוראה, יש תשובות שלימות שהוא כתב לנו בעניינים כאלו, כמו התשובה ביחוה דעת ובהליכות עולם ח"ח על לימוד תורה מה הפירוש לשמה ושלא לשמה, וכן עוד תשובות שלימות בנידונים שונים של עסק התורה, בכל אלו, הוא שוזר את דברי רבותינו על לימוד התורה באופן שנותן דעת ותבונה, ומגביר את החשק והמרץ לבלוע תורה עוד ועוד, בתוך הדברים הוא צייר ושרטט את ההסתכלות שלו על פרטים ופרטי פרטים בעסק התורה ודרכי הלימוד, הוא הכניס שם את כל רוחו בכל הנושאים הללו, כך שמי שהוא מקבל, ויש לו לב מבין, הוא קורא בדברים האלו, אז הוא רואה, הוא מבין את רוחו של מרן, הוא יודע לעמוד על ההרגשים של מרן. גם ביביע אומר חלק יא יש תשובה ארוכה שמבאר את דרכו בלימוד ובכתיבה כנגד אותם חולקים שיצאו נגדו בזמנו, גם בהקדמה להליכות עולם, ובכמה הזדמנויות, וגם במקומות אלו מקבלים את המבט שלו על דרכי הלימוד וההוראה בבחינת שימושה של תורה. ועוד יש להוסיף דבר חשוב מאד, להקשיב לשיעורים שלו מלפני עשרות שנים שמדבר שם ברמה גבוהה, לבני תורה, איך שהוא שוזר דברי רבותינו, מבאר את יסודות ההלכה בטוב טעם ודעת, אב"א קרא ואב"א סברא. ועלית על כולנה, הקלטות שמדבר בהם ממעלת לימוד התורה ודרכי הלימוד וההוראה, כמה שיעורים כאלו שיש ממרן זצ"ל, זה כמו צנצנת המן שהקב"ה שמר לנו, כמה חשק ומרץ ודעת ותבונה יש בכל מילה שם, כמה רוח אלקים הא מחדיר בלבו של השומע, כשהיינו צעירים היינו מתמלאים מזה חשק ומרץ לחודשים ארוכים, ועד היום שנים ע"ג שנים שרוח הדברים מהדהד בקרבנו, מהשיעורים והקלטות האלו, אפשר לקבל את דעתו ורוחו יפה יפה גם כן, מה שאפשר לשמוע בקולו שאי אפשר להיות כתוב בספרים.
לסיכום: צריך ליתן את הדעת שיהיה לימוד מסודר, ברור ומובן יפה, כמ"ש המסילת ישרים בפרק ראשון, "שיתברר ויתאמת" אצל האדם וכו', כלומר גם שיהיה מבורר לו מה שלמד כרגע, לא מעורפל ובערך, אלא מבואר יפה ומסודר לפניו, שיודע לומר את הדברים כראוי בצורה מסודרת, וגם שיראה שהדברים מתקבלים לו על הדעת, שהם מאומתים אצלו, ולא מרגיש שהם זרים ולא הגיוניים כ"כ. וכל זה ישקיע בלימוד שלומד ע"י "קוים ברורים", שמנחים אותו במה להשקיע את הלימוד בעיקר, ובכך ידע את מה הוא צריך להשקיע לברר ולאמת אצלו. אבל זוהי תשובה נקודתית ומאוד חלקית ביחודיותו ותורתו של מרן זצ"ל.
אולם כתשובה כללית לשאלה, מה היחודיות בלימודו וכתיבתו ומה אפשר לקחת ממנו, התשובה היא ללמוד את ההקדמות של חיבוריו בחשק, וכן תשובות שכתב על לימוד התורה, וכן להשתדל בכל עוז לשמוע שיעורים שלו על עסק התורה, ועל ההוראה, ועל הכתיבה.
~ ג ~
איזה דרכים בלימוד יש לקרב או לרחק במיוחד כתלמידי מרן זצ"ל?
שאלה: כתלמידי מרן זצ"ל, איזה דרכים בדרכי הלימוד יש לקרב או לרחק במיוחד?
תשובה: זו שאלה מאד כללית, אל ריכזנו ב' דברים שהם יחסית בולטים, שחשוב ליתן עליהם את הדעת.
היכן להשקיע את כח החידוש
אחד, מי שישים לב, מגמתו היתה להיות המשך של מעתיקי השמועה מנחילי התורה, ובזה השקיע כל כוחו ומרצו.
אדם צריך להשתמש בשכל שלו, אבל יש שני דרכים להשתמש בו. כגון, שאדם לומד סוגיא, בתלמוד, או בשיטה של אחד הראשונים וכדומה, יכול להתאמץ לחשוב מה נראה לו בעצמו בביאור הסוגיא, ואח"כ אם רואה בראשונים או בגדולי האחרונים אחרת ממה שהבין, ומתבונן ומבין שהביאור שלו נראה יותר מוצלח והולם את הסוגיא, אז אומר לעצמו בסדר, זו דעתם, וזו דעתי הקטנה, ואף שלמעשה אני מבטל דעתי לדעתם, אבל עדין לדעתי פירוש הסוגיא נראה יותר כמו שביארתי. ובכך עובר לסגיא הבאה, או לראשון הבא.
אבל יש דרך אחרת להשתמש בשכל, שכאשר לומד סוגיא, ומבין מה שמבין, ואח"כ רואה אחרת בראשונים ובאחרונים, מיד משעבד כל כח שכלו בחשק נמרץ לעמוד על כוונתם דבריהם, ואם מבין שדבריו עדין יותר נראים שלימים והולמים את הסוגיא, מתאמץ עוד יותר ועוד יותר לנסות להבין היכן הטעות שלו, או אולי לא טעות, אבל מדוע נטתה דרכיהם מדרכיו, למה הם לא פירשו כדבריו, הוא בטוח שיש לדבריהם איזו סיבה, שהוא עדין לא עמד עליה מספיק, אולי חסר לו בסוגיא הזו בעצמה, ואולי חסר לו איזה ידיעה או הרגש מסויים בסוגיא במקום אחר, שמשליך על ההבנה של הסוגיא כאן, שד" עניים במקומן ועשירים במקום אחר, עכ"פ הוא תולה את החסרון בו, שאם ריק הוא, ממנו הוא ריק, ועי"ז בדרך כלל זוכה לס"ד, כמ"ש חז"ל אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן, יגעתי ומצאתי, האמן. זה שני אופנים להשתמש בשכל.
מרן זצ"ל האמין וידע, שכל דברי רבותינו הראשונים וגדולי האחרונים, כולם דברי אלקים חיים, והם אמת לאמיתה של תורה. ולכן הוא לא השקיע את כוח החידוש שלו, בלהעמיד את ההבנה העצמית שלו בסוגיא, או בשיטה מן הראשונים וכדומה, אלא הוא השקיע את כל כח עיונו ומרצו, בלהיות דולה עבורנו את כל דברי רבותינו מן המקורות, ולקבץ אותם אל מקום אחד, והשתמש בכח החידוש שלו טובא 'להעמיד' דבריהם של רבותינו, 'ולבאר' את כוונתם, ובזה עצמו היו החידושים שלו. כלשון האוה"ח הקדוש (במדבר כא): ואומרו במחוקק במשענותם, הוא מה שהוסיפו לחדש בתורה חכמי הדורות וכו', וגם זה אינו אלא במשענותם של ראשונים, שכל דקדוק ודקדוק שידקדק בתורה, צריך לפרשו על פי דבריהם, "וכל דבר שלא יהיה מיוסד על פי דברי הקדמונים אין לסמוך עליו". ע"כ. ז"א, יכול להיות שזה יהיה פירוש נחמד, אבל אין לסמוך עליו כי אינו מיוסד ע"פ דברי הקדמונים, ממילא הרי אנחנו צריכים להשקיע את הלימוד שלנו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אז אני רוצה להבין את דברי הקדמונים, וכדי להבין אותם אני צריך להתאמץ להבין למה הם הבינו כמו שהבינו ולא כמו שהבנתי אני. גם אם דברי גם נכונים, אבל אני רוצה להבין אותם, להגיע להבנה שלהם
[1].
מה התועלת בכל זה, זה רואים בדרכו שלא היה מחדש מטובו, אלא היה מחדש בדברי רבותינו, בהבנת של דבריהם, היה מקבץ את דבריהם ומקסימום מחדש לנו ביאור בדבריהם כדי שנבין אותם, למה, כי באופן כזה שמשעבד כל מעייניו ודרך חשיבתו ועיונו, בביטול מוחלט להבין דרכיהם של רבותינו גדולי הדורות מעתיקי השמועה, ומנחילי התורה, אז נעשית הסברא שלו בעצמה, כסברת הקדמונים, מרן היה אומר את זה בשיעורים, אומר נהיה לו סברא של הרשב"א, סברא של הרמב"ם, למה כי אליהם הוא משעבד את כל שכלו ודרך מחשבתו, עד שמקבל את הצורה ודרך החשיבה שלהם, ומקבל דעת תורה אמיתית כמו שהיא במקור, אצל רבותינו הקדמונים. ואז, גם כשדן ומכריע בשיקולים הלכתיים, ובפסקים תורניים ציבוריים, הוא נעשה חלק מהמשכיות התורה שבעל פה, כי השכל שלו זה כבר השכל שלהם, דרך החשיבה שלו זה דרך החשיבה שלהם, שיקול הדעת שלו זה שיקול הדעת שלהם, לכן הוא נהיה נמנה בין מעתיקי השמועה, מאחר שנעשה דומה להם בסברא ובשיקול הדעת, ויודע לשקול לפי דעתם ורוחם, את המציאות שמתחדשת בדור שלנו, שדורשת הכרעה הלכתית ודעת תורה.
זו נקודה ראשונה מה לרחק ומה לקרב בדרך הלימוד. לא להשתמש בשכל להבין בעיקר מה אני מבין בסוגיא, אלא להשתמש בו לחתור להבין את דברי רבותינו, בסברתם, ברוחם, ובכל כוונתם.
איזה פירושים וסברות לאמץ
נקודה שניה, שלא לפלפל ולבאר בדברי רבותינו הפוסקים, הראשונים, או גדולי האחרונים, ע"פ סברות וחילוקים וחקירות שאין להם יסוד בתוך דבריהם ולשונותיהם של רבותינו, ולעייל פילא בקופא דמחתא, להכניס את כל הפלפול העצמי 'שלנו' בתוך דבריהם. אלא אם עולה איזה פלפול או חידוד או ביאור בדברי רבותינו, צריך לבחון אותו שוב בלשון של רבותינו, האם זה מסתבר שלכך התכוונו בלשון זו שכתבו, וגם אם זה יכול להסתדר בלשונות שלהם, אבל כמה יש הכרח לפרש כך בדבריהם, ע"פ ההגיון הבריא בכוונתם, בביאור הלשון שלהם, או ג"כ לפעמים ע"פ הכרח שמתבאר מכח ראיה או דחיה שהם הביאו, אז מוכרח שהם סוברים את זה, וכדומה, או שכך מצינו לרבותינו הפוסקים שלמדו והבינו בדבריהם. אבל לולי הסיבות הללו, להמציא ולשער כל מיני סברות או חילוקים או השערות בדברי רבותינו שאינם כתובים, ואין להם הכרח, כמו שהדרך לעשות בשיעורי ראשי הישיבות, זה לא דרך הפוסקים, זה לא סוגיאן דעלמא בדרכי ההוראה, ולכן אנחנו לא משועבדים לחוש לחידושים כאלו לענין הלכה ללא ראיה ברורה, לכן מרן היה נמנע מלהזכיר כאלו דברים, הן את הספרים הללו, והן את החילוקים, הסברות, והשיקולים שמובאים בספרים הללו, כי זה לא הדרך הכבושה לנו מהפוסקים.
~ ד ~
מהיכן העצמה האדירה לדרכו ופסיקותיו של מרן זצ"ל, וכיצד ניתן ללמוד מזה לפסוק נכון?
שאלה: מה היחודיות של מרן זצ"ל בפסיקותיו ההלכתיות, מדוע הם כל כך חזקות, ויש ללכת אחריהם יותר מכל פסיקה אחרת? וכן כיצד אנחנו הקטנים יכולים ללמוד מזה לפסוק נכון בעצמנו בדברים שהוא לא כתב?
תשובה: זו שאלה חשובה מאד. מה באמת היחודיות של העוצמה של מרן זצ"ל בפסיקותיו ההלכתיות, למה הם כ"כ חזקות מכל פסיקה אחרת, אז צריך לדעת קודם כל, ההכרה של מרן זצ"ל 'בקדושת' תורה שבעל פה, ההערכה האמיתית שלו לחכמי הדורות, שחדרה ונקבעה בלבו מתוך העיון בחיבורים הכבירים שלהם, שהוא ישב ולמד תשובות ארוכות שלהם, וראה את המו"מ, והכיר בערכם מתוך הכתבים שלהם, אז ההכרה וההערכה הזו, וההכרה בקדושת תורה שבע"פ, הם שהנחו אותו להתחשב בדבריהם ודעותיהם של כולם, ליקח מכל אחד מה שניתן ליקח, לסדר דבריהם זה לעומת זה מערכה לקראת מערכה, ולסלול מסילות בפסיקת ההלכה ודרכי ההוראה מתוך המכלול של דבריהם, ע"פ כללים וכללי כללים אשר בידינו ממעתיקי השמועה.
לכן פסק הלכתי של מרן הרב עובדיה, זה לא עוד דעה, זו דרך שלימה שמתקבלת מכלל דברי כל גדולי רבותינו הפוסקים שבכל הדורות. לא שייך לפקפק בדרך הפסיקה שלו, ובהכרעות ההלכתיות שלו, שהם מבוססות כל כך בכללים יצוקים ומעוגנים, שרירין וברירין, סולת נקיה שבירר וסילת עבורנו מכלל דברי רבותינו. לכן ברור שלא יכול להיות דרך יותר ברורה ושלימה מזאת לדורנו אנו ולדורות הבאים. לכל היותר אפשר להוסיף על זה, אפשר להרחיב את זה, אפשר להמשיך מזה, אבל לנטות מדרך זו או לפקפק בה, זה לא יתכן. ובפרט ובעיקר, שהרי דרך זו הרי היא שליחות של ההנהגה העליונה, שנשלחה לעשות סדר שלם בעולם ההלכה, כמו שאמרנו קודם לכן. ולכן המפקפק בדרך הזו, מפקפק בסדרו של עולם כביכול, כאשר עיני המתבונן תחזינה מישרים, הן מצד מכלול הדברים על מה הטבעו אדניו בהכרעות שלו, והן מי שיתבונן בדרכי ההנהגה של ההשגחה העליונה. זה ההסבר למה הפסקים של מרן זצ"ל כ"כ חזקים.
כעת מה אנחנו יכולים לקחת מזה, התשובה היא, אנחנו 'צריכים' לקחת מזה, בשביל להכריע בפסיקות נכונות בדברים שהוא לא כתב, זה להיות כפי שהוא רוצה שנהיה, מעיינים, פותחים ספרים, לומדים ומבררים ומלבנים בחשק, ללא לאות, מתוך ספרי השותי"ם הקדמונים של רבותינו, גם בתשובותיהם הארוכות, עם הכתב רש"י השבור, להתאמץ להבין, להתייגע, לחשבן את המו"מ שלהם, לטרוח, וללמוד כראוי את דבריהם באותם הכללים או הפרטים שאנו מבררים בשביל הנידון שאנחנו נדרשים עליו, אם אנחנו רוצים עכשיו להסתמך על איזה שהוא כלל, או איזו שהיא סברא, כדי לפסוק הלכה, אז זה לא ככה כסומא בארובה, ראיתי שכתוב אז אני מצרף אותו, או מסתמך עליו, אלא נלמד את אותו כלל או את אותה סברא מן המקורות, מאיפה היא יוצאת, מה ההיגיון שמאחריה, שתהיה מבוררת ומאומתת ומיוסדת אצלנו, ויושבת לנו בתוך הלב חזק, נבין אותה טוב, ואז הפסק שלנו, הסמיכה שלנו על אותו כלל או על אותה סברא, יש לה משקל אחר לגמרי, הטעות בדימוי ובהוראה תהיה רחוקה מאיתנו, ובודאי שעכ"פ יש לנו על מה שנסמוך באותה סמיכה ובאותו צירוף.
ולא זו בלבד, אלא שבכך נכיר גם אנו ולו במעט בערכם של החכמים, ובמשקל האמיתי של דעתם באותה סוגיא ביחס לדעה החולקת, וכשאנו באים להכריע לא ניטה ימין ושמאל מחמת אי הכרתנו בערכם, וגם לא מחמת סיבה אחרת שתטה את ליבנו להכריע כך או כך, אלא הכל יהיה אך ורק במשקל ההכרעה המסור לכללים ברורים שבידינו בלבד, כגון ספיקא דאורייתא, ספיקא דרבנן, ספק ספיקא, לילך אחר הרוב, אחר החזקה, אחר הגדול בחכמה ומנין, וכן ע"ז הדרך, לפי כללים וגדרים ברורים המבוארים ומפוזרים בספרי רבותינו, שגם אותם בעצמם, נלמד בצורה יסודית, את המשקל שלהם, ואת המקום שלהם, כל דבר דבור על אופניו. ואז ע"פ ההכרעה הזו, והיה ה' עם השופט, שחפץ ה' בידו יצלח, ובלבד שתהיה כוונתו לשמים.
וכך זה גם ביחס לתורתו של מרן זצ"ל בעצמה, ככל שנעמוד לעיין יפה בכללים שמסר לנו וביסודות שנטע עבורנו, נתחקה אחר שורשן של דברים, נפתח את המקורות מהיכן יצאו, נעיין יפה כיצד הכריחו אותם, מה ההגיון שמאחריהם, כמה זה מקובל או רווח בפוסקים, כמה זה מחייב, וכדומה, כך נעמוד על המשקל הנכון של כל כלל ויסוד שהנחיל לנו מדברי רבותינו, וכך גם נוכל לעמוד על הערך הנכון של תורתו השלימה, כמה היא מדוייקת להפליא, וכמה משקל יש מאחרי כל תג ותג מדבריו המתומצתים כל כך.
~ ה ~
כיצד מרן זצ"ל 'חלק' על גדולים מדורות קודמים,
וכן שינה מהמקובל ע"פ הפוסקים, והאם נוכל ללמוד מזה?
שאלה: ידוע שמרן חלק הרבה על גדולים, כמו על הבן איש ועוד פוסקים, וגם בהרבה דברים פסק נגד מה שהיה מקובל, כמו לברך על הדלקת נר שבת קודם ההדלקה, וכן להחמיר להוציא שבת כשיטת ר"ת, וכן לברך ברכת המפיל בשם ומלכות וכ"ש לאחר חצות, וכן לעשות כמו הפשטנים כשהמקובלים חולקים עליהם, ועוד הרבה דוגמאות, שהיה מקובל בציבור הספרדי כדבר פשוט באופן מסויים, ובא מרן ועשה מהפכה ושינה מן המקובל. והשאלה היא, איך מרן ידע האם הוא בקנה מדה שיכול לחלוק עליהם, הרי אולי הם נחשבים גדולים ממנו, ובפרט שהם לא יחידים, ולא מסתבר שתמיד הוא היה בטוח שהוא שווה ערך אפילו כנגד כולם ביחד. ובעיקר השאלה היא לגבינו, כשאנחנו מעיינים בנידון הלכתי ובאים לפסוק הלכה, מהו הקנה מדה הנכון לתלמיד חכם בדורנו, כדי לדעת האם הוא ראוי לחלוק על גדולים מסויימים בדורו, וכ"ש בדורות שקדמו לו?
תשובה: זו שאלה חשובה, קשה לענות עליה בכל ההיקף שלה, אבל נשתדל מה שאפשר בס"ד.
האם מרן "חלק" על בא"ח ושאר גדולים?
אני רוצה קודם כל להוציא מהטעות, שמונחת כבר בשאלה, בניסוח שמרן 'חלק' על גדולים. זה נכון שהוא הכריע אחרת, אחרת מהגאון בא"ח, אחרת מכמה פסקים שהיו מקובלים, אבל יש הבדל מהותי בין 'הכריע אחרת', לבין 'חלק'. אולי מצד הלשון זה לא ממש טעות להגיד חלק במקום להגיד הכריע אחרת, אבל בניסוח השאלה כאן, המובן של המילה חלק הוא לא נכון, ולמה?
כל מה שאנחנו דנים, על מחלוקת שיש בין פוסקים, האם אדם יכול לסמוך על פוסק פלוני כנגד פוסקים אחרים, וכדומה, מתי הוא יכול לחלוק ומתי לא, זה מדובר במחלוקת בסברא, בשיקול הדעת, וכדומה, ובמחלוקת כזו יש לנו את הכללים, בשל סופרים אחר המיקל, בשל תורה אחר המחמיר, אם גדול בחכמה ומנין הלך אחריו, זה בדברים שהמחלוקת היא בשיקול הדעת, באמדן, באבנתא דלבא, בדברים שתלויים בסברא, אז יש לך כאן אחד מול השני, אחד אוסר אחד מתיר, או כמה אוסרים כמה מתירים, לזה יש את הכללים בגמרא ע"ז (ז.), וכן מפוזרים בפוסקים, ומרוכזים בתשובות הרשב"א ח"א (סי' רנג), וח"ב (סי' שכב).
אבל מה שעשה מרן זצ"ל, כשבא והכריע אחרת מן הגדולים שלפניו, או מן המקובל, הוא לא בא אף פעם כמעט (ואולי מעולם לא) והכריע בדברים של שיקול דעת, של אמדן, של אבנתא דלבא, כנגד גדולים שקדמו לו, או כנגד המקובל וכדומה, תמיד זה היה שהוא ראה, בדברי רבותינו הפוסקים הראשונים, גדולי האחרונים, להקת פוסקים, שמדבריהם מתבאר, שלפי כללי הפסיקה צריך להכריע אחרת. בכלל בלי קשר אליו, לדעתו האישית, הוא סך הכל כביכול 'הביא' את דברי רבותינו, ואומר עכשיו תפסוק אתה לבד. יש לנו כלל, מובא ברמ"א (חו"מ סי' כה ס"ב), שאם נמצא פוסק קדום שלא היה לעיני הפוסק המאוחר יותר שפסק אחרת, אנו אומרים, שמסתבר שאם היה רואה את דבריו, היה מבטל דעתו, היה חוזר בו, לא היה חולק עליו. מדובר שם בדברים, שתלויים בסברא, בשיקול הדעת, איך להבין גמרא, איך להבין כוונת איזה ראשון, זה ענין של שיקול הדעת ואמדנא, בזה אנחנו אומרים שהיה חוזר בו, לא היה חולק עליו, אבל לא מדובר בדברים שנפסקו ע"פ פוסקים, אם זה ע"פ פוסקים, זה כבר מחלוקת בין הפוסקים, אז יתכן שהיה נשאר בדעתו, כי הוא פסק לא בגלל דעתו אלא לפי כללים, אבל כשמדובר בשיקול הדעת, באמדן, אנו אומרים שהיה חוזר בו ומבטל דעתו. וכן כתב מרן הש"ע בעצמו כלל זה בספר כללי הגמרא שלו, והביא לזה שני מקורות מהתוס', וזה בעצם תשובת מהר"י קולון שהובא בדרכי משה שם בחושן משפט. לכן, אז זה ודאי שאם בא חכם, ומציג שיש כאן דברי רבותינו שכנראה לא ראה אותם החכם הקודם, ולכן פסק מה שפסק, ועכשיו בהיגלות נגלות דברי רבותינו שצריך להכריע אחרת, זה לא נקרא שהוא חולק, זה נקרא שהוא סך הכל מציג את הדברים כהוויתן, מציג את הנתונים, לכן לא יקרא בו שם מחלוקת, ולא צריך לחשוב האם אני מספיק גדול בחכמה ומנין כמוהם או יותר מהם כדי לדעת אם מותר לי לחלוק או אסור לי לחלוק, כי אין כאן בכלל מחלוקת, יש כאן בסך הכל הצגת עובדות ונתונים.
כמובן, שזה נאמר בדברים כמו שאמרנו שזה פוסקים, זה דברים ברורים, מרן דרכו היתה לקבץ כעמיר גורנה, דברי רבותינו הראשונים, והאחרונים, אם איזה חכם בדורו, למשל הגאון בא"ח, הביא הלכה ע"פ מה שהבין בגמרא, ע"פ מה שהבין בדברי הראשונים, לכן פסק הלכה מסויימת, בא מרן זצ"ל ואומר תראה, הפסק הזה, לפי איך שהוא הבין זה נכון, אבל אפשר להבין את דברי אותם ראשונים בצורה אחרת, ואם נתבונן בדברי הפוסקים, אז יש פה עשרה או חמשה עשר פוסקים שהבינו דלא כדבריו, אמנם יש גם שהבינו כדבריו, אז אם נלך לפי הרוב, רוב הפוסקים לא הבינו כדבריו, או אם זה בדרבנן, ספיקא דרבנן לקולא, ז"א, שלפי הנתונים שהביא לנו מרבותינו הקדמונים, אז ע"פ הכללים משתנה פה ההכרעה, לא שהוא חולק, הוא מציג נתונים, זה עובדות, לכן מעיקר זה לא נכנס בגדר מחלוקת.
מרן זצ"ל תלמידו וממשיך דרכו של הבא"ח
ויתירה מזאת נוסיף ונאמר, מרן זצ"ל לא רק שהוא לא 'חולק' על בן איש חי, ועל המקובל, אלא אדרבא הוא תלמיד של הבן איש חי יותר מכולנו, יותר מכל הדור הקודם ש'זעם' עליו שהוא כביכול חולק על בן איש חי. כי הרי כל מה שמרן גדל, זה מספרי רבנו יוסף חיים, כל מי שיראה את דרכו של מרן בחתירה של הפסיקה, של ההכרעות ההלכתיות, של החישובים ההלכתיים, של המשא ומתן, של הכללים, זה הדרך של רבנו יוסח חיים, ברב פעלים, ברב ברכות, בספרים ההלכתיים שלו, זה הדרך שלו, מרן למד וינק ממנו את הדרך, הלך באותה הדרך, סיפרו לי כאלו שקובעים שיעור בבא"ח, שאם קשה להם עלו בהבנה או בסתירה וכדומה, מחפשים היכן מרן זצ"ל כתב בזה ומוצאים את הביאור והישוב וההבנה הבהירה בדעת הבא"ח. רק מה, מרן זצ"ל טרח עוד ועוד בספרים רבים, עד שנעשה כתלמיד המחכים את רבו, מצד הספרים שהיו לו, היו לו יותר ספרים, מה לעשות זה מציאות, כך סיבבה ההשגחה, לפי השליחות שלשמה הוא נשלח כנראה, לכן הוא הביא עוד להקת ראשונים, הביא להקת אחרונים, והרי הבא"ח בירר את ההסבר באותה הלכה שהוא פוסק, זה לא שהוא כותב לנו דברים סתומים ואז אולי הוא ראה ואנחנו לא יודעים, אלא הוא בירר לפנינו את הדברים, ולא הביא את הדעות הללו, ז"א שהוא לא ראה אותם, אם היה רואה היה מביא, היה מוסיף על המו"מ, ואע"פ שכך כתבו פלוני ופלוני וכו', מ"מ כך וכך, אבל הוא לא עשה את זה, ז"א שלא ראה, אז מה אנו צריכים לסתום את העיניים ולומר לחינם מה נדע ולא ידע הוא?! זה לא נכון, מציאות שיש דבר כזה, הקב"ה בהשגחה שלו על העולם, יש לו את הסדר של העולם איך שהוא מגלה דברים בסדר מסויים, עכשיו זה היה נסתר מה דעת רוב החכמים בזה, עכשיו זה נתגלה, וממילא נאמר בפה מלא, שמסתברא ודאי שאילו ראה הבא"ח את דברי כל אותם פוסקים היה מודה למרן זצ"ל עליהם, ומכריע שוב ע"פ הכללים, באותה דרך שעלה בידו של מרן זצ"ל להכריע, שהרי מרן זצ"ל ממנו ינק את הדרך, וע"פ דרכו הוא נו"נ ומכריע. זה דבר ראשון.
דבר שני, גם אם באמת היו דברים חתומים שפסק הבא"ח, בלי המו"מ, כמו שיש כמה פסקים כאלו בספר בא"ח הלכות, שלא כתוב את כל ההסבר שלהם, פעמים הוא כותב שהוא האריך בספרו מקבציאל, פעמים אינו כותב שהאריך, אולי בזה נאמר שמא הוא כן ידע ורק לא כתב לנו? אבל עדין יש לנו בגמרא (ב"ב קל:), אמר להם רבא לתלמידיו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, כשיבא פסק שלי לפניכם, ואתם רואים בו קושיא, אל תקרעו אותו, שאם אם אני יגיע, אני אתרץ אותו, אבל גם אל תלמדו ממנו, אלא מה, תחכו, אולי תשאלו אותי ואני יענה לכם. ואם כבר זה יהיה לאחר מיתה, לאחר שהוא יפטר מן העולם, אז אומר להם אם תראו קושיא, אל תקרעו את הפסק, כי אולי אם אהיה שם, אתרץ לכם את הקושיא, אבל מצד שני אל תלמדו ממנו הלכה למעשה, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ז"א אתם מכירים אותי, מכירים את דרך הפסיקה שלי, יודעים איך אני מגיע לדברים, אם אתם רואים קושיא על הדברים, לפי הדרך שלי, אז אל תלמדו מזה, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואצלכם זה מוקשה, אבל גם אל תקרעו את זה, כי אולי הייתי מתרץ לכם. ז"א מה הכלל ההלכתי בזה, אפילו שהוא יותר גדול מהם בחכמה ומנין, הוא רבם, אבל סוף סוף, כיון שהם רואים קושיא, חזיתו בהו פרכא, יש להם קושיא מן המקורות, יש להם משנה או ברייתא או משהו שמשם קשה עליו, הם לא מוצאים איך לתרץ אותה, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. נכון שאילו היה כאן אולי היה מתרץ, אבל כל עוד שהוא לא כאן, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, יש קושיות ממקורות אחרים, יש קושיות מחכמים אחרים שבדורו או בדור שלפניו וכדומה.
וזה בעצם היסוד לכלל של הלכתא כבתראי, שאם האחרונים רואים קושיות, מתוך מקורות אחרים, לא מסברא ושיקול הדעת, כמ"ש הרשב"א בתשובה ח"ב (סי' שכב) שאדרבא אם זה בסברא ושיקול הדעת, צריכים לבטל דעתם, הם אחרונים יותר, אבל אם זה קושיא אמיתית מהמקורות, שהם קדומים יותר, הם רואים קושיא ואין להם עליה תשובה, (והם יודעים שהם ברי הכי להקשות עליהם, כי רבותיהם עמדו על דרך לימודם והוראתם, וסמכו ידיהם עליהם שהם מכירים את מקומם, על מי מקשים ועל מה מסתמכים), כאן הכלל הוא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
מתי זה נקרא לחלוק ומתי לא?
וזה מה שמרן זצ"ל בעצם עשה בתורה השלימה שלו, הוא כ"כ הקיף וידע, אז אם היה לו מקורות שמובילים להכרעות אחרות, הוא לא בא לחלוק, אדרבא, בטהרת הבית יש לגבי 'חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר', כיון שהשואל שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, כי אם בא לשאול לחכם פלוני, גם אם אמר אסור וחכם אחר יכל להתיר, זה לא יעזור, כי כששאל אותו התכוין לקבל עליו את דעתו,הוא אסר על עצמו בזה שקיבל את דעתו שבא לשאול אותו. אבל אם הוא טעה בדבר משנה, ז"א בהלכה פסוקה, דהיינו הוא שכח או לא ידע שכך הכלל או ההלכה ולכן פסק שאסור, בזה רשאי חברו להתיר, כי השואל לא קיבל את דעתו כשהיא נגד הכללים ונגד ההלכה, כך מבואר בגמרא ובכל הראשונים, כי לא התכוונתי שתאסור לי את המותר, אם זה דבר של שיקול דעת, אז תליתי את זה בך, בשיקול דעת שלך, אבל אם זה תלוי בכללים ובמקורות שהם כבר קיימים, ולא בשיקול הדעת, לא שייך שיאסור עליו דבר שהוא כבר מותר לו, הוא כבר פסוק ועומד. ומוסיף שם מרן זצ"ל בטהרת הבית, גם אדם שיש בידו קבלה מרבותיו, או ידיעה בדרכי הפסיקה, בכללי הפוסקים וכדומה, שעפ"ז זה מותר, והחכם הראשון אסר כי לא מספיק ידע את הכללים כמו החכם השני, או שלא היה בידו קבלה מרבותיו כמו השני, הוא יודע הלכה, הוא יודע את כל התלמוד, אבל יודע בצורה ממוקדת, החכם השני, הוא יודע בצורה רחבה, עם כללי הפוסקים, כללי כללים, ואז לפי הכללים, זה לא שיקול דעת, זה לא אבנתא דלבא, האם זה גוון נוטה לאדום או לא, או בבדיקת טריפות בדברים גבוליים, שתלויים בהשערה ואמדן של המורה, אלא זה תלוי בידיעות, אז כיון שלחכם השני יש עוד ידיעות שהחכם הקודם לא נתן דעתו עליהם בשעה שפסק, ולכן לא לקח אותם בחשבון, כאן מותר לחכם השני להתיר, כך מביא שם מרן זצ"ל בשם הפוסקים, ויש בזה הרבה נ"מ הלכתיות כידוע. מכאן רואים שזה לא נקרא לחלוק, אם זה היה נקרא לחלוק, היה אסור לחכם השני להתיר, סמכת על החכם הראשון, אסרת את זה על עצמך. אבל זה לא נקרא לחלוק, זה נקרא לגלות את המציאות. גילוי מלתא בעלמא.
ולכן אני אומר שמרן זצ"ל בכל ספריו שראה להדפיס לציבור הרחב, הוא לא חלק על הבא"ח או על המקובל, לא מצוי שהוא ממש חלק, בשיקול הדעת ובסברא בלבד, אדרבא הוא תלמידו ותלמידם של כל פוסקי ספרד חכמי הדורות, וממשיך דרכם ממש, והכל עשה למי מה שקיבל וינק מדבריהם הטהורים אשר היו לו לעיניים, לדעת את הדרך בה ילך בדרכי ההורה והפסיקה.
זהירותו של מרן זצ"ל בתורתו עד היכן?
אולי לקראת סוף ימיו שכבר היה זקן ויושב בישיבה חכם עם איש שיבה, שכבר הגיע באמת לדרגות ופסגות, אז אולי כשראה בדברי חכם מדור שלפניו או לפני פניו דבר שהוא קצת מתמיה בעיניו, אז פעמים נדירות אולי אפשר למצא שכתב לחלוק במשהו מאד נקודתי שבאמת נראה קצת פירוש זר או סברא זרה וכדומה, אבל ממש לחלוק אדרבא מרן היה הכי נאמן לדברי רבותינו, הכי נאמן לביטול לדברי רבותינו, לברר רק מה דעתם של רבותינו, לא כתב על ספר סברא שלא מצא לה סימוכין, תירוץ לתרץ קושיא על ראשון או אחרון, לפעמים היה לו, בע"פ היה אומר לבניו, אח"כ שאלו אותו אבא למה לא כתבת את זה כשכבר כתבת בנושא, היה משיב 'כי לא מצאתי לזה סייעתא'. לכאורה מה זה משנה העיקר יש תירוץ, לא, אני צריך למצא לזה סייעתא, זה היה דרכו כל הזמן, כמ"ש האור החיים הקדוש (הנ"ל), שכל דקדוק שאינו מיוסד על דברי הקדמונים, אין לסמוך עליו.
איך משתמשים נכון בכח החידוש?
זו היתה דרכו השלימה של מרן, בדרך הזאת אנחנו צריכים לדבוק, אנחנו צריכים את כח החידוש, אבל לחדש בביאור דברי רבותינו, שיהיו עיננו וכל מעיינינו לאור דברי רבותינו, ובפרט לאור דברי רבנו הגדול, שבא ועשה לנו סדר, תורה שלימה, סדר ונתיבות בכל דרכי ההלכה, דרכי הפסיקה, נטע לנו יסודות נאמנים, שיש לנו רק לשבת ולשתות ממי תורתו, לשקוד עליהם בעמל ויגיעה להבינם כראוי, וללכת עם אותם יסודות בכל דרכינו ומהם לא נזוע, ימין ושמאל.
העושה כמרן זצ"ל
עושה כדעת כלל חכמי ישראל מעתיקי השמועה
איך כתוב אצל מרן הש"ע, מי שעושה כמו מרן הש"ע, עושה כמו מאתיים רבנים, כי מאתיים רבנים הסכימו על הדרך של הפסיקה שלו, אותו דבר מי שעושה כמו מרן רבנו עובדיה זצ"ל, עושה כמו מכלול של כל דברי רבותינו הפוסקים, כי הכל זה מעוגן רק מכח דברי הפוסקים, מרן הכח שלו והעצמה שלו, זה שהוא היה שופר טהור ונקי, הוא לא אמר מדיליה כלום, כמו הלבנה שהיא רק מקבלת מהשמש, הוא היה טהור, אצל יוסף הצדיק כתוב (ב"ב נח.) שופריה דיוסף כשופריה דיעקב, הוא העביר את תורת אביו בטהרתה, לא התערב, יעקב שופריה דאדם הראשון, ואדם הראשון לפני החטא היה מען השכינה (ילקוט בראשית טו), כביכול משקף את קודשא בריך הוא, עד שהמלאכים טעו בו ורצו לומר לפניו קדוש (בר"ר פ"ח ס"י), שהיה מעביר בטהרה את האור והדעת, את הצלם אלקים שקיבל מה' יתברך. אז זה ג"כ מרן זצ"ל, הוא משקף בתוכו את דברי כל רבותינו חכמי הדורות בטהרה, זה נקרא "מעתיקי השמועה", "מנחילי התורה", מעבירים את התורה דור אחר דור, את אותו קול גדול שלא פסק ממעמד הר סיני, עד לחכמים שבכל דור ודור, שכל אחד תורם את חלקו בהעברת דרכי התורה וההוראה בטהרתה, מהדור הקודם אל הדור שלפניו, ופורס ומרחיב את מה שקיבל, בהתאמה לפי השעה והדור שלפניו. שנזכה להיות חלק מהם, חלק ממנו. להמשיך להיות הצינור של התורה, של עם ישראל, של ההוראה, זה להיות אחוז בשיפולי גלימתו של מרן זצ"ל, בדרכי הלימוד שלו, בדרכי הכתיבה שלו, בדרכי הפסיקה, דרכי ההכרעה, דרכי ההוראה, יזכה אותנו הקב"ה באמת לזכות לדבר הזה, צריך סייעתא דשמיא, לא כל אחד שיגיד אני רוצה הוא זוכה, אין דבר כזה, צריך ס"ד, ובשביל לזכות לסייעתא דשמיא צריך להיות 'מקבל', להיות כנוע, ללמוד 'להקשיב' יפה לדברי רבותינו, לא לחשוב רק מתי אני יבא לידי ביטוי, לחשוב על עצמו, אלא לחשוב איך את דברי רבותינו אני מצליח להגיש נכון לעם ישראל, איך לזכות את הרבים, להגדיל תורה ולהאדירה לזכות את הרבים, ולהרבות כבוד שמים.
יה"ר שנזכה לילך לאורו, הקב"ה יזכנו לראות אותו בתחיית המתים במהרה בימינו, ובגאולה השלימה, בבנין קדשנו ותפארתנו, במהרה בימינו אמן ואמן.
משדר מהילולת מרן שע"י מורשת מרן | נדפס בקובץ בית יוסף תשפ"ג
הרב שמעון ללוש שליט"א
ראש בית המדרש "תורת מרן", ומחה"ס "נשמע קולם"
מרן שליח משמים לעשות סדר
מרן לא היה עוד רב, מרן לא היה עוד תלמיד חכם, עוד אחד מחכמי הדורות, מחכמי הדור. מרן זצ"ל היה שליח משמים. נשמה גדולה שנשלחה לעשות סדר. עוד חוליה בשרשרת הדורות, לעשות סדר לדורות הבאים. לעשות סדר בעולם היהדות בכלל, בעולם התורה בפרט, ובעולם ההלכה בפרטי פרטים. הדבר הזה, ההיקפיות של הדמות הענקית הזאת. אי אפשר לנסות לאמוד אותה ולשער אותה.
מה שכן אנחנו צריכים לדעת: כתוב בספרים הקדושים (תניא ליקו"א פמ"ב.), שהרועים, שבעה רועים נקראים כך בגלל שבכל אחד ואחד מעם ישראל נמצא אותה תכונה. הם השרישו את אותה תכונה שלהם.
להנחיל הלאה את דרכו של מרן
זכינו שמרן היה רועה שלנו, רועה של הדור שלנו, הוא השריש בנו את התכונות שלו... מה שאנחנו צריכים לעשות זה להמשיך את התכונות שלו, ולקחת את הדרך שלו, להמשיך איתה הלאה ולהוביל אותה, לחזק אותה, ללכת איתה, להעביר אותה, להנחיל אותה הלאה לדורות הבאים. כל מעייניו של מרן זצ"ל היו להגדיל תורה, לזכות את הרבים ולהרבות כבוד שמים. הדרך שהוא ראה לעשות את זה, לעשות סדר במה שלא ברור, לסלול דרך. התפקיד שלנו זה לקחת את הסדר שהוא עשה, להנחיל אותו הלאה. ובעיקר זה מתבטא על ידי קיום ההלכה.
גולת הכותרת של היהדות
זו ההלכה
הגאון הרב זמיר כהן הראש אירגון הידברות, הסביר פעם בכנס של רבני קו ההלכה שהשתתפנו בו, שהם ב"ה מחזירים הרבה בתשובה, בעלי תשובה חוזרים, אך לא יודעים מה לעשות, ולכן הם התחברו עם קו ההלכה, כדי שיהיה להם אפשרות לתת מענה, משום שגולת הכותרת של היהדות היא ההלכה. זה מורה לך איך להתנהג בחיי היום יום. כשיש לאדם סדר בדבר הזה, יש לו בהירות, הוא לא מבולבל, הוא לא רואה דעות לכאן דעות לכאן, בלאגן... אז הכל טוב. הוא יכול לעבוד את ה' בנחת ובנעימה.
מרן ראה את הבלבול שהיה גם בעולם הפסיקה, גם בעולם הדיינות, היו הרבה דעות לכאן ולכאן. הרבה תורה, אבל סדר, היה חסר סדר... הקב"ה שלח אותו לעשות את הסדר שהיה צריך.
מרן יסד יסודות ונטע דרכים ונתיבות לכל פוסק ודיין
מרן לא רק שעשה סדר, הוא יסד יסודות ונטע דרכים ונתיבות לכל פוסק ודיין, לכל עם ישראל, גם מי שלא הולך בדרכו, גם מי שהולך למשל בשיטת החזון איש, בספרי מרן הרב עובדיה הוא מוצא את הדרך של החזון איש בצורה בהירה, שם אפשר למצוא את הדרכים גם של שיטות אחרות. הוא הגיש לנו את התורה בצורה כזאת שעכשיו אפשר עם הכלים האלו להמשיך הלאה ולהתקדם.
סולת נקייה לדורות הבאים
לכן מרן הראשון לציון שליט"א, כל כך חותר אחר הדבר הזה וכל כך מתחנן לעם ישראל: "רבותי, תשמרו על הסדר הזה!", שלא יהיה בלאגן אחר שזכינו לסדר הזה. זה מה שגם תמיד היה אומר מרן זצ"ל למקורביו: "אני משקיע את כל כולי לתת לעם ישראל סולת נקיה, שיהיו להם דברים ברורים על השלחן".
ואיך הוא עשה את זה? לא כתב רק מה שהוא חושב, כי הרי זה סך הכל עוד דעה. למה הוא הצליח? כי הוא לקח את כלל הדעות של כל חכמי ישראל בכל הדורות, והכללים של כל רבותינו בעלי הכללים, והקב"ה נתן לו כזו סיעתא דשמיא להקיף את הכל, ומתוך זה יצר דרך ברורה.
זה הכח וזו העוצמה שלו. עמל התורה שלו, השקידה שלו, והנשמה הגדולה שלו. אז לכן יש לנו את את הדרך הברורה הזאת, ולכן הדרך הזאת היא אמתית. אי אפשר לבוא ולפקפק בכזאת דרך לעולם, כי זה לא עוד דעה של חכם...
לכן אשרינו שזכינו בדור הזה. אנחנו צריכים לנצל את זה, צריכים לדעת להמשיך את זה הלאה, להיות כמו מרן הרב עובדיה, להיות חלק מהרב עובדיה, חלק מההמשכיות של הרב עובדיה, מהעוצמה של המורשת של הרב עובדיה. זו הזכות שלנו!
וזה מה שנדרש מכל יהודי ויהודי להשתדל בכל עוז ותעצומות, כולנו בניו, "בניך אלו תלמידך" (ספרי סוף ואתחנן), "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (תענית ה:)
[2].
דבקות בדרכו של מרן
הגמרא (כתובות קיא:) אומרת, כתוב בפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו" וכו' ובסוף כתוב "ולדבקה בו". שואלת הגמרא, איך אפשר? וכי אפשר לדבוק בקב"ה? והרי הוא אש אוכלה! הקב"ה אש, שנאמר הלא כה דברי כאש נאום ה'? אלא הידבק בתלמידי חכמים, נמצא אתה דבק בשכינה הקדושה.
בשביל להיות בקרבת ה' אמיתית, צריך שתהיה דבקות בתלמידי חכמים. ככה אומרת הגמרא. ולמה? כי התלמיד חכם הוא הגיע למציאות שהוא כל כולו משועבד לרצון ה', משועבד ע"י שהוא מחובר לתורה. "קודשא בריך הוא ואורייתא חד" (זוהר יתרו צ:). ואז תלמיד חכם שהוא נהיה חלק מהתורה, אז הוא דבק בקב"ה. כך אומר הזוהר הקדוש (בראשית נא.), שהתלמיד חכם דבק בקב"ה בעצמו, זה לא שורף אותו כי אש לא אוכלת אש, והוא כבר נהיה אש, וכעין מה שאמרו (תענית ד.) "אורייתא הוא דקא מרתחא ביה".
המשכיות של המורשת
אם עם ישראל דבקים בתלמידי חכמים, הם דבקים בקב"ה. מה שנדרש מאיתנו הציבור הפשוט, עמך בית ישראל, זה להעריך על ראשנו תלמידי חכמים. לדעת שכל מעייננו זה לגדל את התלמידי חכמים, לכבד אותם, להעריך אותם, להתחקות אחר הנהגותיהם, לחפש שילמדו אותנו תורה ולהתבטל אליהם.
היום יש יצר הרע בדור שכל אחד מבטא את דעתו, כל אחד כביכול נהיה "מאן דאמר", יש לו ביקורת, יש לו דעה. השכל של האדם זה חשוב, אבל הייעוד הוא שנשתמש בשכל הזה להבין את דברי רבותינו, ולא לחשוב אחרת מהם. ואדרבא, מה שנדרש מעמך בית ישראל לשעבד את עצמנו להיות כל השתוקקותנו לדעת מה אומרים רבותינו, מה אומר מרן זצ"ל, מה אומר בנו, מה אומרים התלמידים שהולכים בדרכו. וע"י זה אנחנו נהיים לחלק מההמשכיות של המורשת.
צריך להתפלל לזכות לסיעתא דשמיא. קשה להגיד שיש אמת מידה אחת, כי גם בזה זה יגיד לך ככה אמת מידה, וזה יגיד לך כך, צריך להתפלל לקב"ה... אבל צריך לדעת ש"הולך בתום ילך בטח", כך אמר שלמה המלך (משלי י ט). מי שהוא מתהלך בתמימות, "הקב"ה לא ימנע טוב להולכים בתמים" (תהלים פד יב), צריך להיות תמים... התפקיד של האדם זה לא לחפש מה הוא חושב, מי יותר צודק, או מי יותר אמיתי, או מי יותר נכון, אלא להיות עם הקב"ה תמים, "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים יח יג), כך הקב"ה יוביל אותו לתלמידי חכמים האמיתיים ללכת אחריהם, להתחקות אחר דרכיהם, וללכת לפי ההוראות, הפסקים וההנהגה שלהם.
לשעבד את עצמנו לחכמי הדורות
וזה באמת דבר שאולי לא כל כך המקום, אבל אני בטוח שאם מרן היה בחיותו היה מעורר על הנושא הזה. לפעמים יש הוראה מגדולי ישראל, הוראה כללית לציבור באיזשהו עניין, וזה עניין פולמוסי בעולם. אז באים אנשים ומתחילים לפקפק בהוראתם של חכמי ישראל, בהנהגה של חכמי ישראל. זה דבר שהוא כל כך כל כך חמור מצד הקשר שלנו עם הקב"ה, כי החכמים הם שלוחים של הקב"ה, שלוחי דרחמנא, "עיני העדה" (ירושלמי הוריות פ"א ה"ד), הוא שם להם בפה מה להגיד. הם לא יכולים להגיד אחרת, זה רצונו יתברך. הם מייצגים את רצון ה' בעולם.
אם אדם הולך בתמימות, הולך שואל חכם "כבוד הרב, מה אני צריך לעשות במצב כזה וכזה?", שואל בתמימות. מה שה' שם בפה לחכם, זה רצון ה' ממנו. גם אם החכם לא הבין את השאלה נכון... אם הוא חושב שהחכם לא הבין הוא יכול להגיד לו: "הרב אני התכוונתי כך", אבל בסופו של דבר אין מה להתלבט. כל שכן בהנהגה, בדברים שהם קשורים להנהגת הכלל, כל שכן וקל וחומר בהלכה. אדם צריך ללכת בתמימות. תלמיד חכם יכול לשבת ולעיין וגם אם יצא לו אחרת, יכתוב מה שיצא לו. יתייעץ עם חכמים אחרים בצורת לימוד, אבל מצד הוראה למעשה, יש לשעבד את עצמנו לחכמי הדורות.
מורשת מרן היא המשכיות ההנהגה של הקב"ה בעולם
צריך לדעת שהמורשת של מרן היא לא מתבטאת בתלמיד חכם, בעוד תלמיד חכם חשוב שבדור. אלא מדובר בהמשכיות של ההנהגה של הקב"ה את העולם בשרשרת הדורות, ומרן רבינו הגדול הוא זכה להיות בכלל זה. אנחנו זכינו שהוא היה בדורנו, שהוא עוד חוליה של כל הדורות הלאה, העמיד דור שלם, העמיד את כל עולם היהדות, את כל עולם התורה ואת כל עולם ההלכה. העמיד וסלל מסילות לכל הדורות קדימה. כל מי שמשתתף באמת בהילולא של אדם גדול כזה, של רבינו הגדול, מי ששותף בזיכוי הרבים, לשתף אחרים ולהמשיך לזכות גם את האחרים בדברים כאלו, להמשיך את המורשת הזאת ביתר שאת, אז הוא שותף בעצם בהנהגה של הקב"ה להקים את כל הדורות קדימה, להמשיך את המורשת הזאת שזה לא מתבטא רק בדבר אחד שהיה בזמנו, אלא זה כל הדורות הלאה.
פוסק הדור | מכתבי הלכה ממרן הראש"ל שליט"א
ב"ה. כ"ב כסליו תשע"ד
לכבוד האי גברא רבה ויקירא, מרביץ תורה ברבים, חובר חיבורים מחוכים
הרב הגאון רבי
יחיאל מיכאל שטרן שליט"א, שלום וישע רב,
הנני מודה למעלת כבוד תורתו שליט"א על הספר היקר "מרן" שקיבלתי אמש מבנו היקר, עברתי על הספר ומאד נהניתי מאמרותיו בהשקפת התורה הנכונה, בלשון לימודים, ובטוב טעם ודעת.
במדה וכבוד תורתו יוציא לאור מהדורא נוספת, מן הראוי להוסיף כמה פרטים לתועלת בני הישיבות, ואמרתי אל לבי לצרף לכבוד תורתו מאשר כתבנו בכמה מקומות אודות מרן אאמו"ר עט"ר זצוק"ל הכ"מ, וכבוד תורתו יבחן להכניס חלק מהדברים, כרצונו, למהדורא הבאה, ויהיה בזה תועלת לבני הישיבות הקדושות ולאברכים, כי דברי תורה צריכים חיזוק.
ויהי רצון שהקב"ה יוסיף לכבודו אורך ימים ושנות חיים, בריאות איתנה ונהורא מעליא, ובכל אשר יפנה ישכיל ויצליח להגדיל תורה ולהאדירה, ויפוצו מעיינותיו חוצה.
בברכה רבה ידידות והוקרה
יצחק יוסף
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
ונשיא בית הדין הגדול
עובדות מדרך לימודו של מרן אאמו"ר זצוק"ל - לתועלת הלומדים
מבואר מדברי הרמב"ם במורה נבוכים (פרק חמשים ואחד), כי סוד ההצלחה של בן תורה הוא: שיהיה מרוכז ושקוע אך ורק בתורה. וסיפר לי מרן אאמו"ר הראש"ל זצוק"ל, כי בצעירותו מעולם לא קרא עיתון [כמובן חרדי], ובמשך כמה שנים אחר נישואיו מעולם לא קרא בעתון, ולא היה שומע חדשות ברדיו כלל ועיקר. אף שהיו תקופות סוערות של השואה ומלחמות בעם ישראל, עכ"ז לא הציץ מעולם בעתון, ואמר לי בזה"ל, שסוד הצלחתו הוא אך ורק בכך שהיה שקוע בלימוד בלא שידע והתעניין בשום ענין אחר, וכל מה שהיה מעניין אותו היו דברי הש"ס הראשונים והאחרונים. כמו כן לא ראה את תל אביב עד אחר חתונתו, והתרכז כל כולו אך ורק בלימוד. וסיפר לי אחד מחבריו בימי נעוריו, כי כאשר למד בתלמוד תורה בני ציון, והיה רואה בהפסקות את חבריו משחקים, היה יוצא אליהם מידי פעם, ובכל פעם היה לוקח ילד אחר ואומר לו דברי מוסר, בוא ונחזור על מה שלמדנו, האם לא חבל על הזמן לאבדו במשחק, ומה תועלת יש במשחק. וחבריו שהיו בני גילו מעולם לא זלזלו בדבריו, כי כבר מילדותו התייחסו אליו ביראת כבוד, כי ידעו שנאה דורש ונאה מקיים, ומילדותו התרחק ממשחקים, והיה שקוע בחזרה על הסיפורים ומעשיות התלמוד שהיה שומע ממוריו. [ויש תח"י כת"י מידי ילדותו שבו הוא מעתיק את סיפורי הגמ' במס' ברכות, וגם ביאורים לפרשת השבוע. כת"י מסודר להפליא ואינו ניכר שהוא כת"י של ילד רך בשנים].
ובהיותו בן שמונה עשרה שנה היה נוהג ללכת מידי שבת בשבתו אצל הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל, רבה של ירושלים, שהיה עורך סעודה שלישית עם מספר תלמידי חכמים ומקורבים. וכאשר היה מגיע אליו היה קם מלוא קומתו ומכבדו לישב לידו, ומפלפל עמו בכל מה שראה בספרי השותי"ם במשך יום שישי וליל שבת. והיה מאן דהוא שהעיר להרב פראנק שהוא קם מלוא כבודו לבחור ספרדי צעיר, וענה לו הרב פראנק: זה הצעיר יהיה "המשיב" של הדור הבא.
ודרכו בקודש של מרן אאמו"ר זצוק"ל עוד בימי בחרותו, להקדיש את ימי שישי ושבת לעיון בדברי הפוסקים האחרונים, בספרי השו"ת הרבים, והיה הוגה בהם ולומד תשובות של הראשונים והאחרונים. וסיפר הגאון המנוח רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, כי בבחרותם היו יושבים הוא ומרן אאמו"ר בימי שישי ולומדים, והוא היה מזדרז כחצי שעה לפני השקיעה ללכת לביתו להתכונן לשבת, ומרן זצוק"ל עוד היה ממשיך בעיון בסוגיא. ואירע פעם שהגבאי של בית הכנסת לא שם אל לבו כי בעזרת הנשים יושב מרן שלי' ורכון על ספריו, וסגר את הדלת, וכאשר מרן הרגיש בדבר שהוא נעול בביהכ"נ, דפק על הדלת עד שהשכנים שמעו והזעיקו את הגבאי, ובא ופתח לו הדלת והלך לסעוד לקיים סעודת ליל שבת. עוד סיפר לי הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, כי היה הוא ומרן אאמו"ר הולכים כל ערב מישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה עד לישיבת "חברון" בשכו' גאולה, והיו חוזרים על דפי גמרא בעל פה. ואמר לי, כי הוא עצמו היה זוכר את השקלא וטריא שבגמ' ובתוס' והרא"ש, ואילו מרן היה זוכר את השמות התנאים והאמוראים ובעלי התוס', באופן מדוייק. וכך היו חוזרים על כל דפי הגמ' עם התוס' מלה במלה. והיו דנים בדקדוקי המהרש"א, ומרבים לעיין במאירי, ובמהר"ם שי"ף ובמהר"ץ חיות, וכן בדברי הפנ"י ושאר המפרשים.
ואירע פעם בימי בחרותו, שאיחר בערב להגיע לביתו, עד שנעלו את הבית, וכאשר הגיע חשש מלהעירם משינתם, וישב על המדרגה שלפני הבית, ולמד כל הלילה לאור הירח, וכאשר אביו זצ"ל קם לתפלה בנץ, וראהו יושב ורכון על הספר, שאלו לפשר הדבר, והשיב, כי מאחר והדלת היתה סגורה מה היה לו לעשות, האם יבזבז זמנו לריק, ולכן ניצל את אור הירח ולמד לאורו. וסיפר לי אחיו ר' נעים, כי פעם בימות הגשמים, כשקם בשעת בוקר מוקדמת למהר ללימודו, לא ידע היכן מנעליו, וחשש מלהעיר את אחיו בני הבית, לבש כמה זוגות גרביים זה על זה, ויצא לביהמ"ד.
ועד כמה היה שקוע בלימוד, כי כאשר היה נער צעיר בן 13 שנה, באחד הערבים היתה הפגזה קשה, וירושלים היה בעלטה מוחלטת. מרן שלי' עלה לביהכ"נ ה"שטיבל" שבשכונת בית ישראל, כשנר בידו, והיה רכון על ספרים ולומד. תלמידי הישיבה במקום הביטו מהרחוב וראו נר דלוק בביהכ"נ, וחששו מגנבים, והזעיקו את רב השכונה הגאון הגדול רבי שמשון מטפליק, שהיה גאון עולם, והוא עלה לביהכ"נ, וכאשר ראה את הנער רכון על ספריו, נגע ברוך על כפתו, כדי שלא יבהל, ואמר לו שלא עת עתה ללמוד, מחשש הפגזות האויב. ולקחו יד ביד לביתו. ובאותה שעה אביו של מרן ואחיו חיפשו אותו לאחר שנעלם מהבית, והיתה התרוצצות ברחובות בית ישראל למוצאו. וכאשר הרב מטפליק נראה יחד עם הנער הצעיר, כעס אביו וביקש להוכיחו על פניו שנעלם בעת כזו, ואמר לו הגאון זצ"ל, לא תגע בו ולא תכעס עליו, כי הוא עתיד לצאת גדול בישראל. וזאת ראה מגודל התשוקה שלו ללימוד.
כי אכן זהו סוד ההצלחה בלימוד, התשוקה לדעת עוד ועוד, בכל מכל כל, ולא להסתפק בזמן קצוב של לימוד. אלא להיות שקוע אך ורק בלימוד. ובאמת כאשר רואים תשובות שכתב מרן אאמו"ר זצוק"ל בבחרותו, עומדים משתוממים עד כמה ידע כבר אז מספרי השו"ת של הראשונים, תשובות הגאונים, עד לתשובותיהם של האחרונים ואחרוני האחרונים. ובכל סוגיא שכתב כבר אז רואים בה את העיון הישר, ולא תמצא אפילו סוגיא אחת מעוממת אצלו, או ח"ו יש בה איזה בלבול וטעות בהבנה, הכל בצורה ברורה בהירה ומסודרת להפליא.
וזכורני, שליל שבת אחד זכינו ללמוד יחד עמו תשובת בדברי חיים מצאנז, ותשובה מדברי החתם סופר, וכידוע הלשון שם אינה קלה, ומרן קרא הכל במרוצה ומיד כבר פלפל והעיר על דבריהם ממקום פלוני, עד בטרם היה סיפק בידינו לעקוב אחר הדברים. מדהים לראות באיזה מהירות יורד לעומק הדברים, וכבר מתחלת הדברים יודע למה חותרת אותה תשובה. ויש לציין עוד, כי גם שמות הראשונים והאחרונים המובאים בתשובותיו, גם אותם שכתב בצעירותו, מובאים בסדר מדוקדק, לפי סדר הזמנים והתקופות. וזה מפליא.
וכאשר היה מרבה לבקר בחגים אצל הראשון לציון הגרב"צ עוזיאל זצ"ל, וכשהיה מרצה בפניו דברי התוס', קושיותיהם ותירוצם של שאר הראשונים, היה אומר לו, אל תסתפק בדברי הראשונים בלבד, תעיין הרבה בספרי השאלות ותשובות של הראשונים והאחרונים. וכאשר היה מבקר בביתו של הגרש"י זוין זצ"ל והיה מרצה בפניו מדברי השותי"ם, היה מעודדו שישים כל מעייניו בדברי התוס' ושאר הראשונים. ואמר לי מרן אאמו"ר, וב"ה קיימתי בעצמי מזה ומזה אל תנח ידך.
וסיפר לי הגר"י רוזנטל זצ"ל מח"ס כרם ציון, כי כאשר מרן זצוק"ל חזר ממצרים, לא יכל לחזור ללמוד בישיבת פורת יוסף, [שלא החזיקו בימים ההם אברכים מבוגרים], וחשש שיגייסו אותו לצבא, והיה זה הוא שהציע לו לבוא ללמוד בכולל של הגרצ"פ פראנק זצ"ל, ונתן לו דחייה מהצבא כדי שיוכל להמשיך בלימודיו. ובאותם שנים שלמד בכולל של הגרצ"פ פראנק, למדו עמו גדולי הדור של אז, כמו הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, שהיה חתנו של הגרצ"פ םראנק ולמד באותם שנים בכולל שלו בירושלים, הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, הגר"ש שבדרון זצ"ל, הרב זלזניק, הגר"ב ז'ולטי זצ"ל, הרב מילצקי, ועוד ועוד, וכאשר היו מגיעים האברכים לכולל ומתווכחים באיזה ענין, היו אומרים זה לזה נמתין עד שיגיע חכם עובדיה ונשאל מה דעתו בענין, ואכן כאשר היה מגיע לכולל והיה שומע את ספקותיהם, היה משיב לאלתר, סברת כבודו כתובה בספר פלוני, אך בספר פלוני העיר עליו וכתב ליישב כך וכך. והיה מביא להם מקורות מדברי השותי"ם באופן מדהים. ולא רק מסקנת דברי השו"ת, אלא המשא ומתן, איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא, כל זה היה שוטח בפניהם באופן מדהים. וכך מידי יום היו ממתינים לו שיגיע לו אחר הצהרים, כדי שיפשוט את ספיקותיהם. מרן זצוק"ל הרבה לדבר בלימוד עם הגר"ש רוזובסקי זצ"ל, שגם הוא אהב את דרך החשיבה של מרן זצוק"ל, וויכוחים רבים היו מתווכח עמו בענינים רבים.
ואמר לי מרן זצוק"ל כי מכל הספרים של הלמדנות הנלמדים בישיבות הקדושות מוצא חן בעיניו יותר מכולם ספריו של הגר"ש רוזובסקי, שסברותיו ישרות ונפלאות, ומתקבלות על הדעת בלי דחקים, ובהרבה דברים זכה לכוין לדברי הקדמונים, מתוך היותו רגיל בלימוד סברותיהם של הקדמונים.
והעיד הגאון חכם שלום כהן ראש ישיבת פורת יוסף, כי לפני יותר מחמישים שנה היה עוקב אחר תשובותיו של מרן שלי', וכל ציון המובא בתשובותיו הרי שמרן היה עובר על כל אותו תשובה של ראשון או אחרון, ומזכירו בקיצור, וכ"כ וכו'. ובדידי הוה עובדא שלמדנו פעם בליל שבת כמה תשובות של הגאון החתם סופר בהלכות נדה, ותוך כדי הלימוד היה מרן שלי' מעיר עליו במשא ומתן הלכתי. ולאחר שיצא לאור הספר טהרת הבית ראיתי שציין עליו בכמה מילים בלבד, וזה אחר לימוד של מספר שעות בליל שבת. ובעת כתיבת הספר טהרת הבית אבד עמוד אחד מהספר, בלא שהיה ניתן למוצאו כלל. וישב מרן בבית הדפוס, כשהוא מבקש לסגור בעדו הדלת ולהשאירו לבד, וחזר על כל אותו עמוד מתוך הזכרון, על כל המהלך והציונים הרבים.
וזכורני, בשנים תש"ך-תשכ"ט, בימי חוה"מ היה מרן שלי' מזדרז לאכול סעודת שחרית וממהר "לברוח" מביתו לביהכ"נ צופיוף בשכונת הבוכרים, שם היה לומד עד שעה 3-4 אחר הצהרים. ועשה כן מחמת שהיה חושש שיבואו לבקרו בחוה"מ, ועקב חשקו העז ללימוד תורה היה בורח מביתו בכל חוה"מ ללמוד לבדו. וכאשר היינו מפצירים בו בצהרים ללכת לסעוד, היה דוחה אותנו עוד מעט, והיה שקוע בלימוד עד שעות אחר הצהרים, ואז היה מגיע לביתו לסעוד צהרים, ומיד לתפלת מנחה וערבית ושיעור לרבים. ובכל ליל שבת כאשר היה חוזר מדרשתו בישיבת פורת יוסף, היה מניח על ראשו את המעיל חורף [כי באותם הימים לא היו הסקות בבתים], והיה שוקע בלימוד עד שעת לילה מאוחרת. ואירע פעם שבישיבה הסמוכה לבית, ישיבת טשעבין, הסתפקו באיזה הלכה בעניני בישול בשבת, הלכה למעשה, והיו בטוחים שבשעה מאוחרת בלילה בלילה בודאי לא יוכלו לשאול את מרן שלי', אך הופתעו לראותו דרך החלון רכון על ספרים ושקוע בלימוד. ורב אשכנזי אחד, ר"מ בישיבה בב"ב, סיפר לתלמידיו, שהיה מתגורר מול ביתו של מרן בת"א, ופעם בליל שבת נכבה החשמל בשעה אחת בלילה, וראה את מרן יוצא למרפסת, ללמוד לאור החשמל המגיע מהרחוב, וראהו כך רכון על ספר במשך זמן רב, וכאשר קם לתפלה בנץ, ראהו עדיין עומד על עומדו באותה תנוחה שראהו בשעת לילה מאוחרת. דבר המוכיח על שקיעות וריכוז עצום בלימוד.
ועד כמה שקיעתו בלימוד יש ללמוד מהמעשה הבא: באותם שנים שהתגורר ברחוב אלקנה ירושלים, באחד הבקרים התעורר מרן זצוק"ל, ושלא כמנהגו מיד נטל ידיו ובירך ברכות התורה, ומיהר לספרייה לעיין בשו"ת הריב"ש. לשאלת הבנים על מה ולמה מיהר עם הקיצו לעיין בשו"ת הריב"ש, סירב להשיב, לאחר ההפצרות סיפר לנו, כי בלילה התקשה בדברי הריב"ש וראה סתירה בדבריו, ועלה בדעתו ליישב כך וכך את דברי הריב"ש. וכאשר עלה על יצועו בא אליו בחלום הריב"ש, כאשר זקנו יורד על מדותיו, ואומר לו, אני רבי יצחק בר ששת, תנוח דעתך שיישבת את דברי, שאכן לכך נתכוונתי כמו שרמזתי בסי' פלוני. ולכן מיד בבוקר מיהר לעיין באותה תשובה, וראה שאכן דברי הריב"ש מיושבים היטב.
ועוד מעשה שהיה בזמן מלחמת יוהכ"פ, כאשר היו למעלה מ- 900 עגונות, ומרן שלי' ביושבו כאב"ד לדון להתירם, טרח הרבה למצוא להם היתר לבוא בקהל, ובין היתר דן בענין זיהוי חלל ע"י דיסקית התלויה בצוארו אי חיישי' לשאלה, ולאחר שהאריך בזה התברר שלדעת מרן יש לחוש גם בזה לשאלה כמו ארנקי, וא"כ לכאורה אי אפשר להקל בזה. צער גדול נצטער מרן שלי' שלא יוכל להתירן לבוא בקהל ועלה על יצועו מתוך תחושה קשה שכל עמלו וטירחתו בכתיבה של ימים ולילות כדי להעלות בכוחא דהיתרא, ולבסוף נתברר לו שלדעת מרן הש"ע אי אפשר להתירן. והנה בחלום הלילה הגיע אליו אחד מגדולי הדורות והראה לו שבספרו כתב להקל בכיו"ב, משום שדבר העשוי לזיהוי אין דרך להשאילו. ואכן עם הקיצו משינתו שמח שמחה גדולה שע"י סברא זו יוכל להתיר את אותן עגונות המלחמה, לאחר שמצאו דיסקית על גוף החלל, גם לדעת מרן הש"ע, וכמו שביאר באורך בשו"ת יביע אומר חלק ו' (חלק אבן העזר סי' ג'). ע"ש. [מעשה זה סיפר מרן זצוק"ל בכינוס אגודת הרבנים שנערכה לאחר מספר חודשים מהמלחמה, כאשר סקר בפניהם את הנימוקים להיתרים שהתיר את עגונות מלחמת יוהכ"פ].
דברים אלה משקפים את השקיעות בלימוד של מרן אאמו"ר זצוק"ל, שרק מי ששקוע כל כולו בלימוד תוה"ק, ובאהבתה ישגה תמיד, יכול לזכות לחלומות כאלה, ולסייעתא דשמיא כזו. ובלי ספק שזכה לזה גם בגין כך שהקדיש את כל כולו למען הכלל, ותמיד ממריץ הוא את תלמידיו ללמוד אחר החתונה ב"י על איסור והיתר, ואחר כך את כל הב"י אבן העזר, עם הש"ע ונושאי כליו, וכן ב"י וש"ע ונ"כ על חושן משפט. בלימוד מתון תוך פתיחת המקורות שמציין אליהם הב"י בכל קטע וקטע. וכך דרכו בקודש, שאם מרן הב"י מציין לאיזו סוגיא, פותח הסוגיא ומעיין בה היטב, וכן בכל פרט ופרט. וממריצם ומעודדם להיות רבנים ודיינים בישראל, יושבי על מדין. ולא פעם טענו בפניו, כי להיות ר"מ או ראש ישיבה לכאורה חשוב יותר, שע"י כך האדם יוכל להיות כל כולו שקוע בלימוד ולהתעלות בלימוד, והיה כמשיב, כי האדם צריך לשים כל מעייניו למען הכלל, ולא לדאוג על התקדמותו בלבד. וזה שאמרו עשה לך רב, ש"הרב" יהיה בשבילך, לצורך התלמיד, ולא כדי שהרב יוכל להתעלות.
ובאמת כאשר אדם מקדיש את עצמו למען הכלל, ודן דין אמת לאמתו, מקבל סייעתא דשמיא ורואה ברכה בלימודו. וכמו שאמרו בגמרא (פ"ה דברכות) על החסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת קודם התפלה, דאם כן תלמודם היאך היה מתקיים, אלא שאמנם למדו פחות שעות מאחרים, אבל ראו ברכה בלימודם, הן בהבנה מהירה יותר, והן בס"ד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, בזכות שהיו שוהים שעה אחת קודם התפלה ושעה אחת אחר התפלה. וכך הדבר שמי שהוא דיין ומזכה הרבים. ומרגלא בפומיה, כי תשובות רבות וחשובות כתב דוקא בהיותו מכהן בקודש כראב"ד בקהיר שבמצרים, ולמרות שהקדיש מזמנו לבי"ד שם, בעריכת גיטין וקידושין, חליצות וכדו'. וגם היה מוסר שיעורים רבים תמידין כסדרן דבר יום ביומו ושבת ומועד, וטרוד עם ישיבתו ישיבת "אהבה ואחוה", עם כל זה כשהיה מסיים את סדר יומו העמוס היה רוכן על ספריו עד לשעות הקטנות של הלילה ועוסק בכתיבה. וזכורני, כי גם בתקופות בהם כיהן כרב ראשי לת"א [שנים תשכ"ח-תשל"ג] וכרב ראשי לישראל, והיה נודד מעיר לעיר וממקום למקום מידי ערב בערב, וכמעט שלא זכור לנו ערב אחד שישב בביתו, וכך נהג במשך עשרות שנים, וכמעט אין מדינה ועיר ועיירה שלא זכו לביקורו של מרן זצוק"ל, ועם כל זה כאשר היה חוזר משיעוריו והרצאותיו, היה רוכן על תלמודו ושקוע בלימוד, וספרים רבים חיבר גם בתקופה שהיה מכתת רגליו ממקום למקום להרביץ תורה לעדרים.
ותמיד מרן אאמו"ר זצ"ל בשיחותיו לבני ישיבתינו מעודד ומחזק לדבר אחד: להיות שקועים בלימוד, ולשאוף לדעת ולהבין עוד ועוד בלי סוף. וגם האברכים היוצאים למסירת שיעורים לרבים, אין להם לרפות את ידיהם לנוח על משכבם עם חזרתם מהשיעור, אלא להקדיש את זמנם ולהיות שקועים בלימוד למרות טרדות השיעורים בהלכה ובאגדה. וחובה קדושה על האברכים שיחי' להיות שקועים בלימוד, וכל מעייניהם יהיה אך ורק בלימוד, ושום דבר וענין לא יעניין אותם כי הוא זה, שרק כך יצליחו ויראו ברכה בלימודם.
וסיפר לי פעם, כי בהיותו צעיר לימים מיד אחר נישואיו, צירפו אותו לבית הדין הרבני של עדת הספרדים בירושלים, וישב בדין יחד עם מורינו ראש הישיבה הגאון המפו' רבי עזרא עטייה זצוק"ל, והגר"ע שאקו זצ"ל, ועוד. ומאחר ולא הגיעו אליהם תיקים רבים, היו מסיימים את דיוניהם במהרה, וכך נותר בידם שעות פנויות, והיו יושבים יחד, ראש הישיבה זצ"ל עם מרן זצוק"ל ומלבנים סוגיות רבות בהלכה. ובמשך הזמן עבר עמו על כל הספר שכתב מרן שלי' על הבן איש חי, [שיצא לאור מאוחר יותר בסדרת הספרים הליכות עולם]. ואמר לי מרן אאמו"ר, כי כל הלכה שהסכים עמו הגר"ע עטייה זצ"ל, או שהראה פנים לדברים, השאיר אתה בספרו [כת"י], ומה שלא היה מסכים עמו בתוקף, היה מגיע לביתו ומוחק את כל מה שכתב, לאחר שראש הישיבה לא הסכים עמו. ובאמת שבתקופה זו זכה לקיים גדול שימושה יותר מלימודה, והיה מגיע לביתו של ראש הישיבה פעמים רבות להתייעצויות ודיונים בהלכה. וידוע גודל אהבתו וחיבתו של ראש הישיבה זצ"ל למרן זצוק"ל, ובכל פעם שהיה מגיע אליו היה יוצא לקראתו בשמחה רבה, וגם בימי זקנותו, כאשר היה מרן יוצא מביתו, היה מלוה אותו עד לרחוב.
ופעם הלך מרן אאמו"ר זצ"ל לביקור אצל הגאון פאר הדור החזון איש זצ"ל, והגיש לו את ספרו יביע אומר, וקיבל ממנו ג"כ כמה חלקים מהכרכים שיצאו אז לאור מספרי החזון איש, ובאותה הזדמנות נועץ עמו האם ללכת לרבנות, והשיב לו, כי אם יש לו פרנסה אחרת ימנע עצמו מללכת לרבנות [באותו זמן], אך אם אין לו פרנסה אחרת מותר לו שיקבל על עצמו עול הרבנות. וכאשר מרן שלי' סיפר את הדברים לראש הישיבה זצ"ל השיב לו, ואני אומר שתלך לרבנות גם אם יש לך פרנסה אחרת, כי הגאון החזו"א אינו מכיר ויודע אותך, ואינו יודע עד כמה תוכל להציל ברבנות ובבית הדין הרבני, ובפרט כאשר עושים גיטין וחליצות לספרדים, ופעמים רבות הגיטין פסולין מחמת שכותבים את השם באופן הלא-נכון אליבא דהספרדים, וכיוצא. ואילו החזון איש היה יודע כמה תוכל להציל ברבנות ובדיינות, לא היה תולה הדבר בפרנסה. ואכן, כאשר היה אחד שחשב להעמיד עצמו למשרת רב ראשי לת"א, ולהתמודד מול מרן שלי', קרא לו ראש הישיבה לביתו, ואמר לו שאע"פ שגם הוא חיבר חיבורים בהלכה, אבל הוא אוסר עליו להתמודד נגד מחבר יביע אומר, ומבקש ממנו בתוקף להסיר את מועמדותו כדי שמרן שלי' יהיה מועמד יחיד. וכאשר מרן נבחר לרב ראשי בת"א, הגיעו אל ראש הישיבה משלחת של תלמידי מרן ובראשם חכם יוסף דוויק ע"ה, והתלוננו על כך שמרן עוזב את קהלתם, ועל כך השיב להם: תדעו לכם שזו לא התחנה האחרונה של רבנו בעולם הרבנות, ועוד הוא עתיד לחזור לירושלים למשרה חשובה יותר, וגם משרה זו שיקבל היא אך ורק לתועלת אחת ויחידה: שרוצה הקב"ה לפרסם את פסקיו והלכותיו ברבים, ומשרות אלה הם אפשרות והיכי תימצי להגיע להמון העם ולפרסם את שמו למען יקבלו הכל את פסיקותיו והלכותיו.
ואמר לי פעם מרן אאמו"ר, שבצעירותו לא התעניין בשום ענין אחר מלבד עסק התוה"ק ובירור הסוגיות, מעולם לא הביט בעתון, ולא שמע חדשות כלל ועיקר, ובמשך עשרות שנים כל מוחו היה רק בבירור עניני הלכה בראיות מהש"ס והפוסקים. וכיון ששום דבר מעניני העולם לא עניין אותו, לכן כח הריכוז שלו בתורה הוא נפלא. ולפני כמה שנים כאשר התקיימה ליד ביתו עצרת תמיכה נגד אנשי השלטון, בקשר להתבטאותו הכואבת אודות ההפרעות לחינוך התורני, הגיע לביתו הרה"ג רבי יהודה עדס שליט"א, ראש ישיבת קול יעקב, ובאותה עת ישב הרב רכון על ספר ועיין בתשובה מסויימת של אחד הראשונים, וכל כולו מרוכז בדברי הספר, הרב עדס המתין לידו מספר דקות ארוכות, כאשר עשרות בני ישיבה עומדים גם הם בחדר וממתינים שהרב יפסיק לרגע מעיונו ויראה את הבא לחדרו, אך במשך דקות ארוכות היה הרב מרוכז בספר, ולא שם לבו לכל ההמולה ולרעש שבחדר, ולרב הניצב לידו. וזאת כאשר גם בחוץ עומדים אלפים באותה הפגנת תמיכה. ואז הכל ראו שהדבר היחיד שמעניין אותו וגורם לו ריכוז נפלא, היא התוה"ק. שזה כל עולמו. ובעצם מחזה כזה הוא אצל מרן שליט"א כמעשים בכל יום, פעמים רבות, שאדם נכבד יעמוד לידו זמן רב, ולא יחוש ולא ירגיש בו כלל, מכח ריכוזו בתורה. ואכן בכל הנסיעות שטס לחו"ל במשך השנים, לא שם לבו לכל הסובב, והתרכז בלימוד דף היומי [או תנ"ך].
ופעם ישב במטוס בסמוך אליו הנדיב רבי משה רייכמן ז"ל מקנדה, ובירידתו מהמטוס מיד סיפר למקבלי פניו שזכה לראות מה היא עמלה של תורה, שבמשך שעות עקב וראה שהרב לא הרים עיניו מהספר בריכוז נפלא. וכך נהג הרב כאשר היה ממתין בתחנת האוטובוס בלכתו לבית הדין ובחזרתו, ופעמים שהיו עוברים מספר אוטובוסים שהיה צריך לעלות בהם, והוא עדיין ממתין בתחנה ולא שם לב אליהם, מכח ריכוזו בתורה. ובאחד הפעמים עלה לאוטובוס והתיישב במקומו, והרבנית ע"ה עלתה לאחר כמה תחנות עם סלים, ובעת ירידתה הגישה לפניו חלק מהסלים שיעזור לה להביאם לבית. וכשהגיעו לבית שאלה היכן הסלים, ולא הבין את שאלתה, הרי לא שמע ולא ראה כלל. וכל זה מכח ריכוזו בסוגיות, ולכן לא שם לב שהרבנית עלתה לאוטובוס והגישה לפניו חלק מהסלים.
ובשו"ת ושננתם (עמ' שנג) הביא סיפור מהגה"צ רבי יהודה צדקה זצ"ל, שסיפר כי בזמן המלחמה הפגיזו את בנין ישיבת פורת יוסף, והרבנים והתלמידים ברחו מהישיבה. ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל שם לב שמרן אאמו"ר זצוק"ל איננו, ואמר להרב צדקה כנראה הרב נשאר ללמוד בישיבה, מהרה חוש להביאו. ואכן הרב צדקה חזר לבנין הישיבה תחת הפגזות, וראה את הרב רכון על ספרים שקוע בלימודו, ולא שם לב להפגזות ולכל מה שאירע עם בריחת הרבנים והבחורים מהבנין. ומיד כאשר הוציאו הרב צדקה מהבנין, נפל פגז בסמוך למקום שהרב ישב, וכך ניצלו חייו. ופעם עלה על סולם לעיין באיזה ספר, ועמד שם כמה וכמה שעות בריכוז נפלא, וכאשר סיים כסבור היה שעומד על הקרקע, והתחיל ללכת, ואז נפל מהסולם ושבר את ידו. ובשו"ת ושננתם הנ"ל (עמ' שמה) הביא מעשה עם הגאון החזון איש, שפעם אחת נכנסו אליו כמה נערים, ומכח ריכוזו האדיר לא שם לב לכך, עד שניגש אליו רב מסויים ואמר לחזון איש שהתלמידים הגיעו, ורק אז הרים עיניו מהספר, ודיבר עמהם ובירכם.
ובספר כבוד התורה (דף קי) מסופר, שפעם הגיע רב מסויים לחזו"א, ורצה לשאול שאלה מסויימת, אחד ממקורבי החזו"א, אמר לו שרב פלוני רוצה לשאול את הרב שאלה, החזו"א הנהן בראשו לאות הסכמה, ולאחר כרגע נכנסו לחדרו של הרב לשאול את השאלה, והיה הרב שקוע בלימודו ולא שם לב בנוכחותם, והיה צריך להפריעו מחדש. וכיו"ב מסופר גם בספר דרכה של תורה (דף רמה) על החזו"א. ע"ש. ולפני כמה שנים דיברנו בפני תלמידים ספרדים צעירים, בישיבה בבני ברק, ובמהלך השיחה סיפרנו להם אודות מרן שליט"א על כח התמדתו ושקיעותו בתורה, ולאחר זמן אמר לי ראש הישיבה שם, כי השיחה שמסרנו בפני התלמידים השפיעה עליהם יותר מכמה וכמה שיחות של אחרים, שהרי הללו מרבים לספר אודות גדולי אשכנז על גדלותם ושקיעתם בלימוד וכו', אך כאשר אותם תלמידים שמעו סיפורים כאלה בדיוק על גדולי הספרדים, זה אכן השפיע עליהם יותר משאר השיחות ששמעו, והוא מעין מה שאמרו רוצה אדם בקב שלו, ואדם קרוב אצל עצמו.
ובשיחותיו בישיבת חזון עובדיה, היה מזהיר תמיד קודם יציאת הבחורים לבין הזמנים, שילמדו בבין הזמנים, ומרבה בדוגמאות מגדולי הדורות הספרדים שניצלו את ימי בין הזמנים ללמוד מסכתות אחרות שלא לומדים אותם בישיבות, כדי להיות בקיאים בש"ס ובפוסקים. וראה מ"ש בזה בקובץ חזון עובדיה ח"א, בסופו.
ולפני שנים מרן אאמו"ר כיהן איזו תקופה כר"מ בישיבת פורת יוסף, והיה מגיע לשעתיים אחר הצהרים לבית המדרש שם, ואמרו לי כמה חכמים, כי שעתיים אלה היו האוירה הטובה ביותר במשך כל היום, מאחר והרב עמד על כך שילמדו עם חברותא, וישאו ויתנו בויכוח על דברי הפוסקים, והדבר גרם לריתחא דאורייתא, באשר מרן היה זורק שאלה לחלל האויר, והבחורים היו מתווכחים ביניהם במשא ומתן של הלכה, והדבר גרם למתיקות בתורה, וחיזוק האוירה בביהמ"ד.
וסיפר לנו מרן אאמו"ר, שבזמנו ביקש ממנו הרב ברוך טולידאנו זצ"ל לעבור על כל הספר קצור שלחן ערוך שלו, והבטיח לתקן את כל מה שיעיר לו מרן אאמו"ר, וישנה מפסקי הבן איש חי והכף החיים, ויכתוב הכל כדעת מרן הש"ע וכדעתו. אך מרן אאמו"ר לא הספיק לשלוח לו את הערותיו, והרב טולידאנו שבק חיי לכל בריה. וכאשר מרן אאמו"ר ביקש מבניו להדפיס את הערותיו, לא יצא לפועל, ויצא הספר הזה על פי הלכ' של הרב בא"ח. וממילא מה שיש הנתלים בספר הנז', לא ידעו ולא יבינו שביקש לתקן ולא הספיק.
בברכת התורה,
יצחק יוסף
הראשון לציון הרב הראשי לישראל
כיצד נדע מאיזה רב כדאי לינק וללמוד?
[1] ובזה יש לבאר קושיא גדולה, להבין פשוטה של משנה, באבות ד,כ. רבי יוסי ברבי יהודה איש כפר הבבלי אומר הלומד מן הקטנים (מת"ח צעיר) למה הוא דומה, לאוכל ענבים קהות (לא בשלות) ושותה יין מגתו (מיץ ענבים, שעדין לא הגיע להיות יין משכר). והלומד מן הזקנים למה הוא דומה, לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן. זאת אומרת, צריך ללמוד מן הזקנים. אבל ממשיכה המשנה, רבי אומר, אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו, יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו. ע"כ. לכאורה מחלוקת קיצונית, רבי אומר 'אל תתייחס' צעיר או מבוגר, תסתכל רק מה יש לו בתוכו, מה התורה שלו. ואילו ר"י ב"ר יהודה אומר 'תסתכל אם הוא צעיר', אל תלמד ממנו, 'אם הוא מבוגר' תלמד ממנו. איך זה יתכן מחלוקת כזו קיצונית במציאות. ועוד, שלכאורה מבחינה הגיונית רבי יוסי ברבי יהודה צודק, יש הבדל גדול בין מי שלומד מהצעירים למי שלומד מאדם מבוגר?!
אבל לפי מה שאמרנו מסתדר יפה, רבי לא בא לחלוק על ר"י ב"ר יהודה, הוא בא להוסיף עליו, זה נכון שהלומד מצעיר זה ענבים קהות וממבוגר זה ענבים בשולות ויין ישן, אבל תדע לך, זה לא מספיק להסתכל רק על זה, צריך להסתכל ג"כ מה התוכן, לפעמים יש לך ת"ח שהוא מבוגר, אבל כל הלימוד שלו מצעירותו, היה לפי מה שהוא מבין, ולא היה מתחשב מספיק מה המפרשים, הפוסקים, הדורות הקודמים אמרו, אלא מה הבנתי נגמר, זה מה שנשאר לו, אז זה גם שהזקין, אפילו חדש אין בו, אין לו תורה אמיתית, אין לו חידושים אמיתיים, הוא לא זכה 'לשמש' ת"ח, הוא לא התחדד מספיק, אבל יש קנקן שהוא חדש, צעיר, אבל הוא מלא ישן, זה כל מה שהוא לומד, הוא בכלל לא מסתכל על ההבנה שלו, הוא מסתכל מה פירשו רבותינו, מה דברי רבותינו, כל מה שהוא מתחקה וחותר, זה אחר דעתם והבנתם של רבותינו, ולהבין אותם כראוי, ולמה פירשו כך ולא כפשוטו, ומדוע מוכרח יותר לפרש כדבריהם, ומהו בדיוק ביאור דבריהם, וכן ע"ז הדרך, הוא מלא ישן, זה יש לו דעת זקנים, אדם כזה שהוא צעיר, אבל הוא מלא ישן, אדרבא תלמד ממנו תורה. אז נכון בדר"כ צעירים, הם עדין לא בשלים בשביל זה, זקנים, הם כבר למדו את הלקח, כשביטלו פעמים רבות דעתם בשביל להתחקות ולעמוד על דעתם של רבותינו הקדמונים, הם כבר יודעים להתבונן נכון, החידושים שלהם אמיתיים, אבל יש מן הזקנים, שהם לא חתרו להבין דברי רבותינו, אלא עמדו על ביאור הדברים לפי שכלם, הם לא התחקו אחר שכלם והבנתם של רבותינו, אז לא למדו להתבונן נכון, ולכן אפילו חדש אין בו.
ובזה פירשנו על דרך הדרוש גם את המשנה באבות ג,ד, הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו, דהיינו 'המתעורר' לחידוש והבנה מסויימת, 'בלילה' כשלן בעומקה של הלכה, באיזו סוגיא בתורה שבע"פ שהיא כמו הלילה (תנחומא פ' נח ס"ג), אבל הוא מסתכל סביבו ורואה שהוא לבד, 'מהלך בדרך יחידי', המפרשים הפוסקים לא הסבירו ככה, 'ומפנה לבו לבטלה' שאומר מה בכך, אני הבנתי כך, הם כנראה לא עמדו על הדבר, ומבטל ואינו מייחס חשיבות לזה שהם לא פירשו כך, 'הר"ז מתחייב בנפשו' ח"ו, מפסיד הכל.
האם עדיף רב עם דעה עצמית או רב שמתבטל?
כמו כן יש לפרש דבר נחמד, יפה שיחתן של עבדי אבות, מתורתן של בנים (בראשית רבה ס,ח). עבדי אבות רחוקים יותר ביולוגית מאשר הבנים, אבל כל מעיינם בהנהגת האבות, אינם נקראים על שם עצמם אלא על שם האבות, עבדי אבות. כמו עבד מלך, מלך. ולכן דבקים במדת האבות בטהרה ונקיות. ונמצא מעתה, שאפילו שיחת חולין שלהם, יפה יותר, דהיינו נקיה ותואמת למקור יותר, אפילו מתורתן של בנים, ממה שחידשו הבנים בגופי תורה שקיבלו מהאבות. כי סוף סוף כבר אותם חידושים של הבנים אינם מיוחסים לאבות אלא לבנים.
ואשרי הבן, שזוכה להיות גם עבד לאבותיו, שבזה, על אף שמחדש בתורת אביו, ונעשית תורתו שלו, אבל נשאר צמוד ברוחו למקוריות הדברים ברוח אבותיו, כמו כן אשרי העבד, שזוכה להיות גם בן לאדונו, שאינו מסתפק במה שמקבל מאדונו, אלא מחדש ומרבה ומטפח ומרחיב את דברי אדונו, כמו שנאמר ברבי אליעזר הגדול, דעל אף שהעיד על עצמו שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מרבו, אולם העידו עליו רבותינו שהיה עומד ואומר בדרשותיו דברים שלא שמעתן אוזן מעולם, והיינו שהיה משועבד רק למה ששמע מרבו, בבחינת עבדי אבות, אבל הרחיב בביאור עומק ורוחב כוונת רבו בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם שאפילו רבו לא אמרם, בבחינת תורתן של בנים. לקיים טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידיך.
[2] א.ה. והיינו על דרך מה שפרשו, שאם מה שזרע הנפטר בחיים, ועדיין ממשיכים את זה, אף הוא בחיים.
