שאלה: אדם שנותן שקית תה לתוך כוס מים בשבת, האם מותר לנענע את השקית או אסור משום בורר, שהרי בחזו"ע שבת ח"ד (עמ' שפב) כתוב, מותר להוציא את השקית, אע"פ שמיד מטפטפים טיפות מים מתוך השקית, ואין בזה איסור בורר, כיוון שנעשה מאליו. אך כאן אי אפשר לומר שנעשה מאליו, כיוון שהאדם מנענע את השקית, וכוונתו להוציא את המים שבלועים בין עלי התה וניחא לה בכך, ואע"פ ששניהם צלולים מכל מקום נכנסים מים רגילים ויוצאים מים צבועים?
תשובה: קודם יש להבין את ההיתר שכתב מרן זצ"ל בהוצאת השקית אפילו בלי שמנענע, שהרי מרן ביאר בגלל שהוא לא מתכוון לכך, והיינו ע"פ מה שכתב הרמב"ם לגבי תבן בתוך הכברה, שמותר להעביר את הכברה אע"פ שנופל מעט מן המוץ. ולכאורה לא מספיק הטעם שהוא לא מתכוין, שהרי אם זה ודאי יקרה, זה נקרא פסיק רישיה, ועדין אסור, ורק אם זה לא פסיק רישיה זה מותר, וכאן לכאורה פסיק רישיה בטיפות הללו שהם יטפטפו מן השקית כשיוציא מהכוס, אין צד שלא יטפטפו. אבל התשובה, הוא לא מתכוון לזה בכלל, אלא הוא מתכוון רק כדי להוציא את השקית ולהשים אותה בפח, ואז זה מטפטף, יש כאן גדר של "מתעסק" לענין מה שיוצא הטיפות או שנופל המוץ מתוך הכברה. כך אפשר ללמוד גם מהרמב"ם, כאשר מדקדקים בשורש הדברים, רואים שזה בגלל שע"י שהוא לא מתכוון, לכן הוא כמתעסק בעלמא. הפעולה בכללותה בכלל לא קשורה לברירה, אלא רק להוציא את השקית או להעביר את הכברה ממקום למקום[1].
אבל כאשר מנענע את השקית בידיים מעל הכוס, הוא עושה זאת במיוחד ע"מ שיתבררו הטיפות מתוך השקית, ולכן לכאורה צריך לאסור את זה[2]. אבל יש עצה אחרת לכך, שמלכתחילה יכין את הכוס תה סמוך לכיור, ואז מעיקר הדין רשאי להוציא את השקית מהכוס, ולנער אותה בידים מעל הכיור.
כי דוקא כאשר ניעור השקית נעשה מעל הכוס, אז הטיפות שנכנסות לכוס התה הם נקראות אוכל, והשקית תה עם הגרגירים היא נקראת פסולת. ואז יש כאן אוכל ופסולת, ולכן צריך לאסור. אבל אם מנערים את הטיפות מעל הכיור, הטיפות נקראות פסולת, והשקית תה עם הגרגירים נקראת פסולת, והכל כאן פסולת. כך מדייק הפרי מגדים מדברי התוספות (שבת עד. ד"ה היו), שבמלאכת בורר, צריך שיהיה דבר שהוא פסולת ודבר שהוא אוכל, או דבר שחפצים בו ודבר שלא חפצים בו, (שזה נחשב כאוכל ופסולת). ולכן במקרה שלנו, כיוון שבשניהם אינו חפץ, שניהם נחשבים כפסולת, אז לא שייך פה דין בורר, וכל מה שמסלק את הטיפות בכיור, זה רק כדי שלא יתלכלך הרצפה או השיש[3].
למסקנה: אין להקל לנענע את השקית תה מעל הכוס, אבל להמתין מעל הכוס שיטפטפו מאליהן מותר. וכן יש להקל לנענע את הטיפות מעל הכיור. והמחמיר גם בזה, ומכין את הכוס תה סמוך לאשפה, ומיד זורק לשם, ולא מנענע את השקית אפילו מעל הכיור, קדוש יאמר לו, ותבוא עליו הברכה.
[1] אבל עדין קשה, שלכאורה עדיין צריך להמתין כמה רגעים עם השקית מעל הכוס, כדי שהטיפות לא יטפטפו על הרצפה, וכשממתין לזה, בודאי שמתכוין שיטפטפו הטיפות. אלא צריך להסביר שמרן זצ"ל התיר זאת, כיון שהוא לא עושה מעשה על מנת לברור, הוא רק מתעכב בשב ואל תעשה, הוא רק לא ממשיך את הפעולה המותרת של הוצאת השקית, כדי שלא יטפטף על הרצפה. לכן אין פה פעולת בורר, רק פעולה של סילוק השקית מהכוס והיא מותרת, ואגב זה נופלים טיפות והוא לא מתכוון לכך.
[2] אמנם צריך לדעת, שאיסור ברירה זה רק כאשר הוא מתקן את הדבר, וכאן הוא לא מתכוון לתקן כלום, לא את גרגירי התה שבשקית ולא את הטפות, אלא רק רוצה לסלק את השקית ולשים אותה בפח, ואז הוא מנענע כדי לסלק את הטיפות שיפלו כאן ולא ילכלכו את השיש והרצפה, שיהיה שלום בית...
גם יש את הסברא של המנחת יצחק שהוזכר בחזו"ע שם, שכותב, השקית תה היא מבוררת לעולם, כמו זבוב במשקה או חתיכת בשר. ז"א זבוב שנפל לתוך כוס, י"א שצריך להוציא אותו עם מעט משקה, כדי שלא יהיה בורר, אבל להלכה מעיקר הדין מותר להוציא אפילו את הזבוב לבדו, אפילו שיטפטף גם המשקה שכביכול נטפל אליו, אף שלכאורה זה בורר, אבל זה לא, מפני שמעיקרא הטיפות לא מעורבות בזבוב, הזבוב מבורר לעצמו, לכן אינם נחשבות מעורבות בו, כמו כל התה שבתוך הכוס. וכך כותב המנחת יצחק לגבי שקית התה שמוציא מהכוס משקה, שהוא לא מעורב בשקית התה, אלא המשקה עצמו לחוד, והשקית עצמה לחוד. ולכן י"ל, כשמסלק את השקית, ומטפטפים הטיפות ע"י הנענוע, הוא משלים את ההפרדה המותרת של השקית מהמשקה שבכוס.
אבל למעשה אין להקל בזה, זה נראה כאיסור תורה, גם זה לא כזה היתר מבורר, ולכן אין לסמוך על שיקולים כאלו בשביל היתרים כאלה. זה טוב בשביל להליץ זכות על מי שבטעות נענע את השקית מעל הכוס בשבת, מחמת ההרגל של יום חול. בזה נאמר לו שכנראה הוא לא עבר על איסור תורה, אבל לא בשביל להתיר ע"פ זה למעשה.
[3] וכ"ש בצירוף הסברות שהזכרנו קודם לכן, שהוא לא עושה כאן תיקון לדבר, וכן הטיפות לא נחשבות כמעורבות.
תשובה: קודם יש להבין את ההיתר שכתב מרן זצ"ל בהוצאת השקית אפילו בלי שמנענע, שהרי מרן ביאר בגלל שהוא לא מתכוון לכך, והיינו ע"פ מה שכתב הרמב"ם לגבי תבן בתוך הכברה, שמותר להעביר את הכברה אע"פ שנופל מעט מן המוץ. ולכאורה לא מספיק הטעם שהוא לא מתכוין, שהרי אם זה ודאי יקרה, זה נקרא פסיק רישיה, ועדין אסור, ורק אם זה לא פסיק רישיה זה מותר, וכאן לכאורה פסיק רישיה בטיפות הללו שהם יטפטפו מן השקית כשיוציא מהכוס, אין צד שלא יטפטפו. אבל התשובה, הוא לא מתכוון לזה בכלל, אלא הוא מתכוון רק כדי להוציא את השקית ולהשים אותה בפח, ואז זה מטפטף, יש כאן גדר של "מתעסק" לענין מה שיוצא הטיפות או שנופל המוץ מתוך הכברה. כך אפשר ללמוד גם מהרמב"ם, כאשר מדקדקים בשורש הדברים, רואים שזה בגלל שע"י שהוא לא מתכוון, לכן הוא כמתעסק בעלמא. הפעולה בכללותה בכלל לא קשורה לברירה, אלא רק להוציא את השקית או להעביר את הכברה ממקום למקום[1].
אבל כאשר מנענע את השקית בידיים מעל הכוס, הוא עושה זאת במיוחד ע"מ שיתבררו הטיפות מתוך השקית, ולכן לכאורה צריך לאסור את זה[2]. אבל יש עצה אחרת לכך, שמלכתחילה יכין את הכוס תה סמוך לכיור, ואז מעיקר הדין רשאי להוציא את השקית מהכוס, ולנער אותה בידים מעל הכיור.
כי דוקא כאשר ניעור השקית נעשה מעל הכוס, אז הטיפות שנכנסות לכוס התה הם נקראות אוכל, והשקית תה עם הגרגירים היא נקראת פסולת. ואז יש כאן אוכל ופסולת, ולכן צריך לאסור. אבל אם מנערים את הטיפות מעל הכיור, הטיפות נקראות פסולת, והשקית תה עם הגרגירים נקראת פסולת, והכל כאן פסולת. כך מדייק הפרי מגדים מדברי התוספות (שבת עד. ד"ה היו), שבמלאכת בורר, צריך שיהיה דבר שהוא פסולת ודבר שהוא אוכל, או דבר שחפצים בו ודבר שלא חפצים בו, (שזה נחשב כאוכל ופסולת). ולכן במקרה שלנו, כיוון שבשניהם אינו חפץ, שניהם נחשבים כפסולת, אז לא שייך פה דין בורר, וכל מה שמסלק את הטיפות בכיור, זה רק כדי שלא יתלכלך הרצפה או השיש[3].
למסקנה: אין להקל לנענע את השקית תה מעל הכוס, אבל להמתין מעל הכוס שיטפטפו מאליהן מותר. וכן יש להקל לנענע את הטיפות מעל הכיור. והמחמיר גם בזה, ומכין את הכוס תה סמוך לאשפה, ומיד זורק לשם, ולא מנענע את השקית אפילו מעל הכיור, קדוש יאמר לו, ותבוא עליו הברכה.
[1] אבל עדין קשה, שלכאורה עדיין צריך להמתין כמה רגעים עם השקית מעל הכוס, כדי שהטיפות לא יטפטפו על הרצפה, וכשממתין לזה, בודאי שמתכוין שיטפטפו הטיפות. אלא צריך להסביר שמרן זצ"ל התיר זאת, כיון שהוא לא עושה מעשה על מנת לברור, הוא רק מתעכב בשב ואל תעשה, הוא רק לא ממשיך את הפעולה המותרת של הוצאת השקית, כדי שלא יטפטף על הרצפה. לכן אין פה פעולת בורר, רק פעולה של סילוק השקית מהכוס והיא מותרת, ואגב זה נופלים טיפות והוא לא מתכוון לכך.
[2] אמנם צריך לדעת, שאיסור ברירה זה רק כאשר הוא מתקן את הדבר, וכאן הוא לא מתכוון לתקן כלום, לא את גרגירי התה שבשקית ולא את הטפות, אלא רק רוצה לסלק את השקית ולשים אותה בפח, ואז הוא מנענע כדי לסלק את הטיפות שיפלו כאן ולא ילכלכו את השיש והרצפה, שיהיה שלום בית...
גם יש את הסברא של המנחת יצחק שהוזכר בחזו"ע שם, שכותב, השקית תה היא מבוררת לעולם, כמו זבוב במשקה או חתיכת בשר. ז"א זבוב שנפל לתוך כוס, י"א שצריך להוציא אותו עם מעט משקה, כדי שלא יהיה בורר, אבל להלכה מעיקר הדין מותר להוציא אפילו את הזבוב לבדו, אפילו שיטפטף גם המשקה שכביכול נטפל אליו, אף שלכאורה זה בורר, אבל זה לא, מפני שמעיקרא הטיפות לא מעורבות בזבוב, הזבוב מבורר לעצמו, לכן אינם נחשבות מעורבות בו, כמו כל התה שבתוך הכוס. וכך כותב המנחת יצחק לגבי שקית התה שמוציא מהכוס משקה, שהוא לא מעורב בשקית התה, אלא המשקה עצמו לחוד, והשקית עצמה לחוד. ולכן י"ל, כשמסלק את השקית, ומטפטפים הטיפות ע"י הנענוע, הוא משלים את ההפרדה המותרת של השקית מהמשקה שבכוס.
אבל למעשה אין להקל בזה, זה נראה כאיסור תורה, גם זה לא כזה היתר מבורר, ולכן אין לסמוך על שיקולים כאלו בשביל היתרים כאלה. זה טוב בשביל להליץ זכות על מי שבטעות נענע את השקית מעל הכוס בשבת, מחמת ההרגל של יום חול. בזה נאמר לו שכנראה הוא לא עבר על איסור תורה, אבל לא בשביל להתיר ע"פ זה למעשה.
[3] וכ"ש בצירוף הסברות שהזכרנו קודם לכן, שהוא לא עושה כאן תיקון לדבר, וכן הטיפות לא נחשבות כמעורבות.