ביאור דברי החיד"א המובאים בספר לקט הקציר בענין הוראות האר"י ז"ל.

[דעת תורה]

ידועים דברי הלקט הקציר בשם החיד"א שכתב כך:



ויש לעיין בדבריו.
שהרי בנידון ההוא שהזכיר לענין שהחיינו ולישב בסוכה ביו"ט שני - האר"י לא דיבר מאומה, אלא זה מחלוקת הפוסקים וכפי שהביא שם באורך. והרי הוא כתב ששאל את החיד"א 'על פתגמא דנא' דהיינו איך הוא נוהג בענין ההוא של שהחיינו, וע"ז ענה לו שנוהג כדעת מרן השו"ע.
ולאחר מכן המשיך בדבר שלא קשור לענין שבדבר שהאר"י מחמיר עושה כדבריו וזה רק לעצמו - מה הקשר של הדברים לענין?
וביותר, שעצם תשובה זו צ"ע, שהרי החיד"א כתב במקומות רבים מספריו שהלכה כדעת האר"י נגד מרן דאילו מרן היה רואה דברי האר"י היה חוזר בו.
ומהם
מראית העין ליקוטים סימן יא
והאמת הוא מה שכתבתי דהיא נסחא אמיתית בכ"י ומרן לא ראה אותה. ואם היה רואה אותה ודאי היה מביאה כמו שמחבב דברי הזהר הקדוש תמיד וכן אני אומר דדבר שרבינו האר"י ז"ל כתב אפי' שהוא הפך מרן ז"ל יש לעשות כמ"ש האר"י ז"ל דפשיטא לי דאלו מרן ז"ל ידע דעל דרך האמת צריך לומר כך ודאי גם הוא ז"ל הורה כן
ברכי יוסף אורח חיים סימן מו ס"ק יא
יש נוהגים לברך הנותן ליעף כח ואין וכו'. עתה נתפשט המנהג בגלילותנו לברך זאת הברכה, עפ"י כתבי רבינו האר"י זצ"ל (שה"כ דף ב ע"ב). כי אף דקבלנו הוראות מרן קים לן דאלמלא מרן אף הוא ראה דעת קדוש האר"י זצ"ל, גם הוא יורה לברכה.
ברכי יוסף אורח חיים סימן תכא ס"ק א
לא אמרינן בזמירות פסוקי מוסף, [והוא כסברת המנהיג שהביא הטור סי' מ"ח, והסכים רבינו האר"י ז"ל על ידו. ובתריה גרירי בדוכתי טובא, הפך מרן, דקים להוא לרבנן דאי מרן שמיע ליה דברי האר"י הוי הדר ביה
שו"ת טוב עין סימן ז
ומטעם זה נתפשט בכמה קהלות לומר ברכת הנותן ליעף כח אעפ"י שהיא ברכה כולה מחודשת ומרן בש"ע נדחה קרי לה. דמאחר דרבינו האר"י זצ"ל כתב שיש לאומרה ופירש סודה כן ראוי לעשות דודאי אלו מרן ז"ל ידע מגדולת האר"י ושהוא אמר לאומרה כן הוה עביד עובדא בנפשיה

וא"כ איך יתכן שכתב כן בפשיטות בכמה וכמה מקומות, ועשה מזה כלל גדול, וכתב בספריו בכל דוכתא, אולם כונתו היתה להחמיר רק לעצמו? אתמהה.
ואולי יש חסרון בדברים שם בשאלה ובתשובה. וצ"ע.

 

[אושרי רביב]

הרב דניאל אביטן עשה עבודה נפלאה בספריו שיצאו לאור על ידי מהדורתו, תבדוק במקומות שהזכרת האם הזכיר את לקט הקציר הזה ומה שכתב עליו.

 

[דעת תורה]

ובדרך אגב, מענין הוראות האר"י, ראיתי כעת שמרן הגרע"י זצ"ל הביא בכמה מקומות מספריו את דברי האגרות משה שכתב:
שו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן קה
והלום ראיתי להגאון ר' משה פיינשטיין (חאו"ח ח"ד סי' ג) שכתב, שהדבר פשוט דמ"ש האחרונים שכל שיש מחלוקת בפוסקים, הקבלה תכריע, זהו דוקא בדבר המפורש בספר הזוהר והתיקונים, אבל כתבי האר"י אף שגדול כבודם מאד, מ"מ הוא כאחד מן הפוסקים, שרשאים לחלוק עליו אפילו בדברי הקבלה וסתרי תורה, כי לא לנו יתמי דיתמי לומר מי גדול ממי, ולכן אין דבריו מכריעים בהלכה יותר מכל רבותינו, וכיון דאיכא פלוגתא, ספק ברכות להקל. ע"כ.
ועיינתי באגרות משה גופיה לראות אהא קאי, וראיתי שנשאל
כיצד פסק המ"ב גבי ניעור בלילה לא יברך בבוקר ברכות אלקי נשמה, ברכות התורה וברכת המעביר שינה והא ענין זה הוא מחלוקת הפוסקים, וכתבו האחרונים בריש ה' תפילין שכל מקום שיש מחלוקת הקבלה תכריע, והאר"י ז"ל כתב שיש לברך.
והשיב: הנה פשוט שהקבלה תכריע הוא ס' הזוהר והתקונים שהם דברי תנאים אבל כתבי האר"י ופע"ח אף שגדול מאד, הוא כאחד מכל הפוסקים שרשאין לחלוק עליו אף בדברי הקבלה ולא לנו יתמי דיתמי לומר מי גדול ממי לכן אין דבריו מכריעין יותר מכל רבותינו וא"כ כיון שאיכא פלוגתא הא ספק ברכות להקל ולכן טוב לשמוע אותן מאחר ולכוין לצאת ואף שלא יצא לדעת הלבוש אין בזה עצה אחרת.
והרי אנן קי"ל בנידון ההוא כן כדעת האר"י ולא חיישינן לדברי הפוסקים, וא"כ אין לנו את דברי האגרות משה למעשה, וצ"ע.

 

[דעת תורה]

הרב דניאל אביטן עשה עבודה נפלאה בספריו שיצאו לאור על ידי מהדורתו, תבדוק במקומות שהזכרת האם הזכיר את לקט הקציר הזה ומה שכתב עליו.

אין לי את המהדורה שלו.
מי שיכול לבדוק תע"ב.

 

[הרב שמעון ללוש]

וא"כ איך יתכן שכתב כן בפשיטות בכמה וכמה מקומות, ועשה מזה כלל גדול, וכתב בספריו בכל דוכתא, אולם כונתו היתה להחמיר רק לעצמו? אתמהה.

מה קשה כ"כ?! למה צריך שאחרים יבארו מה שכבר ביאר בעצמו ופירש שיחתו,
שהרי זה בדיוק מה שכתב לבאר, שכמעט ברור אצלו שאילו ראה מרן הוה הדר, מ"מ אינו לענין הוראה לאחרים, אלא לענין לנהוג בעצמו בצנעה בביתו בחומותיו, וגם אינו לענין להקל אלא להחמיר, ואינו המקום היחיד שמפרש כן, שכבר כתב כן להדיא בברכיו חיו"ד סי' שלא (ס"ק חי-כ), ע"ש. זולת דברים שבלאו הכי פשט המנהג ע"פ האר"י כפי שהובא בציטוטים שהוזכרו ממנו לעיל, ופשוט.

והרי אנן קי"ל בנידון ההוא כן כדעת האר"י ולא חיישינן לדברי הפוסקים, וא"כ אין לנו את דברי האגרות משה למעשה, וצ"ע.

לא קי"ל בנידון ההוא כדעת האר"י מחמת שהם דברי קבלה, אלא קי"ל בזה כפי שהבינו גדולי הפוסקים הספרדים בדעת מרן הש"ע שקיבלנו הוראותיו, בשגם כך היא דעת רוב הפוסקים, שמחמת כן נהגו אצלנו ע"פ הוראתם, וכל שכן שכך הסכים רבנו האר"י וכתב בזה דברים נלהבים. וכמבואר בילקו"י סי' מז הלכה ח.
משא"כ אחינו האשכנזים דלית להו קבלת הוראות מרן ומעולם נהגו לחוש בזה לשאר פוסקים, ופשוט.

 

[דעת תורה]

שהרי זה בדיוק מה שכתב לבאר, שכמעט ברור אצלו שאילו ראה מרן הוה הדר, מ"מ אינו לענין הוראה לאחרים, אלא לענין לנהוג בעצמו בצנעה בביתו בחומותיו, וגם אינו לענין להקל אלא להחמיר

המושג שמרן היה חוזר בו היינו שכלפינו מרן השו"ע כתב 'יש' לברך הנותן ליעף כח. 'אסור' ללכת ד' אמות ללא נט"י וכיו"ב. יש לנו כאן דעת 'מרן' שאומר כדעת האר"י. האם דעת מרן זה רק 'לעצמו', ולא לאחרים? כשאומרים שפוסק היה חוזר בו מחמת דברי הראשונים האם זה רק לעצמו ולא לאחרים?
ובפרט שבדברי החיד"א שהבאתי לעיל 'מפורש' שהוא גם להורות לאחרים.
כן אני אומר דדבר שרבינו האר"י ז"ל כתב אפי' שהוא הפך מרן ז"ל יש לעשות [מי? רק החיד"א בעצמו?] כמ"ש האר"י ז"ל דפשיטא לי דאלו מרן ז"ל ידע דעל דרך האמת צריך לומר כך ודאי גם הוא ז"ל הורה כן [למי? רק לעצמו?]
עתה נתפשט המנהג [אצל כולם ולא רק החיד"א בעצמו] בגלילותנו לברך זאת הברכה, עפ"י כתבי רבינו האר"י זצ"ל (שה"כ דף ב ע"ב). כי אף דקבלנו הוראות מרן קים לן דאלמלא מרן אף הוא ראה דעת קדוש האר"י זצ"ל, גם הוא יורה [לאחרים] לברכה

שכבר כתב כן להדיא בברכיו חיו"ד סי' שלא (ס"ק חי-כ),

שם מדובר שהאר"י דעתו כן לפי הפשט!! ולא לפי הקבלה.
במקומות שהבאתי מדובר שהאר"י כתב לפי הקבלה!! וזה ההבדל הגדול.

לא קי"ל בנידון ההוא כדעת האר"י מחמת שהם דברי קבלה, אלא קי"ל בזה כפי שהבינו גדולי הפוסקים הספרדים בדעת מרן הש"ע שקיבלנו הוראותיו, בשגם כך היא דעת רוב הפוסקים, שמחמת כן נהגו אצלנו ע"פ הוראתם, וכל שכן שכך הסכים רבנו האר"י וכתב בזה דברים נלהבים

אינו נכון כלל בדעת רבותינו הספרדים, וגם לא בדעת הרב עובדיה

שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן לג
מרן השלחן ערוך /א"ח/ (בסימן מ"ז סעיף י"ב) פסק, שלענין ברכות השחר, הלילה הולך אחר יום שלפניו, ואינו צריך לברך ברכות התורה כל זמן שלא ישן. והמגן אברהם (סימן תצ"ד) חשב לדייק מלשון השלחן ערוך, שרק השינה קובעת לענין ברכות התורה, ולכן אם לא ישן כל הלילה אינו מברך ברכות התורה בבוקר. ושוב העלה שהעיקר שיש לברך, אלא שהרוצה לצאת ידי ספק ישמע הברכות מאיש אחר שישן בלילה שינת קבע. ובאמת שיש לדחות דיוקו מלשון מרן, שכוונת מרן השלחן ערוך היא שאם ישן שינת קבע בלילה, אפילו אם נתעורר בעוד לילה, טרם שיעלה עמוד השחר, אף על פי כן צריך לברך, אבל כשלא ישן רשאי ללמוד כל הלילה, הואיל והלילה נמשך אחר היום שלפניו, ולעולם לאחר שעלה עמוד השחר צריך לברך ברכות התורה. וכן דחו האחרונים דיוקו של המגן אברהם הנ"ל. ראה בספר לשון לימודים (סימן כ"ב), ובמטה יהודה עייאש (סימן מ"ז). וכן העלה הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (סימן ל"ג).
והן אמת שהפרי חדש (סימן מ"ז) חולק על השלחן ערוך, והעלה שאם לא ישן כל הלילה אינו צריך לברך. וכן הסכים החיי אדם. וכן פסק המשנה ברורה, משום דספק ברכות להקל. וכן כתב בשו"ת נטע שורק (חלק יורה דעה סימן ס"ג). ושכן היה מנהג החתם סופר לשמוע ברכות התורה מאדם אחר שישן בלילה. ברם רבינו האר"י בשער הכוונות (דף א' עמוד ב') כתב: כל שמונה עשר ברכות השחר עד סוף ברכות התורה, חייב כל אדם לסדרן בכל יום ולברך אותן אף על פי שלא נתחייב בהן, לפי שכולם רמזים נפלאים לאורות עליונים, ואין לבטלם אפילו אם לא ישן בלילה כלל, ואפילו אם לא הסיר בגדיו ומנעליו, אף על פי כן צריך לברכן כולן, חוץ מברכת על נטילת ידים ואשר יצר, ששתי ברכות אלו אם לא נתחייב בהן אינו מברך אותן ע"כ. וכן כתב הגאון המקובל רבי שלום שרעבי בספר נהר שלום (דף כ' ע"ב). וכן פסק הגאון מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול (סימן מ"ב). וכן העלה מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן מ"ו ס"ק י"ב), ושכן פשט המנהג. וכן פסק הגאון רבי חיים פלאג'י במועד לכל חי (סימן ח' אות כ"ו). ובספרו כף החיים (סימן ט' אות ב') הוסיף, שהניעור בלילה לא יסמוך על אחרים לשמוע מפיהם ברכות התורה, שכיון שהוא בר חיובא לברך, יתן בקולו קול עוז לברך בעצמו ברכות התורה. וכן העלה בשו"ת השיב משה טייטלבוים (חלק אורח חיים סימן ב'). וכתב הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בערוך השלחן (סימן מ"ז ס"ק כ"ז), שכן עיקר להלכה, ושכן הוא המנהג הפשוט, ואין לשנות ע"כ. וכן פסקו הגאונים רבי אליהו מני בזכרונות אליהו (עמוד ס"א), ורבי יוסף חיים מבבל בבן איש חי (פרשת וזאת הברכה אות ג'). וידוע שבמקום מנהג אין לומר ספק ברכות להקל. וכמו שכתב בתרומת בדשן (סימן ל"ד). וכן הסכימו כל האחרונים. ולכן העיקר בזה להלכה שגם הניעור כל הלילה צריך לברך ברכות התורה לאחר שיעלה עמוד השחר. ע"כ.

לשון החיד"א בברכ"י שהוא מקור העדות על המנהג וביאורו הוא
ברכי יוסף אורח חיים סימן מו ס"ק יב
ומנהגנו לברך כל הברכות בשם ומלכות, חוץ מברכת על נטילת ידים עפ"י כתבי רבינו האר"י זצ"ל

לפי כללי הפסיקה של הפשט אין שום הו"א לברך, שהרי נחלקו האחרונים בדעת השו"ע. וגם חלקו על השו"ע וכפי שפסק המ"ב. והרי המ"ב והאשכנזים חוששים פחות לסב"ל מאשר הספרדים, והספרדים חוששים גם נגד מרן מפורש שהיה אומר לברך, וכ"ש כאן שהוא ספק בדעת מרן. ובפרט שרבינו הפר"ח שהוא מרבותינו הספרדים פסק לא לברך, וגם מהר"י זיין שהביא הברכ"י שם פסק כן. אז לפי הפשט אין שום צד בעולם לפסוק לברך. כל מה שפסקו לברך זה אך ורק ורק ואך לפי רבינו האר"י וכפי שכתב להדיא החיד"א, ונמשכו אחריו כל רבותינו ממשיכי מסורת הפסיקה הספרדים שהם הר"ח פלאגי והר"א מאני והבא"ח והכה"ח וסיעתם וכפי שהביא הרב עובדיה זצ"ל, וגם הוא ראה המנהג כן והשאירו על כנו.

וא"כ בהאי דינא אנו נוהגים לברך לנעור בלילה רק עפ"י רבינו האר"י, וכך דעת הרב עובדיה זצ"ל, וא"כ תחזור הקושיא איך הביא הרב עובדיה את דברי האגרות משה, שהרי אנן לא קי"ל כדבריו הנ"ל.

 

[הרב שמעון ללוש]

ב"ה
כל זה טוב בביאור כוונת מרן החיד"א כשלא ביאר לנו שיחתו,

אולם לאחר שביאר שיחתו שכל מה שכתב הוא לענין לנהוג לעצמו, ולחומרא,
מה יעזור כל מה שנפלפל בדבריו מה אנו סבורים שהיתה צריכה להיות כוונתו באותם לשונות?!

אלא שממה שבאמת נראה סתירה לדבריו מלשונותיו שכתב לגבי הוראה לאחרים, עליהם כתבתי לבאר שהמדקדק באותם מקומות שכתב כן לענין הוראה לאחרים יראה נכוחה שפירש בהם שכן פשט המנהג, וממילא אין אחר המנהג כלום.

 

[דעת תורה]

אולם לאחר שביאר שיחתו שכל מה שכתב הוא לענין לנהוג לעצמו, ולחומרא,
מה יעזור כל מה שנפלפל בדבריו מה אנו סבורים שהיתה צריכה להיות כוונתו באותם לשונות?!

כבר כתבתי שדברי הלקט הקציר אינם ברורים בקשר של הדברים ועל מה נאמרו. יתכן למשל [בתור השערה] שהחיד"א כיון לא על 'דברי הלכה' אלא על 'חומרות' בעלמא, כמו י"ב חלות בשבת וכדומה, שבזה כיון שגם לאר"י אינו 'חובה' - אינו מחמיר כי אם לעצמו, אבל בדברי הלכה אין זה 'חומרא' אלא 'הלכה', ואם גם מרן השו"ע היה מודה בזה אז אין זה 'חומרא' לעשות כדעת האר"י אלא 'חובה', שהרי כך היא דעת מרן.
לסמוך על אמירה כזו שמופיעה בספר בודד נגד כל כתביו של החיד"א שכתבם במשך כל חייו בצורה ברורה שלא משתמעת לשתי פנים - אי אפשר.
וכי החיד"א ציפה שאנו נחכה שהרב כלפון ידפיס את ספרו ויכתוב מה אמר לו כדי שנדע מהי דעתו? מה שכתב בספריו הרבים זה מה שמחייב אותנו, וזה מה שאנו לומדים בשיטתו, וכפי שהבינו כל חכמי הדורות שלאחריו. אם היה רוצה החיד"א היה כותב זאת להדיא, אבל הוא כתב להיפך.
מקסימום אפשר לומר שיש 'סתירה' בדעת החיד"א ולא 'ביאור' שיטתו, כיון שכתב להדיא להיפך.
גם אם נאמר שיש סתירה בדבריו - ודאי שעיקר דעתו זה כפי שכתב להדיא בספריו, וכנ"ל.

שהמדקדק באותם מקומות שכתב כן לענין הוראה לאחרים יראה נכוחה שפירש בהם שכן פשט המנהג, וממילא אין אחר המנהג כלום.

החיד"א עצמו כתב שהמנהג פשט 'בגלל רבינו האר"י', אז איך אפשר להפוך הקערה על פיה, ולומר שפסק כן מחמת המנהג ואין אחר המנהג כלום?

 

[הרב שמעון ללוש]

ב"ה
דברי מרן החיד"א בברכ"י יו"ד ברורים הם, וכבודו הוא שמחליט לפרש דבריו דוקא בענין שהאר"י התכוין ע"פ הפשט, אין לזה כל זכר בדברי מרן החיד"א שם.

הן אמת שיש שכתבו שדברי רבנו האר"י שם אינם אלא ע"פ הפשט, אבל א"ז ענין לדברי מרן החיד"א שלא זכר מזה ולא מידי, ואדרבא דבריו בתושב"כ ותושבע"פ משלימים זל"ז ומבארים זא"ז, באופן דאצטמיד חצבא ובא זה ולימד על זה.

ולכן אף שיש מנהגים שלדעת מרן החיד"א נתפשטו ע"פ הוראת רבנו האר"י, נזהר מרן החיד"א להורות דווקא בהם כדברי רבנו האר"י, אחר שנתפשט המנהג כך על פיו, אבל בדבר שלא נתפשט המנהג על פי רבנו האר"י, נזהר מרן החיד"א שלא לשנות ההוראה לציבור, רק לבאר מאי דקים ליה שנראה שמרן היה חוזר בו, ושמחמת כן בעל נפש ראוי לנהוג כן לעצמו בדבר שהוא לחומרא ותו לא מידי, וכמבואר בדבריו בתושב"כ על הברכיים הנ"ל, ובתושבע"פ לגברא רבה דאסהיד עלה בספרו לקט הקציר.

וכבר ביאר מרן החיד"א שיחתו בזה יותר מפורש מלתא בטעמא, בספרו ככר לאדן סי' ה אות ז, וז"ל:

שאלת ממני ידיד נפשי כי יש חברה אחת, שבכל יום קורין אגב אסיפ"א סדר חוק לישראל, וגם ביו"ט קורין ומקרין סדר היום, אי שפיר עבדי. ושכמ"ה.

תשובה: האח האח הלא ידעת אם לא שמעת, כי דברים אלו לא נאמרו אלא למצניעהן והולכי על דרך מנהגי רבינו האר"י ז"ל בכל עניניו, וכמה דברים שנוהגין המון העם והמשכיל בעת ההיא ידום. כגון שיש כמה חברות ובתי מדרשות שאחר ערבית קורין תורה נביאים וכתובים, ומרבית העם זהירין בזה וכל אחד קורא כדרכו במקרא, ואלו עוברין דרך ארצם כמה חכמי ארץ ישראל ואינם אומרים להם שום דבר, אף שרבינו האר''י זצ"ל הזהיר שלא יקראו מקרא בלילה, מ"מ סברי מרנן דהני מילי אין לאומרם בפני עמי הארץ, דכמו זר נחשב לומר שלא ילמדו תורה, והצנועים מושכין את ידיהם שלא לגלות אזהרות רבינו האר"י זצ"ל.

ולא עוד אלא שגם איזה גדולי ישראל אביקי בפשט טובא, וזמנין דשמעי דברי רבינו האר"י זצ"ל ואינם זזים ממנהגם,
הלא תראה הרב הגדול בעל פרי חדש ז"ל כתב שנהג שלא לומר ברכת הנותן ליעף כח הגם שרבים אומרים אותה עפ"י האר"י ז"ל,
וזמנין דמטיחים דברים ואינם מאמינים כמ"ש הרב מהרד"ק על עמידה בברכו,
גם הרב מר וקציעה ז"ל קורא תגר על איזה דברים וכתב שהוא מקובל שלא לחוש על דבר שלא בא בתלמוד.

והגם שאני הדל כתבתי בעניותי כל הרבנים הנז' וכיוצא למען י"סלחו הצדיקים שלא כיוונו אל האמת, מ"מ אני נזהר שלא לדבר בפרסום נגד העושים נגד דברי האר"י ז"ל, ומזקנים אתבונן.

נ.ב. ובעיקר דין ברכות התורה לניעור כל הלילה שחשב לבאר בדעת מרן זצ"ל ביחו"ד שהוא בגלל הוראת רבנו האר"י, אחר שכך כתב מרן החיד"א, אולם לא כן אנכי עימדי, שכבר לימד לנו מרן זצ"ל בכיו"ב ביבי"א ח"ב סי' כה אות יג, דאף שמרן החיד"א ועוד כמה פוסקים היו סבורים שנתפשט המנהג ע"פ רבנו האר"י, כפי שהביא שם ביבי"א לעיל מיניה (אות יב) ממרן החיד"א ועוד, אולם אינו מוכרח שהמנהג התפשט על פי רבנו האר"י, כפי שביאר שם כמה אפשרויות ע"פ מה נתפשט המנהג. ולמדנו מדבריו, שאת העדות של התפשטות המנהג אנו מקבלים מרבותינו, אבל את הסיבה להתפשטות המנהג, שהיא מחמת הוראת רבנו האר"י, איננו מוכרחים אליה, אלא יש לצדד מטעמים אחרים, כמבואר שם ביביע אומר באר היטב. וכך בדיוק אנו אומרים בנידון ברכות התורה, שהמנהג נתפשט לברך כמבואר בדברי מרן החיד"א, ומה שביאר מרן החיד"א שנתפשט ע"פ הוראת רבנו האר"י, אפשר לצדד גם באופן אחר, שנתפשט ע"פ הבנתם הפשוטה של רוב רבותינו בדעת מרן הש"ע, שכך סברו בדעתו וכך הנהיגו, (ושמא עוד מזמן מרן כך נהגו על פיו או ע"פ קודמיו). וגם מרן החיד"א גופיה לא ראה ללמוד ממנהגים אלו שנתפשטו לדעתו ע"פ הוראת רבנו האר"י, להלכות אחרות שלא נתפשט בהם מנהג ע"פ רבנו הא"י, וכפי שהבאנו לשון קדשו מדבריו שבספר כיכר לאדן, שעולים כפתור ופרח עם דבריו שבכתב בברכ"י יו"ד, ודבריו שבע"פ בלקט הקציר.

והכל על מקומו בא בשלום.

 

[דעת תורה]

דברי מרן החיד"א בברכ"י יו"ד ברורים הם, וכבודו הוא שמחליט לפרש דבריו דוקא בענין שהאר"י התכוין ע"פ הפשט, אין לזה כל זכר בדברי מרן החיד"א שם.

הן אמת שיש שכתבו שדברי רבנו האר"י שם אינם אלא ע"פ הפשט, אבל א"ז ענין לדברי מרן החיד"א שלא זכר מזה ולא מידי,

כבודי לא 'החליט' לפרש דבריו כך, אלא זוהי המציאות. שם הדברים נאמרו בענין הלכתי גרידא, ללא שום סממן קבלי.
'רק' כשהאר"י כותב טעמים בקבלה, כמו תפילין דר"ת, ברכת הנותן ליעף כח, הליכה ד"א ללא נטילה וכדומה זה נקרא שהוא פסק עפ"י הקבלה, ובזה אמרינן לדעת החיד"א שהשו"ע היה חוזר לפסוק כדבריו, אבל כשהוא דן עפ"י הפשט - אדרבה הרי ידוע שהאר"י שאל את מרן שאלה בהלכות רבית, וחזינן מיניה שבפשט אין כוחו עדיף משאר הפוסקים, ואדרבה שאר הפוסקים ומרן בכללם עדיפי מיניה. ולכן מה שהחיד"א 'לא זכר' מזה ולא מידי - מה הצורך לזכור אם זה הענין שמדובר בו, ובמקומות אחרים גילה דעתו להדיא שדעתו כדעת האר"י ומרן היה חוזר בו, והחילוק בין פשט לקבלה פשוט מאד.

וכבר ביאר מרן החיד"א שיחתו בזה יותר מפורש מלתא בטעמא, בספרו ככר לאדן סי' ה אות ז, וז"

יישר כח לכבודו שהביא ראיה לחילוק שכתבתי בין נושאים 'הלכתיים' לבין נושאים של 'חומרות בעלמא', שכל מה שאמר החיד"א שמחמיר לעצמו זה רק בנושאים של 'חומרות', וזה בדיוק מה שכתב בככר לאדן, בענין של קריאת חוק לישראל ולימוד תורה בלילה שזה לא ענין 'הלכתי', אלא ענינים בעלמא, ובזה כתב שלא נאמרו אלא למצניעיהן.
ואדרבה הביא שם את דברי הפר"ח לענין 'הלכתי' של הנותן ליעף כח, וכתב שהוא 'לא כיון לאמת', ושהוא נזהר 'שלא לדבר בפרסום נגד העושים נגד דברי האר"י', כלומר שאם נראה מישהו שלא מברך הנותן ליעף כח לא נמחה בו בפרסום כאלו שהוא עובר על דברי הגמ' [בניגוד לזה שאם לא יברך ברכת מתיר אסורים נדבר עליו בפרסום שהוא עבריין שעובר על דרבנן, אבל הכא לא נעשה כן], אולם מאידך לא אמר שרק אני אומר כן לעצמי, אלא ההוראה לרבים היא כן כדעת האר"י כיון שזה ענין הלכתי, וכנ"ל.

שכבר לימד לנו מרן זצ"ל בכיו"ב ביבי"א ח"ב סי' כה אות יג, דאף שמרן החיד"א ועוד כמה פוסקים היו סבורים שנתפשט המנהג ע"פ רבנו האר"י, כפי שהביא שם ביבי"א לעיל מיניה (אות יב) ממרן החיד"א ועוד, אולם אינו מוכרח שהמנהג התפשט על פי רבנו האר"י, כפי שביאר שם כמה אפשרויות ע"פ מה נתפשט המנהג.

הנה כיון שכבודו מחשיב מאוד את ענין המסורת כפי שניכר בעיקר בענין הנפח והזית והדרהם ועוד - דוקא בזה, דברי מרן הגרע"י זצ"ל צריכים לי עיון טובא, דמה שכתב שם בענין ברכת הנותן ליעף כח - זהו חידוש שחידשה תורה דיליה, אבל מסורת חכמי הספרדים לדורותיה לא היתה כן, ולא מצינו לאף אחד שיכתוב שאצל 'הספרדים' המנהג התפשט לפי 'הפשט'.
דמה שהביא ראיה מהאשכנזים שמברכים אע"פ שאינם הולכים כדעת רבינו האר"י - צ"ע, דהא האשכנזים נהגו כן מקדמת דנא וכפי שהביא הטור שיש ברכה זו בסידורי אשכנז, וגם הרמ"א פסק כן למעשה ושכך המנהג פשוט, וא"כ ודאי שהם יברכוה, ועליהם שייך לומר הכלל הידוע של תה"ד שבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל, ואע"פ שגם אצלם יש שפקפקו בברכה זו כמו האגור והמהרש"ל – מ"מ הם קבלו את דברי הטור והרמ"א מחמת המנהג, דהא האגור והמהרש"ל רצו 'לפקפק במנהג הקיים', ואת זה לא קיבלו. אולם הספרדים למה שיעזבו את דברי השו"ע המפורשים שגם בזה כתב שאף הנוהגים כן אין דבריהם נראים, ובזה לא שייך לומר שהמנהג גובר, שהרי השו"ע מיירי לנוהגים כן, ועליהם כתב שיש לבטל מנהגם, וזה שונה משאר ההלכות שכתב בהקדמתו שלא בא לבטל מנהגים, דהתם בסתמא, אבל כשמרן כותב לבטל את המנהג ולמחות בהם - אם לא שומעים לא זה אומר שלא קיבלנו הוראות מרן, וכ"ש שלא היה בזה מנהג פשוט לברך אצל הספרדים אלא חלק נהגו וחלק לא נהגו. וע"כ שמברכים רק עפ"י האר"י וכנ"ל.
והרי גם הפר"ח דקדים טובא לחיד"א כתב שהתפשט המנהג לברך ברכת הנותן ליעף כח עפ"י דברי רבינו האר"י, ולכן הוא לא היה מברכה.
ומה שכתב מרן זצ"ל שהתפשט כיון שהשו"ע חזר בו עפ"י העדות של הכנה"ג - הנה גם זה צ"ע טובא, דאדרבה זוהי הראיה הגדולה לדברי החיד"א דאמרינן שאילו מרן היה רואה דברי האר"י היה חוזר בו [וכמדומני שעמד בזה כבר הגאון הנאמ"ן], שהרי הכנה"ג כתב להדיא וזה כמו שלש שנים בא פה תירי"א ת"ח מארץ הצבי והעיד ששמע שרבינו המחבר ז"ל חזר בו בסוף ימיו והיה אומרה בהזכרת שם ומלכות על פי הקבלה, ועל פי עדות זו נהגו קצת לברכה בשם מלכות, וגערתי בהם שלא מפני עדות המעיד ששמע על פי השמועה נניח מה שכתב כאן ונבא לידי ברכה לבטלה. ועוד, הטענה שכתב רבינו ז"ל שמאחר שלא נזכרה בגמרא אין לנו רשות לאמרה, טענה יפה היא, כמו שכתב הרא"ש על ברכת פדיון הבן שמצא בתשובות הגאונים שמאחר שלא הוזכרה זו בגמרא אין לאמרה ע"כ.
הרי שהכנה"ג עצמו כתב שמרן חזר בו לברך 'עפ"י הקבלה', וגם כתב להדיא שעפ"י עדות זו נהגו קצת לברכה [נגד הוראת מרן השו"ע]. והכנה"ג דלא ס"ל חזרת מרן בזה כיון שזה רק מפי השמועה - ס"ל שלא לברך, וראיה שלא היה בזה מנהג קדום, ובודאי שע"פ הפשט אין מקום לספרדים לברכה, וכדעת מרן השו"ע, והאחרונים הספרדים, וכל מה שמברכים זה רק עפ"י האר"י כעדות הכנה"ג, הפר"ח, החיד"א ושאר רבני הספרדים לדורותיהם.

ומה שהביא מרן זצ"ל משו"ת כנסת ישראל לענין ברכות השחר שלא נתחייב בהם עי"ש - שם באמת המנהג הוא קדום אצל בני ספרד עוד לפני הוראות האר"י, וכפי שמוכח גם מהפר"ח שם שכתב היכא דלא אפשר כבר נתפשט המנהג לאמרן בין נתחייב בה בין לא נתחייב בה, וכמו שכתב ההגה. וכן פסק הב"ח [ד"ה וכל]. וכן כתבו המקובלים עי"ש, הרי שהביא את המקובלים בתור סיוע, אבל המנהג הוא גם אצל הספרדים לברך ודלא כמרן השו"ע, ומנהג זה מוזכר בכל הראשונים הספרדים, ובסידורי ספרד הישנים וכבר מזמן הגאונים נהגו כך, אלא שהרמב"ם חלק על הגאונים ודבריו לא התקבלו, והאר"י רק חיזק את המנהג הקדום, ולכן אין משם ראיה שלא עושים כדברי האר"י, כיון ששם כך אכן המציאות, משא"כ בברכת הנותן ליעף כח הפוסקים עצמם כתבו שהמנהג הוא עפ"י האר"י והם הרי יודעים היטב איך פשט המנהג כיון שהם היו באותו הדור שהמנהג החל להתפשט ושמעו את הרבנים ואת השיח התורני באותו זמן ממש מדוע אנשים מתחילים לברך ולא מוחים בהם, ולכן דברי מרן הגרע"י זצ"ל בענין זה צריכים לי עיון רב.

וממילא גם בענין ברכות התורה - לשער שהמנהג התפשט רק לפי הפשט שזהו נגד כללי ההלכה המקובלים בידינו שסב"ל אמרינן גם נגד מרן [ולא יעזור מה פירשו בדעת מרן, כיון שאפילו שמרן היה אומר להדיא לברך היינו פוסקים סב"ל נגדו, דהא מיירי עוד לפני שהתפשט המנהג. אנו דנים מדוע מעיקרא התחילו לנהוג כמותו ולא אמרו סב"ל], וכ"ש שיש מחלוקת גדולי הפוסקים בדעתו, וגם הפר"ח והר"י זיין פסקו לא לברך, וגם כפי שכתבתי החיד"א עצמו ידע מה סיבת התפשטות המנהג, ואדרבה הדברים תואמים לדבריו במקומות אחרים וכפי שכתבתי.

 

[מנשה]

וא"כ איך יתכן שכתב כן בפשיטות בכמה וכמה מקומות, ועשה מזה כלל גדול, וכתב בספריו בכל דוכתא, אולם כונתו היתה להחמיר רק לעצמו? אתמהה.

כבודו שכח להביא מקום אחד שממנו יובנו דברי מרן החיד"א - לענין אם יש להשמיע לאוזניו תפילת הלחש כתב בברכי יוסף סימן ק"א לענין הלכה העלה הרב פר"ח כדמשמע מתוספתא והזהר, דלכתחילה לא ישמיע לאזניו. וכן ראוי לנהוג וכמ"ש מרן בבדק הבית, שראוי לחוש לדברי הזהר. וגם אני שמעתי שכן כתבו גורי האר"י זצ"ל והכרעת האר"י ז"ל מכרעת עכ"ל וכן בקשר גודל סי' י"ב אות ב' – ספר שכתב להמון העם כתב בסתם שלא להשמיע לאוזניו

ובמחזיק ברכה ס' קמ"א כתב ודברי הרב פר"ח עיקר לחוש לדברי הזהר גם בתפלה וכדברי מרן עצמו בבדק הבית וכבר הופיע רוח הקדש בבית המדרש מיסוד רבינו האר"י זצ"ל שכתב דגם בתפלה צריך שלא ישמיע לאזניו ומי יבא אחרי המלך. ומיהו אין זה אלא דוקא למישרים ארחותם כי שיח וכי שיג להם לכלכל את דבריהם במשפט האורים, אמנם להמון העם תיסגי שלא ישמיעו לאחר, והנח להם לישראל כי לא נאמרו כל השעורים האלו אלא למצניעיהם לסדרי בירורין והוו זהירין ואת צנועים חכמה עכ"ל

וע"כ צ"ל שסובר שודאי שיש להורות ולעשות כדברי רבינו האר"י אלא שאין זה עיקר הדין אלא למי שרוצה לדקדק ולישר אורחיותיו ינהג כדברי האר"י והמון העם למרות שעדיף שיעשו כדברי רבינו האר"י לא מוחה בידם ומה שהביא בלקט הקציר שאמר איני מחמיר אלא על עצמי ר"ל מחמיר לעצמי ולכמותי ולא מונע מהמון העם לעשות שלא כדברי האר"י

אלא שיש להוסיף שכמו כמעט בכל ענין אין כאן כלל גורף ובכל דבר צריך לעיין לגופו של דבר ולהורות בשכל נכון שהנה בתיקון ליל שבועות יצא בחריפות נגד אלו שלומדים דברים אחרים ולא את התיקון שסדר רבינו האר"י למרות שודאי שאין חובה לקרוא את התיקון -שיש לחלק בין הדברים

ומה שכתב בברכ"י בסי' של"א (סק"כ) שם מדבר לענין דבר שודאי שמותר אלא שהאר"י היה נוהג בו בדרך חומרא ומדת חסידות ולכן כתב שם שאפילו לרוצה להתנהג בחסידות עדיף לו להחמיר בדברים אחרים – עיקרי הדת ותיקון המידות והיינו גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה – שמרוב עבודה של חומרות הפסידו את העיקר (וכמה צריך לעורר על זה)

ולמרות שאפשר להסביר שדברי החיד"א שהביא בלקט הקציר כוונתו על ענין חומרות האלו שהיה נוהג בהן האר"י לא משמע שהוא מדבר על זה שאין זה אלא מעט חומרות שהובאו בשער המצות ומשמע שהוא מדבר על דברי רבינו האר"י באופן כללי