להלן קטעים מתוך שיחות שמסר מרן זיע"א בפני בחורי הישיבות בימי בין הזמנים כפי שזכיתי לכתוב מפי קדשו, למרות שהמובא כאן זהו רק חלק קטן מהנושאים עליהם היה מעורר מרן בפני בחורי הישיבות [ונדפסו עוד רבים משיעוריו בימי בין הזמנים בספר "דורשי תורה"], ולדוגמא זכור אזכור בהיותי בישיבה קטנה הגיע מרן זצ"ל לישיבת בין הזמנים (ט"ו באב תשנ"ז), ובשיעורו פתח במשא ומתן ארוך ומייגע בדיני ממונות, רבים מהבחורים תמהו מה להם ולשיעור ממוני כזה, אך מרן זיע"א המשיך להרצות את דבריו בשטף, כשהוא מוכיח שגם אם הנתבע אינו תלמיד חכם יכולים הדיינים לטעון עבורו "קים לי", ומפיו נשפכים דעות הפוסקים בזה אחר זה, הללו מיימינים והללו משמאילים, ועדיין לא אמר די עד שהתחיל מונה את השיטות שהגיעו לעשרות אחת לאחת וסופרן לתמיהת הבחורים, ולאחר שפרש את השיטות כשמלה, פנה אל הבחורים ואמר להם: ראו כמה טרחנו לחפש אחרי הפוסקים בדברינו עד שמצאנו כי בשיטה זו יש כמה וכמה פוסקים, ועתה שוו בדעתכם אילו הייתם יושבים בבית הדין ולפניכם היה בא מקרה כזה, כיצד הייתם מכריעים? תארו לעצמכם שהיינו מתעצלים לחפש אחרי הפוסק הנוסף וההלכה היתה נפסקת שלא כדת מחמת עצלותנו! הלא רצונכם להיות דיינים הדנים דין אמת לאמיתו, ולהציל עשוק מיד עושקו, והיאך תוכלו ליישם זאת ללא עיון בעמל ובהתמדה? ובפתיחת ספרו שו"ת יביע אומר חלק א' (אות יא) הרחיב את הדיבור בנושא זה.
ואחד מהדברים עליו היה חוזר מרן זיע"א בשיחותיו לפני בחורי הישיבות הוא הצורך בשאיפות לגדולות, בדבריו היה מוחה על רגשי הנחיתות הקיימים אצל בחורים רבים, ומכריז כי על כל בחור לשאוף להיות גדול הדור, ובידו הדבר! בדרך זו מסביר מרן זיע"א (ענף עץ אבות עמ' קסז) את דברי המשנה "דע מאין באת ולאן אתה הולך", שכן מעלתם של ישראל גבוהה ממלאכי השרת, ואין ערוך לתורתו ותפילתו כשיעשה אותם בכונה לשם ה', ויזכור להיכן תחזור נשמתו לחזות בנועם ה' לאור באור החיים, ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון לפני הקב"ה שישלם את שכרו בשלמות, לא רק על מעשיו הטובים אלא אפילו על מחשבותיו הטובות, ועל פירות ופירי פירות מעשיו ופעולותיו שהניח אחריו בעולם, ובמחשבות אלה ישאף להתעלות ויכיר בערכו וכך יהיה עדיו לגאון ולתפארת.
ובמעט מן המעט שהורשינו להציץ בכתביו של מרן זיע"א מצאנו כי לא פעם הוא כותב מאשר אמרו בשבחו, כאשר את הדברים הוא כתב לעצמו בלבד לפכח את צערו ולא האמין שעין זר תשזפם. ומאוד מסתבר כי בימים בהם היה נתון מרן זיע"א בעין הסערות אשר שטפו את ראשו ורובו [אשר כל השומע מקצת מהן תסמרנה שערות ראשו, באיזה דרכים נלוזות נקטו נגדו משנאיו להבאיש את ריחו ככל האפשר], לא הניח מרן זיע"א לגלים הזדונים להטביעו, ביודעו כי נכון לו עתיד גבוה ונישא, ועוד יבוא היום וכל הצרות תשכחנה והוא ימשיך בעבודת הקודש ביתר שאת וביתר עוז.
דוגמא מפליאה לכך מצינו בהספדו על רבו הגדול רבינו עזרא עטיה זצ"ל [והבאתי את צילום כתב היד במאמר הקודם בקובץ המצורף], בו הוא מציין לעצמו בזה"ל: "סיפר לי ר' עזרא עדס, שכאשר יצאתי מלפניו [בשנת תש"ז בדרכו למצרים], אמר לו: בעוד עשר שנים יהיה האברך הזה כרבי יוסף חיים"! את הדברים מעולם לא אמר מרן זיע"א בפומבי, ואף השמיטם מההספד שנדפס בספרים, אך כאמור אלו הן היו שאיפותיו ולפסגה זו הציב לעצמו מטרה לנסוק. (ובהקדמת שו"ת מעט דבש ח"ב עמ' ו מעיד ג"כ ששמע כן מפי הגר"ע עדס באזכרת השבעה לראש הישיבה הגר"ע עטיה זצ"ל). וכן: ביום שני כט אדר א' התשמ"ט בבוקר ביקרתי אצל הרב משה שטערן מח"ס באר משה, ונתתי לו הספר טהרת הבית, ואמר שכבר קנהו והשבח השביח את הספר שהוא ספר נפלא מאוד בבקיאות ובחריפות וכו'.
ובמקום אחר שנכתב [שנת תשי"ב] לאחר שניסו ללחוץ על גדולי הדור דאז לכפות את מרן זיע"א להשפיל את ראשו בפני מתנגדיו, מצינו: ומעיד אני עלי שמים וארץ כי הגאון רצ"פ פראנק נ"י השבח השביח מאוד את ספרי, ואמר שלא אשגיח במקנאים ממני, ואיני חייב לענות להם כלל. וגם לאחרים אמר על ספרי שהוא מלא רוח חיים ורוח חכמה ובינה. וכן מוה"ר הגאון ר' עזרא עטייא נ"י היה צר לו מאוד על צערי, ועל שמחת חג הפסח אשר נהפכה עלי לתוגה ... ואמר שנחלה מרוב צערו עלי [!]. ואמר עוד כי ספרי בחינת אור השמש ועיני המקטרגים עליו חולות, ותכהין עיניהם מראות, וכל פעם שמוסיפים לעיין בספרי קרני השמש מעוורים את עיניהם ויוכו בסנוורים מקטון ועד גדול. וידידי הרה"ג ר' יאודה שאקו נ"י ראב"ד לעדת הספרדים בירושלם תובב"א אמר לי שעיין הרבה בספרי והיה לו לשמחת החג ומצא בו טעם לשבח.
וממוצא דברים אלה תבוא תועלת עצומה לכל צורב ולומד אשר רוחו נופלת בקרבו מתוך מחשבות שאינו מקבל את היחס הראוי לו, או שלא מתייחסים אליו כהוגן וכדו', ובעצת היצר הצורר מתעצב אל לבו ומתרפה בעבודתו, ובאמת עליו להתמקד בכשרונותיו ובשבחיו, ויעלה אותם על הכתב לעודד את עצמו, וישא קל וחומר ממרן זיע"א מאורן של ישראל אשר באמת עברו על ראשו מסכתות של התנכלויות בל יתוארו [ואינן ידועות כיום כמעט בכלל, מחמת רצונו של מרן זיע"א להסתיר את הדברים למען כבוד מתנגדיו, חרף הפצרות בני ביתו לפרסם לכל הפחות את המשא ומתן ההלכתי שעבר ביניהם, וחלקם נתפרסמו לאחרונה בהקדמת שו"ת חזון עובדיה ובספר אביר הרועים], ובכל זאת עודד את עצמו והתעלה יותר ויותר. ויתכן שזהו פשר דברי רב יוסף לתלמידו (סוטה מט: ) "לא תתני ענוה דהאיכא אנא", וגדולי המפרשים המה ראו כן תמהו היאך יתכן שהעניו יעיד על עצמו שהוא עניו? וכל אחד פנה לדרכו. ויתכן שרב יוסף נתכוין לומר לתלמידו, כי צמיחתו הרוחנית לא יכלה להתפתח אם היה מתנהג בענוה פסולה, אחרי כל הגלים והמשברים שעברו עליו בימי חייו, אם על ידי עוורונו שהיה חשוב כמת, ואם מחמת מחלתו ששכח את כל תלמודו (נדרים מא. עירובין עה: וברש"י, ועוד), ואעפ"כ לא נפל בזרועות היאוש, באמור מי אני ומה חיי שאוכל לצמוח שוב ולהתעלות, אלא האמין בעצמו והתאמץ לחזור על כל לימודו, עד שבאמת זכה להיקראות "סיני" (שלהי ברכות והוריות, ורש"י מו"ק יב.), ואם כן לא פלא שעם כל ענוותנותו המופלגת הכיר בכוחות עצמו וידע מתי לאחוז בה ומתי לזונחה. ובא להורות בזה דרך לרבים, כי גם מי שהוא עניו מופלג יכיר את כוחותיו ומעלותיו וידע היכן להשתמש בכל אחת מהנה, וכמו שביאר כעי"ז בספר רוב דגן (סוטה שם), ובשו"ת עמק הלכה בוימל (ח"א סימן ע). ואפשר לומר באופן שונה כי בא רב יוסף לומר, לא תתני בטלה הענוה, דהאיכא אנא - שיש לי שאיפות ורצונות לעבוד על מדת הענוה ולהגיע אל תכליתה ומסתמא גם אזכה לה, מעין דברי התוס' (כתובות סג.), "דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול".
וכפי הנראה בדרך השערה, נאמר כי ניכר במרן זיע"א שיש כמה גדולי ישראל אשר דמותם שימשה נר לרגליו, והנהגותיהם נחקקו על לבו ביותר, הדברים ניכרים ביותר בדברי השבח אותם הוא מוצא לנכון לומר על הגאונים שנזכרים בשיעוריו, וכמובא רבות בספרי "מעדני המלך", וכה מצינו שכתב בדברי הספדו על הגאון רבי יעקב שאול אלישר: "ספריו נותנים לנו אישית עידוד רב, שעם כל עיסוקו בעסקי הצבור יכול היה לחבר כ"כ חיבורים. אנו תקוה שה' יעזרנו על דבר כבוד שמו שג"כ נוכל להמשיך בחיבורים לזכות את הרבים". ובעת דברו עם ת"ח שההדיר את ספרי ג"ע החיד"א התבטא מרן זיע"א באזניו ואמר "הלואי שנזכה להגיע למעלתו של מרן החיד"א! איזה זכות יש לכם להדפיס את ספריו, בודאי שזכותו תגן עליכם". ובראיון שניתן לתקשורת מיד לאחר היבחרו לכהונת הרב הראשי לישראל הזכיר את דמותו של הגאון רבי יצחק אלחנן כאחד מגאוני ישראל שטרח לפסוק בכחא דהיתרא מאהבתו את ישראל, ובמסגרת ההלכה הצרופה, והתבטא כי לאורו הינו הולך בפסיקותיו, וכהנה עוד רבות בהספדיו על גדולי ישראל, ובתיאוריו את קורותיהם, ניכר בשבחיהם הנאמרים על ידו ובעטרות אשר הוא מעטר לראשם, מה הם הדברים העומדים בראש מעייניו.
וכך כתב רבינו יונה (משלי כז, כא, ובשערי תשובה ש"ג אות קמח) על הפסוק 'מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו', "פירושו, מעלות האדם לפי מה שיהלל, אם הוא משבח המעשים הטובים והחכמים והצדיקים, תדע ובחנת כי איש טוב הוא ושורש הצדק נמצא בו, כי לא ימצא את לבו לשבח את הטוב והטובים תמיד בכל דבריו, ולגנות העבירות ולהבזות בעליהן מבלי מאוס ברע ובחור בטוב". וכך הם דברי רבינו המאירי (אבות פ"ה מכ"א): "כמו שהכסף והזהב יש להם מצרף לבחינת עניינם, כך יבחן האיש לפי מהללו, כלומר לפי המידות שתראה שהוא משבחם ויועץ בהם, תכיר בו שהוא בעל המדה ההיא, כי הלשון שליח הלב". וכך דרשו דורשי רשומות "הוא - היה אומר", כי השבח השגור על שפתיו מוכיח על מהותו. וכן ביארו כעי"ז "חכם מה הוא? אומר", כי חכמת האדם ניכרת לפי אמירותיו.
בין הזמנים זהו מושג שהאשכנזים בדו מלבם בשנים האחרונות. בצעירותנו היה לנו בישיבה חופש מז' ניסן עד אחרי פסח, ושלשה ימים לפני סוכות עד איסרו חג, כדי שנוכל להתכונן ולסדר את הקניות לחג בימים אלה ותו לא!
בגמ' (מנחות צט: ) "שאל בן דמה בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יוונית? קרא עליו המקרא הזה 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה', צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יוונית". ואם בבין הזמנים יש פטור מלימוד התורה, היה לו להשיבו שילמד חכמה יוונית בבין הזמנים... דעו, אין מושג כזה שנקרא בין הזמנים, עליכם ללמוד בלי סוף, אתם צריכים להיות מורי הוראה בישראל! למי שתהיה שאלה וכי ישאל את הסוחרים בשוק?! או את החכמים בעיניהם המזוייפים שיודעים רק לעשות השכבות ולדרוש אל המתים... אנשים כאלה אינם ראוים להיקרא תלמידי חכמים, רק מי ששוחה בתלמוד ושם בו את כל מעייניו זהו תלמיד חכם אמיתי, תשקדו גם בבין הזמנים על תלמודכם וכך תצליחו!
נאמר בתורה "כי בשמחה תצאון ובשלום תובלון", עליכם בני התורה לדעת כי כשאתם יוצאים לבין הזמנים אתם צריכים להיות בשמחה שאתם יוצאים עם מטען של תורה.
הייתי מסיים מסכתות
כשהיתה לנו חופשה היינו מנצלים אותה לרכוש בקיאות, במשך השנים הייתה תקופה שנתנו עיניהם בי והצריכו אותי לסיים כל חודש מסכת, ועשו כל ראש חודש סעודת סיום לקהל, והייתה לי בושה אילו לא הייתי מסיים את המסכת, וכך התחלתי במסכתות קטנות. אך כמה מסכתות קטנות כבר יש? לכן הדבר נתן לי מרץ לסיים מסכתות בזה אחר זה מידי ראש חודש, 'בקטון החל ובגדול כילה', וקיימתי בעצמי 'גנובתי יום וגנובתי לילה'.
וכשאין את היסוד של ידיעת התורה מכח הגמרא, הדבר בגדר "כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה", כי אי אפשר בשום אופן לפסוק הלכה רק מהשו"ע, החובה היא להיות בקיאים בכל הש"ס, רש"י ותוס', ולגלגל הדברים בעל פה. היו שאלות רבות בהלכה, שלא היה אפשר לפסוק בהן לולי הבקיאות בגמ', כששואלים אותנו להלכה הבקיאות היא שמדריכה אותנו בפסיקה, וכמובן שאנו חוקרים בתחילה היאך המציאות, וכמו שאמרו אם ברור לך הדבר כשמש - היינו המציאות, אז אומרהו. ומה שאמרו אם ברור לך הדבר כאחותך, היינו בפסיקה ההלכתית.
באמת שכל אחד ואחד מכם אינו צריך לחיזוק בהתמדה, כי כל אחד כבר טעם טעמה של תורה ויודע כי מתוקה היא מדבש, וכי צריך להכריח את האדם לטעום דבש? והרי הוא רוצה מעצמו ביודעו ומכירו שהוא טעים, אך אין מזרזין אלא למזורזין, תנצלו כל יום וכל רגע פנוי בהתמדה בלימוד התורה.
אין ספק שתלמדו בחופש את פרק "ערבי פסחים" המלא בהלכות, ובאו בו כל הלכות קידוש, הבדלה ועוד, דברים מלאים חכמה ותבונה, וביאורו של רשב"ם על פרק זה הינו גם רש"י וגם תוספות של הפרק, וכמובן לא להסתפק רק בפרק ערבי פסחים אלא בעוד מסכתות.
ובודאי ללא ספק שצריך לעזור בבית, שהרי החובה לנהוג עם בני האדם ובפרט עם בני ביתו בחסד וברחמים, וברוך מרחם על הבריות, אך לא יסתפק בזאת ויעביר את רוב יומו בעזרה זו, שהרי יש גם ברוך מרחם על עצמו... וכמו שנאמר (משלי ג, ד) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, גם בעיני ה' וגם בעיני אדם, וכל האומר אין לי אלא תורה, גם תורה אין לו (יבמות קט: ).
אנו הספרדים מוטלת עלינו החובה להיות בקיאים בכל שטחי התורה, כשהיינו בגיל שבע עשרה היינו לומדים בכיתה אצל המנוח הגדול הגאון רבי יעקב עדס זצ"ל, ובכל זמן השיעור היה מפנה את פניו אלי, הוא היה מקשה ואני הייתי אומר לו מעין זה יש בגמ' פלונית, ומעין קושיית התוס' יש בתוס' פלוני, והייתי אומר לו במחילה מכת"ר נעלם מעינו הבדולח תוס' פלוני וכו'. והיו כולם כועסים עלי, ואומרים וכי זה מורה פרטי שלך?! והייתי אומר להם, תשאלו את הרב, וכי אני תלמיד פרטי שלו?... ובאמת בתחילה לא היו בקיאים בש"ס, אך אחר מעשה זה התחילו להיות יותר בקיאים בש"ס. והיינו מסיימים בשנה שלוש מאות וחמישים דף מלבד לימוד העיון, כי דף היומי היה כחובה עלינו, וכך הדרך הנכונה להיות בקיאים בש"ס. ישמע חכם ויוסף לקח.
חיזוק בלימוד תורה בבין הזמנים[1]
אשריכם בחורי החמד שזכיתם ללמוד תורה. עתה שיש לכם חופש עד אחרי החגים תנצלו כל יום ללימוד התורה, גדול כוחה של התורה לכפרת עוון, כמו שדרשו חז"ל (מנחות קי.): "אמר ריש לקיש, מאי דכתיב 'זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם'? כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא, האי 'לעולה למנחה', עולה ומנחה מיבעי ליה? אלא אמר רבא, כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה לא מנחה ולא אשם". העוסק בתורה אינו זקוק לכפרה אחרת, "ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה פ"א מ"א).
רבינו יונה כותב בשערי תשובה (שער רביעי אות יא): "וכנגד כולן מצות תלמוד תורה לשם שמים. וכל המועצות שזכרנו הן בכלל מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (משלי טז, ו) 'בחסד ואמת יכופר עון', כי קנין התורה נקרא קנין האמת, כמו שאמר (שם כג, כג) 'אמת קנה ואל תמכור', ונאמר (תהלים קיט, קמב) 'ותורתך אמת'. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה פכ"ה פ"א): 'עץ חיים היא למחזיקים בה' - עבר אדם על כריתות או מיתות בית דין, אם היה רגיל לקרוא פרק אחד ביום יקרא שני פרקים, אם היה רגיל לקרוא פרשה אחת יקרא שתי פרשיות. ומשני פנים תגן עליו התורה מן היסורים, האחת - כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה תלמוד תורה כנגד כולם, והשנית - כי ישית עמלו בתורה וטרחו בה ואשר תדד שנתו מעיניו יעלה במקום יסורים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צט: ), כל הגופים לעמל יולדו, אשרי מי שהיגיעה שלו בתורה. ואמרו (סנהדרין כו: ), למה נקרא שמה תושיה? שמתשת כחו של אדם".
בימים אלה ימי דפגרא, תעסקו בתורה ואל תבזבזו את זמנכם בשה"י פה"י. בכל רגע הקב"ה דן את האדם על שלא עסק בתורה, 'לא תרפני עד בלעי רוקי' (איוב ז, יט), כמה הוא שיעור בליעת הרוק בפה? שניה! וגם על זמן זה ידונו אותו מפני מה לא עסקת בתורה!
חובה לעסוק בתורה בכל רגע, וכל שכן בימים שלמים ובימי חג. כל אחד יאמץ מסכת קטנה, כמסכתות ביצה תענית מגילה, ישנן ויחזור עליהן שלא יעבור עליו רגע ללא תורה. יחוס על רגעיו, הרגעים יקרים מזהב ומפז רב, כל רגע זהו החיים של האדם, 'ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו' (איוב שם, יח), "העבר אין, והעתיד עדיין", כל החיים מורכבים מרגעים כאלה, יעסוק בהם בתורה, ואז טוב לו וטוב לעולם, ויעלה במעלות רמות.
שאיפות נעלות
על כל אחד לשאוף להיות רב גדול בישראל, וכך ינצל כל רגע מתוך שקידה והתמדה.
פעם נכנס הגאון החפץ חיים לישיבתו, וסיפר להם: פעם נפוליון הופיע לפני חייליו, ואמר: כל חייל שאינו שואף להיות גנרל, שילך מפה, איני רוצה להסתכל עליו! כל אחד חייב להיות נקי מסודר ואמיץ שיהיה גנרל. ואני אומר לכם, כל תלמיד חכם שאינו שואף להיות גדול הדור, שילך מכאן! "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין לז סוע"א).
כל אחד מכם ישאף להיות גנרל בתורה, לא חסרים לכם כשרונות, הקב"ה יתברך שמו חונן לאדם דעת, כל אחד ישאף להיות גדול הדור, ולא יאמר וכי מי אני ומה אני, זו ענוה פסולה! זו עצת יצר הרע שאומר לו וכי מי אתה ומה אתה! אלא 'ויגבה לבו בדרכי ה'' (דברי הימים ב' יז, ו), יאמר בשבילי נברא העולם ואני אהיה גדול הדור, וזאת על ידי ההתמדה והשקידה, יחוס על רגעיו, ובעזה"י יהיה גדול. וגם אם לא יהיה גדול הדור יהיה שני לגדול הדור.
זכיתם בדורכם מה שאנו לא זכינו בדורנו לפני חמישים שנה, למדתי בפורת יוסף, ובכל הישיבה היו רק שבעים תלמידים ולא יותר, ולא היתה ישיבה אחרת לספרדים. ואילו בפוניבז' לבד היו חמש מאות תלמידים, ובכל כמה צעדים היו ישיבות, עיננו לא היתה צרה בהם, אך היינו מעטים לעומתם. הקב"ה ית"ש ריחם עלינו ועדות המזרח הולכים ופורחים ועולים, למה יאמרו אנו נחשלים? 'למה יאמרו איה אלהיהם', תקדשו שם שמים ותהיו תלמידי חכמים אמיתיים גדולים בתורה.
כשהיינו צעירים, היו בחורי ישיבה אשכנזים מישיבת חברון שהיו יודעים שני סדרים בעל פה, והיו מצביעים עליהם ואומרים זה גמר שני סדרים וזה שלשה, וכן על זה הדרך. הבקיאות חבקה אז זרועות עולם, וזהו מכח ההתמדה והשקידה, לא זוכים לכך תכף ומיד כמו שמוציאים מהשרוול, אלא כמה יגיעה והתמדה נצרכת לכך, לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה! ואט אט בעוונותינו הרבים נשכח הדבר והחלו ללמוד פלפולים בלבד.
אמנם צריך וחובה לידע הבנת עומק הדברים, ולא בגירסא שטחית, אך אין זה פוטר אותנו מלהיות בקיאים בכל מכמני התורה. ובאמת זו בושה לאדם שבגיל עשרים ושתים - עשרים ושלוש אינו זוכר אלא מסכת אחת, אחת הנה ואחת הנה דברים מועטים.
פעם לא היו אורות, היה "קנדיל", כוס עם שמן ולומדים לאורו. היום יש אורות עד שהלילה כיום יאיר, הלומד ביום ובלילה מרגיש את אותה אורה. הקב"ה פעל כל זאת כדי לדרבן אותנו שנלמד יותר, לא נלך לישון בתשע עשר כמו תרנגולת, שב ותלמד! חילך לאורייתא, תשקיע את כוחותיך בה. בפרט בצעירותו 'טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו', הוא עודנו בשיא כוחותיו, ישב וילמד בהתמדה לפחות עד שעה אחד בלילה, וישנן ויחזור על לימודו, שכן כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת ומקברת שמוטב לה שלא ילדה. יחזור וישנן שיזכור לטווח ארוך של חודשים ושנים כאילו הגמרא מצולמת נגד עיניו "כך כתוב בגמרא פלונית, כך אמר אביי וכך אמר רבא, כך מתיבי ולא קשיא".
אשריכם שזכיתם להסתופף בחצרות בית ה'! עליכם להודות לה' שחנן את הוריכם דעת שישימו אתכם בבתי מדרשות שתלמדו תורה, 'כן ירבה וכן יפרוץ'!
ואתם תגדלו ותקדשו שם שמים, לא תהיו חכמים פשוטים. דעו שיש לכם זרוע עם גבורה בתורה, תוכלו להתמודד עם כולם בתורה.
לכו לשלום לבתיכם והקב"ה יהיה בעזרכם, לא לנטוש את התורה, נצלו כל רגע לתורה. כל אחד יקח מסכת ויגמרנה, מסכת ביצה הינה מסכת יפה וחשובה מאוד, וכוללת הרבה עניינים. וכך כל אחד ילמוד במקום שלבו חפץ.
והעיקר שתשובו ללימודיכם ביתר שאת ויתר עוז, כמו אדם ששואף ומתאוה לאיזה דבר. 'כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי'.
והשי"ת יתן לכם עוז ותושיה, חכמה בינה ודעת ללמוד וללמד לשמור ולעשות. עיני כל ישראל מצפים אליכם, העם צמא לדבר ה'! כמו שראינו בכל העצרות שהיינו בחודש אלול, היאך כולם צמאים לדבר ה'. תהיו גדולים בתורה בישראל, תזכו לשנים רבות נעימות וטובות. אמן כן יהי רצון.
[1] נמסר בערב יוה"כ כיפור התשס"ג בביתו של מרן זיע"א לבחורי ישיבת "חזון עובדיה" תכב"ץ, לאחר שיחה בעניינא דיומא, שנמסרה מתוך בכיה ורגש רב, כדרכו בקודש.
נערך לאחרונה:
