ב"ה
שלום וברכה,
א. מרן זיע"א בחזו"ע ח"ד (עמ' שכט) התיר לערות פעם שנית בשבת על הביצה מחמת ב' טעמים.
טעם ראשון, עפ"ד הרמב"ם, וכביאורו של מרן הב"י, דכל שנשרה בחמין מלפני השבת, גם אם לא הגיע בזה אפילו לבישול כמאכל בן דורסאי, מותר לשרותו שוב בחמין בשבת, אף שבזה גומר תיקון שרייתו, ע"ש. ועל זה לכאורה יש לתמוה, דסוף סוף נמצא פועל בו איזה בישול בשבת, (אף אם עדין לא יגיע לבישול גמור, אבל הוסיף מעט בבישולו עכ"פ), ואת זה כתב מרן זיע"א ליישב דסוף סוף מכיון שאינו מבשלו בשבת, רק מערה עליו מים רותחים, הרי לא יבא לידי בישול ממש, וגם זה מגלה דעתו שאין מטרתו בזה להוסיף בבישולו, אלא עיקר מטרתו לחמם שוב ע"י העירוי, ולכן אף אם מוסיף תיקון ומתבשל מעט יותר, וניחא ליה בכך, אבל מוכחא מלתא שאין זו עיקר מטרתו. ע"ש.
ולפי טעם זה, אף שבעירוי מלפני השבת לא נתבשלה הביצה אפילו כמאכל בן דורסאי, מ"מ מותר לערות עליה שוב בשבת, והרי הוא כמבואר. (ועדין היה מקום לחלק שכל דברי הרמב"ם לא יועילו אלא ביבש, לדידן דחיישינן לבא"ב בלח, שבעירוי פעם שנית בלח הו"ל כאילו פעם ראשונה, ולזה הביא מהפוסקים שהביצה חשיבא אוכל ואין בה בישול אחר בישול, ולכן גם לגבי שרייה אחר שרייה באופן שעדין לא נתבשל, יש להקל כדעת מרן הב"י בביאור דברי הרמב"ם).
טעם שני, הוסיף מרן זיע"א בסיום דבריו ע"פ הרב ציץ אליעזר, שהוא לא דיבר כלל על שרייה או עירוי, אלא על בישול ממש, וכתב שאם נתבשלה במקצת מקודם השבת והיא רכה, מכיון שהיא ראויה לאכילה כמות שהיא לרובא דעלמא, נחשבת מבושלת, ואין בה עוד איסור בישול, לפי שנחשבת כמאכל יבש לענין בישול אחר בישול, ע"ש.
וטעם זה שייך דוקא כשנתבשלה מלפני השבת ונעשית ביצה רכה כזו שכבר נאכלת לרובא דעלמא, ולכן כתב מרן זיע"א טעם זה בתורת צירוף בעלמא, מאחר שדבריו בהלכה אינם מוגבלים דוקא בכה"ג, אלא בכל עירוי אחר עירוי מתיר, עפ"ד הרמב"ם ומרן הב"י בדין שרייה אחר שרייה, שאינו תלוי אם נתבשל בפעם ראשונה או לא.
ונמצא למעשה בדעת מרן זיע"א, שאפילו ביצה שרק עירו עליה מערב שבת מים חמים מכלי ראשון ונשרית בהם מעט ועדין לא הגיעה אפילו לרמה של ביצה רכה, מ"מ אם נצטננה ורוצה לחממה בשבת, מותר לערות עליה שוב מים חמים בשבת מכלי ראשון להשרותן בתוכן, מחמת שמעשיו מוכיחים שכל כוונתו לחממה שוב ולגמור תיקון שרייתה, ולא להביאה לידי בישול, ולכן אף אם מוסיפה מעט בבישולה לא חיישינן.
אולם אם כבר נתבשלה מערב שבת עד שנעשית ביצה רכה, שאז ראויה לאכילה לרובא דעלמא, מותר לבשלה שוב בשבת ואפילו כשמכוין לעשותה מביצה רכה לביצה קשה, לפי שאין בישול אחר בישול, והו"ל כמו עשיית צנימים אחר אפית הפת שהתיר מרן זיע"א בספריו. (וגם היום כך המציאות לגבי ביצה רכה, שראויה היא לרובא דעלמא, גם אם פחות רגילים לאכול מאכלים כאלו, אבל כשמכינים מאכלים כאלו, כגון שקשוקה עם ביצה רכה, או מאכלים שונים שיש בהם ביצה רכה, ראויים הם לרוב בני אדם, ורק אותם שאינם מכירים כ"כ נראה בעיניהם כדבר שאינו מוכן מספיק ומרחיקים אותו, אבל לא שעבורם באמת אינו מבושל דיו, שהרי הבישול הנדרש לחומר של היצב מועט הוא, ורק מועטים הם שעבורם אינו מבושל דיו, ולגבי בישול כ"צ אזלינן בתר רוב בנ"א).
ב. מנה חמה כבר מבושלת מקודם לכן, ורק מייבשים אותה להיות נשמרת ומוכנה להכנה ע"י שריה בחמין, ולכן מן הדין היה להתיר לערות עליה אפילו ישירות מהמיחם, לפי שאין בישול אחר בישול, וכמו שהתיר מרן זיע"א בחזו"ע שבת ח"ד (עמ' שכא) באטריות הנמכרות כשהן מיובשות אחר בישול או טיגון, ליתנם בחמין ע"מ לרככן, ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין.
ואף שכשהם כך ביובשין אינם נאכלים כך, מ"מ שרייתן אח"כ אין בה משום בישול אלא ריכוך וחימום בעלמא, ולכל היותר היה מקום לדון בזה משום "מכה בפטיש" שמכשיר אותם לאכילה ע"י ריכוך, אולם כבר ביאר בכיו"ב ממש בחזו"ע שם (עמ' שד-שה) שמותר לשרות מאכל שאינו ראוי לאכילה ע"מ לרככו שיהיה ראוי לאכילה, בין כששורהו בצונן, בין בחמין, ע"ש.
אלא שלגבי מנה חמה נראה להורות למעשה להכין דוקא בעירוי מכלי שני, מפני שפעמים מלווה עם המנה חמה שקית קטנה עם תבלינים, ולא בהכרח שכל התבלינים שם עברו בישול, ונמצא שמבשל אותם בעירוי מכלי ראשון. (ואף שיש לדון בזה מצד ביטול ברוב, אולם לא סמכינן על טעם זה לבד כנודע).
בברכה רבה
