כמובן שלדידן מי שקרה לו נס אינו מברך הגומל, אלא רק על ד' דברים.
אבל בשו"ע (סי' רי"ט ס"ז) כתוב שהולכי דרכים, אם הוא מקום מוחזק בסכנה, אפי' בפחות מפרסה מברך.
השאלה היא אם כאשר מישהו נסע בדרך וקפצו עליו מחבלים, האם יצטרך לברך הגומל משום שנסע בדרך מסוכנת?
אמנם הדרך אינה "מוחזקת כמקום סכנה", אבל למפרע התברר שהדרך הזו היתה מסוכנת, ממילא זה לכאו' עדיפא מחזקה, וא"כ לכאו' זה יחשב שנסע בדרך מסוכנת שאפי' פחות מפרסה יברך הגומל.
כך הוא הדין?
אבל בשו"ע (סי' רי"ט ס"ז) כתוב שהולכי דרכים, אם הוא מקום מוחזק בסכנה, אפי' בפחות מפרסה מברך.
השאלה היא אם כאשר מישהו נסע בדרך וקפצו עליו מחבלים, האם יצטרך לברך הגומל משום שנסע בדרך מסוכנת?
אמנם הדרך אינה "מוחזקת כמקום סכנה", אבל למפרע התברר שהדרך הזו היתה מסוכנת, ממילא זה לכאו' עדיפא מחזקה, וא"כ לכאו' זה יחשב שנסע בדרך מסוכנת שאפי' פחות מפרסה יברך הגומל.
כך הוא הדין?
אמנם נידון דומה נידון כבר כאן, אבל אני שואל כאן על משהו אחר.
