מרפסן איגרי
Well-known member
אפשר תמצית דבריו?
מה שפירסמתי בירחון האוצר הוא רק חלק קטן מתוך ספר שלם שאני הולך להוציא בע"ה.
תמצית הדברים על רגל אחת מובאים בהקדמה לספר, ואעתיקו כאן (בעז"ה בהמשך אעלה את הספר בשלימותו).
הקדמה
אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, על אשר זיכני ה' יתברך לשקוד על דלתות התורה והיראה, ובפרט לעת זאת שזיכני לחבר חיבור זה פרי עמלי בס"ד ולהוציאו לאור העולם. בפרט בנושא כה חשוב, שהלימוד בנושאים אלו נטוש, והרבה נסמכים בעיקר על ספרי קיצורים, סברות כרסיות, השענות על שמועות, הלך אחר המנהג, וכל כיו"ב. ותורה מה תהא עליה.
ואף שכבר ראיתי הרבה ספרים בשנים האחרונות שעמלו וליקטו באורך וברוחב בנושא זה, מ"מ ראיתי לנכון להוציא גם אני חיבור בנושא זה, היות ולא ראיתי מי שהקיף בצורה יסודית לגבי מנהגי דת יהודית - אם יש מקום לומר שהם משתנים מזמן לזמן או ממקום למקום וכיו"ב, והאם יש מקום לומר שכיון שרגילים בזה תו לא מביא הרהור. ובפרט שראיתי הרבה השגות שונות על דין זה – הן לגבי מיקום השוק והן לגבי שינוי דת יהודית, וכן כל מיני טענות שונות - שלאדם שאינו מונח בסוגיא נראה הדבר משכנע מאד, בפרט היום שכבר הורגלו שהרבה הולכות כן, ולכן על כל איזה גיבוב סברא כבר מניחים את האצבע לומר זו היא הדרך אשר הלכנו ואשר נלך בה, דרך אשר לא שערום אבותינו ואמותינו בעליל. אוי לנו כי חטאנו. בנוסף על כך, היו כמה דברים בספרים האחרים שאינם מדוייקים (כגון בהבנת הפמ"ג והמשנ"ב, נקטתי לעיקר כמו הספר השוק והזרוע בהלכה ודלא כספר הצניעות והישועה - והבגד"ת והלבוש מלכות שנמשכו אחריו). או לחילופין יש מקומות שלענ"ד נראה הביאור אחרת מאותם ספרים, או שהוא אמנם נכון אבל לא מספיק מבואר ומבוסס ואני הקטן השתדלתי לבארו באר היטב ולבססו. [אם כי יש מן הדברים שכן התבארו כבר בספרים האחרים כדי הצורך, ולכן לא ראיתי צורך כ"כ להאריך בהם בספרי יתר על המידה, והסתפקתי בציון לספר שבו הרחיב בנקודה כזו או אחרת. ומינאי ומינייהו אתקלס עילאה].
ועיקרי הדברים שהתבארו בספר, בקיצור ממש, כך הן:
א) ראשית יתבאר באריכות שה'שוק' ללא כל ספק הוא החלק התחתון של הרגל, וכך נקטו כל הפוסקים עד הדור האחרון [זולת הפמ"ג והמשנ"ב, ועי' באריכות בפנים הספר]. וממילא מכיון שאמרו (ברכות כד.) ששוק באשה ערוה, ואסור לקרוא כנגדו, וכתבו הראשונים (בברכות שם) שאיסור ק"ש נאמר על 'מקומות המכוסים', שהם מביאים הרהור, ומוכח שהשוק הוא ממקומות המכוסים, ומביא הרהור, לכן נדרש לכסותו בכיסוי מלא ורחב [של חצאית או שמלה] - כדי לכסות גם את 'צורתו' של השוק - כשם שבשאר הגוף אסור ללבוש בגד צמוד באופן שניכר צורת האיברים וכיו"ב, כמבואר בכמה מקומות (כפי שיתבאר).
ב) וכל שכן שלא יועילו כלל גרביים שקופות, או כאלו שהם בצבע שהוא בגוון של רגל [או שמזכירות צבע הרגל]. ולכן גם אשה שעדיין אינה הולכת עם חצאית או שמלה עד הקרסול כפי הדין, לפחות שלא תילך עם גרביים שקופות או בצבע המזכיר את גוון הרגל.
ג) בנוסף על כך, יתבאר, שכיסוי הגוף [ובכללו השוק] אינו רק מצד 'מנהג בעלמא' שנוכל לומר שזה יכול להשתנות מזמן לזמן, אלא הוא מעיקר הדין [ויתבאר באריכות שאינו דומה לרדיד שאינו חובה כ"כ]. ויתירה מכך, גם אם נחשוב שמה שאמותינו כיסו את השוק בבגד רחב הוא רק מצד 'חומרא' וכיו"ב, מ"מ מכיון שבפועל כך נהגו כלל בנות ישראל עד פרוץ ההשכלה וכד' – לילך בבגד רחב גם על השוק, ממילא נהפך הדבר להיות כהלכה קבועה, שאסור לשנות אותה כלל, וגם אם בטעות השתנתה, יש לחזור למנהג הראשון, כמבואר בראשונים ובאחרונים. וראה בגוף הספר באריכות רבה, דבר דבור על אופניו בס"ד, מפי סופרים ומפי ספרים.
[כמובן שא"א להשתנות ברגע אחד, וכל שכן אם זה מגיע פחות מהצד של האשה עצמה אלא שהבעל דוחף אותה לזה - שצריך בחכמה לדעת איך לדבר על ליבה על זה, ולא בפעם אחת או פעמיים. וראה בזה עוד בגוף הספר, אות לג].
ובאמת, בשנים האחרונות בין כל העשרות [ואף יותר] מכתבים של מרן הגרע"י זצ"ל, התגלו כמה מכתבים שבהם כותב הרב בפירוש שצריך לילך עם חצאית עד הקרסול ולא מועילות גרביים – אפילו כאלו שאינן שקופות. וזאת על אף שביבי"א (ח"ו יו"ד סי' יד) מבואר שהיקל בזה בתחילה, שמספיק גרביים כל עוד שאינן שקופות ואין מראיהן כמראה הבשר. אבל כאמור במכתבים כתב שהוא חוזר בו מהדברים הנ"ל, ולא מועילות גרביים כלל, וצריכה לילך דוקא עם חצאית ארוכה עד הקרסול. וראה עוד בארוכה בגוף הספר (אות כ. עמ' עה והלאה). [צילומי המכתבים הובאו בסוף הספר].
כמו כן, בשנת תשע"ז פנו ארגון 'בקודש פנימה' בכמה שאלות בענייני צניעות לפני מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל (דרך נכדו הרב קודלצקי הי"ו. ניתן לאמת את הדברים אצלו), ובין השאלות היתה השאלה בזה"ל: בנידון אורך חצאיות הנשים, שמענו כמה גדרים בזה: א. עד הקרסול, מכיון שגם השוק צריך כיסוי רחב ולא מספיק גרביים צמודות. ב. אמצע בין הברך לקרסול. ג. העיקר שלא יראו את הברך. רצינו לשאול מהי דעת תורה בנידון. והשיב: עד הקרסול. [צילום המכתב הובא בסוף הספר, וראה שם עוד מכתבים כיו"ב שכתב הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, ושזה מהדין (ולא רק חומרא). ע"ש. וע"ע בספר לבוש מלכות עמ' 267 שהובא עוד כמה שאלות ותשובות מהגרח"ק בנושא זה].
לאחר מכן, הצטרפו הרבה מחכמי הדור לפסק זה של מרן הגרח"ק, להצריך חצאית ארוכה עד הקרסול מעיקר הדין. ובין החתומים היו הרבנים הגאונים: ראובן אלבז, בניהו שמואלי, אהרן בוטבול, יעקב שיכנזי, יהודה יוספי, יעקב ישראל לוגאסי, בנימין חוטה, מרדכי כגן, יגאל כהן, דוד שלום נקי (מחבר סדרת החוברות "בהלכה ובאגדה"), שמעון בעדני, אביגדור נבנצל, יהודה כהן (ר"י יקירי ירושלים), צמח מאזוז, חיים רבי, אליהו בנימין מאדאר (ר"כ בכסא רחמים), יקותיאל אוהב ציון בשם רבו הגה"צ דב קוק, שלום יהודה גרוס, ליאור גלזר, יצחק רצאבי, דוד פנירי (מו"צ ודיין ב"אהבת שלום", והוסיף וכתב: כפי שקבלנו מרבינו הגדול רבי בן ציון אבא שאול, צריכות הנשים ללבוש בגד ארוך עד הקרסול. [וראה עוד להלן בגו הספר שכך העיד הגר"ע יוסף בשמו של הגרב"צ]), שמואל משה קרמר, שמעון שפירא, נחום דב שפירא, נתן דוד שפירא, דוד יוסף, אהרן ירחי, אריה שכטר, איתמר מחפוד, נסים יעקב עטיה, יצחק הכהן רבין, מאיר דוד שמואלי, יהושע יעקב גוטפרב, מנשה שוע. [צילום המכתב הובא לקמן בסוף הספר]. ובספר זה יתבארו דברים ברורים אלו באריכות בס"ד.
וכאן המקום להביא את דבריו הנפלאים, מים קרים על נפש עיפה, של הגאון משנה הלכות (ח"ז סו"ס רלה), שכל דבריו שייכים גם לחיבורי בס"ד, וז"ל: וידעתי כי רבים יתמהו מה לן בדור הזה ובמדינה זו לספר ולהנהיג מנהגים קדמונים אלטפרצאטישע, הלואי שנוכל להמשיך מעמד כפי שהוא, ומי ישמע לדברים כאלו לילך אחורנית בזמן שכל העולם מקדים בכל מיני חדשות, החרדים לדבר ה' ידאבו לבם בזכרם ימות עולם, ומי יתנני כירחי קדם כשכל בית ישראל בקדושה וטהרה כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, אבל בדור הזה מה נעשה לו, ותפסת מרובה לא תפסת, והפרוצים צחוק יצחקו. אמנם נשארו לנו עוד לפליטה בס"ד מעט מבני עליה בחורים המסולאים בפז שומרי תורה אמיתים שרוצים לדעת דבר ה' בלי פשרות וחדשות וכפתגם מרן החת"ס "חדש אסור מן התורה". וגם שלא יאמרו מדשתקו רבנן ש"מ מינח ניחא להו, ולכן ליקטתי דברים אלו וידעתי ג"כ שיותר ממה שכתיב כאן יש לכתוב מזה, מ"מ לאו בעל מלאכה אחת אני והרוצה לסמוך עלי דברינו יכול לברר, ומי שרוצה לדעת יותר הרי כל התורה לפניך, זיל גמור. והשי"ת ישפות עלינו רוח טהרה ונזכה לגדל בנינו לתורה וגדולה בקדושה ובטהרה ולביאת משיח צדקינו. עכ"ל. שפתים ישק משיב דברים נכוחים. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות.
ואשא תפילה לפני אבינו שבשמים, יה"ר שהספר הזה יעשה פירות רבים, לחזק את הצניעות בבנות ישראל, בדרכי אמותיהן הקדושות. וכשם שזיכתני לסיים הספר הזה, כן תזכני הלאה להמשיך ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ולקיים את כל תורתך באהבה, ולחבר עוד חיבורים כהנה וכהנה בש"ס ובפוסקים, ולהוציא לאור כל אשר קבלה נשמתי בהר סיני, ושיהיו כל חיבורי לש"ש לעשות נחת רוח לפניך, ושאזכה תמיד לכוין לאמיתה של תורה ויראה, ואהיה כל ימי שתול על פלגי התורה והיראה בקדושה וטהרה. אכי"ר.
הצעיר באלפי ישראל,
ע"ה אהרן כהן ס"ט
ע"ה אהרן כהן ס"ט
מרפסן איגרי
Well-known member
נשמח מאוד לראותו
ייש"כ
אריאל שמואל
Active member
האם יש מקור שמחייב לכסות את כף הרגל?
בעיקרון מצינו בזה קצת סתירות האם 'כף הרגל' זה מקום מכוסה בחוץ או לא.
אעתיק לך מספר השוק והזרוע בהלכה (סי' יז אותיות ג-ד) מה שכתב בזה:
עכ"פ גם את"ל שרגליה זה לא נחשב 'ממקומות המכוסים', יש לדון בזה.
כי מובא במעשה איש (ח"ד עמ' קסח) שאם הגברים מתביישים ללכת יחף, אע"פ שיש נשים ההולכות בלי גרביים מ"מ זהו מצד יצר הרע והרי הוא פריצות ולדרכי הפריצות אין יכולין לומר שכן דרכן של בני אדם[1]. ע"ש. (וכעי"ז כתוב בספר חוקת ישראל עמ' קכז, משמיה דהחזו"א. ע"ש וכן בספר משמרת החיים פ"ג הערה מז, ובספר מקור בהלכה [לגר"א בריזל] עמ' לב ד"ה טפח מגולה). [ובפרט שבזמנינו כמעט כולן בין כה לובשות גרביים, גם הנשים, אלא שהרבה לובשות גרביים בצבע הרגל, וזה עצמו מראה שאין כוונתם אלא לפריצות, שהרי הגרביים ב'צבע' הרגל לא עושות כאילו הם באמת בלי גרביים באופן שלא יהיה להם חם. ראה לעיל בסמוך בהערה].
[1] ויש לחזק סברא זו, דהנה הגאון צמח צדק (בשער המילואים, שו"ת סי' מה. וכן בחידושיו על ברכות פ"ג מ"ה אות ג) כתב שבעיקרון היתה צריכה לכסות את כל גופה [שהרי כל הגוף הוא ערוה (כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' ק"ש הט"ז), ובהכל לכאורה היה אמור להיות שייך בהו "לפני עיור" ועוד איסורים], אלא שפניה ידיה ורגליה התירו מפני דלא סגי בלאו הכי, דלא תוכל לילך אם עיניה יהיו מכוסות. ואע"פ שיכולה לילך עם כיסוי באופן שרק עיניה יהיו מגולות (וכמו שמצינו באמת שממידת הצניעות לילך כך, כמובא בשבת סה. ובפירש"י שם), מ"מ זה ודאי טירחא מילתא (והוי ככפות הרגליים, שמפני החום לא היו הולכים במקומות מסויימים עם גרביים), וגם שלא יצחקו הגוים עליהם. ע"ש. והביאו בשו"ת להורות נתן (ח"ה סי' צג אות ז). ע"ש. וכן הובא בשו"ת קנה בשם (ח"ג אהע"ז סי' קו). ע"ש. וכ"כ בספר שיחות ערבות (להגר"נ לעווינסקי, תרפ"ד, עמ' מא). ע"ש. וכ"כ הצניעות והישועה (פ"ג אותיות יז-יט). ע"ש. מבואר מזה שאין היתר לגלות אלא מה שיש לו הכרח ממש, וקשה לגלותו, כמו פניה, וכן הוא גם הטעם לכפות הרגלים, כי היה חם מאד במקומותיהן והיו רגילים כולם לילך ללא כיסוי לכפות הרגליים מפני החום, כמ"ש המור וקציעה (סו"ס צא) על מ"ש הב"י (שם סעיף ה) דאורחייהו לגלויי כרעייהו (קרסוליהן ומטה, ראה אונקלוס ויקרא יא כא. ושו"ר אריכות גדולה בזה בספר השוק והזרוע בהלכה סי' ז אות ג. ע"ש) קמי מרייהו, דהיינו משום דמרייהו נמי אינהו גופייהו בכפרים הם יחפי רגל, "דמחמת חום האקלים ההוא אורחייהו בהכי", וכן ראיתי בספריהם. עכ"ל. וכ"ה במגן גיבורים (אלף המגן סי' צא ס"ה), וז"ל: בארצות החמין שעומדין [אפילו] לפני הגדולים יחף. עכ"ל. וכיו"ב הטעם בידיים משום שצריכות לעשות מלאכותיה וכד', כמ"ש בשו"ת להורות נתן שם, וכ"כ הצניעות והישועה שם דהכיסוי מעכבה ממלאכות ביתה ומשאר מלאכותיה, והרי לא תוהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מה, יח), ובהכרח שיהיו כפות ידיה ואצבעותיה מגולין. ע"ש.
והשתא יובנו טפי דברי החזו"א הנ"ל, שכתב שבזמנינו גם לפמ"ג והמשנ"ב אסור ללכת בלי גרביים או בגרבי ניילון (וה"ה בצבע הרגל, ופשוט) "כי דרך בני אדם ללבוש גרביים, והא ראיה שהגברים מתביישים ללכת יחף ואם יש נשים ההולכות בלי גרביים זהו מצד יצר הרע והרי הוא פריצות ולדרכי הפריצות אין יכולין לומר שכן דרכן של בני אדם", עכ"ל, דכוונתו שמאחר שהגברים כן הולכים עם גרביים, א"כ לא שייך להתיר לנשים לילך בלא גרביים, שהרי אין זה בכלל ההכרח שהותר (כפי שכתב הצ"צ הנ"ל), דהא קמן שהגברים לא מוכרחים לכך, ועל כרחך מה שהן מגלות הוא מדרכי הפריצות והיופי, ופשיטא דאסור. [ובפרט שמצינו עדיפא מזה, דבשוק כתב הראב"ד (המובא ברשב"א ברכות כד. והו"ד בב"י סי' עה) דאפילו דאצל הגברים הוא מקום מגולה, מ"מ אצל הנשים הוא מקום מכוסה, והוי ערוה. א"כ על אחת כמה וכמה בדבר ובזמן שאפילו הגברים מכסים אותו (כגון החלק התחתון), דכ"ש שאם הנשים מגלות אותו 'משום מה' אין זה אלא מדרכי הפריצות, ועליו להיות מכוסה, ולא על כה"ג נאמר דין רגילות.]. ויש להוסיף, דבאמת האידנא גם בלא זה שהגברים הולכים עם גרביים ומכנסיים יש להוכיח שזה מדרכי הפריצות ואסור כמ"ש החזו"א, שהרי מזה שבפועל הן כן לובשות גרביים - אלא שהם בצבע הרגל - א"כ זה עצמו מראה שאין זה בגלל הכרח החום, דאטו הגרביים כשהם ב"צבע רגל" עושה שלא יהיה להם חם כמו בלי גרביים... ובהכרח אין הם רוצות כאן אלא פריצותא (והגם שאין הם מתכוונות ממש לפריצות, מ"מ בלשונם זה "בגלל שזה יותר יפה ומכובד". והיינו הך), ובודאי דחיובא רמיא יהיה עלייהו ללבוש גרביים בצבע שחור ולא בשום פנים בצבע הרגל (וזהו אם נימא דסגי בגרביים, אבל להלן יבואר שצריך בגד רחב כחצאית עד הקרסול ולא סגי בגרביים). וראה עוד בבגדי תפארתך (עמ' קצז, ובמהדו' תש"פ הוא בעמ' קצח) שג"כ ביאר כן, וז"ל: דבאם אצל הגברים אשר אין להם את ייצר ההתקשטות וההתייפות, מגלים את כפות הרגלים למרות רגשי הבושה המוטבעים ממילא באנשים המשוייכים לעבודת ה', אזי מוכח שהדבר נעשה מחמת אונס חיצוני כגון בארצות חמות מאד וכד' [וגם זה הוא דוקא בכפות הרגלים, אבל בשוק כתב הראב"ד דאף דאצל הגברים מגלים אותו, מ"מ אצל הנשים הוי מקום מכוסה, דזה חמיר טפי, ופשוט], אבל באם אצל הגברים אין מגלים את הרגלים אזי ע"כ עלינו לומר דהרגשי הבושה הפנימיים מחייבים לכסות אבר זה, וממילא מה שאצל הנשים מגלים מקום זה למרות הכל [אף אי נימא דהחלק התחתון נכלל בכלל ההיתר כהמשנ"ב], אין זה אלא מחמת היצר המסית לענין ופריצות הוא. עכ"ל. [וע"ש עוד מה שכתב בדברי החזו"א הנ"ל]. וכעי"ז כתב בספר השוק והזרוע בהלכה (סי' יח ד"ה ועצם), דכיון שכל גופה של אשה (אפי' מקומות המגולים) מביא לידי הרהור, היה ראוי לה שתכסה כל גופה, אלא שלא הטריחוה לכסות מקומות המגולים שדרך הכל לעולם לגלותם, ולכן במקומות שהכל הולכים יחפים [כגון בארץ תימן כמ"ש בסערת תימן (עמ' קטז) וז"ל: בתי רגלים לא נהגו בהם אפי' אדוני הארץ, ורובם יוצאים לשוק יחפים זולת הזקנים והחלושים וכו'. עכ"ל] לא חייבוה לכסות רגליה, אבל אם אפילו האנשים מכסים רגליהם (אלא שעכ"פ מסתפקים בנעליים וכד', ולא בבגד רחב), כל שכן שחייבות הנשים לכסותן, ומה"ט נראה שכיסוי כף הרגל בזמנינו הוא חיוב מדינא ולא מתורת מנהג, כי מעיקר דינא דאורייתא חייבת לכסות מקומות המכוסים שבגופה, ובזמנינו שלעולם אין הולכים ברה"ר ברגלים מגולות, גם כפות הרגלים בכלל מקומות המכוסים הן. עכ"ל. וע"ש עוד מ"ש בזה.
ובגוף דברי הצמח צדק הנ"ל [ועוד כמה אחרונים שהביאוהו וכנ"ל] אין להקשות דמה שייך להתיר לגלות פניה ידיה ורגליה בגלל שאי אפשר אחרת וזה מוכרח וקשה וכו', וכי בשביל קושי נתיר איסור. דלק"מ, דהמדייק בלשונו יראה נכוחה שכוונתו שבגלל שאי אפשר לכסות מקומות אלו, א"כ אין הגילוי בא מחמת פריצות וכד' אלא מחמת הכרח ואין זה מביא להרהור, משא"כ אם אין סיבה חזקה שמכרחת לגלות, על כרחך אין זה אלא מדרך פריצות, ומביא להרהור. דזה לשונו (בחידושיו על ברכות הנ"ל): דפניה שאני, שא"א לילך בענין אחר, וערביות שיוצאות רעולות לכסות הפנים ולגלות העינים זהו דבר הקשה, אבל בשערה "למה לגלותה, אין זה רק פריצות". עכ"ל. ומשמע שה"אי הכרח" ("למה לגלותה") גורם שזה יהיה דרך פריצות. ובזה נדחו קושיות הבאתי לגני (פ"ד) על הצמח צדק הנז'. ע"ש. ושו"ר שכעין זה כתב בבאתי לגני גופיה שם להלן (פי"ח, עמ' קכא ריש טור ב). ע"ש שהאריך בזה. מיהו מלשונו של הצ"צ בשער המילואים הנ"ל משמע שכוונתו קצת שונה, דז"ל: ואיך תעורר אהבה לבני אדם, ואינו דומה לפניה שאינו מכוסה, דהא לא סגי בלאו הכי, דלא תוכל לילך אם עיניה יהיו מכוסות, ואדרבה מצינו במשנה בפרק במה אשה (סה.) ערביות יוצאות רעולות, ופרש"י 'שדרך נשים ישראליות שבערב להיות מעוטפין ראשן ופניהן חוץ מן העינים', הרי מנהג צניעות לכסות אף פניהן, וכ"כ הערוך וכו', וא"כ נהי שבמדינות אלו לא נהגו כן לכסות הפנים משום דטריחא מילתא, וגם שלא יצחקו האינם יהודים עליהם, אבל למה תגלה שערות ראשה וכו'. ע"ש. ומשמע מכל לשונו שעיקר הטעם להתיר פניה הוא מעצם זה "דלא סגי בלאו הכי" ו"טריחא מילתא" ו"שלא יצחקו הגוים עליהם", שאין למדין אפשר משאי אפשר (וע' מה שכתבתי לקמן בסוף הספר בהערה לעניין כביסת הנשים בנהר. ודו"ק), ולא שבגלל זה אין הגילוי גורם להרהור. (ואולי אפשר להעמיס כן גם בכוונתו בחידושיו לברכות הנ"ל. וצ"ע). ומה שהביא בבאתי לגני (פ"ד בהערה) הרבה מקומות בפוסקים שכתבו שאין להקל בגלל טירחא או בושה מהגויים, במחכ"ת אין זה עניין לכאן, ולא כל המקומות שווים, בפרט בנידו"ד שמדובר לגבי נשים, וגם כאמור כאן מעיקרא כך נהגו והוקבע להלכה לחלק בין שאר גופה לפניה ידיה ורגליה, וכבר כתב החזו"א (או"ח סי' ט"ז סק"ח), וז"ל: שכל גזירת חכמים בפלס שקלוה, וא"א להכביד על הציבור, ולכך הקילו בפניה. ע"ש. וכתיב (משלי ג, יז) דרכיה דרכי נועם. ואה"נ אחרי שהוקבע ההלכה, כל הרוחות שבעולם לא ישנו את ההלכה, כדלהלן, וכ"כ בבאתי לגני גופיה (סוף עמ' רסט).
ואע"פ שלשון הרשב"א בברכות (כד. ד"ה והא) בשם הראב"ד הוא: אבל פניה ידיה ורגליה וקול דיבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם "מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד", ובאשה אחרת אסור להסתכל בשום מקום ואפי' באצבע קטנה. עכ"ל (וכיו"ב הוא לשון עוד ראשונים בברכות שם, וכן באחרונים כגון הפרישה סי' עה סק"א, והחיי אדם כלל ד ס"ב, והעבודת היום סי' עה ס"א, והמשנ"ב שם סק"ב). ולכאורה משמע מזה דעצם הרגילות הוא זה שמתיר ולא מצד ההכרח. אך בעל כרחינו א"א לומר כן, שהרי א"כ מעיקרא איך נהיו רגילים בהם, הלא א"א לומר ד'בגלל שרגילים בהם לכן אינו מביא הרהור ומותר ראיה בעלמא וממילא גם מותר לצאת איתם בגלוי', כי הרי השאלה היא איך מעיקרא נהיו רגילים בהם, דמדוע הותר לצאת איתם בגלוי. ועל כרחך משום ההכרח שבדבר כמ"ש הצמח צדק הנ"ל, והטעם 'מפני שרגיל בהן' [שכתב הרשב"א] אינו לבאר מדוע מותר לצאת בגילוי פניה ידיה ורגליה, אלא הוא נתינת טעם למה מותר לקרוא כנגד, ובזה באמת לא קשור ה'הכרח שלה' לגלות, אלא כיון שרגיל בזה שפיר דמי, ברם היתר דרגילות זה הוא רק בק"ש כנגד פניה ידיה ורגליה בראיה בעלמא, אבל לצאת לבחוץ בגילויים עדיין אין זה מספיק, כי חיישינן שמא 'יסתכלו', דלזה לא יועיל מה ש'רגיל', דאטו בגלל שרגיל הותר לו להסתכל, ועל זה כתב הצמח צדק ושאר אחרונים הנ"ל שההיתר בגילוי פניה ידיה ורגליה הוא משום ההכרח שבדבר ואין למדין אפשר משאי אפשר. א"נ היתר ד'רגילות' שכתב הרשב"א בפניה ידיה ורגליה - הוא רק בבעל כלפי אשתו, שרגיל בה, אבל באחרת שלא שייך לומר ש'רגיל' בה, אין הרגילות מתירה גבם, וע"ז כתב הצמח צדק שההיתר בהם הוא מצד ההכרח. ובאמת בנמוק"י (ברכות שם) שהוא כעין לשון הרשב"א הנ"ל, איתא להדיא שדבריו קאי על בעלה דוקא. ע"ש. וכן משמע לשון הרשב"א גופיה הנ"ל. וכ"ה להדיא בעוד הרבה ראשונים. וא"כ אין מקור להתיר זאת גם אצל אחרת. והארכתי בזה טובא במקום אחר. והארכתי בזה טובא לקמן בנספח בעניין דת יהודית, קחנו משם.
והשתא יובנו טפי דברי החזו"א הנ"ל, שכתב שבזמנינו גם לפמ"ג והמשנ"ב אסור ללכת בלי גרביים או בגרבי ניילון (וה"ה בצבע הרגל, ופשוט) "כי דרך בני אדם ללבוש גרביים, והא ראיה שהגברים מתביישים ללכת יחף ואם יש נשים ההולכות בלי גרביים זהו מצד יצר הרע והרי הוא פריצות ולדרכי הפריצות אין יכולין לומר שכן דרכן של בני אדם", עכ"ל, דכוונתו שמאחר שהגברים כן הולכים עם גרביים, א"כ לא שייך להתיר לנשים לילך בלא גרביים, שהרי אין זה בכלל ההכרח שהותר (כפי שכתב הצ"צ הנ"ל), דהא קמן שהגברים לא מוכרחים לכך, ועל כרחך מה שהן מגלות הוא מדרכי הפריצות והיופי, ופשיטא דאסור. [ובפרט שמצינו עדיפא מזה, דבשוק כתב הראב"ד (המובא ברשב"א ברכות כד. והו"ד בב"י סי' עה) דאפילו דאצל הגברים הוא מקום מגולה, מ"מ אצל הנשים הוא מקום מכוסה, והוי ערוה. א"כ על אחת כמה וכמה בדבר ובזמן שאפילו הגברים מכסים אותו (כגון החלק התחתון), דכ"ש שאם הנשים מגלות אותו 'משום מה' אין זה אלא מדרכי הפריצות, ועליו להיות מכוסה, ולא על כה"ג נאמר דין רגילות.]. ויש להוסיף, דבאמת האידנא גם בלא זה שהגברים הולכים עם גרביים ומכנסיים יש להוכיח שזה מדרכי הפריצות ואסור כמ"ש החזו"א, שהרי מזה שבפועל הן כן לובשות גרביים - אלא שהם בצבע הרגל - א"כ זה עצמו מראה שאין זה בגלל הכרח החום, דאטו הגרביים כשהם ב"צבע רגל" עושה שלא יהיה להם חם כמו בלי גרביים... ובהכרח אין הם רוצות כאן אלא פריצותא (והגם שאין הם מתכוונות ממש לפריצות, מ"מ בלשונם זה "בגלל שזה יותר יפה ומכובד". והיינו הך), ובודאי דחיובא רמיא יהיה עלייהו ללבוש גרביים בצבע שחור ולא בשום פנים בצבע הרגל (וזהו אם נימא דסגי בגרביים, אבל להלן יבואר שצריך בגד רחב כחצאית עד הקרסול ולא סגי בגרביים). וראה עוד בבגדי תפארתך (עמ' קצז, ובמהדו' תש"פ הוא בעמ' קצח) שג"כ ביאר כן, וז"ל: דבאם אצל הגברים אשר אין להם את ייצר ההתקשטות וההתייפות, מגלים את כפות הרגלים למרות רגשי הבושה המוטבעים ממילא באנשים המשוייכים לעבודת ה', אזי מוכח שהדבר נעשה מחמת אונס חיצוני כגון בארצות חמות מאד וכד' [וגם זה הוא דוקא בכפות הרגלים, אבל בשוק כתב הראב"ד דאף דאצל הגברים מגלים אותו, מ"מ אצל הנשים הוי מקום מכוסה, דזה חמיר טפי, ופשוט], אבל באם אצל הגברים אין מגלים את הרגלים אזי ע"כ עלינו לומר דהרגשי הבושה הפנימיים מחייבים לכסות אבר זה, וממילא מה שאצל הנשים מגלים מקום זה למרות הכל [אף אי נימא דהחלק התחתון נכלל בכלל ההיתר כהמשנ"ב], אין זה אלא מחמת היצר המסית לענין ופריצות הוא. עכ"ל. [וע"ש עוד מה שכתב בדברי החזו"א הנ"ל]. וכעי"ז כתב בספר השוק והזרוע בהלכה (סי' יח ד"ה ועצם), דכיון שכל גופה של אשה (אפי' מקומות המגולים) מביא לידי הרהור, היה ראוי לה שתכסה כל גופה, אלא שלא הטריחוה לכסות מקומות המגולים שדרך הכל לעולם לגלותם, ולכן במקומות שהכל הולכים יחפים [כגון בארץ תימן כמ"ש בסערת תימן (עמ' קטז) וז"ל: בתי רגלים לא נהגו בהם אפי' אדוני הארץ, ורובם יוצאים לשוק יחפים זולת הזקנים והחלושים וכו'. עכ"ל] לא חייבוה לכסות רגליה, אבל אם אפילו האנשים מכסים רגליהם (אלא שעכ"פ מסתפקים בנעליים וכד', ולא בבגד רחב), כל שכן שחייבות הנשים לכסותן, ומה"ט נראה שכיסוי כף הרגל בזמנינו הוא חיוב מדינא ולא מתורת מנהג, כי מעיקר דינא דאורייתא חייבת לכסות מקומות המכוסים שבגופה, ובזמנינו שלעולם אין הולכים ברה"ר ברגלים מגולות, גם כפות הרגלים בכלל מקומות המכוסים הן. עכ"ל. וע"ש עוד מ"ש בזה.
ובגוף דברי הצמח צדק הנ"ל [ועוד כמה אחרונים שהביאוהו וכנ"ל] אין להקשות דמה שייך להתיר לגלות פניה ידיה ורגליה בגלל שאי אפשר אחרת וזה מוכרח וקשה וכו', וכי בשביל קושי נתיר איסור. דלק"מ, דהמדייק בלשונו יראה נכוחה שכוונתו שבגלל שאי אפשר לכסות מקומות אלו, א"כ אין הגילוי בא מחמת פריצות וכד' אלא מחמת הכרח ואין זה מביא להרהור, משא"כ אם אין סיבה חזקה שמכרחת לגלות, על כרחך אין זה אלא מדרך פריצות, ומביא להרהור. דזה לשונו (בחידושיו על ברכות הנ"ל): דפניה שאני, שא"א לילך בענין אחר, וערביות שיוצאות רעולות לכסות הפנים ולגלות העינים זהו דבר הקשה, אבל בשערה "למה לגלותה, אין זה רק פריצות". עכ"ל. ומשמע שה"אי הכרח" ("למה לגלותה") גורם שזה יהיה דרך פריצות. ובזה נדחו קושיות הבאתי לגני (פ"ד) על הצמח צדק הנז'. ע"ש. ושו"ר שכעין זה כתב בבאתי לגני גופיה שם להלן (פי"ח, עמ' קכא ריש טור ב). ע"ש שהאריך בזה. מיהו מלשונו של הצ"צ בשער המילואים הנ"ל משמע שכוונתו קצת שונה, דז"ל: ואיך תעורר אהבה לבני אדם, ואינו דומה לפניה שאינו מכוסה, דהא לא סגי בלאו הכי, דלא תוכל לילך אם עיניה יהיו מכוסות, ואדרבה מצינו במשנה בפרק במה אשה (סה.) ערביות יוצאות רעולות, ופרש"י 'שדרך נשים ישראליות שבערב להיות מעוטפין ראשן ופניהן חוץ מן העינים', הרי מנהג צניעות לכסות אף פניהן, וכ"כ הערוך וכו', וא"כ נהי שבמדינות אלו לא נהגו כן לכסות הפנים משום דטריחא מילתא, וגם שלא יצחקו האינם יהודים עליהם, אבל למה תגלה שערות ראשה וכו'. ע"ש. ומשמע מכל לשונו שעיקר הטעם להתיר פניה הוא מעצם זה "דלא סגי בלאו הכי" ו"טריחא מילתא" ו"שלא יצחקו הגוים עליהם", שאין למדין אפשר משאי אפשר (וע' מה שכתבתי לקמן בסוף הספר בהערה לעניין כביסת הנשים בנהר. ודו"ק), ולא שבגלל זה אין הגילוי גורם להרהור. (ואולי אפשר להעמיס כן גם בכוונתו בחידושיו לברכות הנ"ל. וצ"ע). ומה שהביא בבאתי לגני (פ"ד בהערה) הרבה מקומות בפוסקים שכתבו שאין להקל בגלל טירחא או בושה מהגויים, במחכ"ת אין זה עניין לכאן, ולא כל המקומות שווים, בפרט בנידו"ד שמדובר לגבי נשים, וגם כאמור כאן מעיקרא כך נהגו והוקבע להלכה לחלק בין שאר גופה לפניה ידיה ורגליה, וכבר כתב החזו"א (או"ח סי' ט"ז סק"ח), וז"ל: שכל גזירת חכמים בפלס שקלוה, וא"א להכביד על הציבור, ולכך הקילו בפניה. ע"ש. וכתיב (משלי ג, יז) דרכיה דרכי נועם. ואה"נ אחרי שהוקבע ההלכה, כל הרוחות שבעולם לא ישנו את ההלכה, כדלהלן, וכ"כ בבאתי לגני גופיה (סוף עמ' רסט).
ואע"פ שלשון הרשב"א בברכות (כד. ד"ה והא) בשם הראב"ד הוא: אבל פניה ידיה ורגליה וקול דיבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם "מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד", ובאשה אחרת אסור להסתכל בשום מקום ואפי' באצבע קטנה. עכ"ל (וכיו"ב הוא לשון עוד ראשונים בברכות שם, וכן באחרונים כגון הפרישה סי' עה סק"א, והחיי אדם כלל ד ס"ב, והעבודת היום סי' עה ס"א, והמשנ"ב שם סק"ב). ולכאורה משמע מזה דעצם הרגילות הוא זה שמתיר ולא מצד ההכרח. אך בעל כרחינו א"א לומר כן, שהרי א"כ מעיקרא איך נהיו רגילים בהם, הלא א"א לומר ד'בגלל שרגילים בהם לכן אינו מביא הרהור ומותר ראיה בעלמא וממילא גם מותר לצאת איתם בגלוי', כי הרי השאלה היא איך מעיקרא נהיו רגילים בהם, דמדוע הותר לצאת איתם בגלוי. ועל כרחך משום ההכרח שבדבר כמ"ש הצמח צדק הנ"ל, והטעם 'מפני שרגיל בהן' [שכתב הרשב"א] אינו לבאר מדוע מותר לצאת בגילוי פניה ידיה ורגליה, אלא הוא נתינת טעם למה מותר לקרוא כנגד, ובזה באמת לא קשור ה'הכרח שלה' לגלות, אלא כיון שרגיל בזה שפיר דמי, ברם היתר דרגילות זה הוא רק בק"ש כנגד פניה ידיה ורגליה בראיה בעלמא, אבל לצאת לבחוץ בגילויים עדיין אין זה מספיק, כי חיישינן שמא 'יסתכלו', דלזה לא יועיל מה ש'רגיל', דאטו בגלל שרגיל הותר לו להסתכל, ועל זה כתב הצמח צדק ושאר אחרונים הנ"ל שההיתר בגילוי פניה ידיה ורגליה הוא משום ההכרח שבדבר ואין למדין אפשר משאי אפשר. א"נ היתר ד'רגילות' שכתב הרשב"א בפניה ידיה ורגליה - הוא רק בבעל כלפי אשתו, שרגיל בה, אבל באחרת שלא שייך לומר ש'רגיל' בה, אין הרגילות מתירה גבם, וע"ז כתב הצמח צדק שההיתר בהם הוא מצד ההכרח. ובאמת בנמוק"י (ברכות שם) שהוא כעין לשון הרשב"א הנ"ל, איתא להדיא שדבריו קאי על בעלה דוקא. ע"ש. וכן משמע לשון הרשב"א גופיה הנ"ל. וכ"ה להדיא בעוד הרבה ראשונים. וא"כ אין מקור להתיר זאת גם אצל אחרת. והארכתי בזה טובא במקום אחר. והארכתי בזה טובא לקמן בנספח בעניין דת יהודית, קחנו משם.
שיהיה הרבה מזל טוב. ושבע"ה תרבה צניעות בעמ"י
מרן הגר"ע הררי-רפול זצ"ל
Active member
זה קצת תמוה, שהרי לא הרבנית שלו ע"ה, ולא ביתו הרבנית קולודצקי תח', שניהם לא הולכות עם חצאית עד הקרסול.
איש ישראלי
Member
ספר מאוד יפה, פאר והדר. מי עשה לך את העיצוב?
רמזתי על זה בספר, כשיהיה מוכן סופית 'ממש', אעלהו בע"ה.
מכון באר שלמה
Active member
תודה רבה על הקרדיט!
נערך לאחרונה:
דבק בתורת מרן
Well-known member
בעלון של הרב ללוש של השבוע כתב בעניין אורך החצאיות אני מצרף את המכתב עם חלק נוסף שצולם מתוך העלון, בעניין דעתו של מורנו ורבנו הראש"ל שליט"א.
כבר קדמוך. ועיין
בכל אופן הכריכה והמודעה מאד יפות ומרשימות!
דבק בתורת מרן
Well-known member
קודם כל ייש"כ.
לא עיינתי בכל הדברים, מפני שאצלי הם קצת יותר פשוטים, וב"ה שכך הורגלנו מקדמת דנא.
ובכל אופן לא מצאתי במקור שציין כתר לדברי הרב ללוש הנ"ל.
שמתי שם קישור לעלון שהעלה ידידינו הרב @בנימין לוריא
לכאו' נראה שכבר הגיע הזמן לבשורה הגדולה...
