מרפסן איגרי
Active member
אפשר תמצית דבריו?
אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
אפשר תמצית דבריו?
מה שפירסמתי בירחון האוצר הוא רק חלק קטן מתוך ספר שלם שאני הולך להוציא בע"ה.
תמצית הדברים על רגל אחת מובאים בהקדמה לספר, ואעתיקו כאן (בעז"ה בהמשך אעלה את הספר בשלימותו).
הקדמה
אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, על אשר זיכני ה' יתברך לשקוד על דלתות התורה והיראה, ובפרט לעת זאת שזיכני לחבר חיבור זה פרי עמלי בס"ד ולהוציאו לאור העולם. בפרט בנושא כה חשוב, שהלימוד בנושאים אלו נטוש, והרבה נסמכים בעיקר על ספרי קיצורים, סברות כרסיות, השענות על שמועות, הלך אחר המנהג, וכל כיו"ב. ותורה מה תהא עליה.
ואף שכבר ראיתי הרבה ספרים בשנים האחרונות שעמלו וליקטו באורך וברוחב בנושא זה, מ"מ ראיתי לנכון להוציא גם אני חיבור בנושא זה, היות ולא ראיתי מי שהקיף בצורה יסודית לגבי מנהגי דת יהודית - אם יש מקום לומר שהם משתנים מזמן לזמן או ממקום למקום וכיו"ב, והאם יש מקום לומר שכיון שרגילים בזה תו לא מביא הרהור. ובפרט שראיתי הרבה השגות שונות על דין זה – הן לגבי מיקום השוק והן לגבי שינוי דת יהודית, וכן כל מיני טענות שונות - שלאדם שאינו מונח בסוגיא נראה הדבר משכנע מאד, בפרט היום שכבר הורגלו שהרבה הולכות כן, ולכן על כל איזה גיבוב סברא כבר מניחים את האצבע לומר זו היא הדרך אשר הלכנו ואשר נלך בה, דרך אשר לא שערום אבותינו ואמותינו בעליל. אוי לנו כי חטאנו. בנוסף על כך, היו כמה דברים בספרים האחרים שאינם מדוייקים (כגון בהבנת הפמ"ג והמשנ"ב, נקטתי לעיקר כמו הספר השוק והזרוע בהלכה ודלא כספר הצניעות והישועה - והבגד"ת והלבוש מלכות שנמשכו אחריו). או לחילופין יש מקומות שלענ"ד נראה הביאור אחרת מאותם ספרים, או שהוא אמנם נכון אבל לא מספיק מבואר ומבוסס ואני הקטן השתדלתי לבארו באר היטב ולבססו. [אם כי יש מן הדברים שכן התבארו כבר בספרים האחרים כדי הצורך, ולכן לא ראיתי צורך כ"כ להאריך בהם בספרי יתר על המידה, והסתפקתי בציון לספר שבו הרחיב בנקודה כזו או אחרת. ומינאי ומינייהו אתקלס עילאה].
ועיקרי הדברים שהתבארו בספר, בקיצור ממש, כך הן:
א) ראשית יתבאר באריכות שה'שוק' ללא כל ספק הוא החלק התחתון של הרגל, וכך נקטו כל הפוסקים עד הדור האחרון [זולת הפמ"ג והמשנ"ב, ועי' באריכות בפנים הספר]. וממילא מכיון שאמרו (ברכות כד.) ששוק באשה ערוה, ואסור לקרוא כנגדו, וכתבו הראשונים (בברכות שם) שאיסור ק"ש נאמר על 'מקומות המכוסים', שהם מביאים הרהור, ומוכח שהשוק הוא ממקומות המכוסים, ומביא הרהור, לכן נדרש לכסותו בכיסוי מלא ורחב [של חצאית או שמלה] - כדי לכסות גם את 'צורתו' של השוק - כשם שבשאר הגוף אסור ללבוש בגד צמוד באופן שניכר צורת האיברים וכיו"ב, כמבואר בכמה מקומות (כפי שיתבאר).
ב) וכל שכן שלא יועילו כלל גרביים שקופות, או כאלו שהם בצבע שהוא בגוון של רגל [או שמזכירות צבע הרגל]. ולכן גם אשה שעדיין אינה הולכת עם חצאית או שמלה עד הקרסול כפי הדין, לפחות שלא תילך עם גרביים שקופות או בצבע המזכיר את גוון הרגל.
ג) בנוסף על כך, יתבאר, שכיסוי הגוף [ובכללו השוק] אינו רק מצד 'מנהג בעלמא' שנוכל לומר שזה יכול להשתנות מזמן לזמן, אלא הוא מעיקר הדין [ויתבאר באריכות שאינו דומה לרדיד שאינו חובה כ"כ]. ויתירה מכך, גם אם נחשוב שמה שאמותינו כיסו את השוק בבגד רחב הוא רק מצד 'חומרא' וכיו"ב, מ"מ מכיון שבפועל כך נהגו כלל בנות ישראל עד פרוץ ההשכלה וכד' – לילך בבגד רחב גם על השוק, ממילא נהפך הדבר להיות כהלכה קבועה, שאסור לשנות אותה כלל, וגם אם בטעות השתנתה, יש לחזור למנהג הראשון, כמבואר בראשונים ובאחרונים. וראה בגוף הספר באריכות רבה, דבר דבור על אופניו בס"ד, מפי סופרים ומפי ספרים.
[כמובן שא"א להשתנות ברגע אחד, וכל שכן אם זה מגיע פחות מהצד של האשה עצמה אלא שהבעל דוחף אותה לזה - שצריך בחכמה לדעת איך לדבר על ליבה על זה, ולא בפעם אחת או פעמיים. וראה בזה עוד בגוף הספר, אות לג].
ובאמת, בשנים האחרונות בין כל העשרות [ואף יותר] מכתבים של מרן הגרע"י זצ"ל, התגלו כמה מכתבים שבהם כותב הרב בפירוש שצריך לילך עם חצאית עד הקרסול ולא מועילות גרביים – אפילו כאלו שאינן שקופות. וזאת על אף שביבי"א (ח"ו יו"ד סי' יד) מבואר שהיקל בזה בתחילה, שמספיק גרביים כל עוד שאינן שקופות ואין מראיהן כמראה הבשר. אבל כאמור במכתבים כתב שהוא חוזר בו מהדברים הנ"ל, ולא מועילות גרביים כלל, וצריכה לילך דוקא עם חצאית ארוכה עד הקרסול. וראה עוד בארוכה בגוף הספר (אות כ. עמ' עה והלאה). [צילומי המכתבים הובאו בסוף הספר].
כמו כן, בשנת תשע"ז פנו ארגון 'בקודש פנימה' בכמה שאלות בענייני צניעות לפני מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל (דרך נכדו הרב קודלצקי הי"ו. ניתן לאמת את הדברים אצלו), ובין השאלות היתה השאלה בזה"ל: בנידון אורך חצאיות הנשים, שמענו כמה גדרים בזה: א. עד הקרסול, מכיון שגם השוק צריך כיסוי רחב ולא מספיק גרביים צמודות. ב. אמצע בין הברך לקרסול. ג. העיקר שלא יראו את הברך. רצינו לשאול מהי דעת תורה בנידון. והשיב: עד הקרסול. [צילום המכתב הובא בסוף הספר, וראה שם עוד מכתבים כיו"ב שכתב הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, ושזה מהדין (ולא רק חומרא). ע"ש. וע"ע בספר לבוש מלכות עמ' 267 שהובא עוד כמה שאלות ותשובות מהגרח"ק בנושא זה].
לאחר מכן, הצטרפו הרבה מחכמי הדור לפסק זה של מרן הגרח"ק, להצריך חצאית ארוכה עד הקרסול מעיקר הדין. ובין החתומים היו הרבנים הגאונים: ראובן אלבז, בניהו שמואלי, אהרן בוטבול, יעקב שיכנזי, יהודה יוספי, יעקב ישראל לוגאסי, בנימין חוטה, מרדכי כגן, יגאל כהן, דוד שלום נקי (מחבר סדרת החוברות "בהלכה ובאגדה"), שמעון בעדני, אביגדור נבנצל, יהודה כהן (ר"י יקירי ירושלים), צמח מאזוז, חיים רבי, אליהו בנימין מאדאר (ר"כ בכסא רחמים), יקותיאל אוהב ציון בשם רבו הגה"צ דב קוק, שלום יהודה גרוס, ליאור גלזר, יצחק רצאבי, דוד פנירי (מו"צ ודיין ב"אהבת שלום", והוסיף וכתב: כפי שקבלנו מרבינו הגדול רבי בן ציון אבא שאול, צריכות הנשים ללבוש בגד ארוך עד הקרסול. [וראה עוד להלן בגו הספר שכך העיד הגר"ע יוסף בשמו של הגרב"צ]), שמואל משה קרמר, שמעון שפירא, נחום דב שפירא, נתן דוד שפירא, דוד יוסף, אהרן ירחי, אריה שכטר, איתמר מחפוד, נסים יעקב עטיה, יצחק הכהן רבין, מאיר דוד שמואלי, יהושע יעקב גוטפרב, מנשה שוע. [צילום המכתב הובא לקמן בסוף הספר]. ובספר זה יתבארו דברים ברורים אלו באריכות בס"ד.
וכאן המקום להביא את דבריו הנפלאים, מים קרים על נפש עיפה, של הגאון משנה הלכות (ח"ז סו"ס רלה), שכל דבריו שייכים גם לחיבורי בס"ד, וז"ל: וידעתי כי רבים יתמהו מה לן בדור הזה ובמדינה זו לספר ולהנהיג מנהגים קדמונים אלטפרצאטישע, הלואי שנוכל להמשיך מעמד כפי שהוא, ומי ישמע לדברים כאלו לילך אחורנית בזמן שכל העולם מקדים בכל מיני חדשות, החרדים לדבר ה' ידאבו לבם בזכרם ימות עולם, ומי יתנני כירחי קדם כשכל בית ישראל בקדושה וטהרה כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, אבל בדור הזה מה נעשה לו, ותפסת מרובה לא תפסת, והפרוצים צחוק יצחקו. אמנם נשארו לנו עוד לפליטה בס"ד מעט מבני עליה בחורים המסולאים בפז שומרי תורה אמיתים שרוצים לדעת דבר ה' בלי פשרות וחדשות וכפתגם מרן החת"ס "חדש אסור מן התורה". וגם שלא יאמרו מדשתקו רבנן ש"מ מינח ניחא להו, ולכן ליקטתי דברים אלו וידעתי ג"כ שיותר ממה שכתיב כאן יש לכתוב מזה, מ"מ לאו בעל מלאכה אחת אני והרוצה לסמוך עלי דברינו יכול לברר, ומי שרוצה לדעת יותר הרי כל התורה לפניך, זיל גמור. והשי"ת ישפות עלינו רוח טהרה ונזכה לגדל בנינו לתורה וגדולה בקדושה ובטהרה ולביאת משיח צדקינו. עכ"ל. שפתים ישק משיב דברים נכוחים. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות.
ואשא תפילה לפני אבינו שבשמים, יה"ר שהספר הזה יעשה פירות רבים, לחזק את הצניעות בבנות ישראל, בדרכי אמותיהן הקדושות. וכשם שזיכתני לסיים הספר הזה, כן תזכני הלאה להמשיך ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ולקיים את כל תורתך באהבה, ולחבר עוד חיבורים כהנה וכהנה בש"ס ובפוסקים, ולהוציא לאור כל אשר קבלה נשמתי בהר סיני, ושיהיו כל חיבורי לש"ש לעשות נחת רוח לפניך, ושאזכה תמיד לכוין לאמיתה של תורה ויראה, ואהיה כל ימי שתול על פלגי התורה והיראה בקדושה וטהרה. אכי"ר.
הצעיר באלפי ישראל,
ע"ה אהרן כהן ס"ט
ע"ה אהרן כהן ס"ט
מרפסן איגרי
Active member
נשמח מאוד לראותוספר שלם שאני הולך להוציא בע"ה
ייש"כ
אריאל שמואל
Active member
האם יש מקור שמחייב לכסות את כף הרגל?בעיקרון אם הולכת כדין - עם חצאית עד הקרסול, מעיקר הדין אי"צ להקפיד בצבע הגרבים (והארכתי בזה בספר), [ועכ"פ מצד כפות הרגלים נכון כן להקפיד כיון שסו"ס היום המנהג לכסות את כף הרגל בגרבים (או יש ללבוש נעלים אטומות שמסתירות את הגרבים). ואכמ"ל].
האם יש מקור שמחייב לכסות את כף הרגל?
בעיקרון מצינו בזה קצת סתירות האם 'כף הרגל' זה מקום מכוסה בחוץ או לא.
אעתיק לך מספר השוק והזרוע בהלכה (סי' יז אותיות ג-ד) מה שכתב בזה:
ג) ולקושטא דמילתא מדברי הראשונים היה נראה שאין כיסוי הרגל תלוי במנהג המקומות ודלא כהב"ח, דהכי איתא בטוש"ע יו"ד סי' קצ"ה סעי' ז', לא יסתכל אפי' בעקיבה ולא במקומות המכוסים שבה, ומקור הדברים מבואר בב"י מדתניא בנדרים כ' א' כל המסתכל בעקבה של אשה הויין לו בנים שאינם מהוגנים, וכתב הרשב"א בתורת הבית דמן העקב נלמוד לכל מקום מכוסה שבה. וכ"ה לשון הראב"ד בבעלי הנפש. וכ"כ הרמב"ן בהל' נדה פ"ח ה"ד וז"ל, ואסור להסתכל אפי' בעקבה של אשתו כשהיא נדה ואין צריך לומר בשוקיה ובכל מקום שאינו מגולה. ומבואר דפשיטא להו לרבוותא דהעקב הוא מקום מכוסה. ואם איתא דכיסוי הרגל תלוי במנהג המקום, מנא להו לאוקמה במקום שדרכן לכסותו ולומר שרק במקומות המכוסים אסור להסתכל, אדרבה יש לומר דמילתא פסיקתא נקט דאפי' במקום שאין דרכן לכסותו אסור להסתכל, ומינה דאפי' במקומות המגולים אסור. [ורבותא דעקבה אע"פ שאינו מקום יופי, כמש"ש בסדרי טהרה סקט"ו בדעת השערי דורא שאוסר להסתכל גם במקומות המגולים. א"נ אע"פ שהוא מלוכלך כמ"ש הב"ח באו"ח סי' ע"ה].
ואם תאמר הלא הראב"ד והרשב"א עצמם כתבו לענין ק"ש דמותר לקרות כנגד פניה ידיה ורגליה משום דרגיל בהו ולא טריד, אלמא דרגליה בכלל מקומות המגולים שהוא רגיל בהם. ואין לתרץ דהעקב מכוסה ושאר כף הרגל מגולה, דמהגמ' מוכח דדוקא שוק הוי ערוה ולא עקב וכמ"ש הב"ח. וי"ל דרגליה ברה"ר דרכה לכסותן ובבית אין דרכה לכסותן, ולענין ק"ש בתר ביתא אזלינן דבטירדא תליא מילתא, וכיון שבבית הם מגולות רגיל בהו וליכא טירדא, ולענין נדה בתר רה"ר אזלינן, דאע"ג דטירדא ליכא, קירוב דעת והרגל דבר מיהא איכא. וכבר נתבאר לעיל סי' ט"ז אות ד' דלהראב"ד והרשב"א לענין ק"ש ודאי בתר ביתא אזלינן, דלא התירו מקומות המגולין אלא באשתו. ואפי' לדעת הטוש"ע שהתירו גם באחרת יש לומר כן כמו שכתבנו שם.
ואפשר דדוקא עקבה חשיב מקום מכוסה ולא כל כף הרגל, כי כן היה דרכם ללכת בסנדלים אפי' הנשים כדתנן (שבת ס"ד ב') במוך שבסנדלה, ומ"מ העקב מכוסה כי סנדל שלהם היה לו עקב, עי' כלים פכ"ו מ"ד ובמאירי ר"פ מצות חליצה.
עכ"פ מדברי הב"ח מבואר שגם בזמן חז"ל היו ארצות שהיו הולכות יחף. ולפ"ז צ"ל דברייתא דנדרים לאו מילתא פסיקתא היא, ומיירי בארצות שדרכן לכסות. ומה שהחליטו הראשונים כן, יש לומר דאם איתא שהעקב מגולה ואפי' במקומות המגולים אסור, ה"ל למימר כל המסתכל באשה כמו שאמר בסמוך כל הצופה בנשים וכו', ומדקאמר עקבה משמע שהיה דרכן לכסותו ודוקא במקומות המכוסים אסור. אי נמי נפקא להו ממה שהתירו לה להתקשט בימי נדותה שלא תתגנה על בעלה כמ"ש הב"י ביו"ד שם. ומה שכתבו הראשונים לענין ק"ש דרגליה לא הוו ערוה, צ"ל דהיינו דוקא במקומות שדרכן לילך יחף. ויש לתמוה על הגמ' והראשונים שלענין ק"ש סתמו דינם לפי מקומות שדרכן לילך יחף, ולענין נדה סתמו דינם לפי מקומות שדרכן לכסות.
ובדרישה ביו"ד שם כתב וז"ל, דגמרא לרבותא נקט עקבה אע"פ שהוא קצת מגולה וכו', דרבותא דעקבה אע"פ שהוא סוף הרגל וכמעט מגולה, ואפ"ה מיחשב מקום מכוסה ואסור. עכ"ל. ומבואר דס"ל שבזמן חז"ל היו הולכות יחף, ומ"מ מקצת העקב מכוסה ע"י הבגד שמגיע עד סמוך לארץ. וקשה דלענין ק"ש מיחשב מקום מגולה. ואפשר דלענין ק"ש כיון שמקצתו מגולה לא טריד, ולענין נדה החמירו לדונו כמקום מכוסה. ולדרכינו י"ל דבלכתה בשוק מקצתו מכוסה אבל בשבתה בביתה נגלה כולו, ולענין ק"ש בתר ביתא אזלינן.
ד) והנה באו"ח סי' ב' ס"ו כתב הרמ"א, ויכסה כל גופו ולא ילך יחף, ומקור הדברים בד"מ שם בשם אור זרוע (הל' שבת סי' פ"ד אות י"ב) דאיתא בויק"ר פרשת מצורע (פי"ט סי' ד') ובשפלות ידים ידלוף הבית, ע"י שאדם משתפל [פי' מתעצל, כמו נמצאו בנות זריזות ובנים שפלים בגיטין כ"ה א'] לכסות גופו כראוי יעלה גופו חטטין, מכאן למדנו שיש לאדם לכסות כל גופו ולא ילך יחף, ועוד אמרו (פסחים קי"ג ב') המונע מנעלים מרגליו הוא מנודה למקום, עכ"ל הד"מ בשם האו"ז. [ולשון האו"ז, מיהו אינו נכון ללכת יחף אפי' בחול כדאמרי' בפסחים שבעה מנודים לשמים וכו', ומצאתי בויק"ר וכו' הא למדת שצריך אדם לכסות כל גופו]. ומבואר דמ"ש הרמ"א ויכסה כל גופו ולא ילך יחף חדא מילתא היא, דבכלל זה שצריך לכסות גופו משום צניעות צריך גם לכסות רגליו. וכן מבואר במ"א שם סק"ז דהא דאמרינן בשבת קכ"ט א' לעולם ימכור אדם וכו' ויקח מנעלים לרגליו היינו משום צניעות וכדברי המדרש[1]. [ועי' יד אפרים שפקפק בזה כי לא ראה דברי האו"ז במקורם כי בזמנו עדיין לא נדפס]. ומה שפירש רש"י בשבת שם שאין לך בזוי מן המהלך יחף בשוק, נראה דס"ל להמ"א שהבזיון הוא מה שאינו צנוע. ועד"ז אמרו ביבמות ס"ג ב' שאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר ממי שמהלך ערום בשוק. וכ"כ המ"א בסי' ש"א סקכ"ו וז"ל, ועי' סוף סי' ב' דמדת צניעות שלא לילך יחף. וע"ש במחה"ש. וזה שלא כהלבוש שכתב וז"ל וכן יכסה כל גופו ולא ילך יחף שכל זה דרך צניעות והכנעה, א"נ יחף לא ילך משום שהוא דרך בזיון וגנאי לו, עכ"ל, וטעם א' לקוח מהד"מ בשם או"ז, וטעם ב' מרש"י בשבת הנז' ומרשב"ם פסחים קי"ב א', הרי שהבין שהם שני ענינים.[2]
עכ"פ לדעת האו"ז והד"מ והמ"א כל מה שהפליגו חז"ל שלא לילך יחף ושהוא מנודה לשמים היינו משום צניעות, וא"כ דוחק גדול לומר על זה שהכל כמנהג המדינה. וכ"מ קצת מהאו"ז גופיה ע"ש, וכן מפורש במ"א סי' ש"א סקכ"ו וז"ל, אפי' דרכם לילך בחול יחף ילבש בשבת מנעלים וכו', ועי' סוס"י ב' דמדת צניעות שלא לילך כלל יחף, עכ"ל, והביאו המ"ב שם ס"ק ס"ב.[3] ומעתה אם האיש צריך לכסות רגליו משום צניעות, כ"ש וכ"ש שהאשה דרכה לכסות רגליה, ואמאי קיי"ל שוק באשה ערוה ולא רגל. אלא י"ל כמו שנתבאר, דודאי ברה"ר דרך האשה לכסות רגליה, ואפי' איש נמי משום צניעות, מיהו הני מילי ברה"ר וכמ"ש רש"י בשבת בהדיא, אבל בבית אין קפידא [וכן כתוב (שמות י"ב י"א) נעליכם ברגליכם, מכלל דבבית לא היה דרכם לנעול], ואפי' אשה אינה נמנעת מלגלות רגליה בביתה, ולהכי לענין ק"ש רגל לא הויא ערוה דבתר ביתא אזלינן כנ"ל.
וצ"ע איך יתכן לפרש מה שהצריכו חז"ל לנעול מנעלים דהיינו משום צניעות, הרי בכלל מנעלים גם סנדלים, וכן היה דרכם ללכת בסנדלים יותר מבמנעלים, וסנדל אינו מכסה את גב הרגל רק מתחתיה ואת העקב, כמבואר כ"ז במאירי ר"פ מצות חליצה, ומה צניעות יש בסנדל. ובב"ב נ"ז ב' אמרו חלוק של ת"ח כיצד כל שאין בשרו נראה מתחתיו, ופי' רשב"ם שיהא ארוך עד פיסת רגלו שלא יראה כשהולך יחף, ומשמע שת"ח יש לו לכסות כף רגלו, וכן מוכח בנמוק"י שם, והיינו משום צניעות [ועי' רשב"ם פסחים קי"ב א' ד"ה ואל תמנע, שגנאי הדבר "לת"ח" שילך יחף וכו', וי"ל דלטעמיה אזיל. אבל צ"ע דבפסחים קי"ג ב' משמע בהדיא דבכל אדם מיירי]. וא"כ יש לתמוה מאי איריא כשהולך יחף, אפי' כשנועל סנדל נמי עדיין בשרו נראה מתחתיו. ושמא י"ל דלאו יחף ממש קאמר אלא בלא אנפלאות. והרמ"ה שם פירש שיהא חלוקו מגיע עד פי הסנדל או המנעל כדי שלא יהא בשר שוקו נראה[4], משמע דשאר העם שוקיהם נראים, וכמ"ש הראב"ד שהשוק אינו מקום צנוע באיש, ולשון שו"ע הגר"ז, דרכו להיות מגולה במקום שהולכין בלא אנפלאות, ואם על גילוי השוק לא מצינו דאיכא קפידא לכל אדם משום צניעות, כ"ש על גילוי הרגל.
כלל הדברים שאין לנו גילוי מפורש מן הגמ' והראשונים לענין חובת כיסוי הרגל באשה. ועיין לקמן סי' כ"ב שהבאנו מה שכתב הרמ"ק ע"פ מה שאמרו בזוהר רגל באשה ערוה שצריכה האשה לכסות רגליה, וע"ש מה שכתבנו בזה. ועיין ברד"ק ובמצודות בישעיה מ"ז ב' שדרך האשה לכסות רגליה ובלכתה בדרך מגלה אותם [ונתבאר לעיל סי' ט' אות י' בהערה], ובירמיה י"ג כ"ב, נגלו שוליך נחמסו עקביך, ופי' המצודות עקבי רגליך נתגלו והוסרו מן הכסות שעליהם, ר"ל קבלת בזיון הרבה, ע"כ. אבל אין מזה ראיה לענין דינא, כי מצינו שגם גילוי הפנים נחשב בזיון, שכן כתוב בישעיה שם גלי צמתך, ופי' המצודות שדרך הנשים המכובדות לכסות פניהם במסוה, וכן פירשו רס"ג והר"י בן גנאח כמובא בש"ע המקוצר אה"ע עמ' רנ"א. וזהו לפי שהמשיל את האומה לאשה חשובה, ולפי גודל חשיבותה אפי' גילוי הפנים יחשב לה לבזיון, וכ"ש גילוי הרגל או העקב.
[1] ובמ"א דפוס ראשון הגירסא, איתא בשבת דף קנ"ב וכו' [כמו שתראה בהוצאת מ"י], ונראה שהוא ט"ס וצ"ל דף קכ"ט כי הלא הביא בהדיא לשון הגמ' שם, ועוד דבדף קנ"ב הם דברי צדוקי לר"י בן קרחה ואינם מצד צניעות, דאמר התם דלא הא ולא הא דחפיר וקביר טב מיניה, הרי שאם רוכב ע"ג בהמה אינו צריך מנעלים, ואי משום צניעות מאי נ"מ.
[2] ומהרש"א בשבת כתב הטעם משום צינה, והמאירי פסחים קי"ב א' כתב מפני שהרגל מועדת ליזוק, וכ"כ היעב"ץ במו"ק סי' צ"א. ובשתילי זיתים אחר שהביא ל' הלבוש הוסיף, אי נמי שלא יסתמא, וציין לרש"י בשבת ובפסחים, ונמשך אחריו מהרי"ץ בעץ חיים ח"א דף ח' ע"א ובמעיל קטון סי' א' סקמ"ג, וליתא בפירש"י אלא בפי' הר"ז הרופא על הרמב"ם, והובא במעיל קטון שם. ומצאתי לו חבר, שכן פי' רבינו פרחיה בשבת, שהצינון מזיק עיניו ומכהָן. ובכללות הענין ע"ע במו"ק שם ובמנחת אהרן כלל ג' אות ו'.
[3] וזה שלא כהמלבושי יו"ט שכתב ע"ד הלבוש הנ"ל דהני מילי במקומות אלו אבל לא בארצות ערב כמ"ש בסי' צ"א ס"ה. ושם כתב השו"ע שלא יעמוד בתפלה ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא לעמוד לפני הגדולים אלא בבתי רגלים. והביאוהו הא"ר והמ"ב. [וצ"ע סתירת דברי המ"ב]. ויש להשיב על ראייתו דאין קפידא שלא לילך יחף אלא בשוק וכמ"ש רש"י, אבל בבית אין קפידא, ולא מיבעיא לטעם בזיון וגנאי אלא אפי' לטעם צניעות, כי ודאי בשוק יש להקפיד יותר כדאמרי' ביבמות ס"ג ב' אין לך משוקץ וכו' ממי שמהלך ערום בשוק. וא"כ אין זה ענין להא דסי' צ"א, דהתם בבית או בביהכנ"ס מיירי ולא בשוק. ועי' בשו"ת הרשב"ש סי' רפ"ה.
[4] ועי' במ"א סי' ב' סק"א שכתב דהאידנא אין נזהרין בזה מפני שהולכים בבתי שוקים ואין הבשר נראה. ובתימן לא היו הולכים בבתי שוקים ואעפ"כ לא נזהרו בזה אפי' הת"ח כידוע. וי"ל ע"פ דברי הכ"מ פ"ה מהל' דעות ה"ט שהרמב"ם מפרש שלא יהיה בגדו קל ביותר עד שיהיה נראה בשרו מתחתיו, וכן פי' הרמ"ה בפי' שני, והמאירי והר"י בן חכמון. ולפירוש זה לא מצינו קפידא בגילוי השוק כלל. וכן מוכח ממה שפי' רבינו פרחיה הא דאמרי' בשבת י' ע"א רבה ב"ר הונא רמי פזמקי ומצלי, שלבישתן דרך כבוד לפני המלכים שמכסה בהן רגליו ושוקיו. מכלל דשלא בשעת התפלה לא כיסה שוקיו. ואפי' בשעת התפלה דוקא אם אין דרכן לעמוד כך לפני הגדולים כמ"ש הרמב"ם והשו"ע, משא"כ בתימן כידוע.
עכ"פ גם את"ל שרגליה זה לא נחשב 'ממקומות המכוסים', יש לדון בזה.
כי מובא במעשה איש (ח"ד עמ' קסח) שאם הגברים מתביישים ללכת יחף, אע"פ שיש נשים ההולכות בלי גרביים מ"מ זהו מצד יצר הרע והרי הוא פריצות ולדרכי הפריצות אין יכולין לומר שכן דרכן של בני אדם[1]. ע"ש. (וכעי"ז כתוב בספר חוקת ישראל עמ' קכז, משמיה דהחזו"א. ע"ש וכן בספר משמרת החיים פ"ג הערה מז, ובספר מקור בהלכה [לגר"א בריזל] עמ' לב ד"ה טפח מגולה). [ובפרט שבזמנינו כמעט כולן בין כה לובשות גרביים, גם הנשים, אלא שהרבה לובשות גרביים בצבע הרגל, וזה עצמו מראה שאין כוונתם אלא לפריצות, שהרי הגרביים ב'צבע' הרגל לא עושות כאילו הם באמת בלי גרביים באופן שלא יהיה להם חם. ראה לעיל בסמוך בהערה].
[1] ויש לחזק סברא זו, דהנה הגאון צמח צדק (בשער המילואים, שו"ת סי' מה. וכן בחידושיו על ברכות פ"ג מ"ה אות ג) כתב שבעיקרון היתה צריכה לכסות את כל גופה [שהרי כל הגוף הוא ערוה (כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' ק"ש הט"ז), ובהכל לכאורה היה אמור להיות שייך בהו "לפני עיור" ועוד איסורים], אלא שפניה ידיה ורגליה התירו מפני דלא סגי בלאו הכי, דלא תוכל לילך אם עיניה יהיו מכוסות. ואע"פ שיכולה לילך עם כיסוי באופן שרק עיניה יהיו מגולות (וכמו שמצינו באמת שממידת הצניעות לילך כך, כמובא בשבת סה. ובפירש"י שם), מ"מ זה ודאי טירחא מילתא (והוי ככפות הרגליים, שמפני החום לא היו הולכים במקומות מסויימים עם גרביים), וגם שלא יצחקו הגוים עליהם. ע"ש. והביאו בשו"ת להורות נתן (ח"ה סי' צג אות ז). ע"ש. וכן הובא בשו"ת קנה בשם (ח"ג אהע"ז סי' קו). ע"ש. וכ"כ בספר שיחות ערבות (להגר"נ לעווינסקי, תרפ"ד, עמ' מא). ע"ש. וכ"כ הצניעות והישועה (פ"ג אותיות יז-יט). ע"ש. מבואר מזה שאין היתר לגלות אלא מה שיש לו הכרח ממש, וקשה לגלותו, כמו פניה, וכן הוא גם הטעם לכפות הרגלים, כי היה חם מאד במקומותיהן והיו רגילים כולם לילך ללא כיסוי לכפות הרגליים מפני החום, כמ"ש המור וקציעה (סו"ס צא) על מ"ש הב"י (שם סעיף ה) דאורחייהו לגלויי כרעייהו (קרסוליהן ומטה, ראה אונקלוס ויקרא יא כא. ושו"ר אריכות גדולה בזה בספר השוק והזרוע בהלכה סי' ז אות ג. ע"ש) קמי מרייהו, דהיינו משום דמרייהו נמי אינהו גופייהו בכפרים הם יחפי רגל, "דמחמת חום האקלים ההוא אורחייהו בהכי", וכן ראיתי בספריהם. עכ"ל. וכ"ה במגן גיבורים (אלף המגן סי' צא ס"ה), וז"ל: בארצות החמין שעומדין [אפילו] לפני הגדולים יחף. עכ"ל. וכיו"ב הטעם בידיים משום שצריכות לעשות מלאכותיה וכד', כמ"ש בשו"ת להורות נתן שם, וכ"כ הצניעות והישועה שם דהכיסוי מעכבה ממלאכות ביתה ומשאר מלאכותיה, והרי לא תוהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מה, יח), ובהכרח שיהיו כפות ידיה ואצבעותיה מגולין. ע"ש.
והשתא יובנו טפי דברי החזו"א הנ"ל, שכתב שבזמנינו גם לפמ"ג והמשנ"ב אסור ללכת בלי גרביים או בגרבי ניילון (וה"ה בצבע הרגל, ופשוט) "כי דרך בני אדם ללבוש גרביים, והא ראיה שהגברים מתביישים ללכת יחף ואם יש נשים ההולכות בלי גרביים זהו מצד יצר הרע והרי הוא פריצות ולדרכי הפריצות אין יכולין לומר שכן דרכן של בני אדם", עכ"ל, דכוונתו שמאחר שהגברים כן הולכים עם גרביים, א"כ לא שייך להתיר לנשים לילך בלא גרביים, שהרי אין זה בכלל ההכרח שהותר (כפי שכתב הצ"צ הנ"ל), דהא קמן שהגברים לא מוכרחים לכך, ועל כרחך מה שהן מגלות הוא מדרכי הפריצות והיופי, ופשיטא דאסור. [ובפרט שמצינו עדיפא מזה, דבשוק כתב הראב"ד (המובא ברשב"א ברכות כד. והו"ד בב"י סי' עה) דאפילו דאצל הגברים הוא מקום מגולה, מ"מ אצל הנשים הוא מקום מכוסה, והוי ערוה. א"כ על אחת כמה וכמה בדבר ובזמן שאפילו הגברים מכסים אותו (כגון החלק התחתון), דכ"ש שאם הנשים מגלות אותו 'משום מה' אין זה אלא מדרכי הפריצות, ועליו להיות מכוסה, ולא על כה"ג נאמר דין רגילות.]. ויש להוסיף, דבאמת האידנא גם בלא זה שהגברים הולכים עם גרביים ומכנסיים יש להוכיח שזה מדרכי הפריצות ואסור כמ"ש החזו"א, שהרי מזה שבפועל הן כן לובשות גרביים - אלא שהם בצבע הרגל - א"כ זה עצמו מראה שאין זה בגלל הכרח החום, דאטו הגרביים כשהם ב"צבע רגל" עושה שלא יהיה להם חם כמו בלי גרביים... ובהכרח אין הם רוצות כאן אלא פריצותא (והגם שאין הם מתכוונות ממש לפריצות, מ"מ בלשונם זה "בגלל שזה יותר יפה ומכובד". והיינו הך), ובודאי דחיובא רמיא יהיה עלייהו ללבוש גרביים בצבע שחור ולא בשום פנים בצבע הרגל (וזהו אם נימא דסגי בגרביים, אבל להלן יבואר שצריך בגד רחב כחצאית עד הקרסול ולא סגי בגרביים). וראה עוד בבגדי תפארתך (עמ' קצז, ובמהדו' תש"פ הוא בעמ' קצח) שג"כ ביאר כן, וז"ל: דבאם אצל הגברים אשר אין להם את ייצר ההתקשטות וההתייפות, מגלים את כפות הרגלים למרות רגשי הבושה המוטבעים ממילא באנשים המשוייכים לעבודת ה', אזי מוכח שהדבר נעשה מחמת אונס חיצוני כגון בארצות חמות מאד וכד' [וגם זה הוא דוקא בכפות הרגלים, אבל בשוק כתב הראב"ד דאף דאצל הגברים מגלים אותו, מ"מ אצל הנשים הוי מקום מכוסה, דזה חמיר טפי, ופשוט], אבל באם אצל הגברים אין מגלים את הרגלים אזי ע"כ עלינו לומר דהרגשי הבושה הפנימיים מחייבים לכסות אבר זה, וממילא מה שאצל הנשים מגלים מקום זה למרות הכל [אף אי נימא דהחלק התחתון נכלל בכלל ההיתר כהמשנ"ב], אין זה אלא מחמת היצר המסית לענין ופריצות הוא. עכ"ל. [וע"ש עוד מה שכתב בדברי החזו"א הנ"ל]. וכעי"ז כתב בספר השוק והזרוע בהלכה (סי' יח ד"ה ועצם), דכיון שכל גופה של אשה (אפי' מקומות המגולים) מביא לידי הרהור, היה ראוי לה שתכסה כל גופה, אלא שלא הטריחוה לכסות מקומות המגולים שדרך הכל לעולם לגלותם, ולכן במקומות שהכל הולכים יחפים [כגון בארץ תימן כמ"ש בסערת תימן (עמ' קטז) וז"ל: בתי רגלים לא נהגו בהם אפי' אדוני הארץ, ורובם יוצאים לשוק יחפים זולת הזקנים והחלושים וכו'. עכ"ל] לא חייבוה לכסות רגליה, אבל אם אפילו האנשים מכסים רגליהם (אלא שעכ"פ מסתפקים בנעליים וכד', ולא בבגד רחב), כל שכן שחייבות הנשים לכסותן, ומה"ט נראה שכיסוי כף הרגל בזמנינו הוא חיוב מדינא ולא מתורת מנהג, כי מעיקר דינא דאורייתא חייבת לכסות מקומות המכוסים שבגופה, ובזמנינו שלעולם אין הולכים ברה"ר ברגלים מגולות, גם כפות הרגלים בכלל מקומות המכוסים הן. עכ"ל. וע"ש עוד מ"ש בזה.
ובגוף דברי הצמח צדק הנ"ל [ועוד כמה אחרונים שהביאוהו וכנ"ל] אין להקשות דמה שייך להתיר לגלות פניה ידיה ורגליה בגלל שאי אפשר אחרת וזה מוכרח וקשה וכו', וכי בשביל קושי נתיר איסור. דלק"מ, דהמדייק בלשונו יראה נכוחה שכוונתו שבגלל שאי אפשר לכסות מקומות אלו, א"כ אין הגילוי בא מחמת פריצות וכד' אלא מחמת הכרח ואין זה מביא להרהור, משא"כ אם אין סיבה חזקה שמכרחת לגלות, על כרחך אין זה אלא מדרך פריצות, ומביא להרהור. דזה לשונו (בחידושיו על ברכות הנ"ל): דפניה שאני, שא"א לילך בענין אחר, וערביות שיוצאות רעולות לכסות הפנים ולגלות העינים זהו דבר הקשה, אבל בשערה "למה לגלותה, אין זה רק פריצות". עכ"ל. ומשמע שה"אי הכרח" ("למה לגלותה") גורם שזה יהיה דרך פריצות. ובזה נדחו קושיות הבאתי לגני (פ"ד) על הצמח צדק הנז'. ע"ש. ושו"ר שכעין זה כתב בבאתי לגני גופיה שם להלן (פי"ח, עמ' קכא ריש טור ב). ע"ש שהאריך בזה. מיהו מלשונו של הצ"צ בשער המילואים הנ"ל משמע שכוונתו קצת שונה, דז"ל: ואיך תעורר אהבה לבני אדם, ואינו דומה לפניה שאינו מכוסה, דהא לא סגי בלאו הכי, דלא תוכל לילך אם עיניה יהיו מכוסות, ואדרבה מצינו במשנה בפרק במה אשה (סה.) ערביות יוצאות רעולות, ופרש"י 'שדרך נשים ישראליות שבערב להיות מעוטפין ראשן ופניהן חוץ מן העינים', הרי מנהג צניעות לכסות אף פניהן, וכ"כ הערוך וכו', וא"כ נהי שבמדינות אלו לא נהגו כן לכסות הפנים משום דטריחא מילתא, וגם שלא יצחקו האינם יהודים עליהם, אבל למה תגלה שערות ראשה וכו'. ע"ש. ומשמע מכל לשונו שעיקר הטעם להתיר פניה הוא מעצם זה "דלא סגי בלאו הכי" ו"טריחא מילתא" ו"שלא יצחקו הגוים עליהם", שאין למדין אפשר משאי אפשר (וע' מה שכתבתי לקמן בסוף הספר בהערה לעניין כביסת הנשים בנהר. ודו"ק), ולא שבגלל זה אין הגילוי גורם להרהור. (ואולי אפשר להעמיס כן גם בכוונתו בחידושיו לברכות הנ"ל. וצ"ע). ומה שהביא בבאתי לגני (פ"ד בהערה) הרבה מקומות בפוסקים שכתבו שאין להקל בגלל טירחא או בושה מהגויים, במחכ"ת אין זה עניין לכאן, ולא כל המקומות שווים, בפרט בנידו"ד שמדובר לגבי נשים, וגם כאמור כאן מעיקרא כך נהגו והוקבע להלכה לחלק בין שאר גופה לפניה ידיה ורגליה, וכבר כתב החזו"א (או"ח סי' ט"ז סק"ח), וז"ל: שכל גזירת חכמים בפלס שקלוה, וא"א להכביד על הציבור, ולכך הקילו בפניה. ע"ש. וכתיב (משלי ג, יז) דרכיה דרכי נועם. ואה"נ אחרי שהוקבע ההלכה, כל הרוחות שבעולם לא ישנו את ההלכה, כדלהלן, וכ"כ בבאתי לגני גופיה (סוף עמ' רסט).
ואע"פ שלשון הרשב"א בברכות (כד. ד"ה והא) בשם הראב"ד הוא: אבל פניה ידיה ורגליה וקול דיבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם "מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד", ובאשה אחרת אסור להסתכל בשום מקום ואפי' באצבע קטנה. עכ"ל (וכיו"ב הוא לשון עוד ראשונים בברכות שם, וכן באחרונים כגון הפרישה סי' עה סק"א, והחיי אדם כלל ד ס"ב, והעבודת היום סי' עה ס"א, והמשנ"ב שם סק"ב). ולכאורה משמע מזה דעצם הרגילות הוא זה שמתיר ולא מצד ההכרח. אך בעל כרחינו א"א לומר כן, שהרי א"כ מעיקרא איך נהיו רגילים בהם, הלא א"א לומר ד'בגלל שרגילים בהם לכן אינו מביא הרהור ומותר ראיה בעלמא וממילא גם מותר לצאת איתם בגלוי', כי הרי השאלה היא איך מעיקרא נהיו רגילים בהם, דמדוע הותר לצאת איתם בגלוי. ועל כרחך משום ההכרח שבדבר כמ"ש הצמח צדק הנ"ל, והטעם 'מפני שרגיל בהן' [שכתב הרשב"א] אינו לבאר מדוע מותר לצאת בגילוי פניה ידיה ורגליה, אלא הוא נתינת טעם למה מותר לקרוא כנגד, ובזה באמת לא קשור ה'הכרח שלה' לגלות, אלא כיון שרגיל בזה שפיר דמי, ברם היתר דרגילות זה הוא רק בק"ש כנגד פניה ידיה ורגליה בראיה בעלמא, אבל לצאת לבחוץ בגילויים עדיין אין זה מספיק, כי חיישינן שמא 'יסתכלו', דלזה לא יועיל מה ש'רגיל', דאטו בגלל שרגיל הותר לו להסתכל, ועל זה כתב הצמח צדק ושאר אחרונים הנ"ל שההיתר בגילוי פניה ידיה ורגליה הוא משום ההכרח שבדבר ואין למדין אפשר משאי אפשר. א"נ היתר ד'רגילות' שכתב הרשב"א בפניה ידיה ורגליה - הוא רק בבעל כלפי אשתו, שרגיל בה, אבל באחרת שלא שייך לומר ש'רגיל' בה, אין הרגילות מתירה גבם, וע"ז כתב הצמח צדק שההיתר בהם הוא מצד ההכרח. ובאמת בנמוק"י (ברכות שם) שהוא כעין לשון הרשב"א הנ"ל, איתא להדיא שדבריו קאי על בעלה דוקא. ע"ש. וכן משמע לשון הרשב"א גופיה הנ"ל. וכ"ה להדיא בעוד הרבה ראשונים. וא"כ אין מקור להתיר זאת גם אצל אחרת. והארכתי בזה טובא במקום אחר. והארכתי בזה טובא לקמן בנספח בעניין דת יהודית, קחנו משם.
והשתא יובנו טפי דברי החזו"א הנ"ל, שכתב שבזמנינו גם לפמ"ג והמשנ"ב אסור ללכת בלי גרביים או בגרבי ניילון (וה"ה בצבע הרגל, ופשוט) "כי דרך בני אדם ללבוש גרביים, והא ראיה שהגברים מתביישים ללכת יחף ואם יש נשים ההולכות בלי גרביים זהו מצד יצר הרע והרי הוא פריצות ולדרכי הפריצות אין יכולין לומר שכן דרכן של בני אדם", עכ"ל, דכוונתו שמאחר שהגברים כן הולכים עם גרביים, א"כ לא שייך להתיר לנשים לילך בלא גרביים, שהרי אין זה בכלל ההכרח שהותר (כפי שכתב הצ"צ הנ"ל), דהא קמן שהגברים לא מוכרחים לכך, ועל כרחך מה שהן מגלות הוא מדרכי הפריצות והיופי, ופשיטא דאסור. [ובפרט שמצינו עדיפא מזה, דבשוק כתב הראב"ד (המובא ברשב"א ברכות כד. והו"ד בב"י סי' עה) דאפילו דאצל הגברים הוא מקום מגולה, מ"מ אצל הנשים הוא מקום מכוסה, והוי ערוה. א"כ על אחת כמה וכמה בדבר ובזמן שאפילו הגברים מכסים אותו (כגון החלק התחתון), דכ"ש שאם הנשים מגלות אותו 'משום מה' אין זה אלא מדרכי הפריצות, ועליו להיות מכוסה, ולא על כה"ג נאמר דין רגילות.]. ויש להוסיף, דבאמת האידנא גם בלא זה שהגברים הולכים עם גרביים ומכנסיים יש להוכיח שזה מדרכי הפריצות ואסור כמ"ש החזו"א, שהרי מזה שבפועל הן כן לובשות גרביים - אלא שהם בצבע הרגל - א"כ זה עצמו מראה שאין זה בגלל הכרח החום, דאטו הגרביים כשהם ב"צבע רגל" עושה שלא יהיה להם חם כמו בלי גרביים... ובהכרח אין הם רוצות כאן אלא פריצותא (והגם שאין הם מתכוונות ממש לפריצות, מ"מ בלשונם זה "בגלל שזה יותר יפה ומכובד". והיינו הך), ובודאי דחיובא רמיא יהיה עלייהו ללבוש גרביים בצבע שחור ולא בשום פנים בצבע הרגל (וזהו אם נימא דסגי בגרביים, אבל להלן יבואר שצריך בגד רחב כחצאית עד הקרסול ולא סגי בגרביים). וראה עוד בבגדי תפארתך (עמ' קצז, ובמהדו' תש"פ הוא בעמ' קצח) שג"כ ביאר כן, וז"ל: דבאם אצל הגברים אשר אין להם את ייצר ההתקשטות וההתייפות, מגלים את כפות הרגלים למרות רגשי הבושה המוטבעים ממילא באנשים המשוייכים לעבודת ה', אזי מוכח שהדבר נעשה מחמת אונס חיצוני כגון בארצות חמות מאד וכד' [וגם זה הוא דוקא בכפות הרגלים, אבל בשוק כתב הראב"ד דאף דאצל הגברים מגלים אותו, מ"מ אצל הנשים הוי מקום מכוסה, דזה חמיר טפי, ופשוט], אבל באם אצל הגברים אין מגלים את הרגלים אזי ע"כ עלינו לומר דהרגשי הבושה הפנימיים מחייבים לכסות אבר זה, וממילא מה שאצל הנשים מגלים מקום זה למרות הכל [אף אי נימא דהחלק התחתון נכלל בכלל ההיתר כהמשנ"ב], אין זה אלא מחמת היצר המסית לענין ופריצות הוא. עכ"ל. [וע"ש עוד מה שכתב בדברי החזו"א הנ"ל]. וכעי"ז כתב בספר השוק והזרוע בהלכה (סי' יח ד"ה ועצם), דכיון שכל גופה של אשה (אפי' מקומות המגולים) מביא לידי הרהור, היה ראוי לה שתכסה כל גופה, אלא שלא הטריחוה לכסות מקומות המגולים שדרך הכל לעולם לגלותם, ולכן במקומות שהכל הולכים יחפים [כגון בארץ תימן כמ"ש בסערת תימן (עמ' קטז) וז"ל: בתי רגלים לא נהגו בהם אפי' אדוני הארץ, ורובם יוצאים לשוק יחפים זולת הזקנים והחלושים וכו'. עכ"ל] לא חייבוה לכסות רגליה, אבל אם אפילו האנשים מכסים רגליהם (אלא שעכ"פ מסתפקים בנעליים וכד', ולא בבגד רחב), כל שכן שחייבות הנשים לכסותן, ומה"ט נראה שכיסוי כף הרגל בזמנינו הוא חיוב מדינא ולא מתורת מנהג, כי מעיקר דינא דאורייתא חייבת לכסות מקומות המכוסים שבגופה, ובזמנינו שלעולם אין הולכים ברה"ר ברגלים מגולות, גם כפות הרגלים בכלל מקומות המכוסים הן. עכ"ל. וע"ש עוד מ"ש בזה.
ובגוף דברי הצמח צדק הנ"ל [ועוד כמה אחרונים שהביאוהו וכנ"ל] אין להקשות דמה שייך להתיר לגלות פניה ידיה ורגליה בגלל שאי אפשר אחרת וזה מוכרח וקשה וכו', וכי בשביל קושי נתיר איסור. דלק"מ, דהמדייק בלשונו יראה נכוחה שכוונתו שבגלל שאי אפשר לכסות מקומות אלו, א"כ אין הגילוי בא מחמת פריצות וכד' אלא מחמת הכרח ואין זה מביא להרהור, משא"כ אם אין סיבה חזקה שמכרחת לגלות, על כרחך אין זה אלא מדרך פריצות, ומביא להרהור. דזה לשונו (בחידושיו על ברכות הנ"ל): דפניה שאני, שא"א לילך בענין אחר, וערביות שיוצאות רעולות לכסות הפנים ולגלות העינים זהו דבר הקשה, אבל בשערה "למה לגלותה, אין זה רק פריצות". עכ"ל. ומשמע שה"אי הכרח" ("למה לגלותה") גורם שזה יהיה דרך פריצות. ובזה נדחו קושיות הבאתי לגני (פ"ד) על הצמח צדק הנז'. ע"ש. ושו"ר שכעין זה כתב בבאתי לגני גופיה שם להלן (פי"ח, עמ' קכא ריש טור ב). ע"ש שהאריך בזה. מיהו מלשונו של הצ"צ בשער המילואים הנ"ל משמע שכוונתו קצת שונה, דז"ל: ואיך תעורר אהבה לבני אדם, ואינו דומה לפניה שאינו מכוסה, דהא לא סגי בלאו הכי, דלא תוכל לילך אם עיניה יהיו מכוסות, ואדרבה מצינו במשנה בפרק במה אשה (סה.) ערביות יוצאות רעולות, ופרש"י 'שדרך נשים ישראליות שבערב להיות מעוטפין ראשן ופניהן חוץ מן העינים', הרי מנהג צניעות לכסות אף פניהן, וכ"כ הערוך וכו', וא"כ נהי שבמדינות אלו לא נהגו כן לכסות הפנים משום דטריחא מילתא, וגם שלא יצחקו האינם יהודים עליהם, אבל למה תגלה שערות ראשה וכו'. ע"ש. ומשמע מכל לשונו שעיקר הטעם להתיר פניה הוא מעצם זה "דלא סגי בלאו הכי" ו"טריחא מילתא" ו"שלא יצחקו הגוים עליהם", שאין למדין אפשר משאי אפשר (וע' מה שכתבתי לקמן בסוף הספר בהערה לעניין כביסת הנשים בנהר. ודו"ק), ולא שבגלל זה אין הגילוי גורם להרהור. (ואולי אפשר להעמיס כן גם בכוונתו בחידושיו לברכות הנ"ל. וצ"ע). ומה שהביא בבאתי לגני (פ"ד בהערה) הרבה מקומות בפוסקים שכתבו שאין להקל בגלל טירחא או בושה מהגויים, במחכ"ת אין זה עניין לכאן, ולא כל המקומות שווים, בפרט בנידו"ד שמדובר לגבי נשים, וגם כאמור כאן מעיקרא כך נהגו והוקבע להלכה לחלק בין שאר גופה לפניה ידיה ורגליה, וכבר כתב החזו"א (או"ח סי' ט"ז סק"ח), וז"ל: שכל גזירת חכמים בפלס שקלוה, וא"א להכביד על הציבור, ולכך הקילו בפניה. ע"ש. וכתיב (משלי ג, יז) דרכיה דרכי נועם. ואה"נ אחרי שהוקבע ההלכה, כל הרוחות שבעולם לא ישנו את ההלכה, כדלהלן, וכ"כ בבאתי לגני גופיה (סוף עמ' רסט).
ואע"פ שלשון הרשב"א בברכות (כד. ד"ה והא) בשם הראב"ד הוא: אבל פניה ידיה ורגליה וקול דיבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם "מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד", ובאשה אחרת אסור להסתכל בשום מקום ואפי' באצבע קטנה. עכ"ל (וכיו"ב הוא לשון עוד ראשונים בברכות שם, וכן באחרונים כגון הפרישה סי' עה סק"א, והחיי אדם כלל ד ס"ב, והעבודת היום סי' עה ס"א, והמשנ"ב שם סק"ב). ולכאורה משמע מזה דעצם הרגילות הוא זה שמתיר ולא מצד ההכרח. אך בעל כרחינו א"א לומר כן, שהרי א"כ מעיקרא איך נהיו רגילים בהם, הלא א"א לומר ד'בגלל שרגילים בהם לכן אינו מביא הרהור ומותר ראיה בעלמא וממילא גם מותר לצאת איתם בגלוי', כי הרי השאלה היא איך מעיקרא נהיו רגילים בהם, דמדוע הותר לצאת איתם בגלוי. ועל כרחך משום ההכרח שבדבר כמ"ש הצמח צדק הנ"ל, והטעם 'מפני שרגיל בהן' [שכתב הרשב"א] אינו לבאר מדוע מותר לצאת בגילוי פניה ידיה ורגליה, אלא הוא נתינת טעם למה מותר לקרוא כנגד, ובזה באמת לא קשור ה'הכרח שלה' לגלות, אלא כיון שרגיל בזה שפיר דמי, ברם היתר דרגילות זה הוא רק בק"ש כנגד פניה ידיה ורגליה בראיה בעלמא, אבל לצאת לבחוץ בגילויים עדיין אין זה מספיק, כי חיישינן שמא 'יסתכלו', דלזה לא יועיל מה ש'רגיל', דאטו בגלל שרגיל הותר לו להסתכל, ועל זה כתב הצמח צדק ושאר אחרונים הנ"ל שההיתר בגילוי פניה ידיה ורגליה הוא משום ההכרח שבדבר ואין למדין אפשר משאי אפשר. א"נ היתר ד'רגילות' שכתב הרשב"א בפניה ידיה ורגליה - הוא רק בבעל כלפי אשתו, שרגיל בה, אבל באחרת שלא שייך לומר ש'רגיל' בה, אין הרגילות מתירה גבם, וע"ז כתב הצמח צדק שההיתר בהם הוא מצד ההכרח. ובאמת בנמוק"י (ברכות שם) שהוא כעין לשון הרשב"א הנ"ל, איתא להדיא שדבריו קאי על בעלה דוקא. ע"ש. וכן משמע לשון הרשב"א גופיה הנ"ל. וכ"ה להדיא בעוד הרבה ראשונים. וא"כ אין מקור להתיר זאת גם אצל אחרת. והארכתי בזה טובא במקום אחר. והארכתי בזה טובא לקמן בנספח בעניין דת יהודית, קחנו משם.
