דבריו של מרן זצ"ל בזכות העצומה שזוכה מי שתומך ביד תלמידי חכמים!!! חובה להפיץ, בפרט בימים טרופים אלו שאויבי ה' מאיימים לשלוח יד בממונם של עמלי התורה!!

הקטעים דלהלן הינם מתוך מעדני המלך חלק ג' (פרק יט) בחובת התמיכה ביד ת"ח, אשר בימים אלו מנסים להצר את צעדיהם אנשים חסרי לב ומצפון, וחובה עלינו לפרסם דברים אלו לעודד את בעלי היכולת לתמוך ביד עוסקי התורה, לבל ימוטו פעמיהם, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.​

עץ חיים היא למחזיקים בה​

חובת התמיכה בעמלי תורה

'שלח לחמך על פני המים', אמר רבי ביבי, אם בקשת לעשות צדקה - עשה אותה עם עמלי תורה, שאין מים האמור כאן אלא דברי תורה, שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים' (קהלת רבה פי"א פ"א).

אדם שאינו חס על ממונו ותומך בעמלי תורה, מוסיפים לו בשמים יותר כהנה וכהנה. והתוספות (תענית ט.) הביאו מהספרי על הפסוק 'עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה', אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין? תלמוד לומר 'את כל', דהוה מצי למימר 'את תבואתך', מאי 'כל', לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו.
אפילו שכיר שמקבל משכורת חודשית, יפריש מעשר לעמלי תורה. ואם יש לו בנים לומדי תורה, הם קודמים, שהקרוב קרוב קודם. לא כמו שיש חושבים שאינם יוצאים ידי חובת מעשר אלא אם יתנו לזרים דוקא, ולבניהם אינם נותנים, ולא כן הדבר, אלא בניו קודמים לכולם, אם יש לו בנים בחורי חמד העוסקים בתורה, יכול לתת את הכסף לפרנסתם ולבושם מכספי מעשר, וישאיר מעט מאוד לעניים. כשיש לו בנים עד גיל שש שפרנסתם עליו יתן את מעשרותיו לאחרים, אך אם הם למעלה מגיל שש שאינו חייב לפרנסתם מדינא, כדאיתא בגמ' (כתובות נ.), 'אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת', וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה רבי אליעזר, זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים. והיינו למעלה מגיל שש, שבפחות מכך הם קטני קטנים וחובתו לפרנסם ואינו יכול להחשיב את פרנסתם כצדקה. וכל שכן אם בניו גדולים יותר שביכולתם לעבוד, ותומך בהם שימשיכו ללמוד תורה, ודאי שיכול לתת מכספי מעשר את רוב רובו של הריוח. ואם אין לו בנים יתן לבני משפחתו הקרובים אליו.

אם צריך לחתן את בנו, כיום לית להו לבחורי הישיבות מגרמיהו מאומה, ואפילו לא כסף לדירה בשכירות. על ההורים לרחם עליהם ולסייעם שיוכלו להסתדר בחייהם, ואפילו משפחות ברוכות ילדים צריכים לעזור מעט, ויכולים לקחת זאת ממעשר כספים. לצורך העניים ישאיר פרוטות מספר, ובשאר הממון יעזור לילדיו. וכי אברך כולל היושב ולומד תורה כל היום יכול להסתדר לבד ללא עזרת הוריו?
וכן אם נולד לו נכד מבנו האברך וצריך לקנות לו עריסה או עגלת תינוק, יכול לקנות ממעות מעשר, שכן כל שהוא תומך בו כיון שהוא לומד תורה, נחשב כמו יששכר וזבולון. וכן אם חתנו בן תורה, יכול ליתן לו כמו בנו.
והתכלית שלא יחשוב שהעיקר לתת רק לעניים זרים, אלא יתן לבני ביתו כפי יכולתו, ואם יוסיף לו הקב"ה יתן להם מידו הרחבה.
ואשריהם ישראל נתבעים ונותנים, כמו שהכרזנו לפני שבועיים שכל אחד יתן מאה שקלים לתלמודי התורה , ולמעלה ממה שחשבנו נתקיים! אנשים שבקושי יש להם לחם צר נתנו בשמחה רבה. אך כל אדם צריך לעשות במחשבה נכונה ובשכל טוב שחלילה הוא לא יתמוטט, וגם יקדים את בני ביתו. ויזהר שהצדקה לא תהיה על חשבון ביתו, שאם הפרנסה בבית מתמעטת מתמעט גם השלום בית ומתערער, כמו שאמרו (ב"מ נט.) "כמשלם שערי מכדא נקיש ואתי תיגרא בביתא", הקטטות ממשמשות ובאות כשנגמרים החטים והשעורים מהכד. וכן אמר דוד המלך (תהלים קמז, יד) 'השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך', אם יש חטים יש שלום בבית, שכן האשה רוצה לכלכל את ביתה, ואם בעלה נותן הכל לעניים תתקוטט עמו. ולכן ינהג בחכמה ולא יצמצם את עצמו, וכמו שהבאנו פוסקים שכתבו שינכה את הוצאות ביתו. וכן אם יש עליו חובות ורבית קרן וחומש ואשם, יכלכל את דרכיו במשפט.
אם ה' חננו בפרנסה מרווחת ואינו תלוי במשכורת דלה, וביכולתו לפרנס את כל בני ביתו מגדולם עד קטנם בריוח, באדם כזה לא נאמר שינכה את מעשרותיו ממזונות בניו ובנותיו הקטנים, אלא יתן למוסדות של תורה וצדקה, וה' יוסיף לו כהנה וכהנה, ככל שיהיה יותר נדיב יוסיף לו השי"ת יותר. רק אדם שיש לו משכורת קבועה ומצומצמת, 'ענייך קודמים', יתן לבני ביתו ובניו הגדולים. אני מכיר בני ישיבות שמצמצמים בעצמם ליתן מעשר כספים, בעוד שהם עמוסים בחובות ובקושי יש להם די לגמור את החודש, ומוטב שישאיר סכום כמידת יכולתו לעניים, אך ראשית לכל ענייך קודמים, בפרט בני ביתו למעלה מגיל שש .

קרובי משפחתו קודמים
אדם שלא זכה שבניו ילמדו תורה, אך בן אחיו או בן אחותו או קרובו הינו בן תורה, 'או דודו או בן דודו יגאלנו' (עפ"י ויקרא כה, מט), והוא משתדל להיטיב לו, שכרו גדול מאוד. המצוה מוטלת עליו יותר מאדם זר, כמו דתני רב יוסף (ב"מ עא.), 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך', עמי ונכרי, עמי קודם. עני ועשיר, עני קודם. "ענייך ועניי עירך, ענייך קודמין". עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין. "ענייך" היינו קרובי משפחתך, ככל שהעני יותר קרוב אליו הוא יותר אחראי עליו, וחובתו להיות יותר מסור אליו.
לכן אם יש במשפחתו אברך שחננו הקב"ה דעת והוא לומד בכולל, אנו יודעים את מצבם הקשה של בני הכוללים, ואם הוא מרחם עליו ונותן לו די מחסורו אשר יחסר לו בודאי ששכרו גדול מאוד!

ידוע לי על כמה נדיבים, אשר משום מה הם מתעלמים מבני משפחתם ואינם תומכים בהם, וזהו ההיפך מדעת התורה. בראש ובראשונה עליו לתת לקרובו, וככל שהוא יותר קרוב אליו יחזיק בו יותר. בנו שהיה סמוך על שלחנו והתחתן ועתה הוא תלמיד חכם הלומד בכולל, אביו לא השתחרר ממנו, אלא עליו לדאוג תמיד למצבו הכלכלי להתעניין בו. יש אברכים העמוסים בחובות, עוד לפני חצי החודש כבר המשכורת נאכלה ונשכח כל השבע כלא היה. אביו יתעניין בו, יסייעהו לכלכל את דרכיו במשפט, יעניק לו עוד ממון שיספיק לכל החודש, ולא יהיה בצער ודאגות, ותורתו של דואג מן השפה ולחוץ. אברך שמצבו דחוק לומד ללא ישוב הדעת וריכוז השכל, והלא צריך לצמוח ממנו פרי ויצץ ציץ ויגמול שקדים, 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו' (ישעיהו ג, י). לכן צריך להחזיק תמיד בבניו ונכדיו התלמידי חכמים, 'והודעתם לבניך ולבני בניך', זהו עיקר המעלה של המחזיק ביד תלמידי חכמים.

להשתדל ביותר ששום אברך לא יעזוב את לימודו
ישנם אברכים שיכלו לצאת תלמידי חכמים אילו היו תומכים בהם, אך הם נלאו כלכל ולא יכלו לעמוד בנטל ועזבו את לימודם . ועינינו הרואות בפרט בדורותינו אלה כי מי שמזניח את למודו מזניח גם את היראת שמים, כשעוזב את הלימוד הולך גם לצבא, וממילא אין יראת אלקים במקום ההוא. היו בחורים שהלכו לצבא, וכשחזרו אחרי שנתיים וחצי שלוש, חזרו 'עקודים נקודים וברודים', ללא כלום מהתורה.
לכן צריך להשתדל להחזיק עוד בן ישיבה ועוד תורה ככל האפשר. הישיבות הקדושות הן בית היוצר שלנו להשראה רוחנית ללימוד תורה וליראת שמים. אפילו אדם שיודע שבנו אינו מוכשר כל כך, וחושב שלא יצא ממנו גדול בתורה, גם כן ישלחהו לישיבה. אפילו אם הוא לא יצא תלמיד חכם, לפחות הוא יהיה ירא שמים. "משל למי שנכנס לחנותו של בשם, אף על פי שאינו מוכר לו ואינו לוקח ממנו, הוא יוצא וריחו וריח בגדיו מבושמין, ואין ריח זז ממנו כל היום. עליו הוא אומר, 'הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע'. משל לאחד שנכנס לחנותו של בורסקי, אף על פי שאינו מוכר לו ואינו לוקח ממנו, הוא יוצא וריחו וריח בגדיו מלוכלכין, ואין ריחו וריח בגדיו זז ממנו כל היום. ועליו הוא אומר 'ורועה כסילים ירוע'. כך, כל מי שמהלך עמהם, כל מי שרואה אותו, אומר אלולי לא היה זה חכם לא הולך זה אלא עם חכם כמותו. וכל מי שמהלך עם כסיל, כל מי שרואה אותו, אומר אילולי שהוא כסיל לא היה הולך עם כסיל זה, אלא מפני שהוא כסיל לפיכך מהלך עם כסיל" (מדרש משלי פי"ג). כך ישלח את בנו לישיבה ויעודד אותו ללמוד אף שאינו כשרוני.
וגם ידע כי הכישרון ביד הקב"ה, 'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה'. היו הרבה שלא היו כשרוניים ושקדו על לימוד התורה ונעשו גאוני עולם, ולעומתם היו הרבה אנשים בעלי שכל גאוני שלא יצא מהם שום דבר. לא השכל קובע, אלא ההתמדה והשקידה העמל והיגיעה בתורה.

היאך תיתכן שותפות יששכר וזבולון ביותר מחומש?
ולכאורה יש להקשות בעיקר שותפות יששכר וזבולון, הלא רבותינו אמרו (כתובות נ.), "א"ר אילעא, באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות. ומעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניח לו חבירו, ומנו רבי ישבב. ואמרי לה, רבי ישבב ולא הניחו חבירו, ומנו רבי עקיבא". דהיינו שהנותן צדקה אם הוא בינוני נותן רק מעשר, ואם רצונו ליתן יותר בעין יפה יתן עד עשרים אחוז. ומשמע שאף אם ירצה ליתן יותר מחומש אסור לו מתקנת חכמים כדי שלא יתמוטט, ובפרט אם הוא בעל לב נדיב ואוהב לעזור לזולת, עמך ישראל צריכים פרנסה, ואם יתן לכל אחד סופו להתמוטט ויפול למעמסה על הבריות, 'לא כאלה חלק יעקב', 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום', לכן תקנו חכמים שיתן רק עד עשרים אחוז, והשאר למחייתו ולפרנסתו, שלא יפול על הבריות ויגרם חלילה חילול ה'.
וכן מוכח מכתובות סז (ע"ב) על מר עוקבא בר חמא, "כי קא ניחא נפשיה אמר אייתו לי חושבנאי דצדקה. אשכח דהוה כתיב ביה שבעת אלפי דינרי סיאנקי, אמר זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא, קם בזבזיה לפלגיה ממוניה. היכי עבד הכי, והאמר רבי אילעאי באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש? הני מילי מחיים שמא ירד מנכסיו, אבל לאחר מיתה לית לן בה". מר עוקבא היה אב בית דין חונן ונותן ומפזר ממונו לעניים, סמוך למיתתו ביקש מבני ביתו שיביאו לו את הפנקס שהיה רושם בו את כל הצדקות שנתן וחילק במשך חייו, ואחרי שראה את הסכום שנתן אמר "זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא", הצידה לדרך שהכינותי אינה מספיקה לדרך הרחוקה, בעולם הבא צריך צידה רבה לדרך. וחילק את מחצית נכסיו למוסדות תורה, לעניים ולגמחי"ם. ומקשה הגמ', והתניא המבזבז אל יבזבז יותר מחומש? ומשני שעת מיתה שאני, כיון שעתה זוהי שעת מיתתו אם לא עכשיו אימתי, וכל מה שאמרו אל יבזבז יותר מחומש זהו בעודו חי שאינו יודע מה ילד יום, שמא יתמוטט ויפול על הבריות, מה שאין כן בשעת מותו יכול לחלק כמה שירצה.
ומקושית הגמ' משמע ש"אסור" לתת יותר מחומש, שאם לא כן דילמא מר עוקבא רצה להתחסד עם קונו וליתן יותר, אלא ודאי שאסור להתחסד בכך.
ומאידך גיסא מצינו שהיו חכמים שהיו נותנים יותר מחומש. כמו שבגמ' תענית כד (ע"א) הובא מעשה הסותר לדין זה, "אלעזר איש בירתא כד הוו חזו ליה גבאי צדקה הוו טשו מיניה, דכל מאי דהוה גביה יהיב להו. יומא חד הוה סליק לשוקא למיזבן נדוניא לברתיה, חזיוהו גבאי צדקה טשו מיניה, אזל ורהט בתרייהו, אמר להו אשבעתיכו במאי עסקיתו! אמרו ליה, ביתום ויתומה. אמר להן, העבודה שהן קודמין לבתי! שקל כל דהוה בהדיה ויהב להו. פש ליה חד זוזא, זבן ליה חיטי ואסיק שדייה באכלבא. אתאי דביתהו אמרה לה לברתיה מאי אייתי אבוך? אמרה לה, כל מה דאייתי באכלבא שדיתיה. אתיא למיפתח בבא דאכלבא, חזת אכלבא דמליא חיטי וקא נפקא בצינורא דדשא ולא מיפתח בבא מחיטי. אזלא ברתיה לבי מדרשא אמרה ליה בא וראה מה עשה לך אוהבך. אמר לה, העבודה הרי הן הקדש עליך, ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל"!
רבי אלעזר איש בירתא הוא רבי אלעזר איש ברתותא הנזכר במשנה, והוא היה אומר באבות (פ"ג מ"ז) "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו. וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". הממון שנותן לצדקה, אין זה מכיסו ואינו עושה טובה בכך, ש"אתה ושלך שלו", ומה שקנה עבד קנה רבו. ורבי אלעזר עצמו היה נאה דורש נאה מקיים, כדברי הגמ' בתענית הנ"ל, שכשהיה רואה גבאי צדקה היה רץ אחריהם ומריק את כל כיסיו לידיהם, עד שגבאי הצדקה היו מרחמים עליו שלא נשאר לו מאומה, אם היו אלה גבאי צדקה של דורנו היו להיפך רצים אחריו... אך הם כשהיו רואים אותו מרחוק היו נכנסים לסימטא אחרת. פעם אחת היה רבי אלעזר צריך להשיא את בתו, ויצא לשוק לקנות עבורה נדוניה, וישא את עיניו וירא מרחוק את גבאי הצדקה. הם ברחו ממנו כדרכם, והוא רדף אחריהם והשיג אותם, השביע אותם "אימרו לי במה אתם עוסקים"! אמרו לו, יש יתום ויתומה שצריך להשיאם. אמר, "העבודה שהן קודמים לבתי"! נשבע בחיי עבודת בית המקדש, והריק את כל כיסו מלבד דינר אחד שכנראה נעלם מעיניו.
כשחזר לביתו השיב ידו לחיקו ויוציאה והנה דינר אחד משארית הפליטה, אמר בלבו אקנה בו מעט חטים, וכיון שנתבייש לבוא כך לפני אשתו שביקשה שיביא נדוניא, 'טענו חטים והודה לו בשעורים', זרק את החטים במחסן שבביתו וברח לבית המדרש. אמרה אשתו לבתה, ראיתי שאביך הגיע לרגע ונעלם, מה הוא קנה? אמרה הבת, איני יודעת, כל מה שהוא הביא הניח במחסן. ותלך העלמה לבדוק ולהפתעתה ראתה ששרתה ברכה בחטה, וכל אחת הולידה עוד חטים עד שהיו החטים יוצאים מהדלתות, מגיח מן החלונות מציץ מן החרכים, ונעשה המחסן 'בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים'... רצה לבית המדרש ואמרה לו בוא וראה מה עשה לך אוהבך! אמר לה, בשבועה שיש לך חלק בהם כמו כל עניי ישראל, 'חלק כחלק יאכלו'! הוא לא היה חס על בני ביתו ולא התחשב במאומה, עניי ישראל היו קרובים ללבו ביותר.
ובודאי שחייו לא היו בדרך הטבע, שאם לא כן היתה הגמ' מקשה עליו הלא המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, והוא לא נתן רק חומש, אלא קרן חומש ואשם... על כרחינו לומר שיש חכמים שאינם חיים בדרך הטבע, הנסים בעיניהם הינם אורחא דמילתא ומעשים שבכל יום. בחכמים כאלה 'עושה אלה לא ימוט לעולם', אך בכל אדם 'הנהג בהם דרך ארץ', לא כל אחד יכול לסמוך על הנס, שכן אין סומכין על הנס, ולא יתן יותר מעשרים אחוז.
ובאמת מצינו בפוסקים שהמחזיקים היו חולקים עם התלמידי חכמים חצי מכל רווחיהם, ולכאורה הרי זה יותר מחומש? תירץ על כך בשטה מקובצת כתובות נ ע"א, לעמלי תורה שאני! אם רוצה להחזיק ביד עמלי תורה יכול ליתן אפילו יותר מחומש. וכן מוכח בקהלת רבה על פסוק 'ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש', "רבי מאיר הוה כתבן טב מובחר, והוה לעי תלת סלעין כל שבת, והוה אכיל ושתי בחדא, ומתכסי בחדא, ומפרנס אוחרתא לרבנן. אמרין ליה תלמידוי, רבי, בנך מה את עביד עליהון? אמר לון, אין הוון צדיקים, כההוא דאמר דוד 'ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם'. ואם לאו, מה אני מניח את שלי לאויבי המקום?! לכן אמר שלמה 'ומי יודע החכם יהיה או סכל'". והיינו, רבי מאיר היה סופר מעולה, ושליש מרוחיו היה מחלק לתלמידי חכמים, שליש לפרנסתו, ושליש למצוות ומעשים טובים ולמלבושיו. ולכאורה היאך הוא נתן שליש, הלא תקנו באושא שיתן עד חומש ורבי מאיר היה לאחר תקנת אושא? אלא ודאי שלעמלי תורה אין חשבון, ולא יקופח שכרו . וכפי שאמרנו שיש למחזיק ערך עליון בלימוד שהוא מחזיק בו.

גם תלמיד חכם אינו פטור מהחזקת התורה
ואפילו התלמיד חכם בעצמו אם יש ביכולתו להחזיק, יעשה כן. כמו שאמרו בירושלמי והובא בתוספות סוטה לז (ע"ב), "רבי אחא בשם רבי תנחום ברבי חייא, למד ולימד שמר ועשה והיתה סיפקו בידו להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור. רבי ירמיה בשם רבי חייא ברבי אבא, לא למד ולא לימד לא שמר ולא עשה ולא היתה סיפקו בידו להחזיק, והחזיק, הרי זה בכלל ברוך". לכן גם אם הוא לומד כל היום ויש הון ועושר בביתו לא ישמור את עושרו לעצמו, "שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד, שנאמר 'בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך', בהתהלכך תנחה אותך - בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך - בקבר, והקיצות היא תשיחך - לעולם הבא. ואומר, 'לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות'" (אבות פ"ו מ"י). וכן נאמר (ישעיהו נח, ח) 'והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך'. לכן תרומתו של המחזיק אינה צריכה להיות מותנית באם הוא לומד בעצמו או לאו, אלא אפילו אם הוא תלמיד חכם ויש בידו להחזיק, יחזיק בידם של תלמידי חכמים.

קניית ספרים מכספי מעשר
כיום אכשור דרא ולרוב האברכים יש טבע טוב לקנות ספרים ללימודיהם. אפילו אברך שמשכורתו לחם צר ומים לחץ, הוא ואשתו שתבא עליה ברכה מסכימים שיקנה ספרים שהם לחם חוקו, כספרי היסוד, פוסקים ושאלות ותשובות.
בזמנינו, לפני ארבעים חמישים שנה בקושי היה מי שקונה ספרים לביתו. היו ספרים בישיבה שמעיינים בהם במשך היום, ובלילה יש בבית גמרא אחת שלומד בה. כיום ברוך ה' נכנסה לאברכים תאוה בריאה דקדושה לקנות ספרים, וכך בכל זמן שרצונו ללמוד וזוכר שכתב בזה בספר פלוני פושט את ידו ולוקח. כשם שאין אומן ללא כלים כך אין חכם בלא ספרים, ואין חכמתו של אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעים, ככל שיש לו יותר ספרים חכמתו יותר גדולה. כשיודע את שיטות הפוסקים האחרונים יכול לפסוק הלכה למעשה, ללא הפוסקים האחרונים איננו יכולים להזיז לא ידיים ולא רגלים, מפיהם אנו חיים. איך יסתפק רק בספרי יסוד, הלא ישנן שאלות המתחדשות בימינו עם התחדשות הטכניקה, ועליו לדעת היאך לפסוק.
דא עקא שאי אפשר לקנות את הספרים מכספי מעשר, ויכול רק לקנות ספרים לאחרים, כגון שמקדישם לבית המדרש וכדו', אך אם קונה אותם לביתו זהו כקונה רהיטים לביתו. ואם מתנה מראש "אני מפריש מעשר כספים בלי נדר על מנת שיהיה ביכולתי לעשות עמו כפי מה שארצה", יוכל לקנות בלי חשבון גם ספרים לעצמו. רק יציין על הספרים שנקנו ממעשר כספים, כדי שבניו אחריו לא יוכלו לעשות בהם עסקים, אלא ילמדו בהם או יקדישום לבית מדרש, אך לא יעשו בהם מקח וממכר.

חשיבותם של התומכים בתורה

"ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד, או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים. הגה, ותחשב לו כאילו לומד בעצמו. ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר. אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתן לו" (שו"ע יו"ד ריש סימן רמו).

כך כתב הרמב"ם ומרן בעקבותיו, מי שאינו יכול לעסוק בתורה בשום אופן, מחמת שהוא עמא דארעא, והוריו לא לימדוהו תורה. בזמנם היו עמי הארץ שלא ידעו לקרוא אפילו תהלים, יספק פרנסה ללומדי התורה ויעלה לו שכר כאילו עסק בתורה, כענין יששכר וזבולון.
זבולון היה תלמיד חכם בעצמו וקבע עתים לתורה, אך יששכר היתה תורתו אומנותו, יום וליל היה הוגה בתורה, וכמו שנאמר (בראשית מט, יד) 'יששכר חמור גרם', שהיה לו רצון עז ללמוד, 'רובץ בין המשפתים' ולומד. וזבולון שהיה סוחר, כמו שנאמר (בראשית שם, יג) 'זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון', היה מביא סחורות מחוץ לארץ באניות, מוכרן ונותן חמישים אחוז מהריוח ליששכר אחיו, לא רק מעשר ולא חומש אלא חצי חצי!
זבולון היה אומר ליששכר, אתה תחיה כמוני, לא יתכן שאני אחיה חיי לוקסוס ואתה תחיה במרתף, אלא כמוני כמוך! וכך יששכר למד תורה מתוך עושר והרחבת הדעת, ללא צרות ודאגות, ונעשה גדול בישראל, כמו שאמרו חז"ל (יומא כו.) "אמר רבא, לא משכחת צורבא מרבנן דמורי, אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר. לוי, דכתיב 'יורו משפטיך ליעקב'. יששכר, דכתיב 'ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל', ואימא יהודה נמי, דכתיב 'יהודה מחוקקי'? אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא". יששכר היה תלמיד חכם והנחיל את התורה לזרעו אחריו ועמדו מהם מאתים ראשי סנהדראות דהינו הראשים של הסנהדרין (בראשית רבה פצ"ח פי"ב ועוד), ועל כן משה הקדים את זבולון ליששכר אף שיששכר היה גדול ממנו בשנים, כיון שבזכותו יכל ללמוד.
ולכן קראנו היום בקרבנות הנשיאים, הראשון היה נחשון בן עמינדב משבט יהודה, יהודה הינו שבט המלוכה, ככתוב 'לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו' (בראשית שם, י), וכמ"ש עוד, 'שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא', ולכן הקריב ראשון.
ביום השני בא ראובן אמר עתה אקריב אני. אמר לו משה, היום תורו של יששכר לכבוד תורתו, כולכם חייבים בכבודו, והקריב נתנאל בן צוער למטה יששכר, גדול השבט בחכמת התורה.
ביום השלישי בא ראובן אמר היום אקריב, ויתרתי כבר יומיים! ושוב ענהו משה, ציוה הקב"ה שהיום יקריב זבולון המחזיק ביד יששכר, 'בצל החכמה בצל הכסף'. ובו ביום הקריב נשיא לבני זבולון אליאב בן חלון. ורק ביום הרביעי הקריב אליצור בן שדיאור למטה ראובן, והמשיכו הנשיאים לפי הסדר.

הברכה שורה במעשי ידי התומכים בתורה
מכך נלמד שהחזקת התורה חשובה כמו שהוא לומד תורה בעצמו. וכך אמר משה רבינו (דברים לג, יח) 'ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך'. הפשט הוא, כשהסוחר יוצא למסחרו אינו יודע אם ירויח אם לאו, 'והאיש משתאה לה לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא', בלבו חושש פן ירד מחיר הסחורה ויפסיד. מודיעו משה ואומר לו, כבר ביציאתך יכול אתה לשמוח, כיון ש'יששכר באהליך', התלמיד חכם שאתה מחזיק בו יושב ולומד, ודאי שתצליח! וכך היה, ההצלחה האירה לו פנים ותדיר היה מרויח, כיון שהיה חולק עם יששכר, ונעשה מכך עשיר גדול. וכך בכל דור, למחזיקים ביד לומדי התורה יש חלק ונחלה עם התלמידי חכמים והברכה שורה במעשי ידיהם.
ולפי מדרשו, "זבולון" זהו סמל המחזיקים ביד תלמידי חכמים שהם העשירים בעלי יכולת. דרכו של העולם שהעשיר בביתו משקיע בדברים המרחיבים את הדעת, יש לו רהיטים מודל 1990 ... ביתו מלא לתפארה כמו ארמון מלכים. הנכנס אליו לבו מתרחב, כמו שאמרו (ברכות נז : ) "שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן, דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים".
נכנסתי פעם לביתו של עשיר אחד, והנה במטבחו ניצבו שלשה מקררים גבוהים. אמרתי לו למה לך שלשה? אמר אחד לבשר, אחד לחלב, ואחד פרוה... אמרתי לו, אם כן אתה צריך עוד שלשה לחג הפסח. אמר, אכן יש עוד שלשה מקררים והינם במחסן למטה... שיהיה לו עוד כהנה וכהנה.
על יד בית העשיר יש שלשה מכוניות, 'וכפר בעדו ובעד ביתו', אחד לו, אחד לאשתו ואחד לבנו. יש לו מגרש חניה מכובד שלא יבוא טדי קולק ויתן לו רפורטים...
אך כשהוא מוכרח לצאת למסחרו אינו יודע אם יצליח אם לאו, הוא טס במטוס וחושש פן ישתלטו עליו מחבלים ויקחוהו לעמאן או לסעודיה, ורק כשהוא חוזר לביתו הינו שמח.
ואילו אצל יששכר המצב הפוך. ביתו כמו מחסן חושך וצלמוות, יש רהיטים שקיבל מסבתו, שלחנו עשוי מפח 'יהי שלחנם לפניהם לפח' ... כסאותיו מתנדנדות כמו לולב, מטותיו מהסוכנות עשויות ברזל 'הנה ערשו ערש ברזל' (עפ"י דברים ג, יא), אין לו נחת בביתו. ורק כשהולך ללמוד תורה הינו שמח, הוא מחדש ומפלפל, מתגושש עם ראשונים גאוני עולם, עם הרמב"ם הראב"ד והכסף משנה, נמצא שבביתו אין לו נחת ובחוץ יש לו.
בא משה רבינו אוהבן של ישראל ומברך את כל אחד במה שחסר לו, אתה זבולון ששמח באהלך ואינך שמח בצאתך - 'שמח זבולון בצאתך', גם כשתצא תשמח. ואתה יששכר ששמח ביציאתך מהבית, אני מברך אותך שתשמח גם בביתך - 'ויששכר באהלך', כל אחד כפי מדתו.

לעתיד לבוא נעשה המחזיק כתלמיד חכם
ובכל זאת המחזיק זוכה לא פחות מהלומד עצמו! וגם לעתיד לבוא הקב"ה מאיר לו פנים, כמו שאמרו בפסחים נג (ע"ב), "אמר רבי יוחנן, כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר 'כי בצל החכמה בצל הכסף'".
וביארו המפרשים, גם בעולם הבא יושבים התלמידי חכמים במתיבתא דרקיעא ולומדים, ולא כל אחד זוכה להכנס לישיבה של רבי שמעון בר יוחאי או רבי מאיר. וכי אם יאמר האומר רצוני להכנס לישיבתו של רבי מאיר שהיה חריף כדי לשמוע חריפות, יתנו לו?! יאמרו לו, אם רצונך לטעום חריפות, לך אכול פלפל חריף... אלא הדבר תלוי ביגיעתו בתורה והאם הוא ראוי לכך או לאו.
והנה המחזיק לא למד בעצמו תורה בעיון ובעומק הפלפול, מלבד דברים פשוטים. כשיעלה לשמים בטרם יקבל את שכרו במתיבתא דרקיעא, הקב"ה בכבודו ובעצמו ילמדו תורה, כמו שנאמר (ישעיהו מח, יז) 'אני ה' מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך', 'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה' (משלי ב, ו). ובלימוד כזה אינו צריך להתייגע הרבה כמו בעולם הזה, תוך ערב אחד יודע את הכל, כמו העובר שהמלאך מלמדו את כל התורה, וכשיוצא סותרו על פיו ושוכח הכל (נדה ל: ). ולאחרי לימוד זה יכול העשיר לישב עם החכמים ולהבין את כל דבריהם. לו היה עומד בעולם הזה בין שני חכמים היה ניצב כמו גולם, אינו מבין מהיכן נכנסו ולהיכן יצאו, אך בעולם הבא יאיר הקב"ה את עיניו ויבין את הכל. נמצא שגם מה שהפסיד בעולם הזה בכך שלא ידע ללמוד, משלים בעולם הבא כיון שהפריש מעות מכספו ומממונו לתלמידי חכמים. ללמדנו כמה חשוב המחזיק ביד תלמידי חכמים.

לא יכלם לעולם הבא
מוסדות התורה והישיבות הם בית היוצר של האומה, מהם יוצאים גדולי הדור, מורי הוראות לישראל ודיינים הדנים דין אמת לאמיתו ונעשים שותפים להקב"ה במעשה בראשית (שבת י.). "דאמר רבי חמא ברבי חנינא, מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם. היו במצרים ישיבה עמהם, שנאמר 'לך ואספת את זקני ישראל'. היו במדבר ישיבה עמהם, שנאמר 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל'. אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר 'ואברהם זקן בא בימים'. יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר 'ויהי כי זקן יצחק'. יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר 'ועיני ישראל כבדו מזוקן'. אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה' שנאמר 'ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו'", כמו שאמרו ביומא כח (ע"ב), וכך מתקיימות הישיבות עד היום, אלמלא הן לא היתה תורה בעם ישראל, והן שמחזירות עטרה ליושנה! הזוכה להחזיק ביד הישיבות הקדושות והאברכים הטרודים בפרנסתם ועמוסים בילדים ובכל זאת דוחקים את עצמם ללמוד תורה, ובפרט אם המחזיק אינו יודע את מי הוא מכלכל, כגון שנותן להנהלה והיא מכלכלת אותם, אין ערוך לשכרו אצל הקב"ה!
כל אחד יפתח את שכלו ואת עיניו ויתרום ביד יפה כפי יכולתו, וה' יתן לו כהנה וכהנה. וגם ידע שאינו מפסיד מכך, כמו שדרשו בפסוק (שמות ל, יב) 'ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם', אם תהפוך את התיבה "ונתנו" מסופה לתחילתה ומתחילתה לסופה יהיו אותן אותיות, ללמדך שהתורם אינו מפסיד דבר. לכן אלה שמחזיקים את הישיבות מעלתם גדולה, ומכל מקום אין זה פוטר אותם מלעסוק בתורה בשעות הערב.
יש דין וחשבון על כל המעשים, "הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון, והכל לפי רוב המעשה" (אבות פ"ג מט"ו). אשרי אדם שיש לו אמונה בקב"ה, משתדל להיטיב את מעשיו, להרבות צדקה וחסד ומעשים טובים, ולהרבות תורה בישראל. אדם כזה נכנס מיד לגן עדן, לעומת מי שחטא והרבה פשע בעולם הזה, שבזוהר הקדוש קורא אותו "נשמתין ערטילאין" נשמות ערומות, שכן מהמצוות והמעשים טובים שהאדם מסגל לעצמו נבראים מלבושי כבוד, 'צדק לבשתי וילבשני כמעיל וצניף משפטי' (איוב כט, יד), ומי שלא עשה מצות אינו זוכה למלבושי כבוד, ובעולם האמת הריהו כאדם ערום שמתבייש להכנס לפני אנשים, כך הוא ערום ללא מצוות, ומתבייש כגנב הנמצא במחתרת. אשרי הלומד תורה, 'אם חכמת חכמת לך', בזכותה זוכה למלבושי כבוד ויקר!

לתגובות hashkafatmaran@gmail.com‏
ניתן להזמין נושא זה ועוד שלל נושאים מדבריו של מרן מודפסים על גבי חוברות כיס מנוקדות, להנצחה לעילוי נשמה, לרפואה וכדו'. לפרטים באתר.

​