דרשה מיוחדת להערב לרגל הילולת אהרן הכהן וכניסת חודש מנחם אב. הלקח שעלינו ללמוד מאהרן הכהן

ב"ה
מצורף חלק מדרשה שמסרתי הערב בביהמ"ד החיד"א [לפני שיעורו של הגרב"צ מוצפי שליט"א], ובה כמה נקודות שצריך ללמוד מאישיותו של אהרן הכהן, בפרט בימים אלו שממעטים בשמחה
אודה מאוד למי שיוכל להוסיף נקודות ורעיונות בכיוון המדובר. ברוכים תהיו.​

ב"ה. ר"ח מנ"א התשפ"ג.
​

פטירת אהרן הכהן משנכנס אב​

נמצאים אנו ביום הפטירה היחיד שמוזכר בתורה כפי שקראנו השבוע בפרשת מסעי (במדבר לג, לח): וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי יְהֹוָה וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ:

וביום זה ממש אנו נכנסים לימי חודש אב שבהם ממעטים בשמחה, ויש לנו להבין מה ענין פטירת אהרן לחודש אב?

ובפשטות הביאור שהרי אהרן הכהן היה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות א, יב), וביארו חז"ל (אדר"נ פי"ב), אוהב שלום כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד, שנאמר תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון (מלאכי ב, ו).

ר"מ אומר מה תלמוד לומר ורבים השיב מעון? כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע לו באדם רע או באדם רשע ונתן לו שלום. למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה, אמר אוי לי איך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן, בושתי הימנו שנתן לי שלום, ונמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה.

וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו, בני ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו אומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב לו אצל האחר וא"ל בני ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה. לכך נאמר ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ, כט).

ובפרק כד נוסף: וכן איש שהיה צהוב עם אשתו ומשלחה מביתו, והיה אהרן הולך אצלו ואומר לו בני למה צהבת עם אשתך? אומר לו על שסרחה עלי. א"ל הרי אני עורבה שאינה סורחת עוד עליך מעתה. הולך לו אצל אשתו ואומר לה בתי למה צהבת את בעליך? אמרה לו שהכני וקללני. אמר לה הריני עורבו שאינו מכך ולא מקללך עוד מעתה. וכך אהרן עושה כל ימיו עד שהיה מכניסה לתוך ביתו והיתה מתעברת ויולדת בן ואמרה לא נתן לי הבן הזה כי אם בזכות אהרן. ויש אומרים יותר מג' אלפים מישראל היה שמם אהרן. וכשמת חלצו על מטתו יותר מכ"ד אלפים בנים ובני בנים. לכך נאמר ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל.

ובמדרש תנחומא (בובר, פרשת חקת - הוספה) אמרו עוד: והיו ישראל אוהבין יותר אהרן ממשה, לפי שהיה משה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן היה משים שלום בין איש לחבירו ובין איש לאשתו, ואם היה שומע על אדם בעולם שרוצה לילך לדבר עבירה בלילה, היה יוצא בדרך, וכשהיה מוצאו אומר לו בני מפני מה אתה מהלך בדרך שמא יחשדוך בני אדם בדברים רעים, ואתה בני איש טוב וממשפחה מיוחסת וטובה אתה, ומזהירו ומשיבו מדרך רעה, והיו כל ישראל אוהבים את אהרן אנשים ונשים, ולכך אמרו רבותינו ז"ל הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

ואילו חורבן בית המקדש שעליו אנו מתאבלים בא מחמת שנאת חינם, כמ"ש בגמ' (יומא ט:), אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים (ועי"ש שגם בבית ראשון היתה שנאת חינם בין הנשיאים).

ומצאתי מדרש מזעזע בחומרת שנאת חנם בספר הקדמון "פתרון תורה" (פר' האזינו עמוד 322), בזמן שישראל עושין רצונו של הקב"ה שוכן על ערבות בשבעה רקיעים, ואין רחוק מהם כלום, שנ' מבין שני הכרובים וידבר אליו. בשעת הכעס נתעלה וישב במרום מרומים וצועקין ישראל ואין עונה להן, ובוכין ואין קולם נשמע, וגוזרים צום יושבין ומתפלשין בעפר ומתכסין שקין ומורידין דמעות כנחלי מים, ובוכין מגדולים ועד קטנים ואינן נשמעים, וכל כך למה? מפני שנאת חנם שהוא קשה מלפני הקדוש ברוך הוא מכל עונות וחטאים שבעולם.

ועל כן פירשה התורה שיום פטירת אהרן הינה דוקא בימי האבל הללו, דהא בהא תליא, ובידינו לתקן את האבלות על ידי שנלמד ממדותיו של אהרן הכהן, שאז הימים הללו יהפכו לששון ולשמחה, כמו שאמרו בשם הרבי מרוז'ין שלעתיד לבוא יהיו ימי בין המצרים חג ארוך שהיום טוב הראשון יהיה בי"ז בתמוז, ויו"ט אחרון בת"ב, ובין המצרים יהיה חוה"מ (הובא בס' בית אהרן הורביץ עמ' 237).

והגר"ש פינקוס זצ"ל (תפארת שמשון ח"ד עמ' 353) הוסיף לדקדק בלשון המשנה, הוי "מתלמידיו" של אהרן הכהן "אוהב שלום", מהלשון של תלמידיו משמע שצריכים אנו לקחת את אהרן עלינו "לרב" שאנו תלמידיו ההולכים בדרכו לאהוב שלום ולרדוף אחר השלום, שכן מצד הטבע יותר אוהבים את המחלוקת שאז לכאו' יש דברים "מעניינים", מדברים כועסים רועשים ורוגשים, משא"כ בשעת שלום ושלוה הכל שקט ונתון לשיגרה, ועל כך באה האזהרה לאהוב דוקא את השלום, ולא להיות כמו הילדים הקטנים שמחכים לפעמים שתהיה מלחמה עם אזעקות וטילים, או ח"ו ילד שראה פעם שריפה עם כל הכבאים והמטוסים, בסתר לבו עלול לחכות ולרצות ששוב פעם תהיה שריפה עם כל הששון ושמחה, וכאן באה אלינו האזהרה לא להיות כאלה אלא לאהוב את המצב של השלום.

ובביאור רודף שלום אמרו במסכת כלה רבתי (פרק ג), בשלמא אוהב שלום כדאמרן, אלא רודף שלום היכי דמי? כדתניא בקש שלום ורדפהו, ומאי שנא, כל המצות שאין אדם מחויב אלא אם כן באה לידו, דכתיב כי תפגע שור אויבך, כי תראה חמור שונאך, כי תבנה בית חדש, אבל שלום בכל מקום, בקש שלום ורדפהו.

וכפי שסיפרו על ר' נסים קרליץ שבא אליו אדם וטען שהפועלים שצבעו את בית הרב שפכו את הסיד בביוב וגרמו לו לסתימה בבית שתיקונה עולה 600 ₪, מיד הוציא הרב הכסף פייסו בדברים ושילחו. לאחר שהלך אמר הרב לאשר על ביתו היו לי שלשה תשובות לענות לו, סיד לא גורם לסתימה, והצנרת שלנו לא משותפת, וגם בכלל לא סיידתי את הבית לאחרונה... אבל למען השלום נתתי לו הכסף!

וראיתי שואלים היאך יתכן שבדור המדבר דור דעה היו כל כך הרבה סכסוכים ומחלוקות בין איש ובין אשתו עד שאהרן הכהן היה צריך להתרוצץ כל היום להשלים בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו (וראה בס' נעימות יאמרו שהאריך לבוא חשבון בכ"ז).

ואפשר לבאר (עפ"י מה שראיתי כעין ביאור זה בשיחות התחזקות של הרמ"צ זילברברג עמ' 54), שבאמת אהרן לא היה צריך להשקיע הרבה בהשכנת שלום בין אדם לחבירו, אלא מטבע היותו איש שלום הקרין והשפיע את השפעתו על כל ישראל גם בלא שידרש לכך בעצמו! והיינו כאשר מחוברים למנהיג שכולו ריב ומדנים מורגשת השפעתו היטב גם בתוככי הקהילה ובתוככי הבתים פנימה, משא"כ כשהמנהיג הינו איש של שלום וחסד משפיעה הנהגתו על כולם גם כשאינו מעורב אישית בדברים, ועל כן כשהיתה עומדת לפרוץ מחלוקת בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו ח"ו לא היה אפשרי שהמחלוקת תתפתח כל עוד אהרן הכהן היה מונח בידיעה של האנשים, ההסתכלות שלהם אחד על חבירו היתה שונה לגמרי, האוירה היתה של אהבה ופיוס ושלום והשלוה היתה שוררת בין האנשים.

ואפשר שלכן היתה התביעה על החכמים בדורו של קמצא ובר קמצא מדוע אירע בנוכחותם דבר כזה חמור שאדם יבייש את חבירו ברבים

[ושמא זו גם היתה עומק התביעה על תלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זב"ז, אך קטונתי מלדבר]

והמוסר היוצא מכך שהוא בעצם הדגש של לשון המשנה הנ"ל הוי "מתלמידיו" של אהרן, שיתבונן כל אחד מיהו מורו ורבו האם שדרני התקשורת או ראשי העם שכל ראשם בשיסוי ופילוג? שאם כן זוהי מנורת אזהרה והתראה על מצבו החמור של אותו אדם בעצמו, אלא עליו תמיד להיות תלמיד של אישיותו החיובית של אהרן הכהן וגדולי האומה.

ונכלל בכך שהאדם יהיה בשלום קודם כל בינו לבין עצמו, גם בסתר לבבו כשהוא לבדו ואין איש עמו לא ידון וישפוט כל מעשה שמתרחש סביבו לחובה, אלא ידון לכף זכות ויביט על הטוב, וידע להודות לה', וזה גופא יגרום לו להתעלות יותר ויותר.

כמו שראיתי מספרים על הרבי מרוז'ין ששמע פעם את בתו נאנחת על דבר של מה בכך, ואמר לה שתזהר מליהאנח ולהתאונן אלא גם כשקשה תדע להודות, שכן "אנחה גוררת אנחה, והודאה גוררת הודאה". וסיפר לה על סוחר בדים גדול שהיה מצליח מאוד בעסקיו ורבים היו לקוחותיו שנהנו ממגוון הבדים שהצליח לייבא מכל העולם, אך דרכו היתה תמיד להתלונן ולקטר ולהתמקד בכל מאורע הכי קטן שקרה לו כאילו הינו אסון עולמי, עד שבשמים ראו שכך הוא מתלונן אמרו שמא נראה לו שיש מצבים יותר גרועים, והחל יורד מנכסיו וסופג הפסדים, אך המשיך להתלונן יותר ויותר, ושוב ירד מדחי אל דחי עד שנאלץ לחטט באשפתות, וכיון שהמשיך להתלונן קיבל צרעת בכל גופו עד שאנשים היו מרחיקים אותו מעליהם, אך המשיך להתלונן ונתקלל גם שתמיד יהיה רעב, וכך ירד עוד ועוד עד שצמחה גיבנת בגבו ונתכופף כולו כאגמון, ורק אז התחיל להעריך את החיים הטובים שהיו לו כשהיה סוחר מצליח בביתו בריא עם אוכל טוב ומשביע, וכיון שהחל מודה לה' החל מתרומם כוכב מזלו ועזבוהו מיחושיו אט אט עד שככל שהוסיף להודות עלה ונתעלה עד שחזר לאיתנו.

ועוד מעשה על הסתכלות חיובית (עולמו של צדיק 211) בזקן אחד מקובל שגנבו לו את ספריו היקרים והנדירים והיה בוכה ומיילל ולא מצא נחמה, עד שאמר לו הגר"ס מוצפי שעליו להודות לגנב! שהרי הספרים בביתו היו שוכבים כאבן שאין לה הופכים מחמת שלא יכל ללמוד בהם , וכשיבוא לשמים היו תובעים אותו הספרים מדוע החזקת אותנו בביתך לחינם, ריחמו עליך ושלחו לך הגנב שמסתמא ימכרם לת"ח או לסוחרי ספרים שמהם יעברו הספרים לת"ח, ונמצא זכות נתגלגלה על ידך, ועליך לשמוח! שמע כן ואמר רבינו ניחמתני!

וזוהי הבחינה של אהרן הכהן לאהוב שלום, שאם ההסתכלות תהיה חיובית ירבה השלום, אך אם רק יתלוננו ויקטרו אין סיכוי לשלום.

וכמ"ש רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובבנו. שהרשע תמיד ממשיך על עצמו כאבים ומכאובים עוד ועוד בבכיותיו ותלונותיו [כמ"ש בגמ' על ההיא איתתא שבכתה מדאי על בניה]. אך הבוטח בה' שרוי בחסדים וטובות אין סוף.

וכן ביארו בזה ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, שבד"כ המחלוקות פורצות מאנשים חלשי גוף ודעת שמתוקף צערם מאשימים גם אחרים בכך, ועל ידי שה' יתן לעמו עוז וכח יברך את עמו בשלום.

וראיתי (ס' באר שרים עה"ת ח"ג, שמ) שביארו בזה בשם הגר"א בס' אמרי נועם מ"ש נרגן מפריד אלוף, שהמתלונן תמיד ואינו מכיר בטובת חבריו, סופו גם להפריד אלוף שלא יכיר בטובות ובחסדי ה' עמו. ועל כך אמרו בגמ' (ברכות נח.) הוא [בן זומא] היה אומר, אורח טוב מהו אומר? כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות הביא לפני, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי. אבל אורח רע מהו אומר? מה טורח טרח בעל הבית זה, פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית זה לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו. על אורח טוב מהו אומר, זְכֹר כִּי תַשְׂגִּיא פָעֳלוֹ אֲשֶׁר שֹׁרְרוּ אֲנָשִׁים (איוב לו, כד). על אורח רע כתיב לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כָּל חַכְמֵי לֵב (איוב לז, כד). [ופירש"י באיוב, שאומר אליהוא לאיוב שבניו לא נתקיימו כיון שהיה מפיל אימתו על דורו].

ונכלל בכך מוסר השייך לימים אלו בפרט בהם יוצאים לבין הזמנים ומביטים על אחרים להיכן הולכים ומנסים לחקותם, ולא זו הדרך אלא תתבונן על עצמך מה אופייך דורש ותרויח.

שזו היתה מדתו הבסיסית של אהרן הכהן וראך ושמח בלבו, שלא קינא ושאל איך אפשר שאחי הקטן יקבל יותר ממני, אלא שמח בלבו באמת ובתמים בשמחתו של משה.

[וכעי"ז ראיתי על הגה"צ ר' סלמן מוצפי (עולמו של צדיק 200) שכאשר עשו מדרכה מב' צדדי ביתו (לכאו' רח' יונה ומלאכי) אמרו לו מהעיריה או שיסגור צד אחד וישלם רק על הצד השני, או שישלם על שניהם, ולא הסכים לסתום שום צד שלא לצער את הרבים שהורגלו לעבור שם! ומאידך הוא עצמו לא הסכים לקצר דרכו בחצר אחרת להגיע לביהכנ"ס, שמא לא ניחא לבעה"ב בכך]

והיסוד לכל שלות הנפש המדוברת היא האמונה בה' והבטחון שהכל בידו. וכמ"ש הגר"א מוילנא (הובא בביאורי הגר"א ב"ק צב:) שככל שהאדם מרגיש עצמו יותר קטן ומשליך עצמו על ה' כך מנהיגו ה' בהשגחה פרטית יותר עצומה, משא"כ כשגודל ובוטח בעצמו גם ההשגחה מתמעטת מעליו. ולכן היו במקדש דוקא דמות תינוקות בכרובים, לומר שככל שחשים יותר קטנים כך יש יותר השראת השכינה.

[ובזה מבארים מ"ש כגמול עלי אמו, כמו התינוק שאינו מתעניין אם נמצא בירושלים או ב"ב אלא תמיד יודע שהוא בחיק אמו, כך צריך להיות האדם]

ומביא הגר"א משל שהובא במד"ר (ויקרא פכ"ה אות ה) 'מי שת בטוחות חכמה' מהו בטוחות? בטויא. או מי נתן לשכוי בינה, הדא תרנגולתא. א"ר לוי בערביא צווחין לתרנגולתא שכויא. הדא תרנגולתא כד אפרוחיה דקיקין היא מכנשא להון ויהבת להון תחות אגפיא ומשחנה להון ומעדרנה קדמיהון, וכד אינון רבייה חד מנהון בעי למקרב לותיה והיא נקרה ליה בגו רישיה ואמרה ליה זיל עדור בקוקלתך. כך כשהיו ישראל במדבר מ' שנה היה המן יורד והבאר עולה להן והשליו מצוי להן וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן מסיע לפניהם, כיון שנכנסו ישראל לארץ אמר להם משה כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין, הה"ד כי תבאו אל הארץ ונטעתם. ע"כ. ומבאר הגר"א עומק המשל שכשנכנסו לארץ נתמעטה תלותם בה', ולכן הוצרכו לנהוג בעצמם מנהג דרך ארץ לדאוג לעצמם.

[וכעין זה מבארים מדוע בשנה האחרונה בט"ו באב ראו שלא מתו האחרונים שנשארו מדור המדבר, שכן כל שנה כשהיו חופרים קבר לעצמם ונכנסים בו בתשעה באב, היה כל אחד אומר לעצמו הרי מלבדי יש עוד אחרים שהם אמורים למות, ומי יאמר שדוקא אני אמות השנה, ולכן תפילתם שם בתוך הקבר לא היתה מעומק הלב ומי שהיה צריך למות מת, משא"כ בשנה האחרונה ידעו אלה שנכנסו לקבר שהפעם זה סופי ואין להם שום סיכוי לצאת בחיים מהקבר, ולכן היתה תפילתם מעומק הלב, ובזכותה ניצלו מהמוות. ולכן כשראה משה עד כמה גדול כוחה של תפילה שבוקעת מעומק הלב הבין שגם הוא חייב לתפוס נשק זה בידו והתחיל מתפלל ומתחנן תקט"ו תפילות].

וזהו התיקון לחטא ישראל שגרם לחורבן שנתמעטה אמונתם ובטחונם בה' שהתבטא בעיקר בכך שעבדו ע"ז והשליכו את ה' אחרי גוום.



והנה מיד אחר פטירת אהרן הכהן בא עמלק להילחם עם ישראל כשהוא מחופש לכנעני, וביאר המהרש"ם (הובא בס' לב ישראל גרוסמן עמ' 271) מדוע דוקא אז נתעורר עמלק לבוא להילחם עם ישראל? שכן יעקב קיבל את הברכות בפועל, בעוד שמחשבתו של יצחק היתה שזה עשו, נמצא שהולכים אחר המעשה ולא אחרי המחשבה, אך כעת שראה עמלק את חשיבותו של אהרן הכהן בכך שמיד כשנפטר הסתלקו ענני הכבוד, למרות שגם אצל אהרן היתה התנגשות בין המחשבה למעשה, כאשר יצא העגל, אמר עמלק אם כן נמצא שהמחשבה היא העיקר ולא המעשה, וממילא מגיעות לי הברכות בחזרה ועל כן בא להילחם בישראל.

ושוב פעם רואים אנו בכך את טעותו של עמלק שלא יכל להבין הבדל פשוט ובסיסי בין המקרה של אהרן למקרה של ברכת יצחק, שכן אהרן קודם כל שב בתשובה שלימה שכבר זוהי סיבה עבורו להתרומם לדרגות גבוהות ביותר, ועוד שגם יצחק אחרי שנתן את הברכות ליעקב חזר ואמר בפה מלא שהוא לא חוזר בו ממעשהו, ונמצא שמחשבתו הראשונה התבטלה.

וההבדל העיקרי יותר, שהרי גם אם נניח שמחשבתו של יצחק אבינו היא עיקר, וכי עשו ועמלק אחריו היו כאלה כלילי המעלות שמגיעות להם הברכות? על זה הוא לא יכל לחשוב...

ומה הקשר של ענני הכבוד לאהרן הכהן דוקא? מכיון שענני הכבוד הם השראת השכינה (וכמו שמצינו בכ"מ ענן קשור לאהל סימן לשכינה, ואברהם ראה ענן על הר המוריה), ואהרן במעשיו שהיה אוהב שלום וכו' היה גורם לשכינה שתשרה על ישראל, לכן דוקא העננים היו בזכותו (נעימות יאמרו להר"ב רוזנבלום, בין המצרים עמ' צד).​