מרן הראש"ל שליט"א אמר אתמול בשיעורו שהורה לאמא לברך שהחיינו ושכן הורה מרן זצ"ל. ונשאל מה המקור והשיב שהמקור הוא שם חדש וארץ חיים.
והדבר פלא גדול, שהרי שם דיברו על ברכת 'להכניסו' ולא על ברכת 'שהחיינו'!
זה לשון השולחן ערוך יורה דעה הלכות מילה סימן רסה סעיף א: ואבי הבן מברך בין חתיכת הערלה לפריעה: אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. הגה: ואם אין אבי הבן אצל המילה, יש מי שאומר שאדם אחר מברך ברכה זו, דהרי הבית דין מצווין למולו (רמב"ם בשם י"א). ונוהגין שמי שתופס הנער מברך ברכה זו. עכ"ל.
וז"ל הארץ חיים:
הצג קובץ מצורף 23269
ואדרבה מפורש בפוסקים שאין מברכים שהחיינו כשהאב לא נמצא:
בבא"ח שנה ראשונה פרשת ראה ס"ח מפורש לא כך, וז"ל נהגו שהאב יברך שהחיינו בשעת המילה, ו
אם לא נמצא האב ומלו אותו הקרובים אין מברכים. ע"כ.
ועוד, שכבר כתב הרמב"ם הלכות ברכות פרק יא הלכה י: אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות
אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו ע"כ. והרי האם אינה מצווה על מילת בנה, ואין זה מצוה 'שלה', אלא המצוה היא על בית דין. וכ"כ להדיא המאמ"ר בסי' תקפ"ה ס"א לאחר שהאריך בביאור דברי הרמב"ם הנ"ל, וז"ל אכן נראה ברור דלכ"ע אדם העושה סוכה לחבירו וכיוצא בזה ואין הבעל שם אין לשליח לברך שהחיינו וכו', ומטעם זה נ"ל במכ"ש
שאם אדם מל בן חבירו ואין האב בעיר אין לו לברך שהחיינו לא הוא ולא אחר בין לטעם שכתב מרן ז"ל בב"י בין לטעם שכתבנו אנחנו עפ"י דבריו שבכ"מ, דהא מילה הוי מצוה שיש בה מעשה ואין האב עומד שם לומר דשומע כעונה. ובפרט במילה נראה שאין לברך שכמעט רוב הפוסקים ז"ל ס"ל דאין לברך שהחיינו כלל וכלל ונהי דאנן נהגינן לברך אותה עפ"י סברת הרמב"ם ז"ל כדאיתא בי"ד סי' רס"ה מ"מ נראה פשוט דבכי האי גוונא אין לברך אותה. ואפי' אי הויא ברכת שהחיינו חיובא לכ"ע היה נ"ל ברור דבכה"ג אין לברכה מן הטעמים שכתבנו ודלא כמי שהורה לברך. ואחר ימים ושנים בא מעשה לידי והורתי שלא יברכו ברכת שהחיינו רק ברכת להכניסו שיכול הסנדק או אחר לברכה כדאיתא בי"ד שם, עי"ש.
ובספר זכר דוד מאמר א' פרק ע"ב דף קצ"ב ע"ב הב"ד המאמ"ר הנ"ל, וכתב לבאר בזה, דכשהרב מביא הנער תחת כנפי השכינה אז יברך ברכת שהחיינו, יען 'מחוייב' הוא בדבר, ואינו 'שליח' לקיים המצוה בשביל האב אלא החיוב מוטל על הב"ד למולו היכא דלא מליה האב מדכתיב המול לכם כל זכר,
אבל איש אחר דעלמא בין שהוא קרובו בין שהוא אוהבו לא יברכו כי הם שליחים ולא רמיא עלייהו שום חיובא למול את בן חבריהם דמצות המילה תלויה במעשה ועושה אותה בשליחות רעהו והמחוייב בדבר אינו שם במקום עשיית המילה הדין נותן דלא יברך כנז' וכו'. עי"ש.
ועל כן, נראה פשוט שהעיקר הוא כדברי המאמ"ר והבא"ח, וכפי שמתבאר מדברי הרמב"ם הנ"ל, ואין חילוק בין האם לשאר הקרובים, אלא אין מברך שהחיינו אלא האב בלבד אם הוא נמצא, ואם אינו נמצא והב"ד מחויבים למולו אז הנציג של הב"ד שעליו מוטל למולו [הרב וכדומה] יברך, ולא אחד מהקרובים.
