יש לחקור אי מה דאיתא בפסחים (ו.) ד"המוצא חמץ בפסח כופה עליו את הכלי", הוי דווקא בחמץ ממש או שמדובר בחמץ כל שהוא כמו דאיתא שם דחמץ בפסח בכל שהוא, כגון חמץ שבלב והיינו הדברים הרעים כגון כעס וכדו' [והיינו יצה"ר וכדאיתא ב
שו"ת הרדב"ז סי' תתקע"ז וכן בזוה"ק].
ונראה לכאורה שמדובר בחמץ כל שהוא, דילפינן ליה מג"ש ביעור ביעור. בפסחים (כא.) איתא דמבערין את החמץ, ובדברים (י"ג, ו') כתיב: "ובערת הרע בקרבך", מה כאן רע מקרבך והיינו חמץ כל שהוא ולא חמץ ממש, אף כאן דכופה עליו את הכלי, חמץ כל שהוא ולא חמץ ממש.
אולם נראה להקשות דהא התוס' בכתובות ז. ד"ה "מתוך" כתב דהמוצא חמץ בפסח כופה עליו את הכלי ולא שרינן לשורפו, וכן בגמ' שם (יב: וכז.). ואם מדובר שיש לבער את החמץ שבלב והיינו הרע מקרבך אמאי לא שרי לשורפו? והרי גם שריפה זה צורת ביעור ומקיים בזה "ובערת הרע מקרבך"?
ונראה ליישב ב' תירוצים, חדא, דהא כל מה דשרינן לשרוף את החמץ הוא גבי המוצאו בפסח, אבל בער"פ צריך לשורפו או לזורקו לים או לרוח, ורק בפסח עצמו אסור לשרוף אלא צריך לכפות את הכלי, וא"כ מכיוון שהרע בקרבך היה כבר בער"פ, ולא ביערו ורק כעת בתוך הפסח נזכר לבערו, לא התירו לו לשרוף אלא שצריך לכפות עליו את הכלי. תירוץ נוסף והוא עיקר, דאם יהיה מותר לבערו ע"י שריפה אזי לא שביק מר חיי לכל בריה, דהא ע"י שריפה הנשמה יוצאת כדמוכח מהסיפור עם ר' חנינא בן תרדיון (בע"ז יח.), וא"כ יעשה מצווה הבאה בעבירה, ולפיכך לא שרי. וכן שאם ישרפוהו אזי לא יוכלו להספידו דהא קיי"ל דאין מספידין בכל חודש ניסן (כמבואר בשו"ע או"ח סי' תכ"ט ס"ב), ובפרט בפסח עצמו [כדאמרינן בתוספתא (חגיגה פ"ב ה"ז) דאין מספידין ביום טוב], ולפיכך לא התירו לשורפו.
אולם לפי תירוץ זה דחיישינן למיתה, קשה, דהא אף במה שהתירו והיינו לכפות עליו את הכלי יש לחשוש למיתה. דהא כשכופה עליו הכלי, אוויר אין שם, ומחוסר אוויר יכול לבוא לידי מיתה כדמוכח מהמדענים עיי"ש, וא"כ גם כשכופה את הכלי יש לחשוש למיתה, ואיך התירו?
אלא נראה ליישב דאינו במוכרח שכשיכפה הכלי יהיה מחוסר אוויר, והראייה מהמן, שבתו כפתה עליו את הכלי של המי שופכין (כדאיתא במגילה טז.), ומ"מ (לצערנו) לא מת. וא"כ מוכח איפכא דאינו מת מכפיית הכלי, ולכן שרי. ואת"ל דכלי המי שופכין היה קטן בגודלו ולפיכך לא מת המן, הא לא אמרינן דהמוצא חמץ כופה עליו את הכלי גדול, והא אף זה בכלי קטן שרי.