ב"ה
הטענה העיקרית שלי שרב הוא לא חוקר היא אמיתית. האם יש רב בזמננו שיודע מה היו שווי המטבעות [לא של הדרהם אלא שאר המטבעות] לפני כ200 שנה ויותר. אם חל איזה שינוי בפרט שהוא מועט בכמה גרמים וכדומה, למה שרב גדול ככל שיהיה ידע מזה ואפילו יחשוב שזה אמור לקרות? רב הוא לא משפטן ולא רופא ולא חוקר מטבעות ולא שאר ידיעות אחרות, אא"כ הם מגיעות מהתורה ממש, אבל שינויים שהיו בדברים מעין אלו לא אמור לדעת, ולכן אין שום הערה על המסורת איך לא ידעו מזה
רב לא אמור לדעת מה היה לפני 200 שנה, אבל מהם המונחים המסחריים בשעתו בודאי מוכרח לדעת היטב על מנת להורות!
כ"ש גדול בדורו שסומכים עליו בהעתקת השמועה ומנחיל את ההוראה, שרואה אחריות כבירה להעביר בזהירות יתירה ובתכלית הדיוק את הדברים, בפרט בנושאים שכל ענייניהם הוא השיעור המדוייק וכולו תלוי באותו מונח מסחרי.
ולכן הטענה מן המסורת היא לא רק תליה ואחיזה בכמה מילים של הרמב"ם בפ"י מהל' שמיטה ויובל ה"ו, אלא היא משמעות הרבה יותר אדירה והיקפית בחקר הדבר שעליו המסורת מצביעה, שהמסורת, שהיא הביטחון של השמירה והאחריות הרציפה באדיקות מתוך יראת שמים חסידות וקנאות דקדושה, היא היותר ברת סמכא אפילו אם רק מבחינה הגיונית גרידא, מכל עבודת מחקר כזו או אחרת! והיא היחידה שיכולה באמת להצביע בדיוק מופתי מה אכן היה אז בדיוק, לגבי הדבר שעליו היא באה להעיד, כגון על איזה משקל סמכו בשיעור פדיון הבן וכדומה. (לא לגבי דברים שרוצים להקיש וללמוד ממנה, כגון כמה היה שוקל מטבע פלוני באותו הזמן, כי לזה יתכנו פירכות לרוב). ואדרבא, אם היה המחקר מודע לעוצמה שלה, ודאי היה נעזר ונתמך בה יותר מכל, וסותר מחמתה כמה השערות ואומדנות בדברים מסויימים כדי לא לבלות זמנו לריק.
והן הן דברי הרמב"ם על הקבלה והמעשה שמחמת כן הם עמודים גדולים בהוראה ועליהם יש להתלות!
זאת מלבד האמונה שלנו בהשגחה הפרטית שבה מנהיג הי"ת את עולמו שלא יתן לשלוחיו הנאמנים והמסורים להכשיל ציבור וציבורים שלימים לדורי דורות אחריהם משך כחמש מאות שנה שיהיו טועים בכל ענייניהם ובכל קיום המצוות לקולא ולחומרא, כצאן ללא רועה חלילה, אלא אדרבא מכוין כל דבריהם והכרעותיהם והנחלת תורתם על הצד הנכון והרצוי לפניו לשלימות קיום תורותיו משפטיו וחוקיו בתכלית השלימות.
הרי ר' תנחום כתב להדיא את שיעור המשקל של הדרהם, וא"כ מבואר להדיא שהדרהם של המשקל שעליו דיבר הכפתור ופרח שאינו משתנה - אכן היה שונה בזמנו, שהרי א"א לומר שר' תנחום שיער בדרהם היוצא במנין ולא ידע באיזה דרהם משערים, ואין צורך להסביר ביטול מחשבה זו.
וא"כ צריך לומר שהדרהם היוצא במשקל בזמנו של הרמב"ם היה שונה מזמנו של ר' תנחום וגם שונה מזמנו של הכפתור ופרח ויתכן מאוד שגם השתנה עד זמן הב"י בזמן הטורקים.
ר' תנחום פשוט הורה לצאן מרעיתו כמה הוא משקל הביצה, וכמה הוא משקל השקל, במטבעות שבהם היו משתמשים,
שהרי תרגום המילה דרהם הוא מטבע, ובמטבעות שהיו משתמשים, היה משקל השקל של תורה קרוב לחמישה דרהמים, דהיינו קרוב לחמישה מטבעות של זמנם, בדיוק כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות פ"ח דבכורות, שהדרהם דהיינו המטבע שהוא שקל בזמנו שוקל ס"א שעורות, ושלפי זה משקל השקל מהדרהמים של מצרים שש דרהם ורבע וחרוב בקירוב, עד כאן. והבאתיו בעמוד 10 שבקונטרס שהובא למעלה. אע"פ שלפי שיעור הדרהם שתמיד שיער לנו בו את השיעורים, שהוא ס"ד שעורות, יוצא שש דרהם למשקל השקל. וזה בדיוק מה שעשה ר' תנחום ליושבי שער מקומו, שתירגם לפי משקל המטבע שמשתמשים בו במקומו.
אם היה כותב ר' תנחום שמה שהשיעור שקצב הרמב"ם ז"ך דרהם לרביעית תק"כ לחלה וכדו' כבר לא שייך בזמן הזה, כי נשתנו המונחים המסחריים והשיעור של הרמב"ם אינו קיים עוד, ניחא, היה כאן סתירה למסורת שהיה מענין לבחון אותה, אבל כל שרק עשה מילון ותירגם למטבעות של זמנו, אין כל ראיה על ביטול השיעור הקודם מכאן ולהבא, זה בדיוק כמו שהמגיד משנה תרגם בפ"א מעירובין הי"ב את הדרהם למטבעות של זמנו הנקראות ארגני"ש, וכן יתר החכמים לדורותיהם במקומות מושבותם.
ומה שכתב הכו"פ שלא ישתנה 'לעולם' כונתו על זמנו ולא על העבר או על העתיד, ואם לא - אז דבריו נסתרים מדברי ר' תנחום.
ז"ל המפורשת של הרב כפתור ופרח (בעמוד שצב): בארץ ישראל יש עמנו היום מטבע "יוצא במשקל" והוא לבן (א.ה. כלומר כסף ולא זהב), ושמו דרהם נוקרא, צורתו עגולה, קוטרו כחצי אצבע בגודל, וכן זה המטבע יוצא בעמון ומואב סיחון ועוג בסוריא וארץ מצרים בשוה,
"והוא הדרכמון המצרי שמזכיר הרמב"ם זכרונו לברכה,
משקלו לעולם לא ישתנה", והוא י"ו גרעיני חרוב, והגרעין הזה קורין חבה או קירט, וקירט הוא לשון רבותינו ז"ל. כל קירט משקלו ד' גרעיני שעורה, א"כ שעורות הדרהם הם ס"ד. וכן הזכיר הרופא אבן צינא בספר הקנון הגדול בענין המשקלים והמדות, אמר וכל קירט ארבעה שעורים. וכן גם כן נוהגים הסוחרים והעם. הדרהם הזה יש לו פרוטות נחושת קורין לו פלוס, ומספרם ס"ד, וכך הוא השער השווה. וא"כ הקירט הוא ד' פלוס, והשעורה פלוס אחד. עכל"ק.
נמצא שכותב להדיא שמדבר על העבר, על זמנו של הרמב"ם, וכן על העתיד, שלעולם לא ישתנה, וכן כשמתרגם לשעורות וחרובים מתרגם בדיוק לאותם משקלים של שעורות וחרובים שכותבים הרמב"ם וכן סייעת מרחמוהי, הרי שזה באמת אותו משקל שהיה מזמן הרמב"ם. אלא שזהו בדיוק מה שסיים ש"כך הוא השער השווה", כלומר לא המטבעות בפועל, וכמו שלהלן (בעמוד שצג) מביא בעצמו מפירוש המשניות שהדרהם שהרמב"ם שקל בעצמו בזמנו במצרים היה משקלו ס"א שעורות ולא ס"ד. כך שלא נעלם ממנו כל זה.
כל מה שהוסיף להביא משינויי הדרהם ממקום למקום ומדרהם מצרים לדרהם בבל וכו', ומספר נהר מצרים, הנה את כל זה הביא בכפתור ופרח בעצמו שהיה אחד מן הראשונים, והרחיב בכל השיעורים והמטבעות הללו כיד ה' הטובה עליו ואינו חדש כלל. אדרבא הרי כל מגמתו בחיבורו היה לברר ולסלת אחר הבירור ודרישה וחקירה כדבעי את העובדות והמושגים התלויים בדרישה וחקירה עובדתית, ועל מנת כן נסע לארץ ישראל והיה עובר בה לארכה ולרחבה וכו' וכו' כנודע, ע"מ להתוות לעם ישראל חיבור שיכלול הדרכה מפורטת בכל המונחים והיסודות שהם תשתית ההלכה לדורות.
ולכן אדרבא כל הציטוטים שהוזכרו משינויי המטבעות ממקום למקום וכו', זה רק מוכיח יותר את מה שביארנו כדבר פשוט, שעדין לא שמעתי לו פרכא, שהיה מונח של שיעור שווה ואחיד שהוא עבר במסורת ושיעורו לא ישתנה והוא השער השווה שכתב הכפתור ופרח ובו היו נוהגים הסוחרים והעם, והיה את המטבעות הפיזיים והמשקלים המקומיים והזמניים למקומו ושעתו של כל חכם, שהם היו שונים זמ"ז, ובכך הכל על מקומו בא בשלום מתחילה ועד סוף.
