ב"ה
נשכח ממני להשיב על הראיה מהשלחן מלכים, אבל הוא דבר הלמד מעניינו ממה שהשבתי על השאר,
שבהנחה מחדש אחר חזרתו מבית הכסא בודאי יש כאן מעשה חדש, אין זה אותו מעשה שעליו בירך, ואיך יפטר "ממילא",
אולם לאור דברי הפוסקים שציינתי אליהם (שעמדו לבאר דברי המג"א בדין ברכות התורה, ודבריהם מוסכמים לדינא) מתבאר יפה,
שהוא מטעם דמעיקרא משערינן שדעתו לפטור כל הנחה שתהיה עד שיסירם על דעת לסיים המצוה שבזה הוי סילוק.
והוא מוכרח מדברי הפוסקים הנ"ל עי' עליהם ודו"ק. ועכ"פ אזדה לה הראיה.
ומדברי העלים לתרופה גם אין ראיה דאיכא שבפשטות עיקר חששו דווקא אליבא דהלכתא דקי"ל מצוות צריכות כוונה, והחשש שלו מבואר דאעפ"כ שאינו יודע איזה מהם יותר רצוי לפני הקב"ה, ועלה קאמר שרק אם רצוי יותר הק"ש השניה, רק אז הראשונה תהיה כקורא בתורה. תדע, שאם לא זהו חששו, היה לו לגלות דעתו שלעולם הק"ש הראשון אינו ע"מ לצאת י"ח אלא כקורא בתורה ותו לא מידי, ומהו שכתב "אם רצוי יותר", ודו"ק.
ובדברי החס"ל א"א לומר שהלימוד אחר חצות נפטר "ממילא", דא"כ לא מהני כוונה שלא לפטור, כמבואר בכל הפוסקים שציינתי בביאור דברי המג"א, שדוקא בדבר שאינו נפטר ממילא אלא תלי בדעתו מהניא כוונה שלא לפטור. וגם לפי מה שביארו שיחתם שם ע"פ התוס' והב"י דשאני מצות לימוד תורה שלומד עכשיו ומפסיק, אבל לא מסיח דעת שהרי מחוייב הוא, ולכן מצד אחד נחשב מעשה חדש, ואינו נפטר ממילא, ומצד שני אין הסיח הדעת ולכן מהני מה שמכוין מעיקרא על כל המעשים החדשים, עד שיהיה הפסק גמור דהיינו שינת לילה, שאז לא מהני שמכוין על המעשה שאחריו, שהרי היה הסיח הדעת. וממילא מה שפוטר את הלימוד אחר חצות הוא בדיוק כמו הלימוד שלאחר עלות השחר, שאינו נפטר ממילא אלא צריך כוונה, ולכן בדעתו בשעת הברכה תליא מלתא, כמבואר במג"א סי' מז וסי' תצד.
גם בלימוד של 10 בבבוקר שאלו הראשונים והב"י כיצד פוטר הרי היה הפסקה מברכות התורה עד אז (אא"כ למד ברצף), ותירצו מפני שלא היה הסיח הדעת לכן מועיל לפטור את כל הפעמים שיחזור ללמוד, כל שלא הסיח דעת ביניהם, וע"ז ביאר המג"א שהוא מכיון שדעתו לפטור כל מה שילמד עד עלות השחר שלמחרת, לפי שכך תיקנו חכמים לברך כל יום, לכן מסתמא דעתו של האדם לפטור כפי רצון תקנת חכמים, עי' עליו. זאת אומרת, אם לא תקנת חכמים, לא היה כל הבדל בן הלימוד ב10 בבוקר ללימוד אחר עלות השחר של מחרת.
זה הענין, שהתנאי בשעת הברכה אינו אומר "שאני לא רוצה לפטור את שאר המינים", שהרי גם בלא התנאי אנו כבר יודעים שהוא לא רוצה לפטור, ובכל זאת הדין האו שפוטר, אלא התנאי בשעת הברכה אומר "שאני מצמצם את התפשטות הברכה רק על מאכלים אלו".
זאת אומרת אין כאן "גילוי דעת", שהרי בלאו הכי דעתו גלויה מראש כאותו גילוי דעת, שהרי כלל גדול בידינו "לא מחית אינש נפשיה לספיקא", ובזה אין מחלוקת, כמו שהוכחנו בתכנית מהיביע אומר והפוסקים שהביא שם, ונדפס בעלון. אלא יש כאן הגבלה שמתחדשת בשעת הברכה, ע"י שבשעה שמברך ממקד את הברכה דוקא על מינים מסויימים, ובזה מונע מחלות הברכה להתפשט כטבעה.
זוהי הבנתי בנידון, ולולי זה אין לי הבנה כיצד זה יכול להועיל אפילו בשעת הברכה.
זה בדיוק מה שביארנו בדברי הגמרא,
אלא שכאמור דוקא בגלל שזהו הביאור, לכן בנ"ד זה לא שייך,
דבנ"ד גם בלא התנאי והגילוי דעת שעשה בראשונה, הרי על דעת כך כל אדם עושה, שהרי כך אנו משערים בדעתו של כל אדם דלא מחית נפשיה לספיקא, ואעפ"כ הוא פוטר, א"כ מה הועיל שגילה דעתו שהרי הוא ככל אדם, ועל דעת הראשונה הוא עושה שאינו מכוין לפטור, הרי גם בלא הגילוי דעת אנו אומרים שאינו מכוין לפטור.
הנה עוד בזמנו רציתי לעיין בדברים שכת"ר כתב, אבל לא ניתן השעה. וכעת נתפניתי לשנות שוב פרק זה. וזה החלי:
לאחר עיון וחיפוש נראה לכאורה דתליא מילתא בפלוגתא דהדרכי משה והביכורי יעקב בסי' תרלח. דהנה כתב הבית יוסף (שם ס"ב ד"ה כתוב בארחות חיים) בשם הארחות חיים, וז"ל: הרמב"ן פסק, שצריך לעשות תנאו
סמוך לבין השמשות, ויאמר כן "איני בודל מהם כל בין השמשות של ח' ימים", וכו'. עכ"ל. וכתב הדרכי משה (אות ג'), וז"ל: וצ"ע, מאי טעמא צריך לעמוד סמוך לבין השמשות ולהתנות, ואמאי לא יהני תנאי שקודם לכן. ואפשר ש"סמוך לבין השמשות" דקאמר, לאו דוקא, אלא בא לומר שצריך שיעשה קודם בין השמשות. ועוד, דאפשר שצריך לאומרו סמוך לבין השמשות כמ"ש (שבת לד.) ג' דברים צריך אדם לומר וכו' בע"ש עם חשיכה, עשירתן עירבתן וכו'. עכ"ל. והנה נראה דגם לתירוץ השני מהני אם מתנה קודם לכן, אלא דהזהיר אותנו לומר דוקא סמוך לחשיכה, משום שאם היה כותב לומר כן קודם לכן, שמא היינו שוכחים מלהתנות, כפי שפירש רש"י (שבת שם ד"ה מתני'), וז"ל: שאם ימהר להזכירם מבעוד יום יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות. עכ"ל. ודו"ק. וכן דעת המשנ"ב (סי' תרלח סקט"ז), וז"ל: לאפוקי דלא נימא דוקא סמוך לבין השמשות. עכ"ל. אמנם בביכורי יעקב (שם סקי"ב) כתב וז"ל: וטעם שיטה זו נ"ל, דאף דבשאר מוקצה לא בעינן שיחשוב סמוך לביה"ש דוקא, היינו משום דשם האיסור מוקצה נעשה ע"י שאין דעתו על הדבר שישתמש בו בשבת ויו"ט, ולכן מכיון שנתן דעתו עליה בעיו"ט - באיזה שעה שיהיה, לא חל המוקצה, אבל בנויי הסוכה חל המוקצה ממילא, ע"י שהוקצה למצוה, א"כ כשתלה בסוכה אף שמתנה (שיכול) [שיוכל] ליהנות [ב]ביה"ש, מ"מ אם לא זכר התנאי בין השמשות בעת שחל האיסור הרי חל עליהן קדושת הסוכה ממילא, ולכן ע"כ צריך להתנות סמוך לביה"ש, שיהיה זוכר התנאי בעת ביה"ש. ולכן לא ידעתי למה דחו האחרונים דברי הרמב"ן ומהרי"ל מהלכה במקום שאין ראיה מכרעת נגדם מדברי שאר הפוסקים, ולענ"ד יש לחוש לדבריהם. עכ"ל. ומבואר מדבריו שבדבר שחל ממילא, צריך שיזכור בשעת מעשה את התנאי. אולם ברמב"ם (סוכה פ"ו הט"ז) כתב להדיא דאם התנה עליהם "בשעה שתלאם" וכו' הרי זה מסתפק מהם. ע"ש. וכן הוא לשון השלחן ערוך (סי' תרלח ס"ב). ומוכח דאף הרבה קודם בין השמשות מהני תנאי. אלא שברבינו מנוח שם הסתפק, האם כוונת הרמב"ם בדוקא בשעה שתלאן, או שגם אח"כ והעיקר שיהיה קודם בין השמשות שהרי אין האיסור חל עליהם עד בין השמשות. ע"ש. ולפ"ז אדרבה עדיף טפי לפרש את לשון הארחות חיים הנ"ל, דלאו דוקא סמוך לבין השמשות, אלא העיקר שזה לפני ביה"ש (וכמ"ש הדרכי משה והמשנ"ב הנ"ל), ולהשוותו להרמב"ם שכתב "בשעה שתלאן" אף שהוא לא סמוך לבין השמשות, מאשר לומר שכוונתו דוקא סמוך לבין השמשות ולעשותו חולק על הרמב"ם. ודלא כהביכורי יעקב הנ"ל. וכן השיג עליו בספר חיכו ממתקים (זאדה, עמ' שמב). ע"ש.
והנה מהרבינו מנוח שם משמע קצת מלשונו שעכ"פ ודאי שלא יתנה לפני שתלאן וכל ספיקו הוא אם מהני דוקא בשעה שתלאן או גם אח"כ [ובזה אתי שפיר מה שכתב הרמב"ם "בשעה שתלאם", שלכאו' אם מהני גם אח"כ, למה כתב לשון זו. אלא משמע דלאפוקי קודם לכן אתא. אך י"ל דאורחא דמילתא קתני].
ומ"מ נראה דכל מאי דפשיט"ל דקודם לכן לא מהני, היינו דוקא התם שהקישוטין עדיין לא באו לעולם, וממילא לא שייך להתנות לפני שהם תלויים שבעתיד לא יתבטלו, כי אין לזה שם "קישוט הבטל לסוכה" כל עוד שלא תלה אותו, ולכן חייב להתנות בשעה שתולה או אח"כ שכבר חל עליו שם של קישוט שעלול להתבטל לסוכה, אבל אם מתנה קודם לכן הוי כמתנה על דבר שלא בא לעולם. משא"כ בפירות שמכוין בתפוח שלא לפטור את הבננה, התפוח נקרא תפוח גם הרבה לפני שאוכל אותו, והבננה אם היא נחשבת עץ, היא נקראת עץ גם הרבה קודם לכן, ושייך שפיר לכוין מראש לכל החיים. [אא"כ נאמר כסברת הביכורי יעקב, אך כאמור ברמב"ם מבואר להדיא לא כן, וא"כ עדיף להשוות דברי הארחות חיים עם הרמב"ם בחדא שיטא, וכנ"ל].
ודברי האחרונים שציין כבודו ביישוב סתירת דברי המג"א (מסי' מז סקי"ב וריש סי' תצד, לסימן תרלט סקי"ז), שכתבו לחלק בין ברכות התורה דמהני תנאי לבין סוכה וציצית דלא מהני, עיינתי היטב בדבריהם אבל במחכ"ת אינם עניין לנידו"ד כלל. דהתם דנו על תנאי בזמן המעשה ממש, האם מהני או לא. דמצד אחד כתב המג"א (בסי' מז סקי"ב ובריש סי' תצד) לגבי ברכות התורה בניעור כל הלילה דמהני תנאי, שדעתו לפטור רק עד למחרת, ואילו בסי' תקלט סקי"ז כתב המג"א לגבי ציצית דלא מהני לכוין לפטור עד חצות היום וכן לא מהני לכוין בברכת לישב בסוכה לפטור עד זמן מסויים, ע"ש. וע"ז כתבו וחילקו בין הדברים. אבל בנידו"ד אחרי שבשעת הברכה עצמה חזינן דמהני תנאי, מניין שלא יועיל גם מראש השנה וכד' (ואדרבה מסוכה הנ"ל מוכח שהרמב"ם סובר שמהני תנאי מוקדם, אע"פ שזה לא תלוי בדעתו, שהרי זה מתבטל לסוכה וכמ"ש הבכורי יעקב הנז').
ויש להוסיף ולהביא ראיה דמהני תנאי מראש השנה גם בנידו"ד, כי באמת אעיקרא הא דמהני תנאי בנידו"ד, צריך לי עיון טובא, דהנה בשלמא לביאור הרב השיב משה (או"ח סי' ב) שכבודו ציין, שכתב לתרץ הסתירה של המג"א הנ"ל, וז"ל: דבשלמא גבי טלית דאינו עושה שום מעשה בידים בחצות, והזמן ממילא קא אתיא, ומהיכי תיתי יבוא עליו חיוב הברכה. אבל הכא בלימוד דעושה מעשה בידים, וכל שעה ושעה שלומד מקיים מצוה בלימוד, ויש לומר דשפיר בכוונה תליא מילתא, כיון שלא היתה דעתו לפטור הלימוד של כעת מחר, בא עליו חיוב הברכה על המעשה שעושה ולומד. עכ"ל. [ושאני אכילה בסוכה, שעצם המצוה זה הישיבה בה, וזה היה תמיד, וזמן ממילא קא אתיא כמו ציצית, ולכן לא מהני ביה תנאי]. א"כ בנידו"ד שהוא שני פירות, ואינו מעשה אחד המתמשך כציצית וסוכה, שפיר מהני תנאי לפטור רק פרי זה ולא פרי אחר [ומסתבר שגם באותו פרי היה אפשר להתנות כן, דכל נגיסה ונגיסה בפנ"ע הוא, אלא דהוי ברכה שאי"צ, ורק בשני פירות שהשני ספק דליכא משום ברכה שאי"צ, אתינן שפיר לדון דמהני תנאי שלא לפטור את הפרי השני]. אמנם לביאור הרב בית שערים (סי' לב) והקרן לדוד (חאו"ח סי' נט, דף ע"ז ע"א ד"ה והנה) שכבודו ציין, קשה, כי הם ביארו החילוק בין ברכה"ת לציצית וסוכה באופן אחר, דהיינו שדוקא ציצי וסוכה לא מהני תנאי להגביל את הברכה עד זמן מסויים, כיון שלא היה הפסק בין המצוה, ותמיד הוא נמצא בסוכה או לבוש בציצית, ואיך שייך להגביל הברכה, משא"כ לימוד תורה שבאמת הפסיק מהלימוד, ובעיקרון היה צריך לברך שוב לאחר שהפסיק, ומה שאפ"ה לא צריך לברך הוא משום שגם בשעת ההפסק היה דעתו לשוב ללימודו ולא הסיח דעתו מזה, וממילא כאשר מכוין שברכת התורה תהיה עד זמן מסויים, שפיר יכול, כי באמת יש שם הפסק אלא שבסתמא לא מסיח דעתו, ובזה מהני דעתו הראשונה להגביל הברכה. ע"ש. וא"כ לפ"ז הרי בשני פירות כגון תפוח ובננה, הרי לא מפסיק ביניהם כלל, וא"כ הוו כציצית ותפילין דלא מהני בהו תנאי להגביל הברכה (אפילו אם מתנה בשעת הברכה ממש). ובאמת שכ"כ להדיא בשו"ת קרן לדוד הנ"ל (בדף עח ע"א ד"ה מעתה), וז"ל: מעתה בנדון שלפנינו, לענין ספק דברים הבאים בתוך הסעודה, או כגון ספק פת הבאה בכסנין בתוך הסעודה, אין זה תקנה לכוין שלא לפוטרו בהמוציא, כיון שאינו עושה שום הפסק או היסח הדעת, דכה"ג לא מהני מחשבתו לדעת התבואות שור (סי' יט סקי"ז) והמג"א בסי' תרלט, אף דכבר נתבאר דדעת הרמ"ע והפר"ח והב"ח והא"ר אינו כן, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וסב"ל, וכו'. עכ"ל. וכ"כ התבואות שור שם: הגע בעצמך, אם מונחים לפניו פירות ומכוין לאכול כולם, ורוצה לברך על כל אחד ואחד ע"י שיכוין בכל ברכה שלא לפטור אלא את אותו הפרי, וכי זה לא נקרא ברכה לבטלה?. ע"ש. ר"ל דלא נקרא רק שהוא גורם לברכה שאינה צריכה אח"כ, אלא גם הברכה שיברך אח"כ היא ממש ברכה לבטלה, כי לא הועיל תנאו להגביל את הברכה ונמצא שכבר פטור ועומד ואיך יברך שוב. ע"ש היטב. וא"כ מדוע לא ניחוש אנן לסב"ל, לחשוש לבית שערים וקרן לדוד ותבואות שור, שלא מועיל לעשות תנאי גם בשעת הברכה ממש.
ובתחילה חשבתי לומר, דהן אמת שכך הם כתבו, אבל כיון דזה רק אחרונים, ומסתבר יותר כשאר האחרונים הסוברים דמהני תנאי, ממילא אין לומר בזה סב"ל, ורק כשהמחלוקת בראשונים לא שייך לומר שמסתבר כהראשון הזה ולא נימא סב"ל, משא"כ באחרונים (אא"כ גם לנו זה עדיין בגדר ספק). אלא שאנכי הרואה למורינו ורבינו זצ"ל בחזו"ע (ברכות עמ' רפד) שכתב בזה"ל [בתוספת במוסגר]: וכן צידד המג"א (סי' תצד) בכיו"ב [לגבי ברכות התורה] לעשות כן [דהיינו לעשות תנאי בהגבלת הברכה]. ואע"פ שלהלן (בסי' תרלט ס"ק יז) לא כתב כן [דהיינו שכתב דלא מהני תנאי בציצית וסוכה], יש לחלק בין הנושאים, וכמ"ש בשו"ת בית שערים (חאו"ח סי' לב) ביישוב דברי המג"א בזה. ע"ש. עכ"ל מרן זצ"ל. וצע"ג, שהרי אדרבה לפי החילוק שחילק הבית שערים הנ"ל יוצא דדוקא בברכות התורה שבאמת הפסיק אלא שלא הסיח דעתו לכן מהני דעתו, משא"כ בציצית ותפילין, וא"כ ה"ה בתפוח ובננה וכד' שלא היה הפסק, שלא יועיל תנאי, וכמו שכתב לפי ביאור זה להדיא בשו"ת קרן לדוד הנ"ל. והיאך הביא ליישב ע"פ דברי הבית שערים שזה בעצם לכאורה ראיה לסתור את דבריו דלעיל.
וצריך לומר דמרן זצ"ל סבר שגם לפי הבית שערים הנז', תפוח ובננה הוו כברכות התורה, ולא כציצית ותפילין, שהרי גם בתפוח ובננה בעיקרון אם היה מסיח דעתו מהתפוח היה צריך לברך שוב, אלא שכיון שלא הסיח דעתו, לא צריך לברך על התפוח השני (או על הבננה על הצד שהיא עץ), וממילא גם זה תלוי בדעתו, ומשו"ה מהני שפיר תנאי. ושאני מציצית ותפילין, כי שם כבר נמצא בתוך הסוכה ברצף וכן עטוף בטלית ברצף, ולא שייך בזה היסח הדעת כלל, ולכן באלו לא יועיל תנאי, משא"כ אכילת פרי כל אכילה ואכילה באנפי נפשיה היא ושייך שהתנאי יחול. וק"ל. ונמצא דשפיר מרן זצ"ל הביא את חילוק הבית שערים לנידו"ד כי מרן לא ס"ל כהקרן לדוד והתבואות שור שכתבו שלפי חילוק זה לא מהני תנאי בשני אוכלין [ולא חשש לסב"ל, כי זה אחרונים ואיהו לא ס"ל כוותיהו וכנ"ל]. ודו"ק.
ולפ"ז מוכח שגם בתפוח ובננה תליא מילתא בדעתו, וא"כ שפיר נימא נמי דמהני תנאי מתחילת השנה, ואי"צ תנאי דוקא בשעת הברכה, כפי שגם כבודו מודה שבדבר שתלוי בדעתו מהני תנאי מוקדם. [ואע"פ דלא נחית איניש נפשיה לפלוגתא (ומש"ה סברו הבא"ח ועוד דפרי הודאי לא פטר את פרי הספק, וכמו שהביא מרן בחזו"ע הנ"ל), מ"מ זה פוטר את פרי הספק כי סו"ס דעתו לאכול גם את זה, אלא שמ"מ זה תלוי בדעתו לעניין ההיסח הדעת, שאם הסיח דעתו חייב לברך שוב, ולכן גם כשלא הסיח דעתו מהני תנאי מראש כי זה תלוי גם בדעתו וכאמור, וממילא יועיל להתנות גם הרבה זמן מראש].
ואשמח מאד לתגובת הרב בזה, וכמובן אשמח גם לחוות דעת של שאר חכמי ורבני הפורום נר"ו.
