• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

האם מועיל גילוי דעת לכל השנה בברכת הודאי שלא לפטור את הספק

אהרן כהן

Well-known member
בעניין אם מועיל תנאי לכל השנה, ראיתי דבר חידוש שלענ"ד בחזו"ע מבואר לא כן, וכדלהלן.
דהנה ידידי הרה"ג יאיר נאמן שליט"א בספר ברכה נאמנה (בהוספות ומילואים, עמ' תתקסה) כתב בשם הרב @ראובן יוסף מיארה נר"ו, לחלק בזה בין סוגי התנאים, שדוקא כשהמעשה פוטר מחמת שאנו אומדים בדעתו דבסתמא כוונתו גם לזה, לזה מועיל תנאי לגלות הכוונה כאן שאינו רוצה שיפטור [כגון בתנאי של טלטול הנר אחר שכבה או בתנאי שאין כוונתו לקבל שבת בהדלקה, שבסתמא כן כוונתו למוקצה ולקבל שבת (לדעות מסויימות), ולזה התנאי שעושה אפילו פעם בשנה מועיל], אבל בדבר שאין הכוונה עיקר אלא זה פוטר ממילא כמו בברכה על תפוח שפוטר את כל פירות העץ וגם את הבננה (על הצד שהיא העץ), שאדרבה לא מחית איניש נפשיה לספיקא, ויתכן גם שאפילו לא ידע שהבננה היא ספק עץ, ובכ"ז זה נפטר משום דסו"ס בירך על מין זה, וכל פירות מסוג זה נפטרים ממילא (בלי קשר לכוונתו), לכן גם לא יועיל תנאי מראש לכל השנה (לכוין שלא לפטור בפרי הודאי את הפרי הספק), אא"כ עושה עקירה בידים בשעה שמברך. ע"ש.

וכיו"ב כתב @הרב שמעון ללוש בעלונו הנפלא "אור השבת" (פרשת יתרו - גליון 13), וזת"ד: אם הסיבה שנפטר היא לא בגלל שבסתמא זה דעתו, כמו בברכות שהוא בירך על הודאי ופטר את הספק, שזה לא בגלל שמסתמא דעתו לפטור את הספק, אדרבה, בדיוק הפוך, כל הפוסקים מודים שהוא בודאי לא מתכוין לפטור את הספק, אלא זה נפטר ממילא באופר טבעי, ממילא מה יעזור לי הגילוי דעת וכו', אא"כ בשעת הברכה עצמה מכוין שאז הוא לא אומר ש"אני לא מתכוין" למה שבסתמא מתכוונים (שזה לא מועיל וכנ"ל), אלא הוא אומר "עכשיו אני מתכוין רק למינים הללו ולא יותר" וכו'. ע"ש.

אך לענ"ד יש להוכיח מהחזו"ע (יו"ט, עמ' רל-רלב) לא כן, דאחר שהביא שם מחלוקת הפוסקים האם יש בעיה בזה שהקהל שומעים את הספירה מהש"ץ קודם שספרו הם בעצמם, דלכאורה למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה יצאו הקהל יד"ח מהספירה ששמעו מהש"ץ, כתב, וז"ל: ומכל מקום טוב הדבר שבלילה הראשון של הספירה (או מתי שיזכור), בכל שנה ושנה, יתנה בפירוש ויאמר: "הריני מכוין בכל לילה מן הלילות של ספירת העומר שאיני רוצה לצאת ידי חובה בברכת ובספירת השליח צבור, כי אם דוקא בברכתי וספירתי בעצמי". ודי בגילוי דעת זה לכל הלילות של הספירה. עכ"ל. הרי לן להדיא שאף אם לא צריך כוונה כלל אלא נפטר ממילא (שהרי קאי הכא למיחש למ"ד מצוות "אינם צריכות כוונה") אפילו הכי מועיל התנאי לכל השנה. ודוחק לומר דרק הכא כיון שבלא"ה יש פלוגתא אם יש חשש גם למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה, לכן הסתמך מרן על תנאי כזה, הא לאו הכי לא מהני, דהרי מלשונו "ודי בגילוי דעת זה לכל הלילות של הספירה" משמע דס"ל דמהני בפשטות, ואין בזה איזה פקפוק. [ואגב אעיר מה שכתב מרן אח"כ: ועיין בשו"ת ישועות משה ח"ג (סי' מט), ט"ס הוא, וצ"ל "ישועת" משה].

ובאמת שמעיקרא כשקראתי את החילוק הזה בברכה נאמנה (ואח"כ בגליון אור השבת) לא היה נראה לי כן, אלא שלא מצאתי סייעתא להדיא לדברי, אך השתא שראיתי סייעתא לדברי מדברי מרן בס"ד, העלתיה על הכתב. [כי באמת זה חילוק דחוק ולא מסתבר, דסו"ס כשם שמועיל לגלות דעת מראש לכל השנה ש"איני מתכוין למה שבסתמא מתכוונים", מסתבר שיועיל גם לגלות דעת ש"כל פעם שמברך על פרי ודאי מתכוין רק למינים הללו ולא יותר", דמאן פליג לן, דהרי על אף דהכא זה לא תלוי בכוונה מ"מ סו"ס מועיל לי גילוי דעת, ולמה שלא יועיל הגילוי דעת מתחילת השנה].
 
גם בדברי החסד לאלפים בסי' מ"ז מבואר לא כמו החילוק הנ"ל, דז"ל
דעת הפוסקים שאם הוא ניעור כל הלילה לא יברך הברכות עד הבוקר (שם ס"ק יב). וכן הניעור בלילה ודעתו לחזור ולישן שינת קבע, לא יברך כי אם ברכות התורה, והאחרות יניח לכשיקום בסוף שינתו (עי' שערי תשובה שם ס"ק יב). אמנם המקובלים כתבו דיברך כל הברכות תיכף בקומו, אפילו דעתו לחזור ולישון. ולא זו בלבד, אלא אפילו מי שלא ישן כלל בהגיע חצות צריך לאומרם, חוץ מברכת התורה שאם לא ישן אין צריך לאומרה עד עלות השחר, ואם אינו עושה כן גורם פגם גדול ומזיק לנפשו מאוד. ולעניות דעתי נראה קצת תקנתא לצאת ידי כל הדעות, שיכוין בכל יום כשמברך ברכות השחר שאין רוצה לפטור אלא עד חצות לילה, ואז יוכל לברך בחצות כל הברכות ואף ברכת התורה אפילו אם לא ישן, על דרך שמברך בבוקר כשלא ישן. ואפשר דבגילוי דעתא שיגלה דעתו ובירר שיחותיו פעם אחת שכך רוצה לנהוג [סגי], ואין צריך לכוין בכל יום.
והרי לדעות שלא צריך לברך בחצות או בעלות השחר - זה נפטר ממילא שהרי זה המשך היום לדעתם, כל עוד לא היה הפסק של שינה, ואעפ"כ כתב דסגי פעם אחת בשנה.
וכן בספר שלחן מלכים על הקיצוש"ע [נדפס תרצ"א] כתב
1652689015627.png
וגם שם לסוברים שבית הכסא לא הוי הפסק - נפטר ממילא, ואעפ"כ סגי פעם אחת בשנה.
 
בעניין אם מועיל תנאי לכל השנה, ראיתי דבר חידוש שלענ"ד בחזו"ע מבואר לא כן, וכדלהלן.
דהנה ידידי הרה"ג יאיר נאמן שליט"א בספר ברכה נאמנה (בהוספות ומילואים, עמ' תתקסה) כתב בשם הרב @ראבן יוסף מיארה נר"ו, לחלק בזה בין סוגי התנאים, שדוקא כשהמעשה פוטר מחמת שאנו אומדים בדעתו דבסתמא כוונתו גם לזה, לזה מועיל תנאי לגלות הכוונה כאן שאינו רוצה שיפטור [כגון בתנאי של טלטול הנר אחר שכבה או בתנאי שאין כוונתו לקבל שבת בהדלקה, שבסתמא כן כוונתו למוקצה ולקבל שבת (לדעות מסויימות), ולזה התנאי שעושה אפילו פעם בשנה מועיל], אבל בדבר שאין הכוונה עיקר אלא זה פוטר ממילא כמו בברכה על תפוח שפוטר את כל פירות העץ וגם את הבננה (על הצד שהיא העץ), שאדרבה לא מחית איניש נפשיה לספיקא, ויתכן גם שאפילו לא ידע שהבננה היא ספק עץ, ובכ"ז זה נפטר משום דסו"ס בירך על מין זה, וכל פירות מסוג זה נפטרים ממילא (בלי קשר לכוונתו), לכן גם לא יועיל תנאי מראש לכל השנה (לכוין שלא לפטור בפרי הודאי את הפרי הספק), אא"כ עושה עקירה בידים בשעה שמברך. ע"ש.

וכיו"ב כתב @הרב שמעון ללוש בעלונו הנפלא "אור השבת" (פרשת יתרו - גליון 13), וזת"ד: אם הסיבה שנפטר היא לא בגלל שבסתמא זה דעתו, כמו בברכות שהוא בירך על הודאי ופטר את הספק, שזה לא בגלל שמסתמא דעתו לפטור את הספק, אדרבה, בדיוק הפוך, כל הפוסקים מודים שהוא בודאי לא מתכוין לפטור את הספק, אלא זה נפטר ממילא באופר טבעי, ממילא מה יעזור לי הגילוי דעת וכו', אא"כ בשעת הברכה עצמה מכוין שאז הוא לא אומר ש"אני לא מתכוין" למה שבסתמא מתכוונים (שזה לא מועיל וכנ"ל), אלא הוא אומר "עכשיו אני מתכוין רק למינים הללו ולא יותר" וכו'. ע"ש.

אך לענ"ד יש להוכיח מהחזו"ע (יו"ט, עמ' רל-רלב) לא כן, דאחר שהביא שם מחלוקת הפוסקים האם יש בעיה בזה שהקהל שומעים את הספירה מהש"ץ קודם שספרו הם בעצמם, דלכאורה למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה יצאו הקהל יד"ח מהספירה ששמעו מהש"ץ, כתב, וז"ל: ומכל מקום טוב הדבר שבלילה הראשון של הספירה (או מתי שיזכור), בכל שנה ושנה, יתנה בפירוש ויאמר: "הריני מכוין בכל לילה מן הלילות של ספירת העומר שאיני רוצה לצאת ידי חובה בברכת ובספירת השליח צבור, כי אם דוקא בברכתי וספירתי בעצמי". ודי בגילוי דעת זה לכל הלילות של הספירה. עכ"ל. הרי לן להדיא שאף אם לא צריך כוונה כלל אלא נפטר ממילא (שהרי קאי הכא למיחש למ"ד מצוות "אינם צריכות כוונה") אפילו הכי מועיל התנאי לכל השנה. ודוחק לומר דרק הכא כיון שבלא"ה יש פלוגתא אם יש חשש גם למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה, לכן הסתמך מרן על תנאי כזה, הא לאו הכי לא מהני, דהרי מלשונו "ודי בגילוי דעת זה לכל הלילות של הספירה" משמע דס"ל דמהני בפשטות, ואין בזה איזה פקפוק. [ואגב אעיר מה שכתב מרן אח"כ: ועיין בשו"ת ישועות משה ח"ג (סי' מט), ט"ס הוא, וצ"ל "ישועת" משה].

ובאמת שמעיקרא כשקראתי את החילוק הזה בברכה נאמנה (ואח"כ בגליון אור השבת) לא היה נראה לי כן, אלא שלא מצאתי סייעתא להדיא לדברי, אך השתא שראיתי סייעתא לדברי מדברי מרן בס"ד, העלתיה על הכתב. [כי באמת זה חילוק דחוק ולא מסתבר, דסו"ס כשם שמועיל לגלות דעת מראש לכל השנה ש"איני מתכוין למה שבסתמא מתכוונים", מסתבר שיועיל גם לגלות דעת ש"כל פעם שמברך על פרי ודאי מתכוין רק למינים הללו ולא יותר", דמאן פליג לן, דהרי על אף דהכא זה לא תלוי בכוונה מ"מ סו"ס מועיל לי גילוי דעת, ולמה שלא יועיל הגילוי דעת מתחילת השנה].
אני שאלתי את השאלה הזאת את מרן הרב יצחק יוסף שליט"א בערב ראש השנה האחרון ואמר לי שגם בזה מועיל תנאי פעם אחת בשנה
 
ב"ה
חזק וברוך על המו"מ בבירור הלכה זו,

[כי באמת זה חילוק דחוק ולא מסתבר, דסו"ס כשם שמועיל לגלות דעת מראש לכל השנה ש"איני מתכוין למה שבסתמא מתכוונים", מסתבר שיועיל גם לגלות דעת ש"כל פעם שמברך על פרי ודאי מתכוין רק למינים הללו ולא יותר", דמאן פליג לן, דהרי על אף דהכא זה לא תלוי בכוונה מ"מ סו"ס מועיל לי גילוי דעת, ולמה שלא יועיל הגילוי דעת מתחילת השנה]

אולם לא ידעתי כיצד יפרנס כבודו את יסוד החידוש של ה"תנאי" לכל השנה, שהוא בעצם חידושו של מהר"א אבן טאווה, בדין מוקצה בנר לאחר שכבה, (אשר ממנו למד מרן זצ"ל לקבלת שבת בהדלקה, ולמה שהזכיר כבודו מחזו"ע יו"ט בדין שמיעת ספיה"ע מהש"צ).

שהרי הסברא ל"תנאי אחד לכל השנה" מעיקרא תמוהה היא ביותר, דבשעת המעשה או הנדר סו"ס לא עשה תנאי, אז מה עוזר שעשה כמה חודשים קודם לכן, הרי כרגע נדר או עשה מעשה ללא כל תנאי?!

אבל לפי שביארנו בתכנית (ונדפס בעלון המצורף אות ח) את מקורו של מהר"א אבן טאווה, שציין בעצמו מהגמ' נדרים כג, הנה כי כן שם מבואר להדיא ומוכרח מצד הסברא שאינו אלא "לנטרל כוונה טבעית הקיימת בדרך כלל" במעשה או באמירה, שלכן באפשרותו לגלות שאצלו מעשה או אמירה אלו אינם מצביעים על הכוונה הקיימת בדך כלל במעשה או אמירה כאלו.
א"כ מעתה נמצינו למדים בהכרח, שבמעשה או אמירה שפועלים לא מכח "כוונה טבעית הקיימת בהם בדרך כלל", אלא מכח עצמם, שכך היא תקנת חכמים שמעשה זה פוטר בעצמו אפילו בלא שמתכוין לכך כלל וכלל, כגון שברכת העץ פוטרת כל מיני עץ שבכוונתו לאכול כעת אפילו לא כיוון לפטרם כלל, א"כ מה יעזור שמגלה דעתו מראש לכל השנה "שאצלו אין את הביטוי של הכוונה הקיימת בדרך כלל", הרי בלאו הכי גם בלא ה"גילוי" דעת, דעתו גלויה ועומדת, ואנחנו אלו שיודעים ואומרים לו שאין אצלו ולא אצל אחרים את הכוונה הזו, ואעפ"כ מעשה זה פוטר מצד עצמו את שאר מינים אפילו שאין לו כל כוונה אליהם.

ומעתה גם הראיה מחזו"ע יו"ט לכשיתבונן כבודו אין ממנה דחיה, וכבר עמדנו על זה בשעתו כשליבננו דין זה בס"ד, שהרי בדין שומע כעונה, גם למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה, כל האפשרות שיוכל לצאת י"ח בשמיעת הש"צ, הוא דוקא באופן ש"מתכוין לשמוע", שהרי מבואר בב"י (ר"ס קצג ד"ה ומ"ש רבנו בד"א כשיהיו שניהם), דאפילו למ"ד מצוות אין צריכות כוונה לצאת, "לשמוע" צריכות כוונה, ע"כ. ולכן שפיר אמרינן, דמכיון ש"מתכוין לשמוע" את הש"צ ע"מ לענות אמן, וכן ע"מ לדעת כמה היום כדי לספור אחריו, ממילא יוצא י"ח למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה, כי סו"ס התכוין לשמוע, ולזה צריך כוונה נגדית, שיכוין להדיא שמגלה דעתו דמה שמכוין לשמוע אין בזה גילוי דעת לצאת מדין שומע כעונה. ולכן בפעם אחת שמגלה דעתו לכל השנה שאין בכוונת שמיעתו ביטוי שמכוין לצאת מדין שומע כעונה, סגי. ודו"ק.

וכן מה שהביאו כאן מהחסד לאלפים לענין ברכות התורה, שדעת הפוסקים שלא לברך עד הבוקר וכו', מקור הדברים במג"א סי' מז ס"ק יב, ושם מבואר להדיא טעם הדבר "שלא היה דעתו לפטור רק ליום אחד כתקנת חז"ל", ע"ש. והביאוהו הבאה"ט וכל האחרונים. וע"ז כתב הרב חסד לאלפים שאם יכוין להדיא "שלא לפטור אלא עד חצות" שפיר דמי "בגילוי דעתו שיגלה דעתו ובירר שיחותיו" פעם אחת, ע"כ. והוא כדברינו ממש.

[עי' באחרונים שדנו בדברי המג"א ר"ס תצד, שהנעור כל הלילה מברך ביום, לפי שמתחילה לא היה דעתו לפטור רק ליום ולילה אחד, ממה שתמה בעצמו בסי' תרל"ט ס"ק יז (ע"ד הב"ח סי' תרמג לענין סוכה) שכתב "ודבריו תמוהין דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ויכוין שלא יפטרנו בברכתו אלא עד חצות, וכי יחזור ויברך בחצות, הא ודאי ליתא", ע"כ. וביארו דציצית מעשה אחד הנמשך הוא, א"נ עסק אחד מתמשך שלא פסק ממנו, משא"כ לימוד תורה דאמנם כל עוד שעוסק בה ברצף אי אפשר לכוין שלא לפטור ההמשך, אבל כשפוסק וחוזר ולומד, הוי מעשה חדש, ומה שפטור ממנו, הוא מחמת שאנו אומרים שכן היה דעתו מעיקרא על כל המעשים שיתחיל מחדש, ולכן בזה דוקא כשמכוין מעיקרא שאין דעתו לפטור את המעשה החדש שלמחרת היום שפיר דמי, עי' שו"ת בית שערים חאו"ח סי' לב, שו"ת קרן לדוד חאו"ח סי' נט, ושו"ת השיב משה סי' ב, ע"ש.]

ומה שהביאו ששאלו ממרן שליט"א בער"ה האחרון, הנה הכללים שבלוח ברכות של הרב מיארה, היו לעיני מרן שליט"א בליל שב"ק קודם צאת הלוח ברכות לאור, ועבר עליהם במתינות, ובפרט על כלל זה ועוד כמה שציין לו אליהם, וראה כלל זה ונימוקו והסכים עליו. כך שאם נשקול תשובת מרן שליט"א לשאלת תם בער"ה לפו"ר בלי כל החשבון המורכב, כנגד מה שקרא מרן שליט"א את הדברים בטעמם ונימוקם והסכים עליהם, לענ"ד נראה שיותר יש לתפוס כהצד השני.
ועכ"פ כפי שהצגנו כאן כעת מצד הלימוד של הדברים, נראה שהחילוק מוכרח בסברא, ואדרבא אשמח אם יבארו אחרת בסברא.
 

קבצים מצורפים

  • 13 עלון אור השבת - יתרו - טו-בשבט תשפב - להדפסה צבעוני.pdf
    1.4 MB · צפיות: 8
וכן מה שהביאו כאן מהחסד לאלפים לענין ברכות התורה, שדעת הפוסקים שלא לברך עד הבוקר וכו', מקור הדברים במג"א סי' מז ס"ק יב, ושם מבואר להדיא טעם הדבר "שלא היה דעתו לפטור רק ליום אחד כתקנת חז"ל", ע"ש. והביאוהו הבאה"ט וכל האחרונים. וע"ז כתב הרב חסד לאלפים שאם יכוין להדיא "שלא לפטור אלא עד חצות" שפיר דמי "בגילוי דעתו שיגלה דעתו ובירר שיחותיו" פעם אחת, ע"כ. והוא כדברינו ממש.
המג"א דיבר על ברכה 'בתחלת היום החדש', שזה בבוקר. אולם החס"ל מיירי על דברי המקובלים שהצריכו לברך מחצות הלילה, ובזה לדעת הפשט לא צריך 'לכוין' לפטור, אלא זה נפטר ממילא, כמו שבשעה 10 בבוקר לא צריך לכוין להדיא אלא ברכת התורה מועיל 'מסתמא' לכל היום, כמו ברכת בורא פרי העץ על כמה סוגי פירות, וגם על זה כתב דמהני כונה נגדית פעם אחת בשנה, להיפך מדבריכם.
כמו כן מדברי השולחן מלכים שהבאתי מפורש כן, ונראה שכבודו מודה בזה, מדלא השיב.
עכ"פ כפי שהצגנו כאן כעת מצד הלימוד של הדברים, נראה שהחילוק מוכרח בסברא, ואדרבא אשמח אם יבארו אחרת בסברא.
יש חילוק בין הגמ' ומהר"א אבן טאוה, אולם הוא לא בהכרח 'מחלק', כלומר הסברא לחלק בזה אינה מוכרחת [וכפי שאכן מוכח מדברי האחרונים שהבאתי].
כמו שמועיל לכוין בשעת הברכה עצמה שאני לא רוצה לפטור את שאר המינים אף שבד"כ הם נפטרים ממילא, מועיל לכוין בתחלה שנה שכל פעם שאברך איני רוצה לפטור את שאר המינים.
כלומר את הגמ' שם אפשר להבין לא כפי שכבודו הבין, אלא הביאור הוא שלא צריך תנאי בשעת המעשה עצמו אלא מספיק תנאי או גילוי דעת מראש, 'וכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה', ולכן לא משנה איזה תנאי התנה, כל תנאי שמועיל בשעת מעשה [כגון שלא רוצה לפטור את שאר המינים] מועיל גם שנה לפני המעשה.
כך מוכח מהאחרונים הנ"ל, ואין לנו סיבה לחלוק עליהם מסברא.

ונראה לי להביא עוד ראיה לזה מהקונטרס 'עלה לתרופה' שנדפס בהסכמת הדברי חיים מצאנז שכתב
1652851902976.png
ומדבריו נראה שחושש למ"ד מצוות אצ"כ, שהרי למ"ד מצוות צריכות כונה לא צריך לכוין להדיא שאינו רוצה לצאת, אלא ממילא אינו יוצא כל עוד אינו מכוין לצאת.
ולמ"ד מצוות א"צ כונה - כשעושה מעשה או אמירה 'יוצא יד"ח ממילא', כמו ברכת בפה"ע, ואעפ"כ כתב דמהני כונה לכל החיים.
 
נערך לאחרונה:
ב"ה
נשכח ממני להשיב על הראיה מהשלחן מלכים, אבל הוא דבר הלמד מעניינו ממה שהשבתי על השאר,
שבהנחה מחדש אחר חזרתו מבית הכסא בודאי יש כאן מעשה חדש, אין זה אותו מעשה שעליו בירך, ואיך יפטר "ממילא",
אולם לאור דברי הפוסקים שציינתי אליהם (שעמדו לבאר דברי המג"א בדין ברכות התורה, ודבריהם מוסכמים לדינא) מתבאר יפה,
שהוא מטעם דמעיקרא משערינן שדעתו לפטור כל הנחה שתהיה עד שיסירם על דעת לסיים המצוה שבזה הוי סילוק.
והוא מוכרח מדברי הפוסקים הנ"ל עי' עליהם ודו"ק. ועכ"פ אזדה לה הראיה.

ומדברי העלים לתרופה גם אין ראיה דאיכא שבפשטות עיקר חששו דווקא אליבא דהלכתא דקי"ל מצוות צריכות כוונה, והחשש שלו מבואר דאעפ"כ שאינו יודע איזה מהם יותר רצוי לפני הקב"ה, ועלה קאמר שרק אם רצוי יותר הק"ש השניה, רק אז הראשונה תהיה כקורא בתורה. תדע, שאם לא זהו חששו, היה לו לגלות דעתו שלעולם הק"ש הראשון אינו ע"מ לצאת י"ח אלא כקורא בתורה ותו לא מידי, ומהו שכתב "אם רצוי יותר", ודו"ק.

ובדברי החס"ל א"א לומר שהלימוד אחר חצות נפטר "ממילא", דא"כ לא מהני כוונה שלא לפטור, כמבואר בכל הפוסקים שציינתי בביאור דברי המג"א, שדוקא בדבר שאינו נפטר ממילא אלא תלי בדעתו מהניא כוונה שלא לפטור. וגם לפי מה שביארו שיחתם שם ע"פ התוס' והב"י דשאני מצות לימוד תורה שלומד עכשיו ומפסיק, אבל לא מסיח דעת שהרי מחוייב הוא, ולכן מצד אחד נחשב מעשה חדש, ואינו נפטר ממילא, ומצד שני אין הסיח הדעת ולכן מהני מה שמכוין מעיקרא על כל המעשים החדשים, עד שיהיה הפסק גמור דהיינו שינת לילה, שאז לא מהני שמכוין על המעשה שאחריו, שהרי היה הסיח הדעת. וממילא מה שפוטר את הלימוד אחר חצות הוא בדיוק כמו הלימוד שלאחר עלות השחר, שאינו נפטר ממילא אלא צריך כוונה, ולכן בדעתו בשעת הברכה תליא מלתא, כמבואר במג"א סי' מז וסי' תצד.

גם בלימוד של 10 בבבוקר שאלו הראשונים והב"י כיצד פוטר הרי היה הפסקה מברכות התורה עד אז (אא"כ למד ברצף), ותירצו מפני שלא היה הסיח הדעת לכן מועיל לפטור את כל הפעמים שיחזור ללמוד, כל שלא הסיח דעת ביניהם, וע"ז ביאר המג"א שהוא מכיון שדעתו לפטור כל מה שילמד עד עלות השחר שלמחרת, לפי שכך תיקנו חכמים לברך כל יום, לכן מסתמא דעתו של האדם לפטור כפי רצון תקנת חכמים, עי' עליו. זאת אומרת, אם לא תקנת חכמים, לא היה כל הבדל בן הלימוד ב10 בבוקר ללימוד אחר עלות השחר של מחרת.

כמו שמועיל לכוין בשעת הברכה עצמה שאני לא רוצה לפטור את שאר המינים אף שבד"כ הם נפטרים ממילא, מועיל לכוין בתחלה שנה שכל פעם שאברך איני רוצה לפטור את שאר המינים.
זה הענין, שהתנאי בשעת הברכה אינו אומר "שאני לא רוצה לפטור את שאר המינים", שהרי גם בלא התנאי אנו כבר יודעים שהוא לא רוצה לפטור, ובכל זאת הדין האו שפוטר, אלא התנאי בשעת הברכה אומר "שאני מצמצם את התפשטות הברכה רק על מאכלים אלו".
זאת אומרת אין כאן "גילוי דעת", שהרי בלאו הכי דעתו גלויה מראש כאותו גילוי דעת, שהרי כלל גדול בידינו "לא מחית אינש נפשיה לספיקא", ובזה אין מחלוקת, כמו שהוכחנו בתכנית מהיביע אומר והפוסקים שהביא שם, ונדפס בעלון. אלא יש כאן הגבלה שמתחדשת בשעת הברכה, ע"י שבשעה שמברך ממקד את הברכה דוקא על מינים מסויימים, ובזה מונע מחלות הברכה להתפשט כטבעה.
זוהי הבנתי בנידון, ולולי זה אין לי הבנה כיצד זה יכול להועיל אפילו בשעת הברכה.
כלומר את הגמ' שם אפשר להבין לא כפי שכבודו הבין, אלא הביאור הוא שלא צריך תנאי בשעת המעשה עצמו אלא מספיק תנאי או גילוי דעת מראש, 'וכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה'
זה בדיוק מה שביארנו בדברי הגמרא,
אלא שכאמור דוקא בגלל שזהו הביאור, לכן בנ"ד זה לא שייך,
דבנ"ד גם בלא התנאי והגילוי דעת שעשה בראשונה, הרי על דעת כך כל אדם עושה, שהרי כך אנו משערים בדעתו של כל אדם דלא מחית נפשיה לספיקא, ואעפ"כ הוא פוטר, א"כ מה הועיל שגילה דעתו שהרי הוא ככל אדם, ועל דעת הראשונה הוא עושה שאינו מכוין לפטור, הרי גם בלא הגילוי דעת אנו אומרים שאינו מכוין לפטור.
 
ב"ה
נשכח ממני להשיב על הראיה מהשלחן מלכים, אבל הוא דבר הלמד מעניינו ממה שהשבתי על השאר,
שבהנחה מחדש אחר חזרתו מבית הכסא בודאי יש כאן מעשה חדש, אין זה אותו מעשה שעליו בירך, ואיך יפטר "ממילא",
אולם לאור דברי הפוסקים שציינתי אליהם (שעמדו לבאר דברי המג"א בדין ברכות התורה, ודבריהם מוסכמים לדינא) מתבאר יפה,
שהוא מטעם דמעיקרא משערינן שדעתו לפטור כל הנחה שתהיה עד שיסירם על דעת לסיים המצוה שבזה הוי סילוק.
והוא מוכרח מדברי הפוסקים הנ"ל עי' עליהם ודו"ק. ועכ"פ אזדה לה הראיה.

ומדברי העלים לתרופה גם אין ראיה דאיכא שבפשטות עיקר חששו דווקא אליבא דהלכתא דקי"ל מצוות צריכות כוונה, והחשש שלו מבואר דאעפ"כ שאינו יודע איזה מהם יותר רצוי לפני הקב"ה, ועלה קאמר שרק אם רצוי יותר הק"ש השניה, רק אז הראשונה תהיה כקורא בתורה. תדע, שאם לא זהו חששו, היה לו לגלות דעתו שלעולם הק"ש הראשון אינו ע"מ לצאת י"ח אלא כקורא בתורה ותו לא מידי, ומהו שכתב "אם רצוי יותר", ודו"ק.

ובדברי החס"ל א"א לומר שהלימוד אחר חצות נפטר "ממילא", דא"כ לא מהני כוונה שלא לפטור, כמבואר בכל הפוסקים שציינתי בביאור דברי המג"א, שדוקא בדבר שאינו נפטר ממילא אלא תלי בדעתו מהניא כוונה שלא לפטור. וגם לפי מה שביארו שיחתם שם ע"פ התוס' והב"י דשאני מצות לימוד תורה שלומד עכשיו ומפסיק, אבל לא מסיח דעת שהרי מחוייב הוא, ולכן מצד אחד נחשב מעשה חדש, ואינו נפטר ממילא, ומצד שני אין הסיח הדעת ולכן מהני מה שמכוין מעיקרא על כל המעשים החדשים, עד שיהיה הפסק גמור דהיינו שינת לילה, שאז לא מהני שמכוין על המעשה שאחריו, שהרי היה הסיח הדעת. וממילא מה שפוטר את הלימוד אחר חצות הוא בדיוק כמו הלימוד שלאחר עלות השחר, שאינו נפטר ממילא אלא צריך כוונה, ולכן בדעתו בשעת הברכה תליא מלתא, כמבואר במג"א סי' מז וסי' תצד.

גם בלימוד של 10 בבבוקר שאלו הראשונים והב"י כיצד פוטר הרי היה הפסקה מברכות התורה עד אז (אא"כ למד ברצף), ותירצו מפני שלא היה הסיח הדעת לכן מועיל לפטור את כל הפעמים שיחזור ללמוד, כל שלא הסיח דעת ביניהם, וע"ז ביאר המג"א שהוא מכיון שדעתו לפטור כל מה שילמד עד עלות השחר שלמחרת, לפי שכך תיקנו חכמים לברך כל יום, לכן מסתמא דעתו של האדם לפטור כפי רצון תקנת חכמים, עי' עליו. זאת אומרת, אם לא תקנת חכמים, לא היה כל הבדל בן הלימוד ב10 בבוקר ללימוד אחר עלות השחר של מחרת.


זה הענין, שהתנאי בשעת הברכה אינו אומר "שאני לא רוצה לפטור את שאר המינים", שהרי גם בלא התנאי אנו כבר יודעים שהוא לא רוצה לפטור, ובכל זאת הדין האו שפוטר, אלא התנאי בשעת הברכה אומר "שאני מצמצם את התפשטות הברכה רק על מאכלים אלו".
זאת אומרת אין כאן "גילוי דעת", שהרי בלאו הכי דעתו גלויה מראש כאותו גילוי דעת, שהרי כלל גדול בידינו "לא מחית אינש נפשיה לספיקא", ובזה אין מחלוקת, כמו שהוכחנו בתכנית מהיביע אומר והפוסקים שהביא שם, ונדפס בעלון. אלא יש כאן הגבלה שמתחדשת בשעת הברכה, ע"י שבשעה שמברך ממקד את הברכה דוקא על מינים מסויימים, ובזה מונע מחלות הברכה להתפשט כטבעה.
זוהי הבנתי בנידון, ולולי זה אין לי הבנה כיצד זה יכול להועיל אפילו בשעת הברכה.

זה בדיוק מה שביארנו בדברי הגמרא,
אלא שכאמור דוקא בגלל שזהו הביאור, לכן בנ"ד זה לא שייך,
דבנ"ד גם בלא התנאי והגילוי דעת שעשה בראשונה, הרי על דעת כך כל אדם עושה, שהרי כך אנו משערים בדעתו של כל אדם דלא מחית נפשיה לספיקא, ואעפ"כ הוא פוטר, א"כ מה הועיל שגילה דעתו שהרי הוא ככל אדם, ועל דעת הראשונה הוא עושה שאינו מכוין לפטור, הרי גם בלא הגילוי דעת אנו אומרים שאינו מכוין לפטור.
הנה עוד בזמנו רציתי לעיין בדברים שכת"ר כתב, אבל לא ניתן השעה. וכעת נתפניתי לשנות שוב פרק זה. וזה החלי:

לאחר עיון וחיפוש נראה לכאורה דתליא מילתא בפלוגתא דהדרכי משה והביכורי יעקב בסי' תרלח. דהנה כתב הבית יוסף (שם ס"ב ד"ה כתוב בארחות חיים) בשם הארחות חיים, וז"ל: הרמב"ן פסק, שצריך לעשות תנאו סמוך לבין השמשות, ויאמר כן "איני בודל מהם כל בין השמשות של ח' ימים", וכו'. עכ"ל. וכתב הדרכי משה (אות ג'), וז"ל: וצ"ע, מאי טעמא צריך לעמוד סמוך לבין השמשות ולהתנות, ואמאי לא יהני תנאי שקודם לכן. ואפשר ש"סמוך לבין השמשות" דקאמר, לאו דוקא, אלא בא לומר שצריך שיעשה קודם בין השמשות. ועוד, דאפשר שצריך לאומרו סמוך לבין השמשות כמ"ש (שבת לד.) ג' דברים צריך אדם לומר וכו' בע"ש עם חשיכה, עשירתן עירבתן וכו'. עכ"ל. והנה נראה דגם לתירוץ השני מהני אם מתנה קודם לכן, אלא דהזהיר אותנו לומר דוקא סמוך לחשיכה, משום שאם היה כותב לומר כן קודם לכן, שמא היינו שוכחים מלהתנות, כפי שפירש רש"י (שבת שם ד"ה מתני'), וז"ל: שאם ימהר להזכירם מבעוד יום יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות. עכ"ל. ודו"ק. וכן דעת המשנ"ב (סי' תרלח סקט"ז), וז"ל: לאפוקי דלא נימא דוקא סמוך לבין השמשות. עכ"ל. אמנם בביכורי יעקב (שם סקי"ב) כתב וז"ל: וטעם שיטה זו נ"ל, דאף דבשאר מוקצה לא בעינן שיחשוב סמוך לביה"ש דוקא, היינו משום דשם האיסור מוקצה נעשה ע"י שאין דעתו על הדבר שישתמש בו בשבת ויו"ט, ולכן מכיון שנתן דעתו עליה בעיו"ט - באיזה שעה שיהיה, לא חל המוקצה, אבל בנויי הסוכה חל המוקצה ממילא, ע"י שהוקצה למצוה, א"כ כשתלה בסוכה אף שמתנה (שיכול) [שיוכל] ליהנות [ב]ביה"ש, מ"מ אם לא זכר התנאי בין השמשות בעת שחל האיסור הרי חל עליהן קדושת הסוכה ממילא, ולכן ע"כ צריך להתנות סמוך לביה"ש, שיהיה זוכר התנאי בעת ביה"ש. ולכן לא ידעתי למה דחו האחרונים דברי הרמב"ן ומהרי"ל מהלכה במקום שאין ראיה מכרעת נגדם מדברי שאר הפוסקים, ולענ"ד יש לחוש לדבריהם. עכ"ל. ומבואר מדבריו שבדבר שחל ממילא, צריך שיזכור בשעת מעשה את התנאי. אולם ברמב"ם (סוכה פ"ו הט"ז) כתב להדיא דאם התנה עליהם "בשעה שתלאם" וכו' הרי זה מסתפק מהם. ע"ש. וכן הוא לשון השלחן ערוך (סי' תרלח ס"ב). ומוכח דאף הרבה קודם בין השמשות מהני תנאי. אלא שברבינו מנוח שם הסתפק, האם כוונת הרמב"ם בדוקא בשעה שתלאן, או שגם אח"כ והעיקר שיהיה קודם בין השמשות שהרי אין האיסור חל עליהם עד בין השמשות. ע"ש. ולפ"ז אדרבה עדיף טפי לפרש את לשון הארחות חיים הנ"ל, דלאו דוקא סמוך לבין השמשות, אלא העיקר שזה לפני ביה"ש (וכמ"ש הדרכי משה והמשנ"ב הנ"ל), ולהשוותו להרמב"ם שכתב "בשעה שתלאן" אף שהוא לא סמוך לבין השמשות, מאשר לומר שכוונתו דוקא סמוך לבין השמשות ולעשותו חולק על הרמב"ם. ודלא כהביכורי יעקב הנ"ל. וכן השיג עליו בספר חיכו ממתקים (זאדה, עמ' שמב). ע"ש.

והנה מהרבינו מנוח שם משמע קצת מלשונו שעכ"פ ודאי שלא יתנה לפני שתלאן וכל ספיקו הוא אם מהני דוקא בשעה שתלאן או גם אח"כ [ובזה אתי שפיר מה שכתב הרמב"ם "בשעה שתלאם", שלכאו' אם מהני גם אח"כ, למה כתב לשון זו. אלא משמע דלאפוקי קודם לכן אתא. אך י"ל דאורחא דמילתא קתני].

ומ"מ נראה דכל מאי דפשיט"ל דקודם לכן לא מהני, היינו דוקא התם שהקישוטין עדיין לא באו לעולם, וממילא לא שייך להתנות לפני שהם תלויים שבעתיד לא יתבטלו, כי אין לזה שם "קישוט הבטל לסוכה" כל עוד שלא תלה אותו, ולכן חייב להתנות בשעה שתולה או אח"כ שכבר חל עליו שם של קישוט שעלול להתבטל לסוכה, אבל אם מתנה קודם לכן הוי כמתנה על דבר שלא בא לעולם. משא"כ בפירות שמכוין בתפוח שלא לפטור את הבננה, התפוח נקרא תפוח גם הרבה לפני שאוכל אותו, והבננה אם היא נחשבת עץ, היא נקראת עץ גם הרבה קודם לכן, ושייך שפיר לכוין מראש לכל החיים. [אא"כ נאמר כסברת הביכורי יעקב, אך כאמור ברמב"ם מבואר להדיא לא כן, וא"כ עדיף להשוות דברי הארחות חיים עם הרמב"ם בחדא שיטא, וכנ"ל].

ודברי האחרונים שציין כבודו ביישוב סתירת דברי המג"א (מסי' מז סקי"ב וריש סי' תצד, לסימן תרלט סקי"ז), שכתבו לחלק בין ברכות התורה דמהני תנאי לבין סוכה וציצית דלא מהני, עיינתי היטב בדבריהם אבל במחכ"ת אינם עניין לנידו"ד כלל. דהתם דנו על תנאי בזמן המעשה ממש, האם מהני או לא. דמצד אחד כתב המג"א (בסי' מז סקי"ב ובריש סי' תצד) לגבי ברכות התורה בניעור כל הלילה דמהני תנאי, שדעתו לפטור רק עד למחרת, ואילו בסי' תקלט סקי"ז כתב המג"א לגבי ציצית דלא מהני לכוין לפטור עד חצות היום וכן לא מהני לכוין בברכת לישב בסוכה לפטור עד זמן מסויים, ע"ש. וע"ז כתבו וחילקו בין הדברים. אבל בנידו"ד אחרי שבשעת הברכה עצמה חזינן דמהני תנאי, מניין שלא יועיל גם מראש השנה וכד' (ואדרבה מסוכה הנ"ל מוכח שהרמב"ם סובר שמהני תנאי מוקדם, אע"פ שזה לא תלוי בדעתו, שהרי זה מתבטל לסוכה וכמ"ש הבכורי יעקב הנז').

ויש להוסיף ולהביא ראיה דמהני תנאי מראש השנה גם בנידו"ד, כי באמת אעיקרא הא דמהני תנאי בנידו"ד, צריך לי עיון טובא, דהנה בשלמא לביאור הרב השיב משה (או"ח סי' ב) שכבודו ציין, שכתב לתרץ הסתירה של המג"א הנ"ל, וז"ל: דבשלמא גבי טלית דאינו עושה שום מעשה בידים בחצות, והזמן ממילא קא אתיא, ומהיכי תיתי יבוא עליו חיוב הברכה. אבל הכא בלימוד דעושה מעשה בידים, וכל שעה ושעה שלומד מקיים מצוה בלימוד, ויש לומר דשפיר בכוונה תליא מילתא, כיון שלא היתה דעתו לפטור הלימוד של כעת מחר, בא עליו חיוב הברכה על המעשה שעושה ולומד. עכ"ל. [ושאני אכילה בסוכה, שעצם המצוה זה הישיבה בה, וזה היה תמיד, וזמן ממילא קא אתיא כמו ציצית, ולכן לא מהני ביה תנאי]. א"כ בנידו"ד שהוא שני פירות, ואינו מעשה אחד המתמשך כציצית וסוכה, שפיר מהני תנאי לפטור רק פרי זה ולא פרי אחר [ומסתבר שגם באותו פרי היה אפשר להתנות כן, דכל נגיסה ונגיסה בפנ"ע הוא, אלא דהוי ברכה שאי"צ, ורק בשני פירות שהשני ספק דליכא משום ברכה שאי"צ, אתינן שפיר לדון דמהני תנאי שלא לפטור את הפרי השני]. אמנם לביאור הרב בית שערים (סי' לב) והקרן לדוד (חאו"ח סי' נט, דף ע"ז ע"א ד"ה והנה) שכבודו ציין, קשה, כי הם ביארו החילוק בין ברכה"ת לציצית וסוכה באופן אחר, דהיינו שדוקא ציצי וסוכה לא מהני תנאי להגביל את הברכה עד זמן מסויים, כיון שלא היה הפסק בין המצוה, ותמיד הוא נמצא בסוכה או לבוש בציצית, ואיך שייך להגביל הברכה, משא"כ לימוד תורה שבאמת הפסיק מהלימוד, ובעיקרון היה צריך לברך שוב לאחר שהפסיק, ומה שאפ"ה לא צריך לברך הוא משום שגם בשעת ההפסק היה דעתו לשוב ללימודו ולא הסיח דעתו מזה, וממילא כאשר מכוין שברכת התורה תהיה עד זמן מסויים, שפיר יכול, כי באמת יש שם הפסק אלא שבסתמא לא מסיח דעתו, ובזה מהני דעתו הראשונה להגביל הברכה. ע"ש. וא"כ לפ"ז הרי בשני פירות כגון תפוח ובננה, הרי לא מפסיק ביניהם כלל, וא"כ הוו כציצית ותפילין דלא מהני בהו תנאי להגביל הברכה (אפילו אם מתנה בשעת הברכה ממש). ובאמת שכ"כ להדיא בשו"ת קרן לדוד הנ"ל (בדף עח ע"א ד"ה מעתה), וז"ל: מעתה בנדון שלפנינו, לענין ספק דברים הבאים בתוך הסעודה, או כגון ספק פת הבאה בכסנין בתוך הסעודה, אין זה תקנה לכוין שלא לפוטרו בהמוציא, כיון שאינו עושה שום הפסק או היסח הדעת, דכה"ג לא מהני מחשבתו לדעת התבואות שור (סי' יט סקי"ז) והמג"א בסי' תרלט, אף דכבר נתבאר דדעת הרמ"ע והפר"ח והב"ח והא"ר אינו כן, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וסב"ל, וכו'. עכ"ל. וכ"כ התבואות שור שם: הגע בעצמך, אם מונחים לפניו פירות ומכוין לאכול כולם, ורוצה לברך על כל אחד ואחד ע"י שיכוין בכל ברכה שלא לפטור אלא את אותו הפרי, וכי זה לא נקרא ברכה לבטלה?. ע"ש. ר"ל דלא נקרא רק שהוא גורם לברכה שאינה צריכה אח"כ, אלא גם הברכה שיברך אח"כ היא ממש ברכה לבטלה, כי לא הועיל תנאו להגביל את הברכה ונמצא שכבר פטור ועומד ואיך יברך שוב. ע"ש היטב. וא"כ מדוע לא ניחוש אנן לסב"ל, לחשוש לבית שערים וקרן לדוד ותבואות שור, שלא מועיל לעשות תנאי גם בשעת הברכה ממש.

ובתחילה חשבתי לומר, דהן אמת שכך הם כתבו, אבל כיון דזה רק אחרונים, ומסתבר יותר כשאר האחרונים הסוברים דמהני תנאי, ממילא אין לומר בזה סב"ל, ורק כשהמחלוקת בראשונים לא שייך לומר שמסתבר כהראשון הזה ולא נימא סב"ל, משא"כ באחרונים (אא"כ גם לנו זה עדיין בגדר ספק). אלא שאנכי הרואה למורינו ורבינו זצ"ל בחזו"ע (ברכות עמ' רפד) שכתב בזה"ל [בתוספת במוסגר]: וכן צידד המג"א (סי' תצד) בכיו"ב [לגבי ברכות התורה] לעשות כן [דהיינו לעשות תנאי בהגבלת הברכה]. ואע"פ שלהלן (בסי' תרלט ס"ק יז) לא כתב כן [דהיינו שכתב דלא מהני תנאי בציצית וסוכה], יש לחלק בין הנושאים, וכמ"ש בשו"ת בית שערים (חאו"ח סי' לב) ביישוב דברי המג"א בזה. ע"ש. עכ"ל מרן זצ"ל. וצע"ג, שהרי אדרבה לפי החילוק שחילק הבית שערים הנ"ל יוצא דדוקא בברכות התורה שבאמת הפסיק אלא שלא הסיח דעתו לכן מהני דעתו, משא"כ בציצית ותפילין, וא"כ ה"ה בתפוח ובננה וכד' שלא היה הפסק, שלא יועיל תנאי, וכמו שכתב לפי ביאור זה להדיא בשו"ת קרן לדוד הנ"ל. והיאך הביא ליישב ע"פ דברי הבית שערים שזה בעצם לכאורה ראיה לסתור את דבריו דלעיל.

וצריך לומר דמרן זצ"ל סבר שגם לפי הבית שערים הנז', תפוח ובננה הוו כברכות התורה, ולא כציצית ותפילין, שהרי גם בתפוח ובננה בעיקרון אם היה מסיח דעתו מהתפוח היה צריך לברך שוב, אלא שכיון שלא הסיח דעתו, לא צריך לברך על התפוח השני (או על הבננה על הצד שהיא עץ), וממילא גם זה תלוי בדעתו, ומשו"ה מהני שפיר תנאי. ושאני מציצית ותפילין, כי שם כבר נמצא בתוך הסוכה ברצף וכן עטוף בטלית ברצף, ולא שייך בזה היסח הדעת כלל, ולכן באלו לא יועיל תנאי, משא"כ אכילת פרי כל אכילה ואכילה באנפי נפשיה היא ושייך שהתנאי יחול. וק"ל. ונמצא דשפיר מרן זצ"ל הביא את חילוק הבית שערים לנידו"ד כי מרן לא ס"ל כהקרן לדוד והתבואות שור שכתבו שלפי חילוק זה לא מהני תנאי בשני אוכלין [ולא חשש לסב"ל, כי זה אחרונים ואיהו לא ס"ל כוותיהו וכנ"ל]. ודו"ק.

ולפ"ז מוכח שגם בתפוח ובננה תליא מילתא בדעתו, וא"כ שפיר נימא נמי דמהני תנאי מתחילת השנה, ואי"צ תנאי דוקא בשעת הברכה, כפי שגם כבודו מודה שבדבר שתלוי בדעתו מהני תנאי מוקדם. [ואע"פ דלא נחית איניש נפשיה לפלוגתא (ומש"ה סברו הבא"ח ועוד דפרי הודאי לא פטר את פרי הספק, וכמו שהביא מרן בחזו"ע הנ"ל), מ"מ זה פוטר את פרי הספק כי סו"ס דעתו לאכול גם את זה, אלא שמ"מ זה תלוי בדעתו לעניין ההיסח הדעת, שאם הסיח דעתו חייב לברך שוב, ולכן גם כשלא הסיח דעתו מהני תנאי מראש כי זה תלוי גם בדעתו וכאמור, וממילא יועיל להתנות גם הרבה זמן מראש].

ואשמח מאד לתגובת הרב בזה, וכמובן אשמח גם לחוות דעת של שאר חכמי ורבני הפורום נר"ו.
 
ומ"מ נראה דכל מאי דפשיט"ל דקודם לכן לא מהני, היינו דוקא התם שהקישוטין עדיין לא באו לעולם, וממילא לא שייך להתנות לפני שהם תלויים שבעתיד לא יתבטלו, כי אין לזה שם "קישוט הבטל לסוכה" כל עוד שלא תלה אותו, ולכן חייב להתנות בשעה שתולה או אח"כ שכבר חל עליו שם של קישוט שעלול להתבטל לסוכה, אבל אם מתנה קודם לכן הוי כמתנה על דבר שלא בא לעולם. משא"כ בפירות שמכוין בתפוח שלא לפטור את הבננה, התפוח נקרא תפוח גם הרבה לפני שאוכל אותו, והבננה אם היא נחשבת עץ, היא נקראת עץ גם הרבה קודם לכן, ושייך שפיר לכוין מראש לכל החיים.
אי מדין דבר שלא בא לעולם אתי כת"ר, אז בננה שתאכל בעד שנה ודאי שעדיין לא באה לעולם.
ודברי האחרונים שציין כבודו ביישוב סתירת דברי המג"א (מסי' מז סקי"ב וריש סי' תצד, לסימן תרלט סקי"ז), שכתבו לחלק בין ברכות התורה דמהני תנאי לבין סוכה וציצית דלא מהני, עיינתי היטב בדבריהם אבל במחכ"ת אינם עניין לנידו"ד כלל. דהתם דנו על תנאי בזמן המעשה ממש, האם מהני או לא. דמצד אחד כתב המג"א (בסי' מז סקי"ב ובריש סי' תצד) לגבי ברכות התורה בניעור כל הלילה דמהני תנאי, שדעתו לפטור רק עד למחרת, ואילו בסי' תקלט סקי"ז כתב המג"א לגבי ציצית דלא מהני לכוין לפטור עד חצות היום וכן לא מהני לכוין בברכת לישב בסוכה לפטור עד זמן מסויים, ע"ש. וע"ז כתבו וחילקו בין הדברים. אבל בנידו"ד אחרי שבשעת הברכה עצמה חזינן דמהני תנאי, מניין שלא יועיל גם מראש השנה וכד' (ואדרבה מסוכה הנ"ל מוכח שהרמב"ם סובר שמהני תנאי מוקדם, אע"פ שזה לא תלוי בדעתו, שהרי זה מתבטל לסוכה וכמ"ש הבכורי יעקב הנז').
איך תיישב את ד' המג"א לגבי ברכת התורה, שמועיל בשעת הברכה. וכי גם בזה אפשר לעשות תנאי שלא בשעת הברכה?
 
זה הענין, שהתנאי בשעת הברכה אינו אומר "שאני לא רוצה לפטור את שאר המינים", שהרי גם בלא התנאי אנו כבר יודעים שהוא לא רוצה לפטור, ובכל זאת הדין האו שפוטר, אלא התנאי בשעת הברכה אומר "שאני מצמצם את התפשטות הברכה רק על מאכלים אלו".
זאת אומרת אין כאן "גילוי דעת", שהרי בלאו הכי דעתו גלויה מראש כאותו גילוי דעת, שהרי כלל גדול בידינו "לא מחית אינש נפשיה לספיקא", ובזה אין מחלוקת, כמו שהוכחנו בתכנית מהיביע אומר והפוסקים שהביא שם, ונדפס בעלון. אלא יש כאן הגבלה שמתחדשת בשעת הברכה, ע"י שבשעה שמברך ממקד את הברכה דוקא על מינים מסויימים, ובזה מונע מחלות הברכה להתפשט כטבעה.
זוהי הבנתי בנידון, ולולי זה אין לי הבנה כיצד זה יכול להועיל אפילו בשעת הברכה.
שלום רב
לכאו' גם אם נבאר שהתנאי הוא "שהנני מצמצם את התפשטות הברכה רק על מאכלים אלו" (ולא גילוי דעת שאינו רוצה לפטור האחרים, כי נפטרים ממילא)
מכל מקום למה לא יועיל תנאי זה לכל השנה "שהנני מצמצם את הברכות שאברך רק על המינים האלו שברכתם ודאי זהה לברכתי"?

והאמת שמעיקרא לא זכיתי להבין מה ההבדל בין "אני לא רוצה לפטור את שאר המינים" לבין "אני מצמצם את הברכה רק על מינים אלו".

או בלשון אחר אכתוב: שלא הבנתי איך מועיל התנאי בשעת הברכה, הרי אם ברור הדבר שהמברך על הוודאי אינו רוצה להוציא את הספק, כי לא מחית איניש נפשיה לספיקא, ואע"פ שדעתו גלויה שאינו רוצה לפטור את המין הספק ורוצה לצמצם את ברכתו רק על הוודאי, מ"מ אנו אומרים שפוטר ממילא כי זה לא תלוי בדעתו, א"כ תמוה כיצד יועיל דעתו לצמצם עתה את התפשטות הברכה רק על הוודאי?
 
חזור
חלק עליון