האם מי שיש לו אייפון פרוץ מצטרף למנין?

[מוישי ס"ט]

אשמח לתשובה מפורטת מאת הגאון הרב שמעון ללוש שליט"א.
יישר כח.

 

[אברך מבני ברק]

אולי תמצא בקובץ המצורף

 

[מוישי ס"ט]

אין בקובץ המצורף, אלא לענין שליח ציבור שלא להעלותו ש"ץ אלא באופן עראי וכד' וכל זה דוקא במכיר בו שלא רואה סרטי תועבה.
[ולא זכיתי להבין דברי המשיב בתשובת הראש"ל שליט"א, הרי תנאים ואמוראים אמרו על עצמם שאין אפוטרופוס לעריות, אז מה שייך שמכיר בו שאינו רואה סרטי תועבה, וכי מי שרואה ח"ו תועבות, רואה את זה בבית כנסת קבל עם ועדה???].

ולא ליקוטי בתר ליקוטי דרשינן. אלא תשובת הגאון מהר"ש ללוש שליט"א....

 

[קורסיה]

ראשית, הפסק הזה כתוב בילקו"י ימים נוראים ס' תקפא עמ' קמח. וכל מה שדיבר שם הוא על שליח צבור משום שאסור להעלות ש"ץ בעל עבירה (ס' נג, ד). ועל זה חידש שאם אותו אדם הולך בדרך ישרים ומקיים מצוות, אך מחזיק פלאפון לא כשר (ומסתמא מלמד על עצמו זכות ולא משמע ליה וכו'). ומעמידים אדם בחזקת כשרות (ראה ש"ע חו"מ ס' לד, יז. ב"י אה"ע ס' כב, ב(ב) בשם הריב"ש ומהרי"ק). לכן אפשר להעלות אותו לש"ץ. אמנם בטלוויזיה אין בה דרכים ישרים וכשרים והכל שם מלא בעבירות, מינים ממינים שונים (ע' בילקו"י בתחילת ההערה). אבל בפלאפון יש לו עוד כמה תפקידים חוץ מאינטרנט, וגם האינטרנט יכול לסנן לעצמו (למרות שאין זו טענה בלכתחילה).
רק הקושיא שיש בזה היא, שכפי הידוע בדרך הפלאפונים הפרוצים, יכול לעבור בנקל על לא תתורו בכל רגע, וקשה לטעון עליו אנוס שהרי יכול להוסיף לפלאפון סינון. וקרוב הוא למזיד.

אך לעניין צירוף למניין, בעבר כתבנו בנושא. הלכה היא שעבריין מצטרף למניין (ש"ע ס' נה, יא) כל עוד לא נידוהו. ואם הוא מחלל שבת, או עובד ע"ז או מומר להכעיס, אינו מצטרף.
יש אחרונים שפוסלים העובר עבירה באופן קבוע, על אף שאינו להכעיס ואינו חילול שבת (כמו הכא באיפון שהרי כל גדולי ישראל אסרוהו). וראה בהלכה ברורה שם שמעיקר הדין מצטרף למניין, שכן נראה דעת הראשונים.
ולכן אין שאלה לעניין מניין, אלא רק לעניין ש"ץ.

 

[מוישי ס"ט]

אשמח לתשובה מפורטת מאת הגאון הרב שמעון ללוש שליט"א.

אז בבקשה.... אחר אלף המחילות

 

[קורסיה]

לא שמתי לב שהשאלה היא בשאל את הרב....

 

[מוישי ס"ט]

מצורפת תשובתו של הגאון הרב ללוש שליט"א מתוך התוכנית ברדיו קול תבונה:

 

[קורסיה]

אני הקטן לא הבנתי למה לדמות צירוף למניין לדיני ש"ץ, כשהש"ע הפריד ביניהם?

 

[מוישי ס"ט]

אין בקובץ המצורף, אלא לענין שליח ציבור שלא להעלותו ש"ץ אלא באופן עראי וכד' וכל זה דוקא במכיר בו שלא רואה סרטי תועבה.
[ולא זכיתי להבין דברי המשיב בתשובת הראש"ל שליט"א, הרי תנאים ואמוראים אמרו על עצמם שאין אפוטרופוס לעריות, אז מה שייך שמכיר בו שאינו רואה סרטי תועבה, וכי מי שרואה ח"ו תועבות, רואה את זה בבית כנסת קבל עם ועדה???].

על זה לא שמעתי כ"כ הסבר. אשמח לתשובה. חזק ואמץ.

 

[עוז.ש]

@הרב שמעון ללוש
רצינו לשאול את הרב שליט"א על אילו עבירות לא יעלה שליח ציבור ואפי' לא באקראי, ועל אילו אפשר לאפשר באקראי [מה הכלל בזה מעבר לרואה סרטי תועבה ומחלל שבת בפרהסיא וכו'].
והאם בן תורה צריך לחתור לעלות שליח ציבור אם אין אדם שמוחזק ביראת שמים אפי' אם זה נראה קצת כעזות בעיני שאר המתפללים שהוא עולה כל הזמן, או שמא שב ואל תעשה עדיף [אם אין מניין אחר של יראי שמים].

 

[הרב שמעון ללוש]

ב"ה

אך לעניין צירוף למניין, בעבר כתבנו בנושא. הלכה היא שעבריין מצטרף למניין (ש"ע ס' נה, יא) כל עוד לא נידוהו. ואם הוא מחלל שבת, או עובד ע"ז או מומר להכעיס, אינו מצטרף.
יש אחרונים שפוסלים העובר עבירה באופן קבוע, על אף שאינו להכעיס ואינו חילול שבת (כמו הכא באיפון שהרי כל גדולי ישראל אסרוהו). וראה בהלכה ברורה שם שמעיקר הדין מצטרף למניין, שכן נראה דעת הראשונים.
ולכן אין שאלה לעניין מניין, אלא רק לעניין ש"ץ.

ראשית ישר כח על השאלה והבירור.

ולמעשה יש שני חילוקים בין דברי הראשונים והש"ע בסי' נה, לנידון שלפנינו:

א.
דברי הראשונים שהובאו בב"י סי' נה סעיף יא, שלא פסלו מי שהוא בעל עבירה אא"כ נידוהו, ואפילו עבירה שחייבים עליה מיתה, דבריהם אמורים במי שנזדמן לידו אותה עבירה ועבר עליה רק פעמים יחידות, (או עכ"פ עובר עליה רק לפעמים וכדלהלן), וגם זה דוקא כשעבר לתיאבון, וכן מבואר להדיא מדברי מרן הב"י באו"ח סי' לט לסעיף א, שדוקא בכה"ג אינם בכלל פורקי עול, (ראה להלן דפורקי עול הם בכלל הפורשים מדרכי ציבור, ודו"ק). אבל הרי במי שעשה עבירה להכעיס, או בדשביק היתרא וקאכיל איסורא דחשיב להכעיס, מפורש הדבר בב"י סי' לט שזה נקרא פורק עול ופסול הוא. וכבר כתב המשנ"ב בסי' נה ס"ק מו להדיא שאם עבר להכעיס אינו מצטרף. (וכן לענין מחלל שבת בפרהסיא, אלא שלענין חילול שבת בפרהסיא צידדו האחרונים להקל בשעה"ד לענין קדיש וכד' מטעם צדדי דהוו כתינוקות שנשבו וכדו' מעין הסברא דלא שמיע להו איסורא כולי האי, כמבואר בילקו"י סי' נה הל' יא, עמ' שסב, ואינו ענין לנ"ד).
ובב"י יו"ד סי' שמ, השייך לסעיף ה, מבואר להדיא ע"פ המרדכי, שאפילו העושה עבירה "לתיאבון", אם רגיל בזה דינו כלהכעיס, שנחשב פורש מדרכי ציבור. שאחר שהביא דברי הטור בשם מהר"ם מרוטנבורק, שאפילו אם לפעמים עושה עבירה לתיאבון קורעין ומתאבלין עליו, הביא דברי המרדכי תלמיד מהר"ם שדקדק לשון רבו שדוקא לפעמים, אבל "אם היה רגיל לעשות את העבירה, הרי הוא בכלל הפורש מדרכי ציבור", (שאין קורעין ואין מתאבלין עליו, ע"ש).
וכן פסק שם מרן בש"ע ס"ה את דברי מהר"ם הללו, שאפילו אם לפעמים עושה עבירה לתיאבון קורעין עליו, וכתב הרמ"א בהגה ע"פ הב"י הנ"ל, אבל רגיל לעשות עבירה אין מתאבלין עליו. וביאר שם הש"ך סק"ח, דהיינו אף לתיאבון, שאין קורעין עליו ואין מתאבלים עליו. ע"כ. והיינו ע"פ הב"י הנ"ל, דחשיב פורש מדרכי ציבור.
ובעיקר דין מי שפורש מדרכי ציבור כתב מרן בש"ע יו"ד סי' שמה ס"ה, וז"ל: כל הפורשים מדרכי ציבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צוארם (והיינו כלשונו בב"י או"ח סי' לט דתלה הדבר בפורק עול, דהא בהא תליא, ודו"ק), ואינם נכללים בכלל ישראל בעשייתם וכו', אלא הרי הם כבני חורין לעצמן כשאר האומות, וכן המומרים והמוסרים, כל אלו אין מתאבלים עליהם. אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים, ע"כ.
וראה שם בש"ך סי' שמה סק"ה, שמחלק שוב בזה ע"פ הפוסקים, בין מי שבעל עבירות שאינו בכלל פורש מדרכי ציבור, למי שרגיל לעשות עבירה לתיאבון שהרי הוא בכלל פורש מדרכי ציבור.
נמצינו למדים שדעת שפתיו של מרן הב"י ברור מיללו, דכל שעושה עבירה לתיאבון ורגיל בזה בתדירות, חשיב פורש מדרכי ציבור, ובכלל פורק עול, ודינו כעובר להכעיס, שאינו בכלל ישראל לכל מילי השנויים בזה. ואחד הרואה בדברי הפוסקים במקומות הנזכרים לעיל, יביט נכוחה שכל אלו הדינים תלויים זה בזה ומלמדים זה על זה.

(וע"ע בבאוה"ל סי' נה סעיף יא ד"ה או מומר, שכתב דאין להבי"ר מדנקט הש"ע לשון "מומר" גבי עבודת כוכבים, אלא אפילו בפעם אחת הוא, ע"ש. וקצת משמע דלשון מומר לאו דוקא שרגיל בדבר, ויש לפלפל בזה).

ב.
כל האמור בראשונים ובש"ע סי' נה סעיף יא הנזכר, הוא מצד שעושה עבירות, וע"ז כתבו החילוקים שכתבו. אולם בנ"ד שכבר קראו כל גדול"י תיגר על פירצה נוראה זו של המכשירים המטמאים נפשות ישראל ומחריבים הבריות והבתים, ואסרו איסר על הכלל, ובא זה בשאט נפש ועובר על דבריהם באדישות, כאילו דבריהם היו כלא היו, שאינו מחשיב דבריהם כלל במשקל חכמי ישראל שלוחי דרחמנא, הרי הוא בכלל האומר מאי אהנו לן רבנן לדידהו קרו לדידהו תנו, עי' בגמ' סנהדרין צט: וק. וברש"י שם והבן. שהוא בכלל אפיקורוס, המבואר בש"ע יו"ד סי' שמה הנזכר דינו שאינו בכלל ישראל, וכן מבואר להדיא באחרונים על הש"ע או"ח סי' נה ע"פ תשובת הרמב"ם בפאר הדור ועוד, עי' עליהם.

ואולם כל אלו השני חילוקים, אינם אמורים אלא במי שיודע האיסור בודאות ועובר עליו בתמידות ולא חש לעבור עליו בתמידות. אולם כאשר יש סבירות שאינו סבור שיש כ"כ איסור ממשי בדבר, רק חושב שהוא סייג חשוב וכדומה, דלא שמיע ליה איסורא כולי האי, וכן שאינו עושה מתוך זלזול בדברי חכמים, רק מחמת שיצרו אנסו, אבל מעריך ומייקר דברי חכמים והוראתם בקדושה לכשעצמם, וייחסו אליהם בחרדת קודש בכלל הדברים, בזה כתבו הפוסקים לגבי צירוף מחלל שבת בפרהסיא בכיו"ב שבמקום צורך גדול המיקל לצרפו בפרט לקדיש וכדומה, י"ל ע"מ לסמוך, וכמבואר בילקוט יוסף סי' נה סעיף יא, עמ' שסב.

ואולם כל זה הוא לענין צירוף למנין,
אבל לגבי דין שליח ציבור, גם כשאינו בכלל אפיקורוס, וגם כשאינו בכלל עובר להכעיס, אלא עובר לתיאבון רק לפעמים, מבואר בש"ע סי' נג ובאחרונים שם ובילקו"י, דכיון שהוא בעל עבירה אין להעלותו באופן קבוע בשום פנים. ורק בדרך אקראי בעלמא יש לדון בו כמו לגבי צירוף למנין, דאם נודע שאינו עושה כן בשאט נפש ובהרגל מתמיד, או שסבור שאינו איסור ממש רק גדר וסייג, דלא שמיע ליה איסורא כולי האי, המיקל בזה במקום צורך י"ל ע"מ שיסמוך.

בברכה רבה

 

[הרב שמעון ללוש]

ב"ה

@הרב שמעון ללוש
רצינו לשאול את הרב שליט"א על אילו עבירות לא יעלה שליח ציבור ואפי' לא באקראי, ועל אילו אפשר לאפשר באקראי [מה הכלל בזה מעבר לרואה סרטי תועבה ומחלל שבת בפרהסיא וכו'].
והאם בן תורה צריך לחתור לעלות שליח ציבור אם אין אדם שמוחזק ביראת שמים אפי' אם זה נראה קצת כעזות בעיני שאר המתפללים שהוא עולה כל הזמן, או שמא שב ואל תעשה עדיף [אם אין מניין אחר של יראי שמים].

ב"ה
שלום וברכה,

שליח ציבור צריך להיות אחד שמעורר רחמים ומציאת חן לפני פמליא של מעלה ולא את ההיפך, ולכן לכתחילה יש להם לגבאים או רב הקהל למנות ש"צ קבוע עם המדות והתנאים הבסיסיים הנדרשים לשליח ציבור ע"פ ההלכה, שאחריות הציבור מוטלת עליהם, ושכרם גדול אצל הקב"ה שמתקנים הענין כראוי להם.

ומהטעם הנזכר מובן מאליו ג"כ, מדוע אין ממנים בשום אופן ש"צ קבוע מי שהוא בעל עבירה אפילו רק לפעמים ורק לתיאבון, מפני שע"פ הדין נחשב רשע כל עוד לא עשה תשובה על אותה עבירה שעבר, ומידת הדין מתוחה עליו, וכיצד יהיה שליח לעורר מידת הרחמים ומציאת חן לפני הקב"ה, וחלילה יגרום להיפך, לכן אין למנותו באופן קבוע.

אולם במקרה צורך גדול, למנוע מחלוקת או בושה גדולה וכדומה לפי שעה, בדרך אקראי בלבד שלא במינוי קבוע, כתבו הפוסקים להקל להעלותו מאחר שאינו עושה להכעיס, וגם מה שעושה אינו ברגילות מתמדת, שאינו מניח ליצרו אישור כללי לעבירה מסויימת, אלא פעמים יש לו מעידה בחטא זה ופעמים בחטא אחר, או אפילו בחטא אחד כמה פעמים, לא פעם ולא פעמיים, וזה מקשיי הדור וניסיונותיו, אולם בכוונתו הכללית תמיד לקיים הכל, ולכן אין בזה פריקת עול, ואינו נחשב פסול במהותו, רק יש בו חטא ופגם לפי שעה, אבל עיקרו טוב ומועיל על דרך כלל גם באותה שעה.

אבל אם ידוע שעושה עבירה מסויימת אפילו פעם אחת להכעיס, (שזה בימינו יתכן שכמעט אינו מצוי, וגם אין הו"א שיעלה ש"צ), או שרגיל בעשיית עבירה מסויימת לתיאבון, ויודע שהיא אסורה בהחלט מן הדין ואע"פ כן מניח ליצרו בענין זה שלא להשתדל בכל אותה התקופה להישמר מאותו החטא כלל, הרי זה נחשב לפריקת עול, והוא בכלל הפורש מדרכי ציבור, שיצא מכלל ישראל לכל דבר שבקדושה, עד אשר ישוב בתשובה לפני בוראו. (וכלשון רבנו יונה בשערי תשובה, שאם אמור יאמר העבד, כל אשר יאמר אלי אדוני אעשה זולתי דבר אחד, "כבר פרק עול אדוניו מעליו", שהרי היום יקשה עליו דבר זה ומחר דבר אחר, ונמצא שאין כאן עול, רק לפי מה שנוח ומסתדר, והבן).
ולכן במקרה כזה לא רק שאינו יכול ש"צ אפילו באופן עראי, אלא גם אינו מצטרף למנין כדבר האמור למעלה במה שהשבנו בזה לידידינו הרב השואל נר"ו.

ורק אם רגיל באותה עבירה מתוך מחשבה שאינה באמת איסור מוחלט, רק כמו גדר וסייג שמדברים עליו, בשביל לא להגיע לאיסורים, ולכן מורה היתר לעצמו שהוא ישתדל להיזהר ולא להגיע לאיסור, נמצא שאינו בכלל פורק עול, שסבור שהדבר מן הדין מותר, ורק נחשב פושע שאינו נזהר, וזה ודאי חמור, אבל אינו בכלל פריקת עול, וממילא אינו בכלל הפורש מדרכי ציבור, אלא הרי הוא בכלל ישראל מן הדין, ומצרף למנין, אלא שאינו ראוי להתמנות שליח ציבור קבוע ולהיות סנגורן של ישראל.

בברכה רבה

 

[קורסיה]

יישר כח גדול על התשובה הנפלאה
אם יורשה לי להעיר, (על אף שלמעשה ברוב המקרים שנינו מסכימים לדעה אחת) מה שהרב העמיד יסוד דמי שעובר על עבירה אחת בתמידות חשיב כלהכעיס. יש לדון בזה. דהרי הב"י בס' לט כתב- אי נמי במשומד למצוה אחת 'והוא שיהא להכעיס' אבל משומד למצוה אחת לתיאבון משמע דלאו פורק עול הוא. ואח"כ מה שהביא מהר"ן דשביק היתרא ואכיל איסורא ומשמע שאף בזה פסול. נראה יותר כפי שהגדיר זאת הביאור הלכה (שם ד"ה או מומר) - ולהכעיס מקרי היכא דהתירא ואיסורא 'קמיה' ושביק התירא ואכיל איסורא דזה הוא בכלל להכעיס. אבל אם אינו מקפיד לברור ההיתר והוא לוקח מן הבא בידו או היתר או איסור עדיין אינו בכלל מומר להכעיס ורק לגבי שחיטה פסק הרמ"א ביו"ד סימן ב' ס"ה בהג"ה דנחשב כלהכעיס משום דתו אינו בר זביחה. ע"ש. ולענ"ד נראה דרובא דאינשי המחזיקים במכשיר הפרוץ, לא מבינים את חומרת הדבר מדוע הם צריכים להתאמץ כדי לסנן את האינטרנט (כמו שהזדמן לי לדבר עם כמה כאלה).
ועוד, הרמב"ם (תשובה פ"ג הלכה ט) פסק- שנים הם המומרים מישראל: המומר לעבירה אחת והמומר לכל התורה כולה, מומר לעבירה אחת זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה אפילו היתה מן הקלות כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פאה ונמצא כאלו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו הרי זה מומר לאותו דבר והוא שיעשה להכעיס. וכ"ה בש"ע (יו"ד קנח, ב. חו"מ תכה, ה) אפיקורס מישראל, והם עובדי עבודת כוכבים או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס, הרי זה אפיקורס. (וע"ע בחזו"ע אבלות ח"א עמ' תקמא בשם ביאור הגר"א לזוהר ודו"ק).
הרי שאף העובר עבירה אחת בתמידות לדעת הרמב"ם בעינן שיהיה להכעיס (ומלשונו והוא שיעשה להכעיס, מוכח שזהו תנאי).
ועל אף שבב"י ס' שמ ובש"ע שם משמע כמו שהרב כתב, שהרגיל לעשות עבירה אין מתאבלים שהוא פורש מדרכי צבור. אמנם לעניין צירוף למניין שאני. שהרי בראשונים ובש"ע כתבו שאף שעבר עבירה רק אם נידוהו אינו מצטרף. אך אם לא נידוהו מצטרף. והאחרונים הוסיפו שיש עבירות חמורות דלא בעינן נידוי. ותנאי זה דנידוהו לא מצינו בשום מקום.
ואם לא נאמר כך, שאף ברגיל לעבור עבירה לתיאבון מצטרף, א"כ מה טעם התירו כמה מהפוסקים לצרף מחלל שבת בדרבנן או בדאורייתא שלא בפרהסיא (בפני עשרה 'ביחד') (ילקו"י ס' נה, יא. ונראה שאף בדרבנן בפרהסיא שרי כפי הנראה מכה"ח יו"ד ס"ב, נ וילקו"י שם בהערות)? הרי מה שונה מחלל שבת בל"ט מלאכות בביתו, או אף ברשות הרבים אבל אין עשרה ביחד, שמצטרף למניין, הרי לא גרע מפורש מדרכי צבור? ודוחק להעמיד דבריהם שעשה כן באופן ארעי שלא פרשו כן.
וכן העלה בהלכה ברורה (ס' נה בירור הלכה ס"ק כה) שפשטות הראשונים שתמיד מצטרף. וע"ע ברב פעלים (או"ח ח"ב ס' יא) שכתב ליישב מה שנוהגים לצרף למניין אותם שאינם מתפללים כי אם משבת לשבת, כיון שעושה כן לתיאבון ומאמין במצות תפלה. ולא חשש הרב לפוסלו משום שפורש מדרכי צבור. (וע"ש עוד בד"ה ומש"כ החכם השואל). ובהמשך הביא הר"פ שהחכם צבי פסק שהעובר עבירה בשאט נפש בקביעות אינו מצטרף. כתב הר"פ- נראה מתחלת דבריו דמחלק בין עובר לפרקים, ובין עובר בתמידות, באותו הדין שאמרו דמותר להתפלל עם העבריינים, אף על גב דהך דינא לא אתמר אלא בעוברים לתאבון, ואפשר לומר דגם הח"ץ לא קאמר אלא במבעט ואינו מאמין. ואפילו אם נאמר דאיירי גם במבטל לתאבון, מ"מ מאחר דחילוק זה דמחלק הרב ז"ל לא נמצא בראשונים, אף על גב דיש לחוש לדבריו היכא דאפשר, מ"מ היכא דנפיק מזה איבה ושנאה ומחלוקת, טוב להעלים עין בזה בהיכא דעושה בתמידות, אך אינו עושה אלא לתאבון. ע"כ. ולכן אף מבלי להגיע לחילוק בין עושה מחמת חוסר ידיעה וכד' כמו שהרב כתב בסוף, עצם החידוש לומר שהעובר בקביעות אינו מצטרף למניין אינו הלכה פסוקה לענ"ד. (אם כי שודאי שהרוצה לחוש טוב הוא עושה שיש מחמירים בזה).
ובימינו אנו, שהיודע ומכיר טבעי הציבור המסורתי דתי, שלא כולם בקיאים בהלכה, ולא כולם מחפשים חיפוש אחר חיפוש מה חובתו בעולמו, ומה צריך לעשות בכל מקרה בחיי היום יום. (וודאי שיש הרבה מהם יראי שמים בתכלית ומדקדקים קלה כחמורה ואוהבי תורה). ובמציאות היא שרובם ככולם מחזיקים פלאפון כזה כי זה הפלאפון המצוי כיום, ונוח מאוד להשתמש בו, ואף חלקם יאמרו שמתביישים להחזיק פלאפון פשוט הנראה בעיני העם כדבר מיושן ומגוחך. ולהוסיף סינון לאינטרנט קשה להם, משום שהוא חוסם אתרים וכד' ומכביד על האדם. ומי שלא הדוק ביראת שמים נכנע לעצת היצר ואינו חפץ בזה. (ובדידי הוה עובדא, שאחרי מאמצים לשכנע משפחה להוסיף סינון לאינטרנט בבית, מיד אחר תקופה קצרה ביטלוהו מהטענה הנ"ל). והמודה על האמת יודע את המציאות כהווייתה, או שחלקם יודעים חומרת האיסור ובכל זאת יצרם גובר עליהם. או דלא שמיע להו האי איסורא. ואפשר לומר עוד, שלפי הבנת הציבור הנ"ל, להוסיף סינון לפלאפון נחשב כמאמץ גדול ולא חשיב בהיתרא המונח לפניו שכמו שכתב הביאור הלכה הנ"ל, אלא רחוק הוא ממנו. (ובפרט זה גם הרב מסכים כמש"כ בסוף).

 

[הרב שמעון ללוש]

ב"ה
דברי מרן בב"י ובש"ע ביו"ד (סי' שמ ס"ה, וסי' שמה ס"ה) ברור מיללו, ואינם משתמעים לשני פנים, שהרגיל לעבור על עבירה אחת לתיאבון נידון כלהכעיס, שנחשב פורק עול, ובכלל הפורש מדרכי ציבור, שדינו כאפיקורוס, עד כדי כך שאין קורעין ואין מתאבלין עליהם, ובודאי דכ"ש הוא שאינם מצטרפים למנין, שהקריעה על יציאת נשמה היא על מהות פרידת הנשמה מן הגוף, שהנשמה בגוף כאותיות בגוילין ודומה לס"ת שנשרף, והיינו כל אשר נשמת אלקים בקרבו.

ואדרבא המעיין בב"י סי' שמ יראה נכוחה שהטור הבין שיש מחלוקת בין רבנו יונה למהר"ם מרוטנבורק, ושרבנו יונה מחמיר יותר, ומרן הב"י והרמ"א והש"ך שם נחשבים מיקלים בזה שפסקו כמהר"ם מרוטנבורק וכביאור המרדכי. (אלא שנראה בב"י שלפי ביאור המרדכי אין הכרח שמהר"ם מיקל יותר, ורק הטור הבין כן ביו"ד ובאוח, ודו"ק).

ואה"נ אם יש מזה קושיא על הגאון ר"פ וראיה לדברי הגאון ח"צ מצוה ליישב דברי הרב פעלים עם הב"י, ואין עיתותי בידי כעת לעיין בזה.

וזה מלבד הנידון השני של מאי אהני ליה רבנן וכו' דבלאו הכי אינם מצטרפין, והרי הוא כמבואר.

ואה"נ היכא דלא שמיע להו איסורא כולי האי שאני, והוא הרוב המצוי, וככל האמור לעיל בס"ד.

בברכה רבה

 

[קורסיה]

לא התכוונתי לשנות את דברי מרן הב"י ביו"ד, זה וודאי שכך כוונתו
אלא לעניין צירוף למניין לא משמע הכי גם מהתנאי של רק אם נידוהו וכן מההיתר של מחלל שבת שלא בפרהסיא

 

[הרב שמעון ללוש]

ב"ה
בתנאי שלא נידוהו איירי באינו רגיל, כמבואר למעיין בלשונות הראשונים, וכן בהיתר של מחלל שבת בפרהסיא זהו משום דכתינוקות שנשבו וכיו"ב, ובמקור דין מחלל שבת בפרהסיא היינו באינו רגיל, ודו"ק.

 

[עוז.ש]

ב"ה


ב"ה
שלום וברכה,

שליח ציבור צריך להיות אחד שמעורר רחמים ומציאת חן לפני פמליא של מעלה ולא את ההיפך, ולכן לכתחילה יש להם לגבאים או רב הקהל למנות ש"צ קבוע עם המדות והתנאים הבסיסיים הנדרשים לשליח ציבור ע"פ ההלכה, שאחריות הציבור מוטלת עליהם, ושכרם גדול אצל הקב"ה שמתקנים הענין כראוי להם.

ומהטעם הנזכר מובן מאליו ג"כ, מדוע אין ממנים בשום אופן ש"צ קבוע מי שהוא בעל עבירה אפילו רק לפעמים ורק לתיאבון, מפני שע"פ הדין נחשב רשע כל עוד לא עשה תשובה על אותה עבירה שעבר, ומידת הדין מתוחה עליו, וכיצד יהיה שליח לעורר מידת הרחמים ומציאת חן לפני הקב"ה, וחלילה יגרום להיפך, לכן אין למנותו באופן קבוע.

אולם במקרה צורך גדול, למנוע מחלוקת או בושה גדולה וכדומה לפי שעה, בדרך אקראי בלבד שלא במינוי קבוע, כתבו הפוסקים להקל להעלותו מאחר שאינו עושה להכעיס, וגם מה שעושה אינו ברגילות מתמדת, שאינו מניח ליצרו אישור כללי לעבירה מסויימת, אלא פעמים יש לו מעידה בחטא זה ופעמים בחטא אחר, או אפילו בחטא אחד כמה פעמים, לא פעם ולא פעמיים, וזה מקשיי הדור וניסיונותיו, אולם בכוונתו הכללית תמיד לקיים הכל, ולכן אין בזה פריקת עול, ואינו נחשב פסול במהותו, רק יש בו חטא ופגם לפי שעה, אבל עיקרו טוב ומועיל על דרך כלל גם באותה שעה.

אבל אם ידוע שעושה עבירה מסויימת אפילו פעם אחת להכעיס, (שזה בימינו יתכן שכמעט אינו מצוי, וגם אין הו"א שיעלה ש"צ), או שרגיל בעשיית עבירה מסויימת לתיאבון, ויודע שהיא אסורה בהחלט מן הדין ואע"פ כן מניח ליצרו בענין זה שלא להשתדל בכל אותה התקופה להישמר מאותו החטא כלל, הרי זה נחשב לפריקת עול, והוא בכלל הפורש מדרכי ציבור, שיצא מכלל ישראל לכל דבר שבקדושה, עד אשר ישוב בתשובה לפני בוראו. (וכלשון רבנו יונה בשערי תשובה, שאם אמור יאמר העבד, כל אשר יאמר אלי אדוני אעשה זולתי דבר אחד, "כבר פרק עול אדוניו מעליו", שהרי היום יקשה עליו דבר זה ומחר דבר אחר, ונמצא שאין כאן עול, רק לפי מה שנוח ומסתדר, והבן).
ולכן במקרה כזה לא רק שאינו יכול ש"צ אפילו באופן עראי, אלא גם אינו מצטרף למנין כדבר האמור למעלה במה שהשבנו בזה לידידינו הרב השואל נר"ו.

ורק אם רגיל באותה עבירה מתוך מחשבה שאינה באמת איסור מוחלט, רק כמו גדר וסייג שמדברים עליו, בשביל לא להגיע לאיסורים, ולכן מורה היתר לעצמו שהוא ישתדל להיזהר ולא להגיע לאיסור, נמצא שאינו בכלל פורק עול, שסבור שהדבר מן הדין מותר, ורק נחשב פושע שאינו נזהר, וזה ודאי חמור, אבל אינו בכלל פריקת עול, וממילא אינו בכלל הפורש מדרכי ציבור, אלא הרי הוא בכלל ישראל מן הדין, ומצרף למנין, אלא שאינו ראוי להתמנות שליח ציבור קבוע ולהיות סנגורן של ישראל.

בברכה רבה

תודה רבה על התשובה כבוד הרב.

רק לוודא עם הרב -
יוצא שאין הבדל בין מחלל שבת בפרהסיא למחלל שבת בצנעה, ושניהם נחשבים כפורשים מדרכי ציבור?

מחילה על השאלה הקשה, כולם צדיקים כולם קדושים אבל תורה היא וללמוד אני צריך - איך להתיחס לציבור שאינו חרד לדבר השם [ואני לא מדבר על הציבור החילוני], שודאי שכלפי שמיא יש לסנגר וכו' וכו', אך בפועל נראה שעוברים לפחות עבירה אחת לתיאבון באופן תדיר מדברי תורה וחכמים לצערנו, האם נאמר לדון אותם דלא ידיע להו איסורא, או כפי שנראה הם יודעים לפחות על דבר אחד שאסור לעשות וממשיכים לעשות אותו לתאבון והם בגדר פורשים מן הציבור?

 

[הרב שמעון ללוש]

ב"ה
כפי מה שאני מתרשם בציבור שומרי המצוות בני דורנו, בדרך כלל אינם מניחים לעצמם לעשות עבירה אחת באופן תמידי מתוך בחירה ש"מעבירה זו איני נשמר מכאן ולהבא", ונעשה כאומר "בדבר הזה אני לא מתכוין להשקיע תניח לי", שזה אומר "פריקת עול" ככל האמור למעלה מפי ספרים וסופרים.

אלא נעשה אצלם אחד מהשניים,
או שבאופן כללי רצונם ומאוויים להישמר גם מאותה עבירה, אלא שיצרם אונסם בכל עת ובכל שעה ולא מוצאים מנוח, ומידי פעם מנערים חוצנם להילחם נגדו, פעמים מצליחים ופעמים לא, ולזה ודאי לא יקרא שרגילים לעבור עבירה אחת לתיאבון, אלא שלפעמים עוברים, ואף שכלפי המעשה הוא עבירה ופגם, אבל כלפי עבודת האדם אין כאן פריקת עול, אדרבא יש כאן מלחמה מתמדת הראויה לשבח גדול מצד עצמה, (לך נא ראה בספר התניא ליקוטי אמרים פרק כז, ע"ש).
או שלחילופין נתייאשו מלהישמר מחמת הקושי והניחו ליצרם באותה עבירה, אבל צובעים לעצמם את החלטתם בכל מיני צידודים ומורי היתר, שזה לא בדיוק איסור מצד עצמו, רק שזה גדר וסייג, ואני כן ישתדל להישמר, וגם אם אפול וכי מה נדרש ממני, זה דור אחר וכו', הקב"ה לא מצפה מאיתנו להיות מלאכים, וכל מיני צידודים שאומרים שההחלטה להניח למצב הקיים אינה ממש איסור מצד עצמו, ומצד הסייג לא מצופה מאיתנו בדור כזה להיות כאריות שבדורות עברו, שגם בכאלו תואנות שווא ומדוחי היצר לימדונו רבותינו, שסוף סוף לגבי גדר פריקת עול, כיון דלא שמיע להו איסורא כולי האי, עדין לא חשיב ממש פריקת עול מוחלטת כדי לפוסלו במהותו.

ולכן בדרך כלל בציבור שומרי מצוות ואף בשומרי מסורת ברובם (לא כולם), לא ימצאו פורקי עול ממש הפסולים להצטרף למנין ולהיות שליחי ציבור אפילו באקראי, ואף אצל החילוניים, אותם שבאמת אכן בגדר תינוקות שנשבו 'יתכן' שאינם בכלל פורקי עול שנפסלו בעצם (ואינו פשוט כלל ואכמ"ל).

ולא נותר פורק עול לענין זה אלא מי שבזמנו מכניס טלויזיה לביתו, ובאופן שיודע שהוא איסור גמור ואעפ"כ נכנע ליצרו ומניח לו בעבירה זו, וכן מי שרוכש אייפון פרוץ, ובאופן שיודע שהוא איסור מוחלט ואעפ"כ מניח ליצרו בעבירה זו, וכן ע"ז הדרך בכל היצמדות מתמדת לבעל פעור וגונדא דיליה, באופן שיודע שהוא איסור ומניח לו, הרי שפרק עולו יתברך מעל צוארו לאותו ענין.

וכן דבר נוסף שלצערנו מוכרחים לעורר עליו, והוא מי שנשטף בדעות פסולות ואפיקורסיות כלפי חכמי ישראל והנהגתם, כגון כאלו שהתנגדו לחיסונים או לעניינים שונים שהיו קשורים בהנהגתם והוראתם בקדושה של חכמי ישראל, באופן שנסחפו לייחס בדעתם וליבם ולזרוע בסביבתם יחס רדוד וזול כלפי תוקף הנהגתם והוראתם של חכמי ישראל, וכ"ש אותם שנסחפו גם לחשוב ולדבר כנגד חכמי ישראל בעצמם, שזה גם לצערנו מידי פעם מצוי בדורות הללו, וזוהי אפיקורסות גמורה שאינו מאמין בהשגחה העליונה שהי"ת משגיח ורועה את צאנו ע"י חכמי ישראל, ובהנהגת חכמי ישראל בדורם מכח קדושת תורה שבע"פ כשמואל בדורו, (וגם יש בזה פריקת עול הנהגתו יתברך שמנהיג אותנו ע"י חכמיו, אלא שבפרט זה יש מקום לומר דלפי שיבוש דעתם ואפיקורסיותם לא שמיע להו איסורא בלעבור על דברי חכמים, אלא שהאפיקורסות עצמה היא היא סיבה לפסול בלאו הכי).

ויה"ר שילמדו תועי רוח בינה, ונזכה כל עם ישראל כולו לתשובה שלימה,
ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים אמן.

בברכה רבה

 

[קורסיה]

כל הראשונים הביאו את הגמ' בסנהדרין מד, שאע"פ שחטא ישראל הוא. ואף אחד מהם לא חילק אם חטא פעם אחת או יותר. ומסתימת לשונם מוכח שאין חילוק. ועוד שלשונם 'עבריין' אפשר לפרשו שעבר עבירות כמה פעמים. ועוד, בספר האורה (ח"ב ס' קטז) כתה- ואסור ליקח רבית מישראל 'משומד' דלא נפיק מכלל ולאחיך לא תשיך, שנאמר חטא ישראל, אף על פי שחטא ישראל קרי ליה, וכן לגט, וכן לחליצה וקידושין ישראל גמור הוא ע"ש. ודומה לזה כתב ביראים ס' קנו. הרי שעל משומד שהוא ודאי עובד עבירות בתמידות, קרי ליה ישראל הוא. וכן מוכח בשו"ת קול מבשר (ח"א ס' סא) בד"ה אבל בנוגע לשאלה, על אשה שנשאת לנכרי, שעל זה כתב שבכה"ג מצטרף למניין. ובמשנ"ב ס' שפה סק"ד הביא מחלוקת אם דוקא ברגיל מקרי מומר, או אף בפעם אחת. ונראה שם שרוב הראשונים סברי דדוקא ברגיל. ובספר שמלה חדשה (יו"ד ס' ב אות טו) כתב שאם עבר 'במזיד' על שלש עבירות מפורסמות שהעולם נזהרים בהם, אמרינן שמסתמא פרק ממנו עול המצות כולן. ע"ש. וע"ע באחרונים ביו"ד שהביא הזבחי צדק (ס' ב ס"ק לב) ודו"ק.

ויש עוד לציין מש"כ הרשב"א (חולין ו: ד"ה וכן מי) מי שהוא חשוד לעבירות שאין רוב עמי הארץ חשודים אין זה כי אם מדרך המרד והפשיעה ואין מפקידין אצלו אלא בשתי סימנין דברים של תורה ושל רבנן בחותם אחד עכ"ל. הרי שאם אינו עובר על עבירות מפורסמות לרוב עמי הארץ, לתיאבון מקרי. (וע' ביו"ד קיח, ח וקיט, כ). וכן מוכח מהרשב"א המובא בב"י (יו"ד קיח, ז). וע' בפרי תואר (קיח סק"ז) דאם עובר על רוב המצוות הרי זה בחזקת מומר לכל התורה.

וכן מצאתי בס"ד ביחוה דעת ח"ז (ס' ט' אות ג) שכתב על אותם אנשים שרגילים לגלח את זקנם בתער, (כדמוכח גם בשאלה וגם בתשובה דאיירי אף שרגילים לעשות כן) דפשיטא ליה שמצטרפים למנין ע"פ הש"ע בס' נה כיון שעבירה זו לתיאבון היא.
ויש להוסיף, דהרב פעלים שהבאתי לעיל, פירש בדעת הרשב"ץ שרק אם מבעט במצות תפלה אינו מצטרף. הסכים עמו מרן ביביע אומר (ח"י ס' נה על ר"פ ח"ב אות ג). ע"ש.
מכל הנ"ל מוכח שאין גדר אחיד לכל התורה מיהו נקרא מומר ומי לא. וקשה לדמות מילתא למילתא אלא כל מקרה לגופו.

 

[הרב שמעון ללוש]

ב"ה
ישר כח!
נראה שברוב המקורות שהביא כבודו כאן הביאור אינו סותר לדברינו, ואדרבא יש מקומות שמסייע, אלא שאצטרך למצא הזמן לעיין בפנים ע"מ להשיב כהוגן ולא בהשערה בעלמא.
אולם בדברי מרן זיע"א ביחו"ד ח"ז שציין כאן כבודו, לפו"ר נראה שכבודו צודק, שבא להתיר אף בגוונא כנ"ד, אולם מטעם חדש שבדור זה חשיבי כולהו לתיאבון, ע"פ המקורות שציין שם, ויש לעיין במקורות שם להבינו על בוריו, ויתכן שהמסקנא כדברי כבודו, אולם עדין לפי התאריך המוקדם של התשובה ביחו"ד שם, שנכתבה ממש בצעירותו והוא נער, יש לעיין עוד במ"ש ביבי"א ח"ב, ובחזו"ע שבת, ובשאר חיבוריו שכתב בהאי עניינא, אם נגע בסברא זו ואם קי"ל הכי להלכה ולמעשה.

ועכ"פ ישר כוחו על המקורות החשובים, וזכות הרבים תלוי בו!

בברכה רבה