בס"ד, ל ניסן תשע"ט, 2-1156/ע"ט
לכבוד
היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש"ת הרב
חגי אדרי נ"י
שלום רב,
מה שהערת כמה הערות שיש כמה סתירות בין מה שמובא בספר חזון עובדיה לבין ספרי ילקוט יוסף הנני להשיב:
במה שמובא בספר חזון עובדיה שבת כרך ה (שיצא לאור בשנת תשע"ב, עמ' קעט) שכתב, שאם נטף שעוה על הס"ת עד שלא ניכרים האותיות, מותר לסלק את השעוה בשבת. ואילו בספר ילקוט יוסף דיני קריאת ס"ת (שיצא לאור לפני כ-30 שנה, עמ' קנד) מובא בזה הלשון: אולם אם השעוה עבה כל כך, עד שהאות מתכסיות לגמרי ואינה נראית, יש להחמיר מלקרוא בס"ת זה, וצריך להוציא ס"ת אחר וכו', הנה שם התייחסנו לדין אם מותר לקרוא בס"ת כזה שהשעוה עבה ומכסה את האות, וביארנו שיש להחמיר מלקרוא בס"ת זה, וכגון מי שרוצה להחמיר שלא לגרד את השעוה מעל הס"ת, או שאינו בקי איך לעשות זה, וחושש שמא יבוא למחוק אותיות, וע"ז כתבנו שיוציא ס"ת אחר, ואה"נ מי שבקי, ורוצה לסלק את השעוה מותר, וכמ"ש בספר חזון עובדיה, ואין כאן סתירה.
ולענין מ"ש בספר חזון עובדיה שבת כרך ג (שיצא לאור בשנת תשע"א, עמ' קכג) שלהוסיף מים באקווריום מותר ואילו להחליף מים אסור, ואילו בספר ילקוט יוסף שבת כרך ג (שיצא לאור לפני 29 שנה! עמ' שפב) מבואר שאסור להוסיף בשבת מים לאקווריום משום שהוא מבטל את המים משימושם לכל הצרכים, הנה המשכנו לבאר שם שבמקום צער בעלי חיים כשיש חשש שהדגים ימותו אם לא יוסיפו מים, מותר להוסיף מים בשבת וביו"ט, וזו גם הכוונה בספר חזון עובדיה, והראיה שהמקור לדין זה הביא שם, שכ"כ בשמירת שבת כהלכתה (עמ' שמב) שבשבת ויו"ט מותר להוסיף מים, וע"ש שמבואר להדיא שאם צריך להוסיף מים מותר להוסיף, וכתב שם טעם ההיתר שמזונותיהם על האדם, ובלי תוספת מים הם עלולים למות והרי זה כהאכלתם. עכ"ד, הרי להדיא שהוא דוקא במקום צורך שלא ימותו, וכמבואר בילקוט יוסף שם.
ובדבר שאלתו על מה שנתבאר בחזו"ע שבת ג בעמוד ריג, שאין חשש של ביטול כלי מהיכנו רק אם הוא דבר חשוב ונותנו שם למשך זמן ולא רק לשעה קלה. ואילו שם בהלכות מוקצה ביו"ט סעיף ג' בעמ' רי"ט כתב, שיש ליזהר שלא יניח את הקליפות בצלחת ריקה, שהוא כמבטל כלי מהיכנו, שאסור לטלטל הכלי עם הקליפות שבתוכו במשך כל היום. וכן הוא בחזו"ע יו"ט (עמוד כז) שלא יניח את הקליפות בצלחת ריקה, שהוא כמבטל כלי מהיכנו, שאסור לטלטל הכלי עם הקליפות שבתוכו במשך כל היום.
תשובה. העיקר לדינא להקל בזה. והנה גם בילקו"י שבת ב (עמוד תפא) כתבנו, שיתן בצלחת חתיכת לחם, או גרעינים, ועליהם יתן את הקליפות שאינן ראויות למאכל בהמה. ודברינו בילקו"י מבוססים עפ"ד היש חולקים שהובאו בהר"ן ובב"י, וע"ד המג"א ורעק"א, והמשנ"ב, דכולהו אסרי לבטל כלי מהיכנו אפי' לשעה.
וכן משמע קצת מדברי מרן בב"י (סי' רסה), שהביא מהגהות אשיר"י (פ"ג סי' יח) דמותר לתת כלי תחת נר של שעוה, דכיון דאפשר לנער האיסור מתוך הכלי לא חשיב מבטל כלי מהיכנו. ול"ד לשמן שאין רוצה לנערו ולהפסידו, ומש"ה הוי מבטל כלי מהיכנו. אבל האי נר ודאי ינער קודם שיאחז האור בכלי. וכתב הב"י, דצ"ל דס"ל כבעל התרומה (סי' רנד) דלא מיקרי מניח אפי' הניח האיסור מדעתו אא"כ דעתו שישארו שם כל השבת, אבל אם היה דעתו ליטלם בשבת הוי שוכח, ושרי לנער אבן שע"פ חבית ומעות שעל הכר, דאילו לדעת החולק עליו, כל שהניח דבר האסור מדעתו, מיקרי מניח, ונעשה כלי בסיס, ואסור לנערו, וכבר הזכיר הר"ן סברא זו (שבת סו.) בשם הרז"ה. וכתב הר"ן, שיש חולקין דכשם שאסור לבטל כלי מהיכנו לכל היום, ה"נ אסור לבטלו למקצת היום. ומ"ש (בהג"א) האי נר ודאי ינער וכו', היינו לומר דסתמו כאלו פירש שדעתו שלא להניחו שם, אבל אם הניחו על דעת לנערו, אפי' אם הוא כלי שאין האור אוחזת בו, שרי לסברא זו. ולכאורה מדסיים הב"י בדברי החולקים שהובאו בהר"ן, משמע דביטול כלי מהיכנו שייך גם במבטלו למקצת היום.
וכן מבואר במג"א (סי' רסה סק"ב). ושם הביא ד' הב"י, דזהו כדעת הי"א בסי' ש"ט ס"ד, דאילו לסברא הראשונה הוי בסיס לדבר האיסור, ואסור לנער. וכ"כ הר"ן (פ' מי שהחשיך), די"א דאסור לבטל כלי מהיכנו למקצת שבת. עכ"ל הב"י. והעיר המג"א, דצ"ע דכו"ע מודו דאם הניח שרי לנער, דלא מיקרי בסיס לדבר איסור כיון שלא היה עליו ביה"ש, וכמ"ש בסי' רסו ס"ט, ותלמוד ערוך הוא, דאל"כ נתבטל הכלי לכל השבת, וא"כ מ"ש בין משאות קטנות לגדולות. אלא שהר"ן וה"ה (פ' כא) והרשב"א סוברים שאסור לבטל כלי מהיכנו אפי' למקצת שבת ואסור להניח לכתחלה אלא במקום הפסד וכ"כ הרמב"ם שם. אבל הרי"ף והרא"ש והטור מתירים אפי' שלא במקום הפסד, כמ"ש בסי' רס"ו ס"ט הנ"ל. וא"כ הכא לכו"ע שרי, דהא איכא למיחש ח"ו לדליקה.
ולדעתו, אף שאין נותנים כלי בשבת תחת הנר לקבל שמן הנוטף מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו, מ"מ מותר לתת כלי תחת נר של שעוה (כשחושש שמא יפול וידליק מה שתחתיו) כיון שאפשר לנער האיסור מתוך הכלי לא חשיב מבטל כלי מהיכנו, עיין בסימן רע"ו ס"ג. ול"ד לשמן שאינו רוצה לנערו ולהפסידו.
הרי דהא דשרי לתת כלי תחת נר שעוה הוא מטעם דאיכא למיחש לדליקה, הא לאו הכי, וכגון בקליפות, אינו מותר לכו"ע, אף שנותן מלכתחלה על דעת לנער המוקצה.
ובסי' רסו ס"ק יג כתב המג"א להדיא, וכן יש להורות שאין לבטל כלי מהיכנו אפי' לשעה, אלא במקום הפס"מ. ע"כ.
וכ"פ במשנ"ב (סי' רסו ס"ק כז) ע"מ שאמרו שם, שאם היה על הבהמה כלי זכוכית שאסור לטלטלם, כגון שהם כוסות של מקיזי דם שאין ראוים בשבת לכלום, לפי שהם מאוסים, ואם יפלו לארץ ישברו, מניח תחתיהם כרים וכסתות. ודוקא במשאות קטנים שיכול לשמטן מתחתיהן, אבל אם הם גדולות שאינו יכול לשמוט הכרים מתחתיהן, אסור להניחם תחתיהן מפני שמבטל כלי מהיכנו, אלא פורקן בנחת שלא ישברו, ולא יניחם על הבהמה משום צער ב"ח. וכתב במשנ"ב, דאע"ג שקודם שיספיק לשמטם כולם בנחת שלא ישברו הכלים, הרי הם מבוטלים מהיכנם באותה שעה עי"ז, אפ"ה התירו חכמים לעשות כן כדי שלא יהיה הפסד ע"י השבירה. וכתבו הרבה פוסקים דדוקא כלים שיש הפסד מרובה בשבירתן, אבל חתיכות זכוכית רחבות שאינן כלים, שאין הפסד כ"כ בשבירתן, שעשויים להחתך לחתיכות קטנות, אסור להניח כרים תחתיהן, לפי שמבטלן עכ"פ מתשמישן לשעתן. וכן מסיק המג"א לדינא, דיש להורות שאין מבטלין כלי מהיכנן אפי' לפי שעה, אלא במקום הפסד מרובה. ע"כ.
חזינן שאף לא הביא את סברת המקילין בביטול כלי מהיכנו לשעה קלה, ומבואר דנקט לאסור בזה אף לשעה קלה. וכן מבואר עוד במ"ש (סי' רסה סק"ה), דמותר לתת כלי תחת נר של שעוה או של חלב, שחושש שמא יפול וידליק מה שתחתיו, דכיון דאפשר לנער מיד האיסור מתוך הכלי, לא חשיב מבטל כלי מהיכנו וכו', אם לא במקום הפסד. ואע"ג דלאחר שכבו יכול לנערם מן הכלי, מ"מ חשיב ביטול כלי מהיכנו לפי שעה עכ"פ, כיון שא"א לנערם מיד. ע"כ.
ועיין בתוס' רע"א (פ"ג דשבת אות סב), שעמד ע"ד המג"א בנר שעוה, ותמה מהגמ' שבת מג. ממה שהקשו על רב יוסף מנותנין כלי תחת הדלף, ולדברי המג"א לא קשיא ולא מידי, שהרי יכול לנערם מיד. ונשאר בצ"ע. ע"ש. [ועיין בתפארת ירושלים שם, ובספר גנון והציל ח"א (דף לו)].
ואחר שנים יצא לאור הספר הליכ"ע ח"ג, ושם (דף ריא) כתב כדברינו, שמותר לקלוף הביצה בידים בשבת, אלא שצריך לתת תחלה לתוך הצלחת של הקליפות פרוסת לחם או פרי, כדי שתהיה בסיס גם לדבר המותר, ויוכל לטלטלה, שאם לא יעשה כן, נמצא שמבטל כלי מהיכנו.
אלא שבחזו"ע שבת (כרך ג עמוד ריד) חילק בזה, שאם הוא ביטול כלי מהיכנו לשעה, אין בו איסור, ואם הוא מבטל הכלי לכל היום, אין הכי נמי יש בו איסור ביטול כלי מהיכנו.
[ואף שבילקו"י לא נתבאר חילוק זה, הנה גם בהליכ"ע וחזו"ע יו"ט לא נתבאר חילוק זה, והוא חידוש שמצינו בחזו"ע שבת ג. ובאמת דמה שכתבנו בילקו"י ליתן שם חתיכת פת וכדו', הנה ארווחנא בזה שיהיה מותר לטלטל הצלחת לאחר מכן, ולזרוק לאשפה, דהוי בסיס לדבר האסור והמותר. דלאו בכל דוכתא הוי בכלל גרף של רעי].
וז"ל מרן אאמו"ר שם: כתב בבא"ח (ש"ב מקץ אות טז), כל דבר שאסור לטלטלו אסור ליתנו בתוך כלי, משום דהוי מבטל כלי מהיכנו. ולכן אסור ליתן קליפי אגוזים ושקדים שאינם ראויים למאכל לתוך כלי ריקן שאין בו דבר הראוי למאכל אדם. ע"כ. (וע"ע במג"א סי' רסו ס"ק יד). וכיו"ב כתבו החת"ס (בהג' על המג"א סי' שח ס"ק נא), ורע"א (סי' שי ס"ו). [ועיין בשו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' קכה].
ונראה שאם נותן הקליפות לתוך הכלי כדי לנערו אח"כ לפח האשפה אין בזה משום מבטל כלי מהיכנו. וכן מבואר במאירי (שבת קנד.) בפירוש הגמ' שם, וז"ל: שאם היו חבילות כלי זכוכית שאינם ניטלים בשבת, ואם יתיר החבלים יפלו ע"ג קרקע וישברו, כיצד עושה, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן ומתיר החבלים, והכלים נופלים עליהם. בד"א כשהיו כלים קטנים, שאחר שנפלו על הכרים אפשר לו להשמיט הכרים והכסתות מתחתיהם, שנמצא שאין כאן משום ביטול כלי מהיכנו, ואע"פ שגם בנתינת כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, יכול לנערה, וכן בנתינת כלי תחת הנר של שמן, פירשוה גדולי הראשונים (הרז"ה סו: מדפה"ר), בשמקצה את הכלי לכך כל היום, אבל אם דעתו לנערם מותר. ומסתמא אין דעתו לנער השמן, שמא ישפך, ולא לנער הביצה, שמא תשבר. ואין איסור בסיס לדבר האסור כשהונחו להסירם לשעתם.
וכ"כ עוד המאירי (שבת נא.) "יש מפרשים שאין דין בסיס כלל כל שלא נעשה אלא לצורך שעה ודעתו ליטלו משם". וכ"כ בחי' הר"ן (שבת קנד.), שלא אסרו בשלפי זוטרי, כיון שאפשר לשומטן, מש"ה לית בהו משום מבטל כלי מהיכנו, שביטול לשעה לא הוי ביטול, אא"כ נתבטל לכולי יומא.
וכ"כ בתוס' רי"ד (שבת קנד: ) וז"ל: ואי קשיא דנימא דכרים וכסתות נעשו בסיס לדבר האסור, י"ל שלא נאסר אלא כשמניחם בשבת על דעת לעמוד שם, הילכך נעשו בסיס לדבר האסור, אבל הכא לפי שעה הניח הכרים, ולא שיעמדו שם כל היום, הילכך מותר לשומטם.
וכן כתבו התוס' (שבת נא. ביצה ב.) בשם ר"ת, דלא חשיב כמניח, כיון שדעתו ליטלו בשבת. וכן תנן, בש"א מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין, וב"ה אומרים מסלק את הטבלא, ולא חשיב לב"ה כמניח. וכן נראה דעת הרמב"ן (שבת קנד. וכ"כ בשמו הרב תהלה לדוד סי' רסו סק"ט).
והרשב"א (שבת קנד.) כתב, הא דאוקימנא בשליפי זוטרי שיכול לנערן, איכא למידק מדאמרינן לעיל (מב.) אין נותנים כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, ומפרש רב יוסף, דהיינו משום מבטל כלי מהיכנו. והרי ביצה כשליפי זוטרי היא, ויכול לנערה. ע"ש. (ועיין בחי' החתם סופר שם). ולפי מ"ש המאירי הנ"ל לא קשיא מידי, שמסתמא אין דעתו לנערה שמא תשבר. ומיהו האו"ז ח"ב (סי' כט) כתב, שאסור לתת כלי תחת נר של שעוה וכו'.
והן אמת שהרשב"א (שבת קנד.) הביא דברי בעל המאור הנ"ל שהתיר ביטול לשעתו. וכתב ע"ז, ואינו מחוור בעיני וכו'. אלא י"ל שלא התירו אפי' ביטול לשעתו אלא להצלת הפסד מרובה וכו'. וכ"כ בשלטי הגבורים (שבת סו: מהרי"ף).
נמצא דס"ל שכל שאין הפסד מרובה, ביטול כלי מהיכנו אפי' לשעתו אסור. אולם הריטב"א בחידושיו אחר שהביא דברי הרשב"א, הביא דברי בעל המאור, וכתב שנכון הוא. ע"ש. והמג"א (סי' רסו ס"ק יד) הביא מ"ש בעל המאור שהטעם שלא נאסרו בשליפי זוטרי מפני שלא נתנם אלא ע"מ לשומטם. וכתב, ונראה שכ"ד הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הא דעששית. אבל הר"ן חולק, וס"ל שאפי' ביטול לפי שעה אסור. וכאן התירו מפני הפסד מרובה. ע"ש. והערה"ש (שם סק"ח) הביא מ"ש המג"א, דהרי"ף והרא"ש ס"ל כד' בעל המאור, דביטול כלי מהיכנו לפי שעה מותר אפי' בהפסד מועט, וכתב, מיהו כיון שהרמב"ם ורי"ו פסקו דין זה בהדיא, י"ל דהכי ס"ל להרי"ף והרא"ש דביטול כלי מהיכנו לפי שעה לא שרי אלא בהפסד מרובה כדעת הר"ן. וע"ע בא"ר שם (ס"ק יח), ובספר נהר שלום (סי' רסו סק"ז, וסי' שח ס"ק יז), ובמשנ"ב (ס"ק כז).
ומ"מ בנידון הקליפות יש לנו עוד סברא להתיר ע"פ מה שאמרו בביצה (כא.) אין מזמנין את הנכרי בשבת, משום שיורי כוסות (אחר ששותה הנכרי מן היין), דאיסורי הנאה נינהו, ופריך ולטלטלינהו אגב כסא, ופירשו התוס', דה"ט שלא נעשה הכוס בסיס לדבר האסור, משום דשיורי הכוס גריעי וראויים להתבטל לגבי הכוס.
וכן הרשב"א (ביצה ב. ובעבודת הקודש שער ב ס"ט), כתב, שעצמות וקליפין דלא חשיבי ואינם מצניעים אותם כלל לעולם אין להם תורת בסיס לדבר האסור, אע"פ שהניחם על השלחן. וכ"כ עוד הרשב"א (שבת קמג.), דהא דמטלטלי שמואל ורבא הגרעינים אגב פת וספל המים ולא חששו דהוי בסיס לדבר האסור, י"ל שאינו נעשה בסיס כיון שכל עצמו לא עושה כן אלא לזורקן, ודומה למה ששנינו מסלק את הטבלא ומנערה, כלומר במקום שהוא רוצה לזרוק שם הקליפין והעצמות. ומיהו אבן שע"פ החבית שאני, לפי שהיא צריכה לבנין וחס עליה שלא תאבד או שלא תתקלקל ותשבר וכו'.
וכ"כ הרמב"ן (שבת קמב.), שכל שאינו עושה כן אלא לזורקם אינו נעשה בסיס. ע"ש.
וכ"כ הר"ן (שבת ס. מדפה"ר), דהא דלא הוו ריפתא ולקנא דמיא בסיס לדבר האסור, י"ל שכיון שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן לא הוו בסיס. וכ"כ המאירי (ביצה ב. סוד"ה וכן מגביהין), שנראים הדברים כמ"ש גדולי הדור, שדברים אלו אין להם חשיבות שיאמר עליהן שיהא מקומן בסיס להם. וכ"כ הנימוק"י (שבת קמג.). וכ"כ הרב אהל מועד (דרך י נתיב ז). (ועיין בשיטה מקובצת ביצה ב.). והכא נמי הרי דעתו לזרוק אותם לתוך פח האשפה.
ועיין בשיירי כנה"ג (סי' שח הגה"ט אות ו) שכתב, ואסור לטלטל קליפות הביצה שאוכלים ביום השבת, שאינם ראויים למאכל בהמה, ונראה שלכן נתפשט המנהג ברוב בני אדם לשבור הביצה תוך כלי, ושם נופלים קליפתן. ע"כ. והובא בא"ר (סי' שח ס"ק סא), ובזכור לאברהם ח"ג (דף מח. אות קנד), ובס' בית מנוחה (דף ריד: ).
וכ"כ בספר שלחן עצי שטים (סי' ב דף כג.), שאם הניח המוקצה על דבר המותר, על דעת לשולפו מתחתיו, לא הוי בסיס לדבר האסור. וע"ע בשו"ת תפלה למשה (סי' כ). [ע"כ ממרן אאמו"ר זיע"א].
ואמנם בחזו"ע שם (עמוד ריט) כתב בזה"ל. וע"פ האמור יש להזהר שלא להניח ביו"ט קליפות ועצמות לתוך צלחת ריקה [אפי' הן ראויות למאכל בהמה, דבזה יו"ט חמיר משבת] שהרי ע"י כך הוא מבטל כלי מהיכנו, שהוא אוסר לטלטל את הכלי שהוא עם הקליפות שהם מוקצה במשך כל היום, אלא יש לו להניח תחלה פרי או פרוסת פת בתוך הצלחת, ואח"כ יתן הקליפות והעצמות לתוכה, שנעשית בסיס לאיסור והיתר, ואז יכול לטלטלה אח"כ להשליכן לאשפה. או לכל מקום שירצה, אבל קליפות של אגוזים ושקדים שאינן ראויות אפי' למאכל בהמה, אף בשבת צריך ליזהר בזה. [וכן מתבאר בש"ע סימן שי ס"ח]. ע"כ.
ומבואר שאפי' אם בכוונתו לזרוק הקליפות של אגוזים ושקדים אח"כ לאשפה, צריך ליזהר להניח תחלה פת או פרי אף בשבת. ולכאורה הוא סותר למה שהעלה לעיל מיניה דכל שהוא לשעה קלה אין בזה ביטול כלי מהיכנו.
וצ"ל בג' אופנים: א. דנראה דחשש לשיטת הראשונים דס"ל דאפי' הניח המוקצה לשעה קלה בלבד, ועל דעת להשליכו, בכל זאת הוי בסיס לדבר האסור, ואסור לטלטל הכלי שמונח בו, אם אין בו גם דבר היתר החשוב ממנו. וכן מוכח מהתוס' (ביצה ב.), בתירוץ ב'. וכן מתשובת הרא"ש (כלל כב סי' ח) שכתב, והטעם שמגביהין שלחן ומפה עם עצמות וקליפין אפי' קליפי אגוזים שאינןראויים למאכל בהמה, מפני שהם בטלים אגב הפת. עכ"ל. ולא כתב מפני שהניחן מלכתחלה על דעת להשליכם ולשעה קלה בלבד. והביאו מרן הב"י בסימן שח. וביאר כן גם בשיטת הסמ"ג (לאוין סה). וכן משמע שפסק מרן בש"ע ממה שהביא דין זה בסימן שח סעיף כז, וכתב הטעם שמותר "שהם אגב הפת". משמע דאל"ה אין חילוק ובכל גווני אסור.
ב. א"נ דבחזו"ע איירי לענין טלטול הצלחת לאחר מכן, ולכן כתב שיתן חתיכת פת לצלחת, ואז יוכל לטלטל הצלחת לזרוק האשפה, דהוי בסיס לדבר האסור וההיתר. ולא נצטרך להיתר של גרף של רעי, דמלבד שאין עושין גרף של רעי לכתחלה, הנה לאו בכל דוכתא חשיב כגרף של רעי.
ג. אי נמי דאיירי כשלא חשב כן להדיא שיהיה לשעה קלה, ויתכן שהקליפות יהיו בכלי עד סוף יום השבת. ואין הכי נמי כל עיקר איסור ביטול כלי מהיכנו הוא באופן שמבטל לגמרי את השימוש של הכלי, אבל אם הוא לשעה קלה לא שייך בזה ביטול כלי, שא"ז ביטול כשהוא לשעה קלה. ומ"ש בעמוד רי"ד הוא כשנותן לכתחלה במחשבה להדיא לשעה קלה. ושו"ר שמרן אאמו"ר זיע"א נשאל בסתירה זאת והשיב בזה"ל "בהלכות יו"ט נכתב כן "לחומרא", אבל הדין להקל". והו"ד בקובץ קול סיני (סיון תשע"ה עמוד קנד).
אלא שיש להבין, דלכאורה כשבדעתו להשאיר הפסולת שם, ואינו לשעה קלה, שהצרכנו ליתן שם חתיכת פת וכדו', ומה יועיל מה שיתן תחלה חתיכת פת או גרעין, דאמנם בתחלה שנתן בצלחת גרעין, הכלי מיועד לשימוש של היתר, אבל כאשר מרבה עליו קליפות, הרי הגרעין שנתן בתחלה בטל ברוב גדול, וזורק הכל לאשפה, וא"כ אכתי אמאי לא ייחשב כמבטל כלי מהיכנו.
וי"ל דכיון שיש שם חתיכת לחם ראויה למאכל, או גרעין הראוי למאכל, והוא ראוי לו או לבהמה לברור אוכל מתוך פסולת כדי לאכול לאלתר, אף שאינו רוצה בזה כעת, ואינו מחפש אחר הגרעין שנתן בתחלה, מ"מ כיון שראוי לאכילה אינו בכלל מבטל כלי מהיכנו. ולא גרע מפסולת הראויה למאכל בהמה. וראה עוד בילקו"י שבת כרך ב (עמוד שנה ד"ה והן).
ועיין בתוס' (ביצה ב. ד"ה ובית הלל) לחד תירוצא, דמיירי דאיכא אוכלים אחרים, ואז הוי בסיס לדבר האסור והמותר. ע"ש. ואע"פ שלשאר התירוצים אין צורך בכך, מ"מ לכתחלה מיהא חיישי' לאותו תירוץ.
ואין ראיה מהש"ע (סי' שט ס"ד) דליכא למיחש דהוי בסיס לדבר האיסור אא"כ היה בביה"ש, דהתם נפ"מ שהאיסור נסתלק ובכל זאת אסור הכלי, אבל כאן בעודן עליו חיישינן. ועיין בחי' הרשב"א ריש ביצה.
וכ"כ בהגהות החת"ס בגליון הש"ע ע"ד המג"א (סי' שח ס"ק נא). וכ"ה בבא"ח (סוף פרשת מקץ).
ויש לצרף בזה מ"ש במג"א (סי' שח ס"ק נא) בשם הרמב"ן במלחמות והר"ן, דהא דאסור בשאר מילי בככר היינו כשמטלטל האיסור ממש, אבל כשמטלטל ההיתר והאיסור מונח עליו, מטלטלו עמו. וא"ת ליהוי הריפתא והסל בסיס לד"א ולתסרי, י"ל כיון שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן, לא הוי בסיס. עכ"ל. ולפ"ז כל שמניח את הקליפות בצלחת ע"ד לזורקן, אין הצלחת נעשית בסיס לדבר האסור. וכנראה עפ"ז כתב בחת"ס בהגהותיו שם, ד"טוב" להניח חתיכת פת בצלחת קודם שיתן שם קליפות של ביצים. והיינו שאינו אלא בגדר חומרא לכתחלה, אבל לא לעיכובא. והיינו כיון שכל מה שנותן את הקליפות לתוך הצלחת הוא במטרה לזורקן, ובזה לא שייך בסיס לדבר האסור. שהרי אין דעתו להניח שם את הקליפות. ועיין בשו"ת שערי יושר (או"ח סי' נח) דכ"ז אינו לד' מרן, אלא צריך שיתן שם בתחלה חתיכת פת, ועליה הקליפות.
אולם כבר כתבנו שבחזו"ע שבת ג (עמוד ריא) חזר בו והתיר בזה לגמרי בלי לתת פת, שהרי נחלקו הראשונים בזה, דהרז"ה והריטב"א ס"ל דביטול לשעה לא הוי ביטול, אך דעת הרשב"א והר"ן דהוי ביטול, וכ' בערה"ש (דק"נ) דלהרי"ף והרא"ש יש עוד סברא להתיר, דכל שאינו נעשה אלא כדי לזורקן שרי, ע"פ מ"ש בביצה (כא.), וכן כתבו הרמב"ן, הר"ן, והמאירי, דעצמות וקליפין דלא חשיבי, ואין מצניעין אותם כלל לעולם, אין להם תורת בסיס לדבר האסור. ע"ש.
והנה ההיתר הנ"ל שכתב בחזו"ע, שאם הוא לפי שעה אין בזה ביטול כלי מהיכנו, לכאורה צ"ע קצת, כי בב"י (סי' רסה) הביא דברי הג"א הנ"ל, וכתב ע"ז, וצ"ל דס"ל כד' בעה"ת שכתב רבינו בסימן שט, דלא מיקרי מניח אא"כ דעתו להשאירו שם כל השבת וכו', דאילו לד' מי שחולק עליו וכו' נעשה בסיס לדבר האסור ואסור לנערו. עכ"ד בקיצור. ולפ"ז מרן שפסק בסימן שט כד' החולק על בעה"ת, אין לסמוך על היתר הג"א. ואף שיש מה לדון על מ"ש הב"י לתלות זה בזה, וכמ"ש במאמר מרדכי, מ"מ לד' הב"י גופיה שקבלנו הוראותיו לכאורה יש לאסור. ואפשר שמפני זה כתב בחזו"ע שהקליפות ג"כ אינן חשובים, דאפשר דהוי כעין ס"ס.
ובארחות שבת (עמ' קעא) כ', דמותר ליתן פסולת בצלחת שאינה חד פעמית, כאשר עומד לנערה אחר זמן, דאף שהצלחת אינה מיועדת להנחת פסולת, אלא לשימושים אחרים, מ"מ רגילות הוא להניח בצלחת פסולת לשעה ואח"כ לנערה, ולכן אפשר שיש לדון שלענין שימוש עראי זה נחשבת הצלחת כמוכנה לו. וצ"ע. ושם (הע' תע) כתב, דאפשר שיש טעם נוסף להקל ליתן פסולת בצלחת, שהרי אפשר מיד לנערה ע"ג המפה, אלא דלפי הגר"ז אין זו סברא להיתר. [ומלבד זה מצוי שהפסולת היא בגדר גרף של רעי, ובכה"ג אין איסור ביטול כלי מהיכנו כלל, שהרי מותר לטלטל את הפסולת]. והנה הראשונים הקשו במשנה (שבת קמג.) דמסלק את הטבלה ומנערה, אמאי הטבלה לא נעשתה בסיס [עיין תוס' ורשב"א ביצה ב.]. ויש לעיין אמאי לא הקשו דיאסר ליתן הקליפין על הטבלה מדין ביטול כלי מהיכנו. ולכאורה מוכח מזה שהואיל והטבלה מוכנה להניח עליה קליפי אוכלין עכ"פ לזמן סעודה, לא מיקרי ביטול כלי מהיכנו. ועי"ל דכיון שיכול מיד לנער את הפסולת מהטבלה, מש"ה אין בזה איסור ביטול כלי מהיכנו. אך אין לתרץ דהקליפות ע"ג הטבלה הוו גרף ש"ר, דא"כ אין בזה איסור בסיס.
בברכת התורה,
יצחק יוסף
הראשון לציון הרב הראשי לישראל
ונשיא הרבנות הראשית לישראל
