בשלהי ניסן תשל"ח נסעתי לארה"ב (על פי הזמנת ראשי אגודת הרבנים בארה"ב, הגאון רבי משה פיינשטיין וסיעתו, לדינר לחינוך העצמאי בארץ ישראל), והנה אז חל יו"ט א' של פסח ביום שבת, ובארץ ישראל שביעי של פסח ביום ששי, ובשבת שאחריו קראנו פרשת אחרי מות, וביום ה' שאחריו נסעתי לחו"ל, ובשבת שאחריו בחו"ל קראו פרשת אחרי מות, כי בשבת שלפניו היה שם יום טוב שני של גליות וקראו "כל הבכור", ובשובי לארץ ישראל ביום רביעי ג' אייר, נסתפקתי לענין קריאתי בשבת הבאה. ועשיתי כך, שעליתי בבית מדרשי עליה ראשונה במקום כהן, (והכהן יצא החוצה בהסכמתו), וקראתי כל פרשת קדושים, ושלשה פסוקים מפרשת אמור, ויתר העולים השלימו פרשת אמור שהיא הסידרא הקבועה בארץ ישראל. והנה האור זרוע חלק ב (סי' מה) כתב, מעשה היה בקולוניא שבשבת של פרשת אמור אל הכהנים אירע אונס לצבור, ולא קראו בתורה, והורה רבינו אלעזר ב"ר שמעון שבשבת הבאה יתחילו לקרוא בפרשת אמור אל הכהנים, ואחר כך גם פרשת בהר סיני, שראויה לאותה שבת, לפי שמימות משה רבינו נתקן לקרות בתורה ולהשלים פרשיותיה בכל שנה ושנה, כדי להשמיע לעם כל מצות התורה ומשפטיה, הילכך אין לומר שכיון שעבר זמן קריאת פרשה, הלכה לה אותה פרשה, כי אין קבע לפרשיות בשבתות קבועים, ולכן אין לדחות לגמרי הפרשה שלא נקראת בשבתה אלא יקראוה בשבת הבאה. ע"כ. וכ"כ האגודה (מגילה, סי' ל). וכ"כ בשו"ת מהר"י וייל בדינים ומנהגים (שבסוף הספר אות סו). וכ"כ הגאון מהרא"י בלקט יושר (עמוד נד). וכן פסק הרמ"א בהגה (סי' קלה ס"ב). וכן פסקו האחרונים. והגאון רבי ישראל יעקב בורלא בשו"ת מקור ישראל (סימן קה) כתב, שבשנת התקמ"ז בירושלים היתה עצירת גשמים, וגזרו בית דין שלש תעניות על הצבור, והתפללו ונענו קצת, ושוב ביום רביעי י"ב שבט התקדרו השמים בעבים והתחילה רוח סערה, ואח"כ התחיל שלג כבד מאד, ונמשך כל היום ההוא ויום חמישי וששי וקצת ביום שבת, והגיע השלג כשיעור קומת איש ויותר, עד שנסתמו פתחי הבתים ולא יכלו בני אדם לצאת מפתח ביתם. וביום שבת פרשת בשלח שהוא ט"ו בשבט לא באו לבהכ"נ, ולא קראו בס"ת כלל חוץ מהקהל הקדוש של החסידים בית אל שנאספו שם שלשה מנינים וכו'. והעלה שבשבת הבאה יקרא הכהן הראשון פרשת בשלח כולה, ושלשה פסוקים מפרשת יתרו, ושאר העולים יעלו בפרשת יתרו. ע"ש. וכיו"ב כתב הגאון הראש"ל בספר ברכות המים (א"ח סי' קלה), במעשה הנ"ל שאירע בירושלים ביום י"ב שבט תקמ"ז שירד שלג כבד בירושלים בגובה כמה אמות מיום רביעי בשבת עד עצם יום השבת, כשיעור קומת איש ויותר, ושערי בתי הכנסת שהם נמוכים משיעור זה לא נפתחו כלל בשבת שחרית, וגם לא היה מי שבא לשם להתפלל, זולת בבהכ"נ "בית אל" של הרבנים המקובלים, שהיה דר שם מר חמי (הגאון מהרי"ט אלגאזי) בחצר בהכ"נ, והתפללו שם בצבור כשלשה מנינים. אבל שאר בתי הכנסת לא נפתחו, ועלינו לדעת ולבאר מה יעשה ישראל, קהל ועדה, שלא שמעו קריאת התורה של פרשת בשלח. וכתב, ונ"ל שצריך שיקראו בשבת הבאה שתי פרשיות, בשלח ויתרו, באופן שהכהן הקורא ראשון יקרא פרשת בשלח כולה, ויקרא עוד שלשה פסוקים מפרשת יתרו, ואח"כ יעלו שאר העולים של חובת היום בפרשת יתרו, והטעם, מפני שקריאת פרשת בשלח אינה אלא תשלומין ולא חובה כל כך, ולכן אין לדמותה לשתי פרשיות המחוברות שקוראים בראשונה שלשה עולים, והרביעי מחבר אותן, הילכך צריך לעשות היכר ברור לכל, שפרשת בשלח שהיא רק לתשלומין, הכהן הראשון צריך לקרותה כולה, ואח"כ יקרא גם בפרשת חובת היום, שהיא פרשת יתרו, לפחות שלשה פסוקים, וכמו שכתבו כיו"ב שני גדולי הדור הגאונים מהר"ש אלגאזי ומהר"ש בן עזרא, הביא דבריהם הרב כנה"ג א"ח (סימן תרפד) שביום א' של חנוכה חובה על הכהן לקרוא בעיקר חובת היום, שאם יקרא רק פרשת ברכת כהנים, הוי ברכה לבטלה וכו'. ע"ש. אמנם בשערי אפרים (שער ז סי' ט) כתב שגם בזה יקראו שלשה בפרשה הראשונה והרביעי יחבר שתי הפרשיות יחדיו, כמו שנוהגים בכל שתי פרשיות המחוברות, אבל בשו"ת מהרי"א הלוי ח"ב (סי' סד) הביא דברי רב גדול אחד שכתב לפקפק ע"ד השערי אפרים הנ"ל, דשאני הכא שהפרשה הראשונה אינה אלא לתשלומין, ולכן די שהכהן שקורא ראשון יחבר שתי הפרשיות, אך הגאון המחבר הסכים לד' השערי אפרים. ע"כ. והנך רואה שדברי הרב השואל הנזכר הם כדברי הרב ברכות המים, והרב מקור ישראל. וכן ראיתי להגאון מהר"ח פלאג'י בספר חיים (סי' יב אות ב) שכתב כדברי הרב ברכות המים, (מבלי להזכירו). וכ"כ הגאון תורת חיים סופר (סי' קלה סוף סק"ג). גם בספר לשון חכמים (דף ג ע"ד) כתב בסוף דבריו, ומה טוב שהראשון יקרא כל הסידרא שנתבטלה בשבת הקודם, ושאר כל העולים יעלו בחובת היום. ע"כ. ונראה שאפילו לדבריו, בנ"ד שכל הקהל בא"י שמעו כבר קריאת קדושים, ויצאו ידי חובתם, צריך העולה הראשון לקרוא ג' פסוקים מפרשת אמור. וכ"ש שאף בנידונו שיש עשרה אנשים ויותר שלא שמעו קריאת הפרשה הראשונה, עדיף לנהוג כמ"ש בברכות המים והמקור ישראל והתורת חיים, שהעולה הראשון יקרא ג' פסוקים מהפרשה השניה שהיא עיקר חובת היום. וגם אני עשיתי כדבריהם שקראתי כל פרשת קדושים ועוד שלשה פסוקים מפרשת אמור, ויתר העולים השלימו חובת היום בפרשת אמור. וגם הלום מצאתי ראיתי בשו"ת שאל האיש (חלק או"ח סי' י) בתשובת רב חמ"א בן הגהמ"ח, שנשאל אודות תיירים שעלו לחוג את חג הפסח בירושלים, ודעתם לחזור לחו"ל, ויו"ט אחרון של גליות דפסח חל בשבת, וקראו בחוץ לארץ פרשת כל הבכור, כמנהגם שם. ואנו בירושלים קראנו פרשת שמיני, ובשבת הבאה אנו קוראים פרשיות תזריע טהרות שהן פרשיות מחוברות, ועמדו ושאלו אם יבטלו לגמרי פרשת שמיני. ומסיק להלכה, שיתאספו כולם בבהכ"נ אחד לבדם, ויקראו שלש פרשיות, באופן שיקרא הראשון פרשת שמיני כולה, ושלשה פסוקים מפרשת תזריע, ושאר העולים יקראו בשתי הפרשיות תזריע טהרות. ונסתייע ממה שכתב הרב מקור ישראל הנ"ל במעשה שאירע בי"ב שבט תקמ"ז הנ"ל. וסיים שכן הורה מר אביו הגאון הראש"ל יש"א ברכה לפני כמה שנים. ע"ש. והנה בהגהות מנהגים (עמוד כו) הביא מ"ש בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן פה), שאם בשבת הקודמת היו שתי פרשיות מחוברות, ואירע להם אונס שלא קראום, אין קוראים בשבת הבאה שלש פרשיות, כיון שלא מצינו לעולם קריאת שלש פרשיות ביחד, וכתב על זה בהגהות מנהגים הנ"ל, "ואין דבריו נראים בעיני". וכן הובא כל זה במג"א (סי' קלה סק"ד). ובשו"ת בית דוד (חאו"ח ס"ס קו), האריך לדחות דברי המהר"ם מינץ, והעלה שיש לקרות בכה"ג שלש פרשיות. וכתב בשו"ת דבר משה ח"א (סי' נ), שדברי הבית דוד נכונים. ע"ש. וכן העלה האליה רבה (סי' קלה סק"ב). וכ"כ הרב מטה יהודה (סי' רפב ס"ק יד), וז"ל: ולי נראה שמכיון שאירע הדבר באונס ואנו צריכים להשלים הפרשה שחסרה, מה לי חדא פרשתא או תרי, וכנראה מסתמות האגודה בשם אור זרוע. הילכך נראה שאם אירע אונס הביטול בפרשת תזריע מצורע, ובשבת הבאה היו צריכים לקרות פרשיות אחרי מות קדושים, יקראו ארבע פרשיות, ואין כאן בית מיחוש. דהכי עדיף טפי שלא לבטל שום פרשה מלקרותה בצבור. ע"כ. וכ"כ המהר"י אלגאזי באמת ליעקב (בדיני טעות שנפל בקס"ת סעיף ב), והחיד"א בספר לדוד אמת (סימן ט אות ב), ובספר טוב עין (סי' יח אות מד), והרב בית מנוחה (דף קע סע"ב), והגר"ח פלאג'י בספר חיים (סי' יב אות ב). וכ"כ במגן גבורים (סי' קלה סק"ד), ובערוך השלחן (סי' קלה אות ו). וכן כתב בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' שלה) בד"ה והנה מדנקט, ששמע מפי רבינו החתם סופר שרבו הגאון החסיד רבי נתן אדלר עשה הלכה למעשה שקרא בס"ת להשלים הרבה פרשיות, מפני שהיה אנוס ולא שמעם. ע"ש. וכן כתב בספר דבר אמת (דף נח ע"ב). והרב שאל האיש הנ"ל הביא מדברי האחרונים הנ"ל, והסכים לדבריהם. וכ"כ בספר מאורי אור (חלק באר שבע דף לד סע"ב), דהכי מסתברא. וכן כתב הגאון רבי יהונתן אב"ד ביאליסטוק בשו"ת זכרון יהונתן (חאו"ח ס"ס ב), שמכל דברי האור זרוע בדין זה מוכח להדיא דאף אם יצטרכו לקרוא שלש פרשיות הדין כן. ולא חיישינן משום טורח צבור. וסיים, שנראה שמהר"ם מינץ לא ראה דברי האור זרוע עצמו, ורק מהקיצור שהובא בשמו בספר האגודה, ואילו ראה מ"ש האו"ז לא היה כותב מה שכתב. ואע"פ שבשו"ת זרע אמת ח"ג (חאו"ח סי' יד) כתב ליישב דעת מהר"ם מינץ שהיקל בזה, בענין שלש פרשיות, משום שאין התשלומין אלא מנהג בעלמא ולאו מדינא. מכל מקום נראה שכתב כן משום שגם הוא לא ראה הדברים בשרשם, בספר אור זרוע הנ"ל. ולכן נראה יותר להורות כמ"ש רוב האחרונים הנ"ל, שיש לקרות בכה"ג שלש הפרשיות. וכן עשה מעשה רב, הרב זכור לאברהם (מערכת ספר תורה דף עא ע"ב). ודלא כמ"ש בשו"ת דברי שלום מזרחי ח"א (סי' צא), שאם ביטלו מאונס שתי פרשיות המחוברות, א"צ להשלים הפרשיות שהוחסרו, משום טורח צבור. ע"ש. דליתא. והעיקר כדברי האחרונים הנ"ל שיקראו כל הפרשיות שהחסירו. וכן כתב מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל חלק ב (סימן טז) בשם האחרונים. וכן עיקר.
ודע שכל האמור הוא היכא דאפשר, אולם יחיד מיחידי הקהל שנסע לארה"ב וחזר לא"י באופן האמור, ואין לו אפשרות לשמוע הפרשה שקראו אותה כבר בא"י, אינו חייב לטרוח להשיג מנין כדי לקוראה. כי החובה לשמוע קריאת הפרשה בס"ת בכל שבת, היא חובת הצבור, ואינה חובה המוטלת על כל יחיד, וכמ"ש הגאון בעל חקרי לב בתשובה שנדפסה בשו"ת סמיכה לחיים (חאו"ח סי' ב דף יד ע"ג), שקריאת ס"ת בשבת ויו"ט לא היתה תקנה על כל יחיד ויחיד, שיקרא או ישמע הקריאה, אלא שיקראו בצבור בשבת ויו"ט סדרו של יום, וכל שקראו בצבור סדרו של יום אף אם כמה יחידים לא שמעו הקריאה, נתקיימה תקנת הנביאים, והחיוב שהטילו חז"ל על כל יחיד ויחיד הוא רק מ"ש חז"ל (בברכות ח.), שחייב אדם להשלים פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ותו לא מידי. עד כאן. ותנא דמסייע ליה הוא הרמב"ן במלחמות פ"ק דמגילה (ה.) גבי מגילה בזמנה בעשרה, בהא דתנן (מגילה כג: ) אין פורסין על שמע ואין עוברים לפני התיבה אלא בעשרה, והקשה הרז"ה בעל המאור, מכדי במסכת מגילה קיימינן, אמאי לא חשיב מקרא מגילה שאינה אלא בעשרה, כדאמר רב אסי, ותירץ הרמב"ן, שכל השנויים במשנתינו כולם חובת צבור הן, ובמחוייבים בדבר, אבל מגילה כשם שהצבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב, ויחיד שלא קראה צריך לקרותה בעשרה משום פרסומי ניסא. ע"ש. וכ"כ הר"ן שם. וזכה לכוין לזה בשו"ת אמרי יושר ח"ב (סוף סי' קעא). וכן בשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (ס"ס לה), ובשו"ת הר צבי חלק או"ח ח"א (סוף סי' נח), ובפעולת שכיר על המעשה רב (סי' קעה) בשם הגר"א. וכ"כ בהגהות עתים לבינה (סוף עמוד רנט). והמשנה ברורה בביאור הלכה (ס"ס קלה) ד"ה אין מביאין. וע"ע בשער הכוונות (דף מח ע"ד) שכתב, וזמן הרבה התפלל רבינו האר"י בביתו בעשרה, ולא חש שיהיה שם ס"ת לקרות בו בין בחול בין בשבת. ע"ש. ונראה דס"ל כדברי הפוסקים הנ"ל, שחובת קריאת ס"ת היא על הצבור, ולא על כל יחיד ויחיד. (וע"ע במ"ש הגאון מהר"י פראג'י סי' ע. ודו"ק). וגדולה מזו כתב החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א (סימן עא אות ה), שעשרה מישראל שהם תושבי עיר גדולה, נמצאו בשבת בכפר של גוים, ולא קראו בס"ת בשבת, ובעיר הגדולה קראו בבית הכנסת הפרשה כדת, אלו העשרה האנשים אינם משלימים פרשת השבוע בשבת הבאה, ואין להם להתאסף ולקרות שתי הפרשיות בספר תורה בבית אחד, כיון שבבית הכנסת שלהם קראו הפרשה וכו'. ע"ש. וצ"ע. וע' במש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ד (חיו"ד סי' לא אות ג). וע"ע בשו"ת מהר"י פראג'י (סימן ע). ודו"ק. וע' בספר מראית העין בליקוטים (סי' כ אות ד), ובשו"ת בצל החכמה ח"א (סי' י), ובכה"ח (סי' תצו ס"ק סב). ע"ש.
ונראה לי דבנ"ד אין לחוש בזה משום טורח צבור, כשהצבור מוחלים על כבודם, כדעת כמה פוסקים הסוברים כן. וע' בשו"ת נשמת כל חי (חאו"ח סי' ט).
