כעת צורף,
ראה בפנים עמודים פה-צ.
אחה"מ, אין נראה כלל מה שהסביר שם בדברי הרב חיד"א, ועיקר חסר מן הספר...
ודעת שפתיו ברור מיללו, שהמנהג ע"פ האר"י, וטעמו ונימוקו עימו, למרות שאין איתנו יודע עד מה, ואנו לא נדע טעמו... ולא מפני שזה "גילוי מציאות" וכדו' כמו שכתב שם הרב ללוש.... שהרי אם רק מפני זה דעת החיד"א לסמוך ולברך, היה צריך לכתוב זאת במפורש!
למה לא המשכת את הציטוט מהחיד"א (בעמ' פו המצורף שם), ובמקום זאת כתבת משמו דברים שאינם, שהרי אחר לשון החיד"א שהמנהג ע"פ האר"י שטעמו ונימוקו עימו, לא כתב למרות שאין איתנו יודע וכו' כמו שכתבת בשמו, אלא כתב "ובשער הכוונות משמע דהאר"י אמר שברכה זו תקנת רז"ל", עכ"ל. ומה בדיוק רצה במשפט זה, אם לא לצדד שעפ"ז כבר נסתלקה טענת הב"י שטען שאנו לא יכולים לחדש ברכה, שהרי היא תקנת רז"ל, הרי שכ"כ החיד"א במפורש. (ואח"כ הוסיף לצדד שמא נתקנה ע"י הגאונים שעל פיהם כן אפשר לברך, כלומר צידד ב' אפשרויות מדוע האר"י בכ זאת אמר לאומרה ולא חשש). וכבר קודם לכן נזהר בזה החיד"א שכתב על האר"י וגם הוא ידע "שבנוסחתנו" בש"ס לא הוזכרה, ולא כתב סתם שבש"ס לא הוזכרה, ולפי האמור זה בדיוק מה שנתכוין, שהאר"י ידע שע"פ כללי הלכה אין לחוש לטענת הב"י, שאפילו שאין אותה בנוסחתנו בש"ס, אבל עכ"פ היא תקנת רז"ל, וזה לא ברכה שחידשו אחר חתימת התלמוד. (ובכלל מבואר בחיד"א למדקדק שלא התכוין שמרן היה חוזר בו בגלל חכמת הקבלה, אלא בגלל שהאר"י שהיה כ"כ גדול בודאי היה מתורץ לו מדוע אין לחוש באותו ענין לחשש הב"י, כמבואר למדקדק בדבריו).
כל זה הוא רק לבאר אם בדברי החיד"א אפשר לפרש כמבואר במצורף עמ' פה-צ, או לא,
אבל מלבד זאת, הרי כאן אנו עוסקים בביאור דעת הרב עובדיה, ובזה הביא במצורף עמ' צ' מדבריו ביבי"א ח"ט שהבין בחיד"א שאינו כלל גורף שמרן היה חוזר בו בכל מה שהאר"י אמר, אלא רק בנידונו של החיד"א ליישב המנהג, ולאפוקי מתלמידים שלא שימשו כל צרכם כו'. ובהכרח שכוונתו שדוקא בהנותן ליעף כח שראה החיד"א מנהג כהאר"י, לכן כתב ליישב המנהג שמא בזה אם מרן היה רואה דברי האר"י היה חוזר בו, כי היה סומך עליו שזה לא נתחד אחר התלמוד וכדומה, אבל לא שבכל מקום שהאר"י דיבר מרן היה משנה את ההלכה לפי האר"י. כך מבואר ביבי"א שם.
אלא דעתו שאנו סומכים על האר"י ואפי' שאין אנו יודעים מה טעמו כלל.
ולמרות שדעת מרן שאין לברכה, יתכן שאחר שנודע לו מגדולת האר"י חזר בו, כאותה שמועה שהביא בכנה"ג, או אפי' אינה נכונה, ודאי לן שאילו ידע מרן מגדולת האר"י ושהוא אמר לאומרה הוה עביד עובדא בנפשיה, ולכן לא הוי מנהגנו נגד מרן.
אבל עדין קושיא במקומה עומדת, שמרן הרב עובדיה תמה על השערה זו של החיד"א שאילו מרן ידע מגדולת האר"י היה חוזר בו, ואנו עוסקים בישוב דעתו של מרן הרב עובדיה.
אבל לפי מה שמבואר במצורף הנ"ל הכל מצוין, שרק בהנותן ליעף כח כתב כן בגלל שמסתמא האר"י ידע שזה לא ברכה שאחר חתימת התלמוד או שזה ברכה של הגאונים שאפשר לברך.
אני לא דברתי על דעת מרן זיע"א אלא על דעת הרב חיד"א, ובאמת שכמה אחרונים לא מסכמים כלל לסברא זו, וכמו שהביאם מרן זיע"א בספריו, והחזיק אחריהם.
וגדולה מזו שאפי' הרב חיד"א, לא עלתה על דעתו שבכל מקום מרן יבטל דבריו מפני האר"י, אלא רק בהלכה זו, שיש מן הראשונים שהזכירו ברכה זו, וכן נהגו בצרפת ואשכנז, ולא מצינו מי שחולק בהדיא, אלא שיש לנו קושיא על הדין, ולכן פסק מרן סב"ל ושוא"ת עדיף, (ולכן מרן בשו"ע שינה בלשונו וכתב "ואין דבריהם נראים", ולגבי ברכות אחרות כתב "וטעות הוא בידם") ועל זה קאמרינן שאילו היה מרן יודע גדולת האר"י וטעמו ע"פ הסוד היה מודה שאפשר לסמוך ולברך,
לא מובן,
א. הרי בחיד"א לא מבואר שהאר"י הכריע נגד כללי הפסיקה בגלל תורת הסוד, אלא מבואר שמרן היה מקבל את דבריו בגלל שהאר"י לרוב גדולתו כיון שידע טענת הש"ע והנוסח שלנו בגמרא ואעפ"כ אמר לברך, א"כ בודאי ידע לזה הסבר שיסתדר ע"פ ההלכה, ולכן מרן היה סומך עליו בזה.
ב. הרי בב"י טען שמאחר שלא הוזכרה בתלמוד אינה יודע איך היה רשות לשום אדם לתקנה, ושבאגור מצא שמקטרגים עליה מטעם זה, ושהרמב"ם והסמ"ג והרוקח לא הזכירוה, כמבואר במצורף עמ' פה, זאת אומרת שהב"י סובר שאין מקור לברכה זו, ונתקנה אחר התלמוד נגד הדין, ושכמה ראשונים סוברים שלא לברך אותה, וממילא אסור לברך אותה, ולכן גם מה שכתב בש"ע ואין דבריהם נראים הוא כפשוטו, שהם לא צודקים שמברכים אותה, ולא מחמת שב ואל תעשה עדיף.
אבל לפי המבואר במצורף שהחיד"א רמז במפורש ב' טעמים לפי כללי ההלכה מדוע כנראה האר"י בכל זאת אמר לברך, ושטענת הב"י והאגור מתיישבת פי זה, א"כ המנהג מבואר יפה מאד מדוע נהגו בזה כהאר"י, בגלל שגם ע"פ כללי הפסיקה הכל יכול להסתדר, ומסתבר שאילו מרן היה יודע מדעתו של האר"י היה מסכים לזה, ובפרט לפי מה שהעידו שמרן באמת חזר בו בסוף ימיו כנראה מכח הוראת האר"י, ולפי אחת מב' האפשרויות שביאר החיד"א בהוראת האר"י שיסתדר ע"פ כללי ההלכה.
כך שהקושיא העצומה שהביאו כאן, מתורצת יפה ובאופן מושלם לפי המבואר כאן, ואיני רואה שום סתירה לביאור הנזכר, ובפרט שהוא מדוקדק בלשון החיד"א למתבונן. וגם אם זאת לא היתה כוונת החיד"א, בכל אופן הוא ביאור נכון מצד עצמו, וזה מיישב את המנהג ואת הוראת מרן הרב עובדיה בזה בטוב טעם.
